על המקרר בבית הוריה של אוסי אבן־צור בירושלים מתנוססות בגאווה תמונות מחגיגות יום ההולדת המשותף שלהם, שארגנו כל הצאצאים. אחרי הפינוקים והקפה, אבן־צור מראה לי את אחיה חבוקים ומחייכים למצלמה, כשפניה הן היחידות שנעדרות. בדיוק באותה השעה היא רצה במסדרונות בית החולים הדסה עין כרם הסמוך, וחיפשה את בנה דביר ציון שנפצע במלחמה, ולא בפעם הראשונה.
"עוד בשבת משהו בבטן שלי היה לא רגוע", היא נאנחת. "הרגשתי שהייתי צריכה לקחת את הטלפון איתי לבית הכנסת, וההרגשה הזו לא עזבה אותי. במוצאי שבת היינו בהכנות ליום ההולדת של ההורים שלי ואז טלפון, ועל הצג מספר לא מזוהה. הלב שלי נדרך. אני עונה וזה דביר ציון והוא מבסוט. אומר לי: 'אמא, הכול בסדר, הכול טוב. אנחנו ממשיכים במשימות שלנו'. שני משפטים וזהו, אבל הוא היה בסדר. למחרת נסעתי לירושלים לארגן את המסיבה, ופתאום מתקשרים אליי מבית החולים הדסה עין כרם ואומרים לי 'תגיעו, הבן שלכם פה'".
את תחושת הצמרמורת והפחד היא הכירה היטב. חודשים ספורים לפני כן נפצע דביר ציון בפעם הראשונה, כשצידוד צריח טנק כמעט מחץ אותו למוות. אחרי ארבעה חודשי שיקום הוא שב ללחימה, וכעת שוב היא נאלצה להביט בחרדה במספר הטלפון הלא מזוהה שעל הצג. "בפעם השנייה זה היה מפחיד יותר, כי לא הוא דיבר איתי", היא אומרת. "הבנתי שצלף ירה בו ברגל והכדור נכנס מצד אחד ויצא מצד שני, ועוד פגע בקצין שהיה מאחוריו. הכניסו אותו לשלושה ניתוחים ובינתיים אנחנו מחכים בחוץ בחרדה. פתאום אני מרגישה יד נוחתת לי על הכתף. הבן הבכור שלי, שמשרת ביחידה מובחרת, אמר לי: 'אמא, תרימי ראש. הבן שלך לא נפצע בפוגרום, הוא נפצע בזמן שהוא נלחם על מדינת ישראל'. אפילו עכשיו עוברת בי צמרמורת כשאני מדברת על זה. נפתחה לי הראייה. אני לא יודעת מה איתו, מה יהיה עם הרגל שלו. אבל הבנתי את גודל השעה. כאילו מישהו הוציא אותי החוצה מהראש שלי וגרם לי להסתכל על עצמי מבחוץ".
אוסי אבן־צור | צילום: נעמה שטרן
בזכות תושיית הרופאים, ובהם פרופסור יורם וייל שהיא מרגישה חובה לציין את שמו, רגלו של דביר ניצלה. אבל כשהייתה במחלקה נחשפה אבן־צור לפחד שמלווה את הפצועים ששילמו מחיר כבד בגופם ובנפשם: השאלה אם יוכלו אי פעם למצוא אהבה. "זה לא היה רק הפחד שלהם, גם ההורים והמשפחות מתמודדים עם שאלת העתיד של הבנים הפצועים", היא אומרת. "כשהייתי בקבוצת תמיכה, אמא אחת שקטעו לבן שלה את הרגל אמרה לי, 'אוסי, מי תרצה להתחתן עם הבנים שלנו'. ברגע שהיא אמרה את זה הבנתי שחייבים לעשות עם זה משהו. עניתי לה שאני מקימה מיזם שידוכים לפצועי חרבות ברזל".
מילותיה לא נותרו תלויות באוויר. אבן־צור, 58, אם לשמונה וסבתא לנכדים בלי עין הרע, העובדת כמפקחת פדגוגית שאחראית על הטמעת התרבות היהודית במחוז הצפון, חברה לאימהות נוספות במטרה להוציא את הרעיון לפועל: מיזם "חיבורי ברזל".
את החיזוק האחרון לכך שזה אפשרי היא קיבלה כשראתה מקרוב שידוכים שנרקמו מעצמם במסדרונות בית החולים. "כשהתחלתי לרוץ על המיזם, דביר ציון היה אז בזוגיות עם קצינת הנפגעים שלו", היא מחייכת. "באותו הזמן גם הבת שלי הכירה פצוע שהיה באותה המחלקה, והם התחילו לצאת. זה גרם לי להבין שברור שאפשר. אם זה קורה בין קירות בית החולים, למה שלא נעזור לפצועים להכיר גם בחוץ?"
דיברת על זה גם עם הפצועים עצמם?
"ישבתי הרבה זמן במרפסת של תל השומר, באגף השיקום, עם חיילים. בא אליי אחד מהם ואמר לי בלב פתוח: 'מי תרצה אותי ככה'. אמרתי לו 'ודאי שירצו', אבל אז הבנתי שהחרדה לא נטועה בליבם של ההורים, אלא בלב החיילים עצמם. יש במיזם גם פצועות, ואחת מהן היא בחורה מדהימה, אינטליגנטית, יפהפייה, אבל היא צולעת וזה מערער לה מאוד את הביטחון העצמי. מהר מאוד הם שוכחים שהם בעצם גיבורי ישראל ושהם צריכים ללכת בחזה נפוח. הבחורים עדיין מסננים, כן? החלום לא אבד להם".
///
אבן־צור לא חלמה שתעסוק אי פעם בשידוכים. היא עצמה התחתנה כבר בגיל 21 ולא חוותה את אתגרי הרווקות. אבל תוך כדי שיחתנו האסימון נופל לה, והיא מבינה שתמיד ליבה היה רגיש במיוחד למעוכבי הזיווג. "כשהייתי אמא לשישה ילדים הייתה לי חברה רווקה", היא נזכרת. "הכאב שלה היה כל כך בתוכי, שקמתי בבוקר בבהלה כי חלמתי שיוסי ביטל את האירוסין איתי. תמיד הנושא הזה היה בליבי, תמיד הייתי רגישה לזה. אני יודעת שזה לא פשוט. בין רווקות ובין חיים ללא ילדים, אני חושבת שהרווקות קשה יותר. להיות לבד בלי לדעת מה יבוא ומתי - זה מאתגר. אני חושבת שנכנסתי לעסוק בזה כי זה בער בי".
היא יצאה לדרך עם קבוצת אימהות לפצועי המלחמה שבירכו על היוזמה, והבינה שעוד לפני שתגייס שדכניות מנוסות שידעו להתאים בין הפצועים והפצועות ובין בחורות ובחורים שמתאימים להם, יש אנשי מקצוע דחופים יותר ברשימה. "בלי קשר לפציעה, רווקות מאוחרת היא אתגר", היא מסבירה. "רציתי קודם כול להביא קואצ'רים שיטפלו בעבר של הפצועים. לפני הפציעה, כמו לכולנו, גם להם היו בעיות ועניינים לא פתורים. אבל מכיוון שהם עוברים טיפול אני תמיד אומרת לבחורות שמשתתפות במיזם שהן מקבלות בחורים משודרגים פלוס. כי כמה חבר'ה באמת הולכים לטיפול? לא הרבה, וזה מתבטא בדייטים. הפצועים עושים את זה גם ככה. הרבה בחורות אמרו לי: 'לא אכפת לי שלא תהיה לו יד או רגל, אבל העיקר שיהיה לו לב'. ויש להם לב ענק. הם עברו משהו שביגר אותם. אז התחלנו את המסע הזה רק אימהות, והפכנו לאימהות וקואצ'רים".
כשאני שואלת איך משתלבים פצועים פוסט־טראומטיים ב"חיבורי ברזל", אבן־צור מספרת על הקבוצה השלישית שהצטרפה לרכבת הדוהרת בהובלתה. "יום אחד התקשרה אליי בחורה ואמרה לי 'אוסי, הציעו לי מישהו פגוע ראש עם פוסט־טראומה'. היא שאלה אותי איך לגשת אליו ומה לשאול. לא הייתה לי תשובה מקצועית לתת לה, מה שגרם לי להבין שאנחנו חייבות לצרף אלינו גם פסיכיאטרים שידעו מה לענות לבנות, להורים של הבנות ולפצועים עצמם. אחת האימהות סיפרה שגיסה הוא רופא פסיכיאטר במרפאה עם כמה עובדים, וכשהתקשרתי אליו הוא אמר לי 'אני לא רגשן ולא מתרגש ממיזמים. אבל המיזם הזה הוא אחר'. הוא שאל אותי מיד מה אני צריכה. התרגשתי כשהבנתי כמה עם ישראל שותף למשימה ומוכן לתת ולהעניק את עצמו".
ואין חשש לדחוק בפצועים לחפש זוגיות גם אם הם לאו דווקא מוכנים?
"אנחנו לא דוחפים אף אחד לזוגיות, רק מי שרוצה ומבקש. הייתה אמא אחת שאמרה לי שהיא רוצה שהבן שלה ישתתף ואמרתי לה שזה נפלא, אבל מי שצריך להירשם זה הוא בעצמו.
"מהחוויה האישית שלי אני יכולה לספר שהורה מפחד קודם כול מהעניין הפיזי. רק רוצים שהוא יהיה בסדר, שיצא בריא. אחרי שהפצוע מתחיל להתאושש מתחילים לחשוב על העתיד, וזה מפחיד את ההורים ואת הפצועים יחד, אבל זו ההחלטה שלהם. כמו שיש סתם בחורים שעוד לא מוכנים ורוצים זוגיות. אנחנו מקבלים מי שרוצים ומוכנים להתאמץ, ויש הרבה כאלה".
אולי הביטחון של הפצועים התערער, אבל עם שאר האימהות שהובילו את המיזם, אבן־צור גילתה מהר מאוד שעל השאלה 'מי תרצה אותי' יש תשובה חד־משמעית: הרבה. שבועות אחדים לאחר שהחלו במיזם, מספרן של הנשים שהסכימו לתת הזדמנות רק הלך ותפח. מספרן הגיע עד לאלף. "האתר קרס", היא נזכרת בחיוך. "מישהי התקשרה אליי ואמרה 'אני לא מצליחה להירשם'. הוא פשוט הפסיק לעבוד מרוב עומס. היה מדהים לראות את זה".
המיזם קיים רק חמישה חודשים, ועוד עושה את צעדיו הראשונים בעולם. אבל בינתיים האימהות כבר הבינו שהמשימה עדינה ורגישה במיוחד, ותדרוש מהן השתלמות מיוחדת. "צריך להכיר בהבדל בין המיזם הזה למיזמי שידוכים אחרים", אומרת אבן־צור. "יש מקרים עדינים מאוד שצריך להתמודד איתם, ולא את הכול אנחנו מבינות. גם לא כאמהות לפצועים. לא פעם התמודדנו גם עם מקרים של מתחזים, אנשים שנרשמו כפצועי צה"ל אבל בעצם נפצעו בתאונות או לא נפצעו בכלל. ועדיין קשה מאוד להגיד להם לא".
יש הבדל בין היחס לפצועי המלחמה לפצועים שלא ממלחמה?
"יש קרדיט אחר לפצועי צה"ל. עם ישראל רגיל לחיות על חרבו מתוך הבנה שאנחנו נמצאים במאבק על המדינה הזו. אומנם הלוחמים עושים זאת בשירות חובה, אבל הם היו יכולים להשתמט או להוריד פרופיל ולא עשו את זה. מי שהגיע לצבא ונלחם, יש לו ערך מוסף. וזה יתרון על פני מישהו שנקטעו רגליו בתאונת דרכים. זה אדם שנפצע וידע מראש שהוא נכנס לסכנה. בכל זאת חשוב לנו להראות לבנות תמונה של הפצוע אחרי הפציעה ולפניה, כדי שהן יוכלו לראות גם את הילד מלא החיים שנמצא בתוך הבחור הפצוע. אבל לא נבחן אף בחורה שרוצה להשתתף. זה התפקיד של הבחורים, כמו שהיה קורה אם הם הוי פוגשים אותה בבר במקרה. הם יודעים מה הם רוצים. אתמול הצעתי מישהי לאחד מהם והוא אמר 'תני לי רגע לבדוק'. היום בבוקר הוא הודיע לי שהוא מוכן ללכת על זה, ובעודנו מדברות עוד זוג יצא לדרך".
מיזמי שידוכים לרוב מזוהים עם המגזר הדתי, אבל במקרה הזה לא רק חובשי כיפה מצטרפים למאמץ. אבן־צור מסבירה שבמחלקת השיקום בבית החולים ההבדלים מיטשטשים, ומהרגע הראשון היה ברור לה שקהל היעד למיזם הזה אינו מוגבל למגזר כלשהו. "כשאמא אחת שאלה אותי אם זה רק לדתיים, מיד כתבתי לה שזה 'מיועד לעם ישראל'", היא אומרת. "יש לנו במיזם הרבה מאוד חילונים שרוצים למצוא אהבה ולבנות בית. אז יש דתיים, ויש קיבוצניקים של השומר הצעיר. הרב שלמה רענן מעמותת איילת השחר, רב חרדי, שמע על המיזם בבוקר וכבר בצהריים הגיע לעזור. עם ישראל מתאחד סביב זה. אחרי שמחת תורה הקב"ה אומר: קשה עליי פרידתכם. ואני אומרת שהכוונה היא: קשה עליי הפירוד שביניכם. זה הזמן להתאחד".
חמישה חודשים אחרי, האמנת שיהיו מעורבים בזה כל כך הרבה אנשים?
"לא. לא האמנתי שיירשמו כל כך הרבה בנות ועוד יותר לא האמנתי שפצועים מכל הקשת יסכימו להצטרף. לא מזמן עשינו לדביר ציון 'פציעהולדת' וחיפשנו שף שיגיע אלינו. ההודעה התגלגלה ומישהו כתב שהוא רוצה לתרום כסף. סירבתי וביקשתי שיתרום למיזם, ומאז הוא תורם בהוראת קבע. את מושיטה יד לפצועים והחברה הישראלית מצטרפת".
///
מניין הפצועים הזקוקים לעזרה רק עולה משבוע לשבוע. אורית לוי, אחת האמהות המעורבות ביוזמה שהייתה אמורה להתראיין לכתבה, קיבלה כמה ימים לפני הריאיון, את הבשורה שבנה אלקנה נפצע קשה בפיצוץ בחאן יונס ורגליו נקטעו. זהו בנה השלישי של לוי שנפצע במלחמה. "אני רואה את המשך הלחימה בהרבה כאב", נאנחת אבן־צור. "אני יודעת מה המשפחות האלו עוברות. כל חייל שנפצע, המשפחה שלו מתחילה לעבור מסע. וזה לא ההורים או האישה, יש המון אדוות לפציעה הזאת. אבל לצד הכאב אני מלאה בסייעתא דשמיא. אני מציעה את המקום של התקווה, להראות שזה לא נגמר. אני רוצה לרוץ אל כל אמא שאני רואה שהבן שלה נפצע, להסתכל בעיניה ולהגיד, 'אל תדאגי, אנחנו כאן, הוא יבנה את עצמו ויהיה בסדר'".
היית שולחת את דביר ציון גם בפעם השלישית להילחם?
"זה מפחיד, אבל אני יודעת שזו המשימה וזה מה שהוא צריך לעשות. בתחילת המלחמה דביר ציון היה בבית, חולה בדלקת ריאות. היו לו גימלים. בשלב מסוים המפקד שלו התקשר ואמר לו 'אבן־צור, רוצה לבוא להילחם איתנו? תשחרר את הגימלים ותגיע'. הוא אמר 'בטח'. כשראיתי אותו מתלבש שאלתי אותו 'לאן אתה בדיוק הולך, יש לך דלקת ריאות'. הוא אמר לי: 'אמא, צריך אז אני הולך'. ואני מבינה את זה ומלווה אותו בתפילות. היו לי בלחימה במקביל שני בנים ושלושה חתנים - חמישה אנשים ללוות בתפילה. וזה מה שאת עושה. רק מתפללת שלא יהיו עוד טלפונים לא מזוהים".
בינתיים, מה שנותן לה כוח הוא המיזם ההולך וצובר תאוצה, ובזמן האחרון גם מביא תוצאות. היא לא זכתה עדיין להיות בחופה, אבל התגובות המרגשות של הפצועים שמוצאים את שאהבה נפשם מחזקות אותה. לקראת סוף הריאיון היא שולפת את הטלפון ומראה לי הודעה מאחד הפצועים הראשונים בתמרון ברצועת עזה, שמול מילות התודה שלו קשה להישאר אדישים.
"ההודעות האלו נותנות לי כוח", היא מסבירה. "זה מיזם לא קל שדורש המון כוחות וכיתות רגליים. השקעה ברמה שקשה לתאר וכמובן גיוס תרומות. לצערי אני יודעת שאי אפשר להחזיק פרויקט על התנדבות לאורך זמן. יש פה אנשי מקצוע שצריכים להתפרנס. והחזון שלי לא נגמר פה. אומנם הוא מצומצם כרגע רק לפצועים, אבל זה יכול להתפתח לעוד הרבה אוכלוסיות שצריכות את התקווה שהפרויקט הזה נותן.
"כולנו אומרים 'דור הניצחון'. אני אומרת 'דור הנצח'. זה דור שעומד מול מי שרוצים להחריב ולהרוס לנו את הבתים - והוא רוצה לבנות. ובחור כזה, שכותב לי תודה וכל כך מתרגש, מבין את זה. אני יודעת שנתתי לו תקווה. לכל הבחורים שאמרו 'מי תרצה אותי' או 'תראי איך אני נראה' נתתי אופטימיות לגבי העתיד. הראיתי להם שלא אחת ולא שתיים מחכות להן מחוץ לדלתות בית החולים, מוכנות לראות את העומק שלהם ולהכיר את הבחורים שמאחורי הפציעה".
צילום: אורן כהן, פלאש 90
את חושבת שההערצה לפצועים ולחיילים תישאר גם זמן רב אחרי המלחמה?
"המלחמה במובן הזה היטיבה איתנו. כל מיני קטלוגים נעלמו, בקרב לובשי מדי הזית כולם שווים. כשאתה רואה חייל אתה אפילו לא מסתכל על הפנים שלו, אתה מסתכל על המדים ומתרגש. זה ריכך והסיר את התבניות. מישהו שעמד לידי במחלקה אמר על הפצועים ש'הם ספרי תורה מהלכים'. זה גרם לי כמעט לבכות.
"אבל אני לא נאיבית, כי בדיוק כמו שאחרי 7 באוקטובר היינו מאוחדים ומאז התפרקנו, אני חושבת שהריכוך יישאר אבל בוודאי לא באותן העוצמות. מעניין אם המספרים של הבנות יישארו אותו הדבר גם אחרי המלחמה ואחרי סערת הרגשות הגדולה שאנחנו נתונים בה. עכשיו יש לגיטימציה גם מבחינת ההורים של הבנות שניגשות לזה. יש הילה סביב הפצועים, שאחרי המלחמה תדעך. הפצוע יהיה אותו הגיבור שהקריב מעצמו בשביל המלחמה, רק בלי אותה ההילה.
"אני לא יודעת מה יהיה, ורוצה להאמין שמשהו יישאר. אז אני מנצלת את הבמה להזמין את הציבור להיות שותפים, אנחנו רוצים שהמיזם יתרחב ויגיע לעוד קבוצות שזקוקות לעזרה הזו".