"מח"ט סדיר לא אמור לפרוש, אבל רציתי לסיים בתחושת שיא"

בדרום העוטף כולם כבר הספיקו ללמוד שלא כדאי לתלות על הקירות תמונות ותעודות הוקרה ממוסגרות. אחת לכמה דקות, הקרוון שאנו נמצאים בו רועד כולו מהדף ירי התותחים בסוללה הקרובה. אחרי הפעם הראשונה מתרגלים לעוצמת הפיצוץ, מבינים שזה ירי שלנו וכבר פחות נבהלים. כשאני מגיע לאחד מהמוצבים הגדודיים של החטיבה, אומרים לי להשאיר את חלונות הרכב פתוחים "כדי שההדף לא יגרום להם להישבר ולקרוס פנימה".

בתוך הרעש הזה יושב אלוף־משנה נעם סובל, שביוני 2023 נכנס לתפקידו כמפקד החטיבה, והשבוע סיים את תפקידו ופרש מצה"ל – צעד חריג מאוד למח"ט סדיר. טקס החילופים שהתקיים ביום שני במושב עין־הבשור שבחבל אשכול היה גם הוא ציון דרך משמעותי בצה"ל; כעת לא נותרו עוד מפקדי חטיבות שהיו בתפקידם עוד לפני שבעה באוקטובר. אחרי הטקס יצא סובל עם אשתו ושלושת ילדיו לחופשה, לראשונה אחרי יותר משנתיים.

סובל, 42, התגייס לפני 23 שנים לחטיבת התותחנים 215, ומילא שורה של תפקידי פיקוד בחיל. בתפקידו הקודם היה מפקד חטיבת האש במילואים "אדירים" (7338). כדי להמחיש עד כמה הפרישה שלו חריגה, נציין שרבים מהקצינים שפיקדו על החטיבות הסדירות במלחמה קיבלו השבוע שיבוץ לתפקידים בכירים, בהם פיקוד על אוגדות והעלאה לדרגת תת־אלוף. מי שממונה למפקד חטיבה סדירה בצה"ל הוא לרוב קצין שבצבא צופים לו גדולות, כולל הגעה לדרגות בכירות ביותר לכן מי שבוחר לפרוש מהשירות בשלב מתקדם כזה, גורם לטלטלה רחבה במערכת.

"זו החלטה לא טריוויאלית", הוא מודה. "במבנה של צה"ל ואיך שכוח האדם מתוכנן, מח"ט סדיר לא אמור לפרוש. אבל הגעתי לתחושת שיא, והרגשתי שככה אני רוצה לסיים את השירות הסדיר שלי. בשביל תותחן שהתגייס לפני 23 שנים והגיע להיות מח"ט 282, חטיבת האש הכי מרכזית וגדולה בחיל התותחנים, שבמשך שנתיים בתקופה הזאת עשתה את הקרבות הכי מרכזיים תחת אוגדה 36 - זה השיא של השיא. לכן החלטתי שמפה אני מחפש אתגר חדש. לא יהיה בצה"ל עוד תפקיד שייצר לי את רמת העניין והאינטנסיביות שהיו לי פה. כמו כדורגלן שפורש ונמדד על המשחק האחרון שלו, החלטתי שתפקיד מח"ט 282 הוא המשחק האחרון שלי", הוא מסביר, וממהר להוסיף: "כמובן, אעשה מילואים איפה שיקראו לי".

המחיר שהמשפחה שילמה במהלך המלחמה והשירות כולו היה שיקול בהחלטה, הוא אומר, אך לא מה שהכריע את הכף. "זה לא העניין. כשאתה עושה משהו באמת חשוב המשפחה מבינה, ומה לי כי אלין כשאנחנו רואים את המילואימניקים שלנו בסבב הרביעי והחמישי".

עיניו משדרות רוגע, שליטה במצב ובחירה מלאה בסיטואציה. "זכיתי לשירות צבאי שלם מושלם, לא הייתי משנה בו כלום", אמר בטקס החילופים שנערך השבוע בחום כבד.

חטיבת התותחנים תחת אל"מ סובל שייכת לאוגדה 36. היא ירדה לדרום עם תחילת מבצע מרכבות גדעון, ומאז מספקת אש ארטילרית לליווי כל תמרון ופעולה בשטח הרצועה. הנתונים מדברים בעד עצמם: רק מתחילת אפריל נורו יותר מ־13 אלף פגזים לטובת הכוחות המתמרנים; יותר מ־2,600 מטרות הותקפו, בהן מחסני אמל״ח, תשתיות טרור, עמדות צלפים שסיכנו את הכוחות ואפילו מנהרות; מעל 570 תקיפות בוצעו על ידי יחידת זיק של חיל התותחנים; יותר מ־200 מחבלים חיסל מכלול האש החטיבתי, וכ־30 תקיפות בוצעו באמצעות רקטת "בר", הרקטה המונחית החדשה, והביאו לחיסולם של לא מעט בכירים בחמאס. בחטיבה יש ארבעה גדודי ארטילריה – שניים בסדיר ושניים במילואים; גדוד רקטי שמפעיל באופן בלעדי את רקטות ה"בר" שעוד נרחיב עליהן, וגדוד איכון ייחודי. "זו חטיבה שחצי ממנה במילואים וחצי בסדיר, ובשני רגעים במלחמה כולם היו מגויסים בכל הגזרות", מציין סובל.

"זה דבר מרגש בעיניי", הוא אומר על אנשי המילואים. "בגלל שאנשים שואפים לחזור לחיים האזרחיים שלהם, האוגדה עבדה לפרקים בלי אנשי המילואים, אבל כשיש אירוע הם מתייצבים. יש כאלה שמתקשרים ושואלים מה קורה כי הם מרגישים לא בנוח כשהם מנותקים יותר מדי זמן מהנעשה בלחימה. אנחנו כמפקדים חייבים לנהל בצורה מוצלחת את המתח הזה של אנשי המילואים, לאפשר להם להמשיך את חייהם האזרחיים ולהוקיר אותם. מצד שני, באופי המשימות של היום, הצבא הסדיר לא יודע להסתדר בלי אנשי המילואים, עם הניסיון שלהם והרוגע שבו הם מקבלים החלטות. כשאדם לובש מדים ועובר בש"ג, הוא משאיר בחוץ את הדעות והתפיסות שלו, מתרכז במשימה ועושה הכי טוב כדי לנצח. ברור לנו שיש מורכבויות בחברה, אבל אני חושב שהצבא לא רק שאינו בעייתי בהקשר הזה, בעתיד הוא גם יהיה חלק מהפתרון, כי מי שהיה בצבא פגש אנשים ממקום שונה, מרקע אחר, מתפיסות פוליטיות שונות ואפילו מדת אחרת. כשנכנסים פה לקרונות, למפקדות, לתותחים וחוזרים אחר כך לאזרחות, לוקחים את כל זה החוצה. זה חלק מהתקווה ומהעוצמה של היום שאחרי, כי כרגע המתחים בחברה הישראלית נמצאים בשיאם".

קול הרעם

כמפקד חטיבת תותחנים, סובל חבש שני כובעים במהלך המלחמה – הוא פיקד על החטיבה עצמה, ובמקביל עמד בראש מרכז האש של אוגדה 36. "החטיבה שלנו חתומה על הכי הרבה חיסולים של מחבלים בלבנון וברצועת עזה", הוא קובע. את חטיבה 282 מכנה סובל "הקטר החילי לקליטת אמצעי לחימה ביבשה", זאת משתי סיבות עיקריות: הבחירה בגדוד "הרעם" (334) להיות היחיד שמפעיל את רקטות ה"בר" ומשתמש במשגר "להב" בצה"ל, לאחר שבתחילת המלחמה כלל לא היה להם אמל"ח ייעודי, וההחלטה להסב בקרוב את גדודי הארטילריה הסדירים של החטיבה להפעלת "הרועם", התותח הראשון בעולם שמסוגל לבצע ירי אוטומטי. לדבריו, לקראת ההסבה לרקטות ה"בר", הורו בצה"ל לגדוד לירות את כל החימושים של המערכות הישנות בגזרות השונות שבהן פעלו.

הצבא הסדיר לא יודע להסתדר בלי אנשי המילואים, עם הניסיון שלהם והרוגע שבו הם מקבלים החלטות. כשמישהו לובש מדים ועובר בש"ג, הוא משאיר את הדעות בחוץ ומתרכז במשימה"

"אני גאה שהספקנו להפוך את ה'בר' למבצעית לפני שסיימתי את התפקיד, זה היה אחד היעדים הכי גדולים שלי", אומר סובל בסיפוק. מכיוון שהמערכת נמצאת בגדוד אחד בלבד בכל צה"ל, הוחלט לפצל את הכוחות בין הגזרות בצפון ובדרום. "זו אחת הבשורות הכי גדולות ביבשה בשנים הקרובות. אנחנו עדיין לא ביעד הסופי של החימושים שהיינו רוצים שיהיו בידינו, אבל למרות זאת אנחנו יורים ולא מתקמצנים". כרגע, לפי סובל, קצב הייצור המקומי עדיין לא מספיק. "זה הולך ומתגבר. בהתחלה נתנו לנו רקטות בודדות, אבל כשירינו והצלחנו התחילו לשחרר לנו יותר. הצבא מנהל סיכונים בהתאם להצלחות, וזה בסדר. ככל שהם מצליחים יותר סומכים יותר על המערך ודורשים ממנו יותר, ואז גם יותר קל לנהל את הסיכונים ולאפשר לירות עוד".

גם ה"רועם" נחשב פרויקט לאומי ותוצר של עבודת מטה צבאית, מציין המח"ט היוצא. "זה ממש שדרוג של מערך התותחים שנמצאים איתנו מתחילת שנות השבעים. ירי הפגזים שאנחנו שומעים עכשיו יכול להגיע מתותח שנלחם עם צבא ארצות הברית בווייטנאם. אני בצה"ל 23 שנים, ומהשנה הראשונה שלי אמרו לנו שבקרוב יגיעו תותחים חדשים. עכשיו זה קורה, ממש בשנה הקרובה", אומר סובל ומסביר שה"רועם" הוא תותח גלגלי, מוגן, נייד ומדויק יותר, ופשוט יותר להפעלה לעומת התותחים המתנייעים (תומ"תים) שנמצאים כיום בשירות. בזכות העובדה שהוא טוען פגזים אוטומטית, נדרשים רק שלושה אנשי צוות להפעילו. "הוא מאפשר את אותה תפוקה עם פחות אנשים. הסבה של פרויקט כזה נמשכת שנים רבות, ובסוף חטיבות האש במילואים יקבלו את התותחים הישנים, והסדירים יהיו כולם עם הרועם. הוא היה אמור להיכנס לשירות כבר בנובמבר, אבל יש דחייה קלה לתחילת 2026. הייתי בטוח שזה יהיה בקדנציה שלי, כי התאריך המקורי היה בכלל אוגוסט 2024".

אלמלא המלחמה זה כבר היה קורה?

"אני חושב שכן. יש גם מדינות זרות בפרויקט וגורמים נוספים שהמלחמה ממש השפיעה עליהם, ואלמלא זה היינו רצים קדימה. זה קשור גם לקצב הייצור והתעדופים. נחכה קצת וזה יקרה. זאת בשורה מטורפת לחילות היבשה".

סובל מציין גם את "עיטם" - גדוד ייחודי בזרוע היבשה, שאחראי למשימות איכון וטיווח תותחים, גילוי איומים והתרעה בעבור פיקוד העורף וחיל האוויר. "הוא מצליח לגלות דברים שהרבה מכ"מים אחרים שפרוסים בשטח לא מצליחים לגלות. במערכה מול האיראנים היה לו חלק גדול בזיהוי מה שהגיע לארץ". גם הגדוד הזה עתיד להחליף בקרוב את המכ"מים הישנים שלו במכ"מים פשוטים יותר, חדשים וניידים שדורשים פחות טיפולים, אך גם התהליך הזה מתעכב.

החידושים הקרבים עתידים כאמור לייעל את העבודה ולדרוש שימוש בפחות חיילים, מה שיגרור צמצום של כוח האדם בחיל התותחנים. "יהיו פחות מסגרות, אבל תותח בודד יוכל לעשות מה שהיום כמה תותחים עושים. הצבא בונה עכשיו תרחיש ייחוס חדש, עדיין מול לבנון ועם תמרון לעומק, אבל עם התאמות. למרות שהלחימה בעזה עדיין נמשכת צריך להתכונן למערכה נוספת, ולכן השאלה 'כמה מסגרות יש' אינה תלויה בלחימה הנוכחית בעזה עם הגודל של האויב והמצב שלו, אלא בהסתכלות על מלחמה רב־זירתית. למדנו שאי אפשר לומר שיש סד"כ ללבנון אבל אין לסוריה או לעזה. בתוך הדבר הזה, צריך להתכונן גם בגבול המזרחי ובגבול מצרים מול כל מיני שלוחים של איראן".

בגבולות האלה אין בכלל כוחות, אפילו לא בכוננות מינימלית.

"יש מקומות שאין נוכחות, אבל כשניתנה הערכת מצב הייתה שם נוכחות", הוא אומר ורומז למבצע "עם כלביא", אז כוחותיו היו פרוסים גם בגבולות הדרומיים, לראשונה אחרי שנים ארוכות. "התמקמנו בפעם הראשונה במקומות שלא חשבנו שנתפוס, לאור הגדרת האיום ודרכי הפעולה האפשריות של האויב". לדבריו, "משבעה באוקטובר, רוב היחידות עושות את התעסוקה הייעודית שלהן, וטוב שכך. אנחנו אלופי העולם בתותחים, ברקטות ובאיכון, אבל נעמוד בכל משימה, כולל משימות חי"ר. ההעדפה שלנו היא בהחלט להישאר עם התותחים והרקטות. זה נראה לי יותר נכון".

מחסום הפחד נשבר

בבוקר 7 באוקטובר 2023, פחות מארבעה חודשים אחרי כניסתו לתפקיד, יצא סובל לריצה בפארק הירקון בתל־אביב עם כמה מפקדים בכירים, חברים מהצבא. ברגעים הראשונים להגעת הדיווחים הוא לא הבין את גודל האירוע, אך כשקלט את המתרחש עלה עם החטיבה צפונה. "הבנו שזאת מלחמה, שזה משהו חריג. לא היו אז תותחים בעוטף עזה, בהתאם לגרף התעסוקה. כדאי שנהיה צנועים ונגיד שעם הפתעה כמו שהייתה לנו, שום גורם בצה"ל לא היה 'שובר שוויון'. אני בהחלט מאמין שהיינו מצליחים להשיג כמה הישגים לו היו תותחים בעזה, אבל זו התקפה בסדר גודל לאומי, פעם בדור, ונראה שלא היינו משנים את פני המערכה. אולי היינו מצליחים לשבש או להשפיע על כמה מתקפות בגל השני. בראייה קדימה, כנראה לא יהיה מצב שבו אין תותחים בעוטף עזה. כולם הבינו את הצורך בארטילריה בדרום ואת ההשפעה המקומית והפסיכולוגית שיש לזה. אני לא רואה בזמן הקרוב שנשארים פה בלי אש תותחים".

במהלך המלחמה דובר על "כלכלת חימושים". היו לכם רגעים בלי מספיק תחמושת?

"לא, אבל תמיד כמה שיותר - יותר טוב. תחמושת ארטילרית הוא נשק סטטיסטי ו'מספיק' הוא הגדרה סובייקטיבית, כי ככל שיש יותר ככה ההשפעה גדולה יותר. לא הגענו למלאי אפס, לא הייתה התקפה שיצאה בלי חיפוי ולא היה חילוץ שיצא בלי סיוע ארטילרי. בכל פעם שיש אירוע קיצון, הדבר הראשון שקורה בשטח הוא אש ארטילרית. 'כלכלת חימושים' היא חלק מהשיקולים במלחמה, ואם אתה רוצה שיהיה לך יותר מחר, אז אתה צריך לחשוב ואולי לירות קצת פחות היום".

ב־22 חודשי המלחמה תכננן אל"מ סובל יותר מ־30 תוכניות מבצעיות, רובן הפכו למבצעים בשטח. בחלקן נעשו פעולות יוצאות דופן, משחרור חטופים ועד כיבוש תשתיות טרור חשובות ברצועת עזה. אך דווקא אירוע אחד חקוק בזיכרונו יותר מכול. "בתחילת המלחמה ישבנו בבסיס ג'וליס לקראת התמרון של האוגדה. ישבתי בחדר עם מאה אנשים – מפקדי הגדודים והסוללות, נציגי הטייסות, אנשי חיל הים והפיקוד ועוד. כל אחד עלה והציג את התוכניות שלו, ושם הבנתי שנשבר מחסום הפחד מתמרון ברצועת עזה. הכניסה בתמרון הראשון הייתה הרגע שבו אמרתי לעצמי: בשביל זה התגייסתי, זה מה שנערכנו אליו כל החיים כאנשי צבא, וזאת זכות להיות בראש המערכת ביום הזה. לא היה מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו בשבעה באוקטובר יותר ממח"ט 282".

בשנים האחרונות התחיל חיל התותחנים להכניס יותר ויותר נשים לתפקידי לוחמה, צעד שגרם להפסקה של גיוס בני ישיבות הסדר לחיל. "יש מתח, והייתה החלטה של החיל. אנחנו רוצים שיהיו פה האנשים הכי טובים ושכל אחד ימצה את יכולתו, בלי קשר למגדר שלו. בדברים פיזיים שנשים לא יכולות לעשות, הן ילכו לתפקידים מסוימים. בחיל התותחנים היו צריכים להחליט איפה קיים פוטנציאל גדול יותר, ואחרי שניתחו את המערכים, את התפקידים שנפתחים ואת היחידות שעתידות לקום, הגיעו למסקנה שבשילוב נשים יש פוטנציאל גדול יותר. עכשיו עובדים על שילוב מוצלח, בין אם בעזרת הפרדה, יצירת הגדרות ועוד, כי אנחנו רואים ששירות המילואים של בן ישיבה - גבר משרת עם מוטיבציה - אפקטיבי ליותר שנים מאשר אישה ממוצעת. לכן חיל התותחנים עושה צעדים באיזון, ומתחיל שיתוף פעולה עם כמה מכינות קדם־צבאיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד אף אחד מהם. אני מקווה שבהחלטות חכמות, התגמשות והליכה לקראת הצד השני, יהיה אפשר לעשות גם וגם. עד אז אולי יהיו יחידות ספציפיות שיוגדרו כ'שמורות' עבורם".

חיל התותחנים יהיה רלוונטי לאורך זמן מול היעילות של חיל האוויר והעליונות שלו במזרח התיכון.

"בצורה חדה ופשוטה - אין סיכוי שלא. אני מאוד מפרגן לחיל האוויר, וכמי שמפקד על מרכז האש אני אחראי גם עליהם באוגדה, אבל יש משהו בשפה, בתרבות ובהבנה של מי שגדל ביבשה, ועשה קורס מ"פים יחד עם שאר הכוחות, ונוצרה הבנה שאין לה תחליף בשום עוצמה של אמל"ח או דיוק של מערכת. חיל האוויר הוא ריכוזי - זו לא ביקורת, פשוט כל מערכת עובדת אחרת. הוא השתפר במלחמה הזאת אבל הוא מחזיק סמכויות שלפעמים ביחידות המתמרנות לא רוצים. הוא מנהל סיכונים, ויש לו זכויות להטיל וטו על תקיפות מסוימות. אם יאמרו לנו שזה מספיק חשוב – המטרה תותקף, אלא אם כן זה בלתי חוקי בעליל".

רק שבניגוד לכלי טיס שרואים את השטח בזמן אמת, אתה לא תדע לומר דבר כזה.

"נכון, אבל השפה שלי והאמון שלי עם צוות הקרב החטיבתי המתמרן גבוהים יותר ממה שיש להם עם חיל האוויר. האנשים שנמצאים במטה ומפעילים את האש הם אנשי חיל התותחנים. בעתיד יהיו עוד יותר כלים ליבשה, כדי לצמצם את התלות בחיל האוויר שקצת התפתחה במלחמה האחרונה. השפה והתרבות מייצרות אמון ומענה שאי אפשר לפתור אותו בשיטה ריכוזית. הסלוגן של חיל התותחנים והייעוד שלו הוא 'סיוע באש, במקום, בזמן ובעוצמה הנדרשת'. אם כדי לעמוד בזה אני צריך לפרוס סוללת תותחים בתוך עזה ולבנון, כדי לתת מענה ולכסות את כל השטח עם האמצעים הקיימים, אני עושה את זה".

עוסקים לאחרונה לא מעט בשחיקת הלוחמים. איך אתם מתמודדים עם זה?

"המפקדים בחזית כל הזמן עושים סגירות למשימות ופעולות נוספות, ונותנים יותר מקום לדברים כאלה מאשר בשגרה. הצבא למד שבמלחמה כזאת אי אפשר לרוץ מרתון בקצב מהיר. אנחנו מנהלים את זה".