"כל עולמות הפנטזיה עונים על צורך אנושי": מבוכים ודרקונים נכנס לכיתה

נניח שאתם ארבעה שחקנים, שני אֶלפים, פלאדין בן אנוש ואשף בן מחצית. אתם נכנסים ליער עבות במטרה למצוא רמז שיוביל אתכם אל האוצר האבוד בטירה רחוקה, עומדים מול גדר עץ גבוהה בקרחת היער וממש מולכם נמצא שער נעול. מה תעשו?

את השאלה המוזרה הזאת ודומות לה ישאלו בשנת הלימודים הקרובה ילדים ברחבי ישראל. הפרטים שלה הם חלק ממעיין עלילות אינסופי שעוטף את חוגי המבוכים ודרקונים בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים. המשחק שהיה משויך לחנונים ואנשים עם מוגבלות חברתית, הפך בשנים האחרונות למשחק פופולרי לילדים ונוער בקרב הקהל הרחב, וחוגי העשרה בהשראתו קמים בשנים האחרונות כפטריות יער אחרי הגשם. בחודשים האחרונים עברתי בין סיפורים על מכשפים, לוחמים, אלפים, מכרות ויערות כדי לנסות למצוא את התשובה לשאלה איך קרה שחוג העשרה מלא בכללים, בדפי נתונים ועלילות מפותלות ובלי הרבה עזרים ויזואליים הפך לאירוע נחשק וייחודי שמושך אליו כל כך הרבה ילדים סקרנים.

חלק א': נכנסים למבוך

זו שעת בוקר מאוחרת כשאני מטפס במדרגות של חטיבת הביניים של יאס"א בשכונת קריית־ יובל בירושלים. אני מחפש את חדר המורים, ומוצא שם את חיים גורוב־גלברט, 33, אב לשתיים, שחקן בתיאטרון פלייבק, מדבב, קריין ולשעה אחת בשבוע גם מנחה (בשפת מבוכים ודרקונים: שליט מבוך, או DM) קבוצת ביטוי של מבוכים ודרקונים לתלמידי כיתה ט'. לאחר כמה דקות נכנסים לכיתה שבעה תלמידים, חמישה בנים ושתי בנות, ומתיישבים. גורוב־גלברט מגיש לכל תלמיד את דף הדמות שלו. הוא מפעיל את הרמקול שמנגן מנגינה הדומה למנגינת הפתיחה של "משחקי הכס" ומזכיר לתלמידים את אירועי הפרקים הקודמים.

משם החבורה חוזרת להרפתקה שלה, כשהם עוזבים את העיר ונכנסים ליער כדי לחפש את שר הסתיו. השיעור הוא אחד האחרונים לשנה והתלמידים כבר מנוסים - הם מחפשים משאבים, מבינים שהם צריכים לנוח ולהדליק מדורה ביער כדי לצבור כוחות, מחפשים פטריות שיוסיפו להם כוח ומנסים לחשוף את סודות היער כדי להתקדם. בכל צעד שהם בוחרים לעשות, גורוב־גלברט מספר להם על ההשלכות של המהלך ונותן להם להטיל קוביות עם כמות משתנה של פאות שקובעות את מידת ההצלחה שלהם בתהליך. כשהם מגלים דוב המאיים עליהם הם מנסים לדבר איתו (הדמות של אחד מהם מדברת עם חיות) וכשהם מחליטים להיאבק בדוב, שניים מהם משתפים פעולה בעזרת התכונות והכלים שבידיהם כדי להכניע אותו. הם מחליקים כיפים נרגשים לאחר המעשה, כאילו הם עכשיו במגרש בחוץ והבקיעו גול חשוב.

בשיחה עם גורוב־גלברט הוא מספר שחלק מתלמידי הקבוצה מתמודדים עם קשיים חברתיים מסוימים, ושהקבוצה, שמכונה קבוצת ביטוי, גורמת להם להיפתח ולהרגיש חלק חשוב מהמארג החברתי בשכבה. "אני חושב שלכולנו בריא לשים את עצמנו בסיטואציות לא מוכרות, לנסות, לשחק בעולם הדמיון, לראות איך הריחוק הזה מעצמנו ומהדמות שאנחנו רגילים לשחק בחיים האמיתיים מצליח לאתגר אותנו להשתנות".

היו גם מקרים שבהם ילדים נפגעו במהלך השיעורים כתוצאה מהסיטואציות?

"יכול להיות משהו רגעי, אבל לא יותר מזה, בטח לא בגילים האלה. בגלל שזה משחק אנחנו לפעמים מרשים לעצמנו לעשות יותר שטויות, אבל גם לצחוק על עצמנו יותר. זו המטרה, אם אנחנו מגיעים למצב שאנחנו יכולים גם לצחוק על עצמנו עשינו צעד חשוב, וחלק מהאתגר שלי בהנחיה הוא לתת לאנשים להרגיש כיף גם בכישלון".

אידה מרגוליס: "כל עולמות הפנטזיה, אפילו בלי קשר לעולם החינוך, עונים על איזשהו צורך אצל האדם. היצירה של מבוכים ודרקונים נולדה מתוך רצון במשחק אסטרטגיה אצל צעירים אמריקאים. כשמשחק עובר חברה, הוא גם משנה את האופי שלו"

השיעור שגורוב־גלברט מעביר הוא שיעור בחירה במסגרת מערכת גפ"ן (גמישות פדגוגית וניהולית) שמאפשר לבתי ספר, באמצעות תקציב ייעודי, להזמין תוכניות העשרה חיצוניות לתלמידים. יש מספר חברות החוגים של משחקי התפקידים בבתי הספר, וכדי להבין מה עומד מאחורי הרעיון ניגשתי לדבר עם שניים שמפעילים חברה שכזאת.

חלק ב': ממעוף הדרקון

כששקד רוזנטל היה בכיתה ד' הוא חזר עם משפחתו לארץ משליחות באפריקה. ההורים רשמו אותו לחוג מבוכים ודרקונים, ותוך מפגש אחד הוא חשב שהוא יכול לעשות את זה יותר טוב. "הייתי די יהיר ושחצן. התחלתי לחפש כל דבר שקשור לדבר הזה", מספר רוזנטל, 40, אב לשלוש בנות מפתח־תקווה שעשה לאחרונה הסבת אקדמאים לסיעוד. "הייתי קורא טוב באנגלית וכמעט שלא בעברית, וזה עבד לטובתי כי החומר על מבוכים ודרקונים היה אז בעיקר באנגלית".

מתוך הרצון לייצר משהו טוב יותר התחיל רוזנטל לחפש באותה שנה חברים לשחק איתם, שם פגש את ארז שריון־שלם שלימים הקים איתו ועם שותף נוסף את "קורטקס" חברה המפעילה משחקי תפקידים ופנטזיה במגוון רחב של מסגרות.

מה מייחד חוג לילדים בגן חובה מחוג לתלמידי חטיבת ביניים?

"בחוגים לגני חובה אנחנו לוקחים אלמנטים ממבוכים ודרקונים ומשלבים אותם בסיפור שאנחנו מספרים לילדים. זה בעצם סיפור שהילדים עוזרים ליצור אותו, ובמקום שלכל אחד תהיה דמות, כולם מלווים דמות אחת. בכיתה א' יש הרבה אלמנטים של חיזוק יכולות קריאה וחשבון, ולאט־לאט נכנסים למשחק מלא".

איך אתה מסביר את העלייה בביקוש לחוגים כאלה בשנים האחרונות?

"בסוף שנות ה־80 ובתחילת ה־90 הייתה פריחה גדולה של תחום משחקי התפקידים בארצות הברית שההדים שלה הגיעו גם לפה. אבל בסוף שנות ה־80, כחלק מהבהלה השטניסטית (קונספירציה שנפוצה בעיקר בארצות הברית באשר להתפשטות פולחן של כת השטן, ח"ע) כל הנושא של מבוכים ודרקונים נקשר לעניין וקיבל סטיגמה שלילית מאוד. בשנים האחרונות הדור שלנו חוזר לזה דרך הילדים ודרך עולמות פנטזיה כמו "שר הטבעות" ו"הארי פוטר". בבית הכנסת שלי יצא לי לפגוש מישהו ששיחק בעבר מבוכים ודרקונים והפסיק. הזמנתי אותו לשחק איתנו והוא מספר לי שבכל פעם שהוא חוזר מערב משחק כזה הוא מספר לילדים שלו את כל הסיפור של ההרפתקה שלהם והם מרותקים. כך יוצא שדור הילדים הנוכחי חוזר למה שהעסיק את הוריו".

החוג משפיע על ההתקדמות החברתית של הילדים?

"בסופו של דבר כל משחק תפקידים מפתח את הילד בגלל המבנה שלו: המשחק מתנהל בדיבור בלבד, כמעט אין אביזרים פיזיים, צריך לתאר לילד את הכול ולתת לו לשמוע. זה משחק חברתי שדורש עבודה בצוות ושיתוף פעולה ובעיקר דורש מהילד הבנה של סיטואציות חברתיות. לא משנה אם הילד הוא מחינוך מיוחד או מחינוך רגיל, זה כלי נהדר לשיפור וקידום".

דניאל פידלמן: "כילדים אנחנו כל הזמן משחקים במשחקי תפקידים למיניהם. זה ממש צורך אנושי של ילדים לפרש את עולם המבוגרים, כמו משחקים באבא ואמא כי אלו המודלים שאנחנו רואים"

גם אידה מרגוליס, 39, אם לשניים שהקימה לפני חמש שנים את חברת "קוביית הדרקון", מסכימה לגבי התהליך שהילדים עוברים, אבל מסייגת למקרה שמישהו מצפה להליך פדגוגי מסודר. "זה ממש לא טיפול", היא אומרת כשאנחנו יושבים במרחב המוצל שבו היא מפעילה חוגים במרכז שכונת בית הכרם בירושלים. "זו הכלאה בין חוג לבין קבוצה חברתית. כמובן עולים תכנים רגשיים עמוקים ואז התפקיד של המנחה הוא לאסוף את התכנים האלה ולשמור על הילד. לא לאפשר לו עכשיו לשפוך דברים מאוד אישיים ושאחר כך לא יהיה איך לסגור את זה".

מרגוליס יצרה את "קוביית הדרקון" בתקופת הקורונה, מתוך הניסיון שלה כמטפלת בפסיכותרפיה ומתוך הרצון לשלב בינו לבין עולם הפנטזיה שבו היא מרגישה בבית כבר מילדות. "כילדה ברוסיה לימדו אותנו בבית הספר את 'שר הטבעות'. כל הגישה לעולמות הפנטזיה הייתה הרבה יותר מתקדמת. כשהגעתי לארץ התחלתי לשחק עם חברות בכל מיני משחקי דמיון ומשם הגענו גם למבוכים ודרקונים". השיטה שהיא הגתה משלבת בין עולם המבוכים והדרקונים לבין ניסיון לתקשר עם העולם הפנימי של התלמידים. "המטרה היא להתרגל מיומנויות חברתיות. להתמקד בניהול דיון, ערבות הדדית, קבלת האחר ותרגול אמפתיה. אם במשחק מבוכים ודרקונים רגיל אתה יכול לשבת ולהתמקד בדף הדמות שלך ולא לתקשר בכלל, אז במשחק הזה אנחנו עובדים על יצירת כמה שיותר אינטראקציות בין הילדים וגם על השקעה ברקע הדמות, כדי שתהיה איזושהי הזדהות איתה מול תכנים מהעולם שלהם".

אני שואל אם כדי להתאים לילדים מגמישים קצת את העולם של מבוכים ודרקונים. "במבוכים ודרקונים הרבה פעמים יש מכניקה מאוד נוקשה שלרוב קודמת לביטוי עצמי. אצלנו זה הפוך. בסופו של דבר המטרה היא לא לדייק את מבוכים ודרקונים אלא ליצור עבורם מסגרת חינוכית שתפתח אותם".

את לא מרגישה שהילדים קצת מפסידים את חוויית המשחק כשמנסים להתאים להם את התוכן ומתרחקים מהמקור?

"אני חושבת שכל עולמות הפנטזיה, אפילו בלי קשר לעולם החינוך, עונים על איזשהו צורך אצל האדם. היצירה של מבוכים ודרקונים נולדה מתוך רצון במשחק אסטרטגיה אצל צעירים אמריקאים. כשהמשחק עובר חברה, הוא גם משנה את האופי שלו. בעיניי זה חלק מהיופי של המשחק הזה, שהוא קודם כול עונה על הצורך של מי שמשחק בו".

מרגוליס אינה מסתפקת בחוגים עבור בני נוער, ויצרה בשנים האחרונות גם הכשרות למורים ומנהלים. "יש לנו למשל סדנה שנקראת 'ילקוט מסע'. אנחנו נותנים למורים באופן חד־פעמי לשחק משהו דמוי מבוכים ודרקונים כדי להעניק להם עוד כלים לתקשר עם התלמידים".

בעבודה עם בתי ספר דתיים את נתקלת בקשיים מול הצוות והתלמידים? זה לא עולם תוכן דתי במיוחד.

"יש לי מנחה דתי שמכיר את עולמות התוכן והוא אמון על הקבוצות במוסדות הדתיים. הוא מבין את השפה, נותן לנו את ההמלצות על התוכן ועל אופן ההנחיה ולכן אנחנו מגיעים איתו לפגישות עם מוסדות דתיים. הייתי רוצה שייווצר שיח אמיתי מתוך הבנה. ההסכמה שאין גבולות לדמיון וההנאה במשחק מייצרים בסיס משותף, ועל זה מתלבשים הרבה מאוד רבדים שונים שצריך לפענח לאט־לאט. יש בית ספר מסוים, מאוד דתי", היא מספרת, "שביומיום שלו בכלל לא משתמשים בשפה הזאת. אחרי שיקוף של התהליך מול הרבנים, אחד מהם ניגש לתלמיד שקצת מתקשה והחמיא לו שהוא שמע שבמבוכים ודרקונים הוא ממש מצטיין ולדמות שלו כקוסם יש המון כריזמה. התלמיד היה ברקיע השביעי וזה פתח ביניהם שיח מאוד מעניין על הדמות שלו ודרכה על התלמיד עצמו".

חלק ג': נוחתים במדבר

לכל סצנה יש מיינסטרים ויש שוליים, ובעולם המבוכים והדרקונים דניאל פידלמן הוא המייצג של שולי הסצנה, פידלמן, 39, אחד ממקימי איגוד יוצרי הפנטזיה "שעטנז", גר בשנתיים האחרונות בירוחם ומבהיר כבר בתחילת השיחה שהוא לא משתמש בשיטה של מבוכים ודרקונים בחוגים שלו אלא בשיטת "הקוד הפתוח" בתחום, "חרבות וכשפים". "מדובר בשלושה חבר'ה ישראלים שהמציאו שיטת משחקי תפקידים הרבה יותר פתוחה ומאפשרת, שיודעת להתאים את עצמה ברמה הדידקטית לילדים. זה כלי שמאפשר לילדים לא רק לשחק אלא גם מלמד אותם איך להנחות ולהתפתח בעולם הזה".

מאז שהוא זוכר את עצמו, פידלמן יזם לעצמו אפשרויות בתחום עולם הפנטזיה ומשחקי התפקידים עוד כשהיה ילד ביישוב שילה. "כילדים אנחנו כל הזמן משחקים במשחקי תפקידים למיניהם", הוא אומר, "זה ממש צורך אנושי של ילדים לפרש את עולם המבוגרים, אז משחקים באבא ואמא כי זה המודל שאנחנו רואים". כשבגר, התחיל להעביר מפגשים בעצמו לחברים מהיישוב אבל בעיקר חיפש מחוץ לשילה אפשרויות מתקדמות יותר. "באיזשהו שלב הבנתי שיש כל מיני כנסים של משחקי תפקידים בארץ. בגיל 13 מצאתי את עצמי נוסע לבד לתל־אביב, שנראתה לי גדולה ומוזרה. כשסיימתי תיכון כבר הייתי לגמרי חלק מקהילה ירושלמית שהתכנסה כל יום שישי בגן סאקר לשחק בכל מיני משחקי תפקידים".

מאוחר יותר הנחה פידלמן קבוצות מבוכים ודרקונים במסגרת חברות חוגים, אבל לא מצא את עצמו שם. "נתנו לי להנחות קבוצות של 20 תלמידים. בגודל כזה של כיתה אתה לא באמת יכול לעבור תהליך משמעותי איתם. הם יכולים ליהנות מזה, אבל החיבור של הילדים לנושא לא קיים. אפילו מבחינה אידיאולוגית אמרתי לעצמי שילדים צריכים להריץ את המשחק לילדים, כמו שאני עשיתי כילד. המחשבה ש'הנה יש פה ספר חוקים ויבוא מבוגר ויפעיל אתכם' לא התאימה לי".

הוא החל לנסוע לכנסים של משחקי תפקידים בעולם, וגילה גישות שונות להעביר לילדים ונוער תוכן של משחקי תפקידים. "למשל בגרמניה יש תנועת נוער שלמה סביב זה, שומרי היער, והפעילות שם היא דרך העברת כל מיני ערכים ולימוד היסטוריה. בארצות הברית יש ממש חוגי היסטוריה שבנויים כמשחקי תפקידים".

לירוחם הוא הגיע לפני שנתיים, כשגר בשכונת נחלאות הירושלמית וחיפש מקום שקט יותר. "הגעתי לשם בעקבות חבר שגר במקום וישר יצרתי קשר עם הספרייה העירונית", הוא נזכר. "הצעתי לעשות חוג משחקי תפקידים בחינם ונרשמו 50 ילדים. בחוג עצמו אספתי טלפונים של מי שהתעניין בחוג כזה לשנת הלימודים הבאה".

החוג שהקים פידלמן בירוחם צבר תאוצה והפך לשבע קבוצות שונות, בחלקן הילדים מעבירים בעצמם את החוג בליווי צמוד שלו. "רציתי שהם יוכלו לקבל כלים ולהתפתח", הוא מסביר, "בקיץ שעבר העברתי לגדולים קורס של הנחיית קבוצות. הם ממשיכים לשלוח לי שאלות על תכנון משחק או איך לגרום לשחקנים לעבור תהליך".

בשנה הקרובה פידלמן ימצא את עצמו בסיטואציה מעניינת, שבה יתחרה במידה רבה עם תלמידים שלו שמתכננים לפתוח בעצמם חוגים של משחקי תפקידים לילדים. "לפני כמה שבועות החניכים שלי, תלמידי כיתה ז'-ח', ארגנו כנס של משחקים שהם כתבו, הכינו והדריכו, עם כמה עשרות משתתפים. כשהתכוננו לכנס דיברנו על כלים להכנה של הכנס, על איך מגיבים לדברים שקורים במהלך משחק. הם הוציאו פרסום, גייסו עוד מנחים וניהלו את האירוע. אחד מהכותבים של 'חרבות וכשפים' עשה איתם שאלות ותשובות בכנס, היה מדהים לראות את רמת העומק של כל המשתתפים, חלקם תלמידי כיתה ג'".

משחקי תפקידים בדרך כלל משויכים לאוכלוסיות מבוססות בערים הגדולות. איך האוכלוסייה בירוחם קיבלה את החוג?

"אני מאמין שכמו שכדורגל יכול להתאים לכ־80 אחוז מהילדים, כך גם משחקי תפקידים. בסופו של דבר, משחק שמשלב יצירתיות ושיתוף פעולה יתאים למגוון רחב באוכלוסייה, בלי קשר לרמה הסוציו־אקונומית. באופן כללי לקהלים מבוססים יש יותר אורך רוח להתנסות בדברים חדשים, והציניות כלפיהם מתפתחת בשלב יותר מאוחר בהתפתחות האישית. כשהמצב הסוציו־אקונומי קשה יותר, יש גם רצון ללמוד בעיקר דברים פונקציונליים ולהוכיח לסביבה שלך שאתה יותר מבוגר. במצב הזה יהיה קשה להתחבר למשחק שעל פני השטח לא נותן לך דברים פיזיים וממשיים".

אז מה תאמר להורים שאומרים לך שמשחקי התפקידים הם לא מה שיקדם את הילדים שלהם בחיים?

"אני חושב שהמעלה הכי גדולה של משחקי תפקידים היא חברות הדמיון. כי כשאתה מפגיש את הדמיון הפרטי שלך, את הדרך שבה אתה רוצה לראות את העולם לנוכח המציאות, אתה ברוב הפעמים מפתח כעסים מול המציאות שלא מסתדרת עם הדמיון שלך ומוצא את עצמך מתעמת גם עם הדמיון עצמו. כשאתה משתף את הדמיון שלך עם אדם נוסף, ואולי עוד רבים אחרים, הם מתמזגים לעולם משותף שבו כולם מרגישים שייכים ומתגברים יחד על המכשולים שקורים בעולם שלהם".

חלק ד': גילוי עתידות

קהילת חובבי מבוכים ודרקונים בישראל (שהיא בעצם חלק מקהילת חובבי מדע בדיוני ופנטזיה בישראל) היא לא קהילה גדולה, אבל ככל שעובר הזמן יותר ילדים מצטרפים לקבוצות שמתכנסות פה ושם, בעיקר בערים הגדולות, ויוצאים למסע על כנפי הדמיון. כמו בכל תחום מתפתח, השאלה העיקרית כרגע היא מה צופן העתיד למשחקי התפקידים בישראל.

רוזנטל מאמין שהעתיד בתחום הוא דווקא בביזור שלו לעשרות מפעילים עצמאיים. "במקום חברה גדולה כמונו שמעסיקה הרבה מדריכים, זה יהיה אדם יחיד שמפעיל קבוצות שמסתמכות בעיקר עליו. העניין הזה הוא חלק ממגמה של יוצרי תוכן שיוצרים את כל העסק לבדם".

גורוב־גלברט מסביר שכיום קיימות הרבה אפשרויות נוספות מלבד מבוכים ודרקונים, והאינטרנט הוא הפלטפורמה המרכזית להצטרפות אליהם. "בתקופת הקורונה נהיה מאוד פופולרי להיכנס לפורומים של משחקי תפקידים ולשחק בזום. גם 'קריטיקל רול' (ראו מסגרת), שהפכה מסדרת רשת להצלחה אדירה, היא זרז לאנשים להתוודע למגוון הרב של משחקי התפקידים".

ועדיין הוא מסייג ש"התחום עדיין בחיתוליו, ויש גבול לכמה מדריכים יכולים להעביר את הנושא לתלמידים, לכן העתיד בסופו של דבר נמצא בנערים שיעבירו לילדים וכן הלאה, זה הכיוון שהתחום הולך אליו".

פידלמן אומר שהוא רואה את העתיד של התחום כ"מעין תנועת נוער, נערים שגדלו עליו עובדים עם ילדים דרך המשחקיוּת ויוצרים הרחבת אופקים בתחומים נרחבים".

החלומות של מרגוליס הם הרבה יותר ממוקדי פיתוח קהילתי. "החלום הראשון שלי הוא לפתח מסגרת בדומה לתוכניות מחוננים שונות", היא אומרת, "שהילד יצא מבית הספר ליום בשבוע. חלום מורכב יותר הוא ליצור מסגרת משותפת לכל מי שעוסק בתחום בארץ, מעין אירוע שיא שכל אחד מביא אליו את העושר ואת היכולות שלו. זה יפרה גם את המדריכים וגם את התלמידים".