סמואל מבטיח שיפסיק לעשן אחרי המלחמה, אילוז רוצה לטוס לאוסטרליה כדי לנקות את הראש, ואריק מבטיח שחאלס: אחרי שהכול נגמר הוא סוף־סוף עוזב את העבודה. אבל נכון לעכשיו הם ארבעה מילואימניקים בגזרת לבנון שרק מתבאסים על זה ששוב פספסו את הדרבי של אתמול. "ברור, זה מרפי. כל לילה כשיש מארב", הם מקללים ומציתים סיגריה. ובתוך כל החלומות והתוכניות העתידיות והשאכטות העכשוויות, דוד, הדמות הראשית בסרט, נאלם ונעלם בשתיקתו. השתיקה שלו אינה משתלבת בשיחה המתגלגלת של אחיו לנשק המפטרלים בחורשה הלבנונית, והיא מאפשרת לו להתבונן באותותיו של הזמן החולף מסביב ולהעלות שאלות על המציאות המקבילה של לוחמי המילואים.

"הסרט נבע מהשירות הממושך שלי בכמה סבבים בשנתיים האחרונות", מסביר עומר אטינגר, ש"מתי זה אחרי" הוא סרט הגמר שיצר במסגרת לימודי האנימציה שלו בבצלאל. "הוא עוסק בחוויה של מילואימניקים שנמצאים אי שם בשטח, רחוק מהבית, במעין קפסולת זמן שקופאת בשעה שהטבע סביבם ממשיך להתקיים כרגיל. העונות מתחלפות. כמו במלחמה, הסרט מתחיל אחרי הקיץ עם הטילים והשרפות ומתקדם הלאה".

הרגשת גם שלא רק הטבע ממשיך להתקיים, אלא גם החיים במדינה, בזמן שהמילואימניקים חיים במציאות מקבילה?

"הרגשתי שאנחנו אלה שבקפסולת זמן שקפאה, זה בהכרח שם אותנו במעין יקום מקביל מכל מה שקורה בחוץ, בבית, אבל בחרתי לא לדבר על מה שקורה מחוץ לקפסולה הזו או על הפער הזה".

את האיורים לסרט האנימציה שלו יצר עומר בזמן שירות המילואים: בכל הסבבים הוא שירת בגזרת לבנון, ו"בכל פעם שהייתה לי הזדמנות הוצאתי את האייפד שהבאתי איתי והמשכתי לאייר", הוא אומר. "התקדמתי במיוחד בסבב האחרון, ובעיקר באפטרים". חבריו לכיתה מעידים שראו אותו במצטבר "אולי חודש" על ספסל הלימודים.

"הסרט כולו מסופר מנקודת המבט של הדמות הראשית, דוד, שקצת משקפת בעצם אותי", הוא מסגיר. "הוא שותק ומבחין בכל ההתרחשויות מסביב, אבל במקביל שומע את החברים שלו מדברים על כל הדברים שקפאו בחיים האישיים שלהם: העבודה, החלומות - החיים שלפני המילואים. הרגשתי את זה בעצמי במהלך המלחמה - שחשוב להחזיק את המחשבה על מה שקורה ויקרה אחרי המילואים. זאת אומרת, להצליח לדמיין את ה'אחרי'. זה נתן איזו תקווה, דרך להתמודד".

כמעט כתמונת מראה, סרט האנימציה של חן סובול־סעדה, "גלים", עוסק במילואים דרך הזווית של בת הזוג שנשארה בבית. הסרט שאורכו שתי דקות וחצי הוא טעון ואישי מאוד, ומעניק לצופה הצצה למציאות השברירית של בני הזוג. הדמות הראשית, חן עצמה, מוצפת ונשטפת בטכניקת סטופ־מושן בגלי רגשות חזקים, ונאלצת להתמודד עם מצב חדש ובעיקר עם הבדידות. בשנתיים האלה היא חווה קשר של און־אוף, ריחוק וקרבה, געגוע, תקווה ואכזבה. "כשהתחלתי לחשוב על הנושא הזה, בן הזוג שלי רועי היה במילואים", היא מספרת. "מה שהניע אותי לעשות את הסרט הוא שהרגשתי שהשיח על המילואים נע הרבה סביב הבית והילדים, סביב לימודים והאוניברסיטאות, אבל אין מספיק שיח על הפן הזוגי.

עומר אטינגר: "החברים של דוד בסרט מדברים על כל הדברים שקפאו בחיים האישיים שלהם: העבודה, החלומות - החיים שלפני. הרגשתי את זה בעצמי במהלך המלחמה - שחשוב להחזיק את המחשבה על מה שקורה ויקרה אחרי. להצליח לדמיין את ה'אחרי' נתן איזו תקווה, ודרך להתמודד"

"למשל, בקבוצת הווטסאפ של נשות הגדוד, שהיא אחת הקבוצות התומכות ביותר, היה הרבה שיח על איך לאסוף את הילדים או איך לטפל בהם, אבל אף פעם לא היה שיח על בת הזוג שנשארת מאחור או על המחירים הזוגיים. רציתי להציף את זה. בפועל הרבה מהזמן שעבדתי על הסרט הייתי לבד, אז הרגשתי שיש לי הזדמנות להתייחס לְנושא טרי. אני יכולה להגיב לאירוע שסביבי, שקורה ממש עכשיו".

את הסרט כולו הכינה חן מגזירי נייר ומקיפולי נייר קטנים, וכדי לייצר את התנועה והאנימציה היא הזיזה את האלמנטים ידנית בעזרת מסרגות ופינצטות. "הגמישות של הנייר, חומר גלם שמתקמט ומתקפל, עזרה לי לבטא את הרגישות. הפשטות של החומר מייצגת את הפשטות שלנו כבני אדם והאופן שבו חוויות החיים משפיעות עלינו. בחרתי ליצור את הסרט מדמויות דו־ממדיות בעולם תלת־ממדי, כדי להדגיש את הפער בין הרצון של הדמויות לעולם שבו הן נמצאות", היא מסבירה, "גם תנועות הגוף של הדמויות מבטאות את זה: אין להן פנים ואין להן הבעות, אבל החומר של הנייר שמתקמט מייצר את הניואנסים הקטנים".

סרט האנימציה של עידו משה והילה פרנקל כאילו ממשיך את ציר הזמן הזה: "מתחת לפני המים" כבר עוסק בשלב שהמילואים נגמרים, ומי שהיה בחזית חוזר הביתה ונאלץ להתמודד עם מה שהותירה בו המלחמה, גופנית אבל גם נפשית. "הסרט שלנו מדבר על ההתמודדות עם פוסט־טראומה, אבל זו יכולה להיות הקבלה לכל קושי שיש לנו בחיים", מסביר עידו. "זה יכול להיות לעם שלנו שבפוסט־טראומה, וזה יכול להיות גם לחייל מילואים או למישהו שאפילו לא קשור לצבא. בחרנו להציג בסיפור קטן משמעות גדולה".

בסרט האנימציה שלהם מוצג שחר, העוסק בחפירה אינטנסיבית בחוף. ניכר עליו שהוא נסער מהזיכרונות שלו ושמחשבות קשות חולפות בראשו. רגע לפני שהוא שם קץ לחייו, הים שואב אותו אליו לתהליך סוער ומופלא של ריפוי והשלמה. "המסר שלנו הוא שיש איך להתגבר, להרים את הראש ולהסתכל הלאה, להיות מודע ולזכור את מה שעברת, ואת מה שיש", אומר עידו, "במיוחד בתקופה שאנחנו שומעים על עוד ועוד סיפורים של חיילים או מילואימניקים שלא תמיד מצליחים להתמודד".

הילה: "היה לנו חשוב מאוד לומר שיש אור. אין פתרון קסם, אבל יש דרך לצאת מהמקום הזה ולהמשיך הלאה, או לפחות לנסות להמשיך. אנימציה היא כלי ויזואלי וסיפורי חזק שאפשר להתחבר אליו, והדמות שלנו היא חייל מילואים אחד, אבל יש בו גם משהו לאומי וישראלי מאוד. וכאמור, יש כאן התמודדות עם קושי שכל אחד יכול לחוות בצורות שונות. בסוף חשוב לנו שאנשים יוכלו למצוא את עצמם בסרט. לכן גם השארנו כמה פרטים לא מוסברים ונתונים לפרשנות, למשל התהליך שהוא עובר בתוך הים".

איך התחלתם לעבוד על סיפור כזה, שהוא בעצם לא חוויה אישית?

עידו: "ניסינו להרכיב סיפור קוהרנטי ומעניין, וגם להגיב לפידבקים של המרצים שמציגים בעיות שאתה צריך למצוא פתרון לכולן. האתגר היה באמת להרכיב את הסיפור עצמו".

הילה: "הפרה־פרודקשן, שהוא למעשה כל עבודת ההכנה, לקח כמעט חצי מהזמן. הייתה הרבה חשיבה איך לעבד את הסיפור ואיך להפוך אותו לביטוי ויזואלי. בסוף האנימציה היא לא מה שלוקח הכי הרבה זמן".

חן סובול־סעדה: "בסרט שלי, שעוסק בדינמיקה בין בני זוג, הכי מתבקש שהם יריבו בקול, אבל החזרה הביתה דורשת משהו שאי אפשר להסביר במילים, שאי אפשר לכתוב בדיאלוג. בשתיקה הם יכולים להגיע למקומות שטקסט לא יכול להביא"

עידו: "בסוף הסרט יש רמיזה קטנה לכך שכל מי שמתמודד הוא לא לבד. בסוף הסרט הסירה ששחר מקפל ושולח לים מגיעה למפרץ של סירות מרובות. זה גם מעלה את המודעות לכך שאפשר לדבר על זה, שאפשר להראות את התקיעוּת שאנחנו חווים ולא לשמור אותה בבטן".

כי עד אז הוא היה לבד במערכה הזאת.

"כן, והוא מגלה שהוא לא לבד. בדיוק אמרתי לעומר שיש משהו שמקשר את שלושת הסרטים שלנו: יש אלמנט של מים. אצלנו זה הים, אצל חן אלה הגלים, אצל עומר אלה השלוליות והחורף. וזה גם משהו שאפשר לחשוב עליו: מה המשמעות של מים, מה המשמעות של הדבר החי הזה. לא סתם הם נקראים 'מים חיים'".

מעבר למים המציפים את שלושת סרטי האנימציה הקצרים, חוט דק, עדין ושברירי - כמעט שקוף - שזור בין הפריימים של כולם. שלושתם עוסקים באדוות הקרובות והרחוקות של השירות הממושך בזמן מלחמה: בשחיקה של המילואימניק, שהמציאות החדשה מאלצת אותו ואת סביבתו להתרגל למצבים חדשים, שאינם רגילים, ומייצרת ללא הרף התמודדויות חדשות וגם התנגשויות עם המציאות, חלקן אישיות ואפילו אינטימיות.

"אני יכולה להגיד שהסרט דרש ממני הרבה", אומרת חן, "כי הוא עוסק במרחב אינטימי. כולו מתרחש בחדר השינה. אבל הרגשתי שיש לדבר הזה סיבה, ושחשוב לי לשים על המסך את התא הזוגי שנפגע בעקבות שירות המילואים, ולתת ביטוי להשפעה של הלולאה הזאת של חזרה הביתה וניתוק, שוב ושוב".

הייתה התלבטות באשר למשהו אישי מדי שלא ייכנס לתסריט?

"כל הזמן. בסוף גם החלטתי לא להתייחס ישירות לכך שהוא הולך וחוזר מהצבא, כדי לפתוח את הסרט עוד יותר למציאות כללית של קושי. מצבים זוגיים כאלה יכולים להיווצר בעוד מקרים בחיים, וכל מי שנמצא בהם יכול להתחבר לזה".

עומר: "בסרט שלי הדמות הראשית, ששותקת כל הזמן, אומרת מילה אחת בסיום: 'אני'. שם הייתה לי התלבטות אם לפתח את זה ולהגיד עוד. החלטתי שלא. רציתי להאיר את השתיקה הזאת, כי יש פה חבורה שלמה של אנשים שלא בהכרח יכולים לבטא את מה שהם מרגישים וחושבים בתקופה הזו, והיה משהו בשקט שמתקשר גם לשקט של הטבע ושל המצב שהיינו בו".

באופן כללי השתיקה חוזרת על עצמה בשלושת הסרטים.

עידו: "כשאפיינו את הדמות שלנו חקרנו את הנושא של חיילים ופוסט־טראומה, והבנו שאנחנו רוצים להציג דמות נוקשה וקשוחה כלפי חוץ, אבל מבפנים יש לה סערת רגשות ועולם ומלואו. ואני חושב שיש משהו בשתיקה שאין שני לו. כי בעצם כל שאר הדברים עובדים, כל החושים והפעולות, אבל הם נטענים ברגש כשאין קול שמסביר אותם".

הילה: "הוא עובר את כל הדברים האלה אבל אף אחד בחוץ לא יודע מה הוא עובר. זה נושא שלא בהכרח משתפים בו או מדברים עליו בשיח פתוח. ויש משהו חזק בכך שזה אילם, שאתה צריך לחפור ולהבין או אולי לראות כמה פעמים כדי לחשוב ולהסיק מסקנות. בחיים בכלל, אנשים לא מציפים את הקושי במלל. הקושי קיים מתחת לפני השטח".

עידו משה והילה פרנקל: "בעזרת העיניים והמבט אפשר לתת סיפור שלם. לדמות שלנו אין אישונים בכלל, הוא ריק מבפנים, וזה קשור לכל הייצוג של הדמות: יש לו חבּורה בגבה, קרע בחולצה. לא צריך לדבר כדי שיבינו מה הוא עבר"

עידו: "יש מקום לשיח ויש מקום לדבר, גם אם לא במילים אלא בהבעה, ברגש, במבט מסוים. בסרט שלנו יש הרבה קלוז־אפים על העיניים שלו. כי בעזרת העיניים והמבט אפשר לתת סיפור שלם. לדמות שלנו אין אישונים בכלל, הוא ריק מבפנים, וזה קשור לכל הייצוג של הדמות: יש לו חבּורה בגבה, קרע בחולצה. לא צריך לדבר כדי שיבינו מה הוא עבר".

חן: "בסרט שלי, שעוסק בדינמיקה בין בני זוג, הכי מתבקש שהם יריבו בקול, אבל אני מרגישה שיש משהו בניתוק שהמילואים הביאו אותם - משהו עמוק. זאת אומרת, זה לא יהיה משהו שנריב בגללו, לא יהיו צעקות בבית. יהיה רגע טעון, ובכל פעם הוא יצריך שוב תקופת הסתגלות. החזרה מהמילואים דורשת משהו שאי אפשר להסביר במילים, שאי אפשר לכתוב בדיאלוג. בשתיקה הם יכולים להגיע למקומות העמוקים יותר, שטקסט כנראה לא יכול להביא".

אנימציה יכולה להיות צבעונית ומגניבה, אבל הנושאים כבדי משקל. הרגשתי שאני ממש צריך לדבר אחר כך על הסרטים. קיבלתם תגובות מיוחדות?

עומר: "היה משפט של מישהו שצפה בסרט ושירת במילואים בעצמו, ואמר לי שזה כמו ימי העיבוד בסוף המילואים. זה משהו שהרגשתי גם אני, ואני מניח שכל אחד מרגיש את זה דרך הנושא שהוא בחר. יש משהו באמנות, וספציפית באנימציה, שהוא קצת עיבוד של חוויה, ובסוף כולנו עברנו חוויות מאוד לא רגילות בשנתיים האחרונות. אני לא אגיד שזו תרפיה, אבל זה נתן לנו לעבד את הרגשות האלה".