קיץ 2005. שלומית גולדין־הלוי, אז צעירה מרמת־גן, מגיעה לראשונה לגוש קטיף. היא שוהה שם במשך שבועיים סוערים, וחווה מקרוב את השבר לקראת הפינוי הצפוי. כמה קילומטרים משם ניצבת הבמאית אילת הלר בשדות תותים בעזה, ומצלמת חקלאים פלסטינים המגדלים תוצרת עבור מדינת ישראל. שני הקצוות הללו, של מי שחוותה את הפינוי מבפנים ושל מי שהתבוננה בו מבחוץ, מצטלבים כעבור עשרים שנה למסע קולנועי משותף בסרט "אנחנו אנשי גוש קטיף" (ערוץ 8, הוט), שהלר היא הבימאית שלו וגולדין התחקירנית.
במרכז הסרט ניצבת התבוננות רטרוספקטיבית בטראומת הפינוי, בדרך לא שגרתית: הסרט מתבסס על פרויקט תיעודי שנעשה כשנה לאחר הפינוי, ושבמסגרתו משפחות מגוש קטיף התכנסו לשיחה מצולמת על חוויית העקירה. עשרים שנה מאוחר יותר חוזרות חמש מהמשפחות הללו אל אותם צילומים, שהיו שמורים כל השנים בארכיון מרכז קטיף, יושבות מול המסך וצופות בעצמן. הצפייה פותחת את הפצעים מחדש: הילדים הקטנים של אז חוזרים אל רגעי השבר כבוגרים, וההורים, שכבר הפכו לסבים וסבתות, מתבוננים יחד בהם ובקולותיהם.
אילת הלר, יוצרת קולנוע תיעודי ותושבת תל־אביב, חתומה על סרטים שעוסקים בפרשות היסטוריות ובמצבי עימות חברתיים ופוליטיים: ב"שדות אדומים" היא תיעדה, כאמור, חקלאים פלסטינים בעזה; ב"דקל שפל צמרת" היא עסקה בפרשת גירוש הקהילה התימנית מהמושבה כינרת לפני כמאה שנה; וסרטה "דגל שחור" צלל לפרוטוקולים של משפט כפר־קאסם. למרות מיקומה העמוק בשמאל, היא בחרה לעסוק בכאבם של עקורי גוש קטיף. באקלים הפוליטי בישראל, זו עובדה ראויה לציון.
"כמה חודשים לפני הפינוי התחלתי לצלם חקלאים עזתים שגידלו תותים עבור אגרקסקו", היא מספרת כיצד השתלשלו הדברים. "החברה הייתה מעבירה שתילים לבית־חאנון ולבית־לאהיא, החקלאים גידלו את התותים בשדות שלהם, ואחר כך החזירו את היבול לישראל לשיווק באירופה. כולם היו מרוצים מהסידור הזה. אז עוד חשבתי שייצא מזה משהו חיובי, אולי אפילו תחילתו של משא ומתן בין ישראל לחמאס. זה לא קרה. בקיץ סגרו את המעבר לעזה, ומהשדות של בית־לאהיא ראיתי לראשונה במו עיניי את דוגית נהרסת בבולדוזרים. ברגע הזה נבט הרצון שלי להבין מה קרה שם.
"במהלך אותו חורף נסעתי חודשים הלוך־חזור מתל אביב לעזה, ובדרך עברתי שוב ושוב ליד הקרווילות בניצן. המראה הזה עשה לי רע בלב. התחלתי להתעניין, ושמעתי סיפורים על הקשיים העצומים של המשפחות ועל בעיות עם הנוער. עם הזמן התגבשה בי החלטה לעשות סרט על חוויית העקירה מהגוש. במשך השנים ניסיתי כמה פעמים, אבל לא הייתה לכך אוזן קשבת. הקרנות לא רצו לתמוך, אולי בגלל האסוציאציה הפוליטית. כשהבנתי שעוד מעט ימלאו עשרים שנה לפינוי, אמרתי לעצמי עכשיו הזמן. שוב פניתי לקרנות, ובערוץ 8 אמרו לי 'לכי על זה'".
אילת הלר | צילום: ורדי כהנא
מחאה אצילית
הלר הבינה שהיא לא יכולה לעשות את הסרט לבדה, ושהיא זקוקה לפרטנרית שמכירה את העולם הזה מבפנים. היא יצרה קשר עם שלומית גולדין־הלוי, דוקומנטריסטית ויועצת תקשורת תושבת השומרון. השניים הכירו בפרויקטים קודמים שעשו יחד, כאשר תיעדו עדויות של ניצולי הטבח בנובה ובבארי, כמו גם עדויות של חוקרים ושוטרים ששירתו במחנה שורה.
"באחת השיחות הראשונות אילת סיפרה לי איך החתן הדתל"ש שלה תיאר את השרשרת האנושית שלקחו אותו אליה כשהיה ילד בן שמונה", מספרת גולדין־הלוי. "היא דיברה על זה כמעט בצחוק, ואני אמרתי לה עם דמעות בעיניים: 'את מבינה איזה מופת של דמוקרטיה זה היה? כמה המחאה הזאת הייתה אצילית?' משם התחיל בינינו שיח על הכאב. אילת אמרה לי שהיא לא רוצה לעשות סרט על ההתנתקות עצמה, לא עניין אותה הפוליטי אלא הרגשי. היא רצתה לעסוק בכאב של חוויית העקירה, בלי פוליטיקה. זה מראש אתגר קשה, כי בשביל הרבה אנשים כשאומרים גוש קטיף אומרים פוליטיקה. מתוך זה התחלנו לפצח את הסיפור, שעבר מאז המון תהפוכות".
הן ניסו לפצח את הדרך הנכונה להציג את הכאב באופן אותנטי, וחשבו למשל לספר את הסיפור מהזווית של הנוער או מהזווית החקלאית. ואז הן פגשו את הפסיכולוגית מרים שפירא, שליוותה מקרוב את הקהילות המפונות של גוש קטיף, ואחרי 7 באוקטובר תמכה במפוני חבל אשכול. "מרים סיפרה לנו על פרויקט התיעוד, אבל באותו זמן לא הבנו את ההיקף של הדבר הזה. לקח זמן עד שהבנו את גודל הפוטנציאל".
צילום: באדיבות HOT 8
מיזם התיעוד כלל 450 שעות צילום, בהשתתפות כ־150 משפחות מגוש קטיף שישבו מול המצלמה וגוללו את כאב העקירה. הפרויקט נולד כיוזמה אזרחית, כחלק מתהליך השיקום ומגישת הפסיכולוגיה הנרטיבית. לדברי שפירא, שמופיעה אף היא בסרט, התיעוד נתן לאנשים הזדמנות לפרש את המציאות הקשה. במבצע בזק גויסו אז כמה עשרות פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, רובם הגדול דתיים־לאומיים, ועברו הכשרה לקראת מפגשי התיעוד. המפגשים התקיימו בהשתתפות כל בני המשפחה, ועל פי פרוטוקול של שאלות מוכנות מראש.
"רצינו להתחקות אחרי הסיפור של כאב העקירה, ובסוף מצאנו את הכאב הכי גדול בתוך המשפחה עצמה", אומרת גולדין־הלוי. "לרוב הכאב הופנה החוצה, כי כאב הבגידה הכי גדול היה מול המדינה, אבל בתוך המשפחה יש שבר שעד היום לא סופר".
"הארכיון הזה היה אוצר", אומרת הלר. "לשיחה עם אנשים היום, בדיעבד, אין את הכוח של אנשים שמספרים בזמן אמת מה עובר עליהם. האנשים הללו צולמו שנה וחודשיים אחרי הפינוי, ונראים כאילו הם יושבים שבעה. זה נראה טרי, וזו העוצמה של הסרט, הכאן והעכשיו. אנחנו לא מדברים על אלא מראים את, וזה בעיניי קולנוע דוקומנטרי במיטבו".
הלר וגולדין ישבו לצפות בשעות של חומרים מצולמים, והבינו שלא יצליחו להקיף את כל המאגר. מי שעזרה להן בנקודה הזו הייתה אורה אוחיון, הארכיונאית של מרכז קטיף, שחיברה אותן אל המשפחות הרלוונטיות. תהליך בחירת המשפחות היה מורכב. היו משפחות שסירבו לצפות בחומרים, וכאלה שמעוצמת הכאב אפילו לא זכרו שהצטלמו.
כתושבת יו"ש בעצמה, גולדין־הלוי הלכה ראשונה לפגוש את המשפחות כדי למוסס את החשדנות. "אני מכירה את השפה, יודעת להגיד גירוש ולא התנתקות", היא מסבירה. "שאלו אם אני דתייה, כי בעבר הם נכוו קשה מהתקשורת. עשינו פגישות מקדימות כדי שיכירו אותי ואת אילת. רצינו שידעו מה אנחנו עושות, שיבינו שאין פה מניפולציות".
במקביל למפגשים עם המשפחות, השתיים ישבו לשיחות ארוכות עם מרים שפירא. היא עזרה להן להבין לעומק את התהליכים שהמפונים עברו, וסיפרה כיצד ניסיונה עם אנשי גוש קטיף סייע לה לתמוך גם במפוני העוטף. "הבנו הרבה דברים, כמו העובדה שהמדינה לא הייתה שם אז כמו שהיא לא נמצאת היום", אומרת הלר, "כל ההתגייסות הייתה התנדבותית. הדיבור על תחושת הבגידה וההפקרה הדהד את הדברים שעלו אחרי 7 באוקטובר. אני לא משווה בין האירועים, אבל בחוויה יש אלמנטים משותפים".
עולם כמנהגו
בסרט משתתפות חמש משפחות: משפחת פרידמן מנווה־דקלים, משפחת כהן מקטיף, משפחת יובל מנווה־דקלים, משפחת יהודה מעצמונה ומשפחת יחיאלי מקטיף. הפורמט החזותי זהה: כל המשפחות יושבות סביב שולחן האוכל וצופות בתיעוד דרך המסך הקטן. חלקן כבר ראו את התיעוד כמה פעמים, עבור אחרות זו הצפייה הראשונה. "רציתי לצלם את הישיבה סביב התיעוד כמה פעמים, שיהיה לי צילום מכמה זוויות, אבל זה לא התאפשר. היו כאלה שצפו מראש בחומרים שוב ושוב, והיו כאלה שממש התפרקו מול התיעוד", אומרת הלר.
צילומי הארכיון מציפים הרבה רגעים קטנים טרום הפינוי: שירן כהן מספרת כיצד היא אורזת את החדר שלה, אך לא מסוגלת לראות את הארגזים ומחזירה הכול למקום; ברק יחיאלי מבין שלא יראה עוד את הים, ורץ ברגע האחרון אל החוף כדי לראות את הים בפעם האחרונה; אמציה יחיאלי מנגן ניגון אחרון בבית שספג הרבה צלילי קלרינט; וניצן יובל מתאר את העלבון העמוק מול היס"מניקים שלעגו לו.
אחת השאלות הבולטות בסרט מבקשת לנסח את מוקד הכאב. "הכי קשה היה שלא הסתכלו לנו על הפנים, מחקו אותנו", אומרת שארה יובל. הקהילתיות החמה שנעקרה עולה אף היא: כשנפל פצמ"ר, מספרת שארה, עוד לפני שהיו מספיקים לעכל את ההרס, השכנים כבר היו באים להושיט יד ולנקות.
"אני לא בוכה על הבית. אני בוכה על זה שלחיילים לא היו דמעות", אומרת צילה יהודה. שירן כהן מתוודה בבכי שהכי קשה לה ששתקה מול החיילים. אביה, איציק כהן, משקף את תחושתו: "הכי קשה היה לילדים שהעוגן שלהם, ההורים, לא מילא את תפקידו".
יעקב (יַבְּלוֹ) יובל בכה על העצים, שנעקרו מביתם ונשתלו בביתם החדש. "כשהעצים הגיעו בכינו שעות, הרגשנו כמו בלוויה", אומרת שארה אשתו. על קירות ביתם תלויים המפתחות של הבית בנווה־דקלים.
שמואל פרידמן מספר איך הלך ברחובות ירושלים והתקשה לראות כיצד עולם כמנהגו נוהג, אנשים קונים קורנפלקס ושווארמה, ואילו הוא ואחיו מתמודדים לבדם עם הכאב.
שלומית גולדין-הלוי | צילום: ההסתדרות הציונית העולמית
שבירת האמון מול מוסדות המדינה מתבטאת בדיבור של משפחת יחיאלי על תחושת בגידה, עד כדי חוסר יכולת להחזיק את הדגל במשך שנים רבות. "רק לפני שנתיים הצלחתי להחזיק שוב בדגל", אומרת נעמה רוזנפלד, בת המשפחה. כהמשך מטלטל לאותו תיעוד מתגלה כי בנם של יבלו ושארה יובל, צרי, ניצל עם משפחתו מהטבח בכפר־עזה, מקום מגוריהם. הכאן והעכשיו של המלחמה מקבלים ביטוי גם בקופסת החול ששולפת צילה יהודה, המספרת כי בנה שלחם בעזה הביא אותה מחולות גוש קטיף.
לפזר את הבורות
"גם לי ולאנשי הצוות זה היה מסע", אומרת הלר. "צוות הצילום שהגיע היה מסויג. כולם אנשי שמאל, אבל במהלך הצילומים הם עברו חוויה עמוקה של התאהבות. היא לא שינתה את דעתם הפוליטית אבל כן את המבט שלהם על האנשים ואת היכולת להבין את הכאב שלהם. העורך היה בהתחלה סקפטי מאוד, אבל לאט לאט הוא נשבה בחומרים. גם עורך הסאונד היה מסויג מאוד. אמרתי לו 'קודם תצפה בסרט, אחר כך נדבר'. אחרי הצפייה הוא אמר 'וואו, את עושה שליחות'".
איך את מבינה את הפער הזה? את הנתק והעוינות ואז התאהבות מהירה רק מתוך היכרות מצולמת?
"הניכור הזה התחיל ברצח רבין ועם הזמן הלך והקצין, כשיש מי שדואג ללבות את ההקצנה. נוצר רעל, והיום כבר אין פחד להוציא אותו החוצה. התחושה הרווחת הייתה שהמתנחלים הם אויבי השלום. אני עצמי לא הייתי מוכנה לעבור את הקו הירוק, וחשבתי שיום אחד יפנו את יהודה ושומרון. היום אנחנו בנקודה הכי נמוכה שהיינו בה. אני כבר לא מחרימה, אני מאמינה שחרמות הם דבר גרוע. הבאתי את הסיפור הזה מתוך אמונה שצריך להקשיב לצד השני, לנסות להבין את החוויה. מה שהוביל להקצנה הוא לא אנשי גוש קטיף – ששיקמו את חייהם, בנו בתים וחזרו לחקלאות, אלא האירוע עצמו: ההבנה שאם אתה לא נמצא בעמדות כוח, דברים קשים יכולים להתרחש.
"אלה שמנהלים היום את הפוליטיקה הם לא האנשים של גוש קטיף אלא מיעוט קיצוני שמחליט עבור הרוב, והקיצוניות פוגעת בכולנו. אני מאמינה בברית רחבה יותר, ובאפשרות לקיים דיאלוג גם עם מי שתפיסתו הפוליטית רחוקה משלי. גיליתי שיש לי פרטנרים גם מזרמים אחרים. לא רק השמאל צריך להקשיב ולדבר; גם בימין צריך להקשיב. לאחרונה השתתפתי ביום עיון במרכז קטיף ואמרתי לקהל שהגיע הזמן להקשיב זה לזה. מישהי צעקה לי 'אתכם תמיד שומעים'. זו בדיוק הבעיה. אני באה ואומרת 'בואו נדבר', ומיד מקבלת תשובה 'כבר שמענו אתכם'. ככה אי אפשר להתחיל דיאלוג. ובכל זאת אני לא מתבלבלת גם כשאני שומעת דברים שלא נעימים לי לאוזן, לא מימין ולא משמאל.
צילום: באדיבות HOT 8
"יש לי התמודדות כפולה: מימין אני מקבלת יחס חשדני, ומשמאל יש לי חברים שמרימים גבה וכותבים לי דברים מבאסים על עצם העיסוק בנושא הזה. כל כך הרבה משפטי בורות קיבלתי בתקופה הזאת. אמרו ש'הם היו אלימים', ש'הם קיבלו כסף ופיצויים, מה הם בוכים'. ואז את באה ומגלה שהמדינה לא נתנה להם כסף, ולאנשים לקח יותר מעשר שנים עד שהם בנו בית, ובינתיים אכלו את כל הפיצויים. יש הרבה בורות וחוסר היכרות עם העובדות".
סוף אחר
מאחורי סצנת הסיום של הסרט התרחשה דרמה לא קטנה. בתחילה הסרט הסתיים בדבריו של יבלו יובל, שברגע מסוים בשיחה התפרץ ואמר: "מזל שיצאנו מגוש קטיף. אם לא היינו יוצאים, היו מוציאים אותנו בקופסת גפרורים. אני מודה לאריק שרון שהוא עשה מה שהוא עשה, וכשאני רואה את הקבר שלו ושל אשתו אני אומר תהילים".
זה היה הסוף המקורי של הסרט, אבל הוא לא נותר על כנו. "קיימנו הקרנת בכורה ביד־בנימין בפני משפחות מגוש קטיף", מספרת הלר. "59 דקות הם היו איתנו לגמרי, שמעתי אותם בוכים ומתרגשים. אבל הדקה האחרונה הסתברה כחבטה בפרצוף. כל האמון התנפץ במשפט של דקה. התחיל עליהום מטורף. דווקא המשפחות המצולמות עצמן לא אמרו דברים קשים".
הלר המופתעת דיברה עם מרים שפירא, ששיקפה לה את תחושת המשפחות. "היא אמרה לי 'תראי מה עשית, אמרת להם הנה אנחנו מספרים את הסיפור שלכם, ואז החזרת להם את הטראומה'. הבנתי שהסוף צריך להשתנות, ושהדבר הנכון יהיה ליצור סוף אחר לסרט".
משפחת כהן ממושב קטיף בסרט | צילום: באדיבות HOT8
בסצנת הסיום העדכנית, אמציה יחיאלי מצביע על אבן מהבית שעליה חרט, כמו מצבה, את זיכרון העקירה מהגוש, ואומר: "אולי עוד 400 שנה נבין למה זה קרה, נבין שזה לטובה".
"כמות ההודעות והטלפונים שקיבלתי על כך שאני מוכנה לשנות את הסוף של הסרט הייתה מדהימה", משתפת הלר. "אחת המצולמות כתבה לי שהחזרתי לה את האמון בבני אדם. זה היה הדבר שהכי ריגש אותם, שהם ראו שאני באמת מקשיבה. כולנו עברנו תהליך".
"דווקא אנשים מהשמאל ראו את הסוף המקורי אחרת", מעירה גולדין־הלוי. "מישהי הזמינה חברים מתל־אביב לצפות בסרט. כשהם ראו את הסצנה המקורית הם אמרו 'וואו, כמה חמלה יש באנשי גוש קטיף שמצליחים להגיד פרק תהילים על אדם שהרס להם את החיים, ואיזה מדהים שהם מצליחים לראות מעבר'. זה עניין של נקודת מבט".
כשאני שואלת על התגובות משמאל לסרט, הלר מודה שטרם הצליחה להגיע לקהלים הללו. "עד היום שכנעתי את המשוכנעים. לא הצלחתי עדיין להקרין את זה בפני אנשי שמאל. מרים שפירא סיפרה לנו על מישהו מיישובי אשכול שבשיחה איתה פרץ בבכי ואמר 'לא הבנו מה הם עוברים'. תהיה הקרנה בסינמטק תל־אביב, ואני מקווה שיהיו שם לא רק מטפחות וכיפות סרוגות".