"מה שהיה נכון בגיל 18 נכון גם היום": הקצינים הטריים בעשור החמישי לחייהם

באחד השלבים המוקדמים בקורס הקצינים, יצא שִׂיאל ל"ניווט גולם" עם צוער נוסף. שותפו לתרגיל היה בן 24; גילו של שיאל פי שניים בדיוק. בסוג הזה של ניווט, כל אחד מצמד הצוערים מכין ומנווט מחצית מהמסלול, ובאמצע הדרך הם מחליפים תפקידים. אי שם בקטע הדרך שעליו הופקד שיאל, עלו השניים על הר גבוה מאוד. "בשלב מסוים השותף שמע את הנשימות שלי והציע לתת לי יד", הוא מספר. "אמרתי לו שלא יעז, פתאום יצא לי שם האגו. אחר כך אמרתי לו תודה והסברתי שאני רוצה להוביל".

אלון, בן 44, עבר את הקורס בשלום ודווקא בניווט האחרון נתקף בכאבי גב חזקים במהלך ירידה תלולה. "כבר התלבטתי אם לבקש חילוץ, אבל אז חשבתי על אשתי שהשקיעה כל כך הרבה כדי שאהיה פה, וגם על עצמי. לא יכולתי להשלים עם המחשבה שאוותר ימים אחדים לפני סוף הקורס. נשכתי את השפתיים, נעזרתי בסלעים והלכתי עם הכאבים עד קו הסיום".

גם דביר בן ה־46 חווה רגע של חשש לקראת סוף הקורס, כשהבין שהוא עומד לצאת לבדו לניווט לילה בן 29 קילומטרים. "הברכיים כאובות", הוא מספר, "אבל תוך כדי הניווט אתה מגלה שמה שהיה נכון בגיל 18, נכון גם היום: כשאתה רוצה מאוד - אתה יכול".

שיאל, אלון ודביר הם שלושה מצוערי גדוד דולב שסיימו בשבוע שעבר קורס קציני מילואים. בתום שלושה חודשים מפרכים הם התייצבו על רחבת המסדרים המפורסמת בבה"ד 1, לטקס שהיה דומה לטקסים האחרים שנערכים שם – אלא שהפעם הקהל היה שונה בהרכבו. לצד הוריהם של החיילים הצעירים שקיבלו את דרגות הסג"מ, ישבו ומחאו כפיים גם בניהם ובנותיהם של הצוערים המבוגרים, חלקם חיילים וקצינים בעצמם.

היציאה לקורס קצינים בעשור החמישי לחייהם זימנה לצוערים הללו גם סיטואציות משעשעות ולא צפויות. דביר, בעבר מנהל בית ספר, צפה במהלך השנים במאות שיעורי מבחן של פרחי הוראה; כעת, במסגרת הקורס, הוא מצא את עצמו יושב בכיתה ולומד כיצד מעבירים שיעור. שיאל, מורה ומחנך בתיכון וגם מרצה מנוסה, הופתע מההתרגשות והמתח שאחזו בו לפני שהעביר שיעור מבחן מול חבריו לקורס.

אני פוגש את השלושה בתצפית הר גמל במצפה־רמון. דקות לפני שיחתנו הוענקה להם שם סיכת המ"מ, בטקס קצר ומרגש שחתם את השבוע המסכם של הקורס. השאלה הראשונה והמתבקשת היא מה גרם להם, בגילם המופלג, לצאת למסלול ההכשרה לקצונה ולעבור 12 שבועות מאתגרים מבחינה פיזית ומנטלית, לצד צעירים שבהחלט יכולים להיות הילדים שלהם.

"התשובה הקצרה היא: כי אני יכול", אומר שיאל. "אני יכול לעשות את הקורס, ויכול להילחם, ומכיוון שיש צורך להילחם - אני פה. אני גם מאמין שלוחם הוא לוחם בכל גיל". אגב, הוא לא המשתתף המבוגר ביותר במחזור הזה של קורס הקצינים, אלא מסתפק במקום השני: צוער אחר חגג חמישים במהלך הקורס.

הרצון לחזור למדים, מספר שיאל, התעורר עוד לפני שפרצה מלחמת חרבות ברזל. הוא שוחרר משירות מילואים לפני ארבע שנים, אך באביב 23'  כבר ביקש לחזור, מילא מסמכים וקיבל אישור. "חופשות הסקי לא הצליחו למלא את החוסר והחור הגדול של הפסקת שירות המילואים. וחוץ מזה, גם לפני 7 באוקטובר לא היה פה שלום ושקט. הגדוד שאליו חזרתי היה אמור לקיים אימון בסוף אוקטובר, ואז הגיעה המלחמה. בשמונה באוקטובר התעניינתי אצל קצינת הקישור והמפקדים, ואמרו לי שיש 120 אחוזי התייצבות. הבנתי שאני לא ממש אועיל שם. שאלתי את עצמי איפה אני כן יכול להיות יעיל, ומכיוון שבאותם ימים עסקו בהקמת גדודי כוננות, הקמתי גדוד כזה בעיר שלי, כפר־סבא, והגענו ל־60 חברים. עד היום אני מפקד כיתת הכוננות של כפר־סבא".

שִׂיאל (48): "כשהייתי בקורס מ"כים, בוחן מסלול היה קל יחסית בשבילי, כולל המעבר של הקיר. היום אני עם שלושים קילו יותר ושלושים שנה יותר, ובלילות הייתי מוטרד מהקיר הזה. בסופו של דבר הוא היה החלק הקל. לצעירים שצחקו אמרתי שאני מאחל שיעשו את זה בגיל שלי"

אבל כיתת הכוננות לא סיפקה את שיאל, ואת מבוקשו הוא מצא באוגדה 96 - אוגדה מרחבית חדשה שהוקמה לצורך שמירת הביטחון השוטף ופעילות הגנתית לאורך הגבולות. "מפקד הגדוד שהוקם באזור שלי במסגרת האוגדה, היה מפקד שלי בשירות הסדיר. הוא קרא לי לחזור ואני התייצבתי לדגל, אבל אמרתי שהפעם אני מגיע כמפקד צוות. אני יכול ורוצה לתת דוגמה אישית לתלמידים ולילדים שלי, ובפרט לתת רוח גבית לבן הבכור, לוחם בצנחנים שהספיק להילחם כבר בעזה, בלבנון ובסוריה. זו גם תחושת אחריות. אני לא גנרל גדול, אבל מבחינתי, לכל מי שלובש מדי צה"ל יש אחריות למה שקרה ב־7 באוקטובר, ולכך שזה לא יקרה שוב".

דביר שוחרר ממילואים כבר לפני 13 שנים, כשנולדה בתו השביעית. "בבוקר 7 באוקטובר הסעתי את הבן הבכור שלי, קצין בהנדסה קרבית, בחזרה למוצב שלו בעוטף עזה. בדרכנו לשם החיילים שלו התקשרו וסיפרו שיש מחבלים בבסיס. אחרי שהורדתי אותו בעוטף, היו לי הרבה מחשבות עם עצמי בדרך חזרה הביתה. עוד לא ידענו לאן כל זה הולך, אבל הבנתי שמשהו עומד להשתנות, ושגם אני רוצה להיות חלק מהשינוי. כי צריך".

הוא חזר למדים ושירת מאות ימים ביו"ש ובעוטף עזה. כשחברים קראו לו לסייע בהקמת גדוד הר הנגב בחטיבת נגבה של אוגדה 96, החליט דביר לבקש לצאת לקורס קצינים. "קודם כול כי חסרים קצינים. נהרגו עשרות רבות של קצינים במלחמה, ומתברר שצריכים את כולנו. לכך הצטרפו גם תחושות ברמה האישית, רצון לתת כתף ולעשות את הכי הרבה שאני יכול. כשאתה רואה מסביב אנשים צעירים שמשלמים מחירים כבדים כל כך, משהו בתוכך מבקש ומחפש להיות שם איתם, מתחת לאלונקה. מעבר לכל זה, היציאה לקצונה הייתה מבחינתי הזדמנות לסגירת מעגל שלא סגרתי בשירות הסדיר, בגלל נישואין בגיל צעיר. אבל זו לא הסיבה המרכזית, אלא רק חלק מהסיפור".

אלון פרש ממילואים לפני שלוש שנים, בגיל 41. באותם ימים הוא קיבל את ניהול המנהל הקהילתי בשכונת מוסררה בירושלים. "אמרתי שאם בכל מקרה הגעתי לשלב שעושים בו מעט מילואים, כדאי שאשקיע בקריירה ובחינוך. אבל בבוקר 7 באוקטובר הרגשתי פספוס מעצם הידיעה שאני לא בצבא. הרגשתי סמרטוט, לא רלוונטי, והחלטתי להתגייס עם אותן אנרגיות ומוטיבציה של חייל בסדיר. פניתי לשלישות בצבא, נכנסתי לתהליכי גיוס, ובמקביל התחלתי להתנדב במשטרה. כשפנו אליי מאוגדה 96 אמרתי שאם אני כבר מתגייס, אני רוצה לעשות את המקסימום שאני יכול. מוניתי למפקד צוות, אבל רציתי לרכוש את המקצועיות של הפיקוד באופן מסודר, מאנשים בעלי ניסיון. מבחינתי היציאה לקורס קצינים היא עשייה ציונית, וגם הזדמנות לתת דוגמה אישית לילדים ולסביבה".

תקרת הזכוכית התנפצה באיחור

כמו אצל דביר, גם היציאה של שיאל לקורס קצינים היא סגירת מעגל אישי שנפתח בשירות הסדיר. "גדלתי בשכונה שנחשבה לשכונת מצוקה, והייתי נער שנוטה להסתבך", הוא מספר. "למדתי בתיכון מקצועי לנוער בסיכון וסיימתי אותו ללא תעודת בגרות. השירות בגדנ"ע ובצה"ל הציל אותי. הייתי לוחם מצטיין באשב"ל (יחידת חרמ"ש שפעלה בעזה – א"ר), אבל כשהציעו לי לצאת לקורס קצינים, אמרתי – הגזמתם, עד כאן. התייחסתי לקצונה כתקרת זכוכית, חשבתי שזה גדול עליי, לא האמנתי בעצמי מספיק. בסוף הוגדרתי כסרבן 'קצונה'". לאחר שירותו הסדיר השלים שיאל תעודת בגרות בהצטיינות, למד לתואר ראשון ושני במנהל עסקים והתמחה בשיווק ובפרסום. הוא עבד תקופה בענף ההיי־טק, ואז עבר לתחום החינוך. היום הוא מחנך, מלמד בתיכון תקשורת ואזרחות, וגם מרצה באקדמיה לשיווק ופרסום דיגיטלי. לפני כמה שנים הוציא לאור עם חברו איציק מוסקוביץ את הספר "אבאבלדושקי", המבוסס על חוויות הילדות והנעורים שלהם בכפר־סבא. הוא מתגורר בכפר־סבא גם היום, נשוי למור, אף היא מורה במקצועה, ואב לשלושה.

אלון עלה לארץ מאתיופיה בגיל 9, שנה לפני מבצע שלמה. הוא גדל בבאר־שבע ובקריית־גת, ובצבא שירת בחטיבת הצנחנים. "הייתי בקורס מ"כים ואחר כך רציתי מאוד לצאת לקצונה, אבל הייתה תחרות, ואני לא הרגשתי בשל ולא נאבקתי על זה. מאז לכל אורך השנים הייתה לי תחושה שהפסדתי משהו". הוא מתגורר בשכונת רמות בירושלים, נשוי לאורית ואב לארבעה. "אני גר לצד חרדים, וכשאני נכנס לבית כנסת במדים, אני מרגיש טפיחה על השכם. בעיניי הדוגמה הזאת חשובה וחיונית".

דביר גדל בירושלים והגיע לירוחם כדי ללמוד בישיבת ההסדר המקומית (גילוי נאות - אנחנו חברים טובים). את שירותו הסדיר עשה בצנחנים, היה מפקד כיתה וחלם להמשיך לקצונה, אך כאמור החתונה שינתה את התוכניות. הוא חינך בתיכונים בדימונה ובירוחם, ואחר כך ניהל את התיכון הממלכתי בירוחם ואת אגף החינוך במועצה המקומית. הוא נשוי לנעמה, מיילדת בסורוקה, ויחד הם מפעילים גם עסק של צימרים. שבעה ילדים יש להם - הגדול קצין לוחם בהנדסה קרבית, בן נוסף משרת בסיירת הנח"ל, ויש גם בת בשירות לאומי. דביר עצמו המשיך להתנדב למילואים גם כשהיה כבר אב לשישה. בשנים האחרונות הגיע פעמים רבות לטקסי הסיום של קורס קצינים, כמנהל שצופה בגאווה בתלמידיו לשעבר עונדים דרגות על כתפיהם.

אני מבקש מהשלושה לדבר קצת על המחירים. איך הגיבו במשפחה ובמקום העבודה, אני שואל אותם. לא אמרו לכם: עברתם את הגיל לבחירה במסלול של קצונה, תסתפקו בשירות מילואים רגיל?

שיאל: "אין ספק שלבחירה הזאת יש מחיר. חינכתי השנה כיתה י', ולא הייתי עם התלמידים בחודש האחרון של שנת הלימודים. גם לפני כן תמרנתי בין הכיתה לשירות המילואים. התלמידים עצמם תמכו בי מאוד, היו שותפים מלאים והבינו את האחריות וגודל השעה. הם עצמם יתגייסו בעוד שנתיים, ובשורה התחתונה כולם מבינים שהדבר הזה חשוב יותר מהכול.

"אשתי לא תמכה במהלך. היא אמרה לי שהיא דואגת לילד שלנו שנמצא בעזה, והקורס שלי לא חסר לה עכשיו. עשינו יחד תהליך, והאמת היא שעד היום היא לא לגמרי השתכנעה, ואני מבין אותה. הרי היא זו שצריכה ללכת לישון לבד, עם הדאגות לבן שלנו, ואני נמצא פה עם החבר'ה ועם המדים והנשק".

דביר (46): "דווקא בשלב הנוכחי בחיים זה אפשרי יותר. כשהצעירים בקורס אומרים לי שהם מעריכים אותי, אני אומר להם שזה צריך להיות הפוך. חלק מהם עולים מיד בסוף הקורס לעזה ולסוריה, ומשאירים שוב נשים עם ילדים קטנים בבית. אצלי הקטנה כבר בת 13, היא מסתדרת בעצמה"

אלון: "אשתי אורית היא חלוצה אמיתית, ומבחינתה ברגע שאני תורם למדינה, היא תומכת בי לחלוטין. צריך להעריך מאוד את הנשים והמשפחות שלנו, שמקריבות הרבה מאוד בשבילנו. גם ההורים שלי דאגו, אבא שלי לא מאמין לי עד עכשיו שאני בקורס קצינים, למרות התמונות שאני שולח לו. הוא חושב שהלכתי לעזה. זה מפני שבמלחמת לבנון השנייה לא סיפרתי להם שאני נמצא בחזית, וכך גם במבצעים אחרים.

"כשחמי שאל אותי בשביל מה אני צריך את זה, ניסיתי להסביר לו את החשיבות. אמרתי לו - אם כבר אתה לוחם, תהיה הלוחם הכי טוב. ואם מפקד, תהיה המפקד הכי טוב. בהתחלה הוא לא הבין את המוטיבציה, אבל עכשיו גם הוא ביקש להגיע לטקס הסיום".

דביר: "לפני שנה סיימתי תפקיד במועצה המקומית ירוחם, ואני לא מרגיש שאני משלם עכשיו מחיר על היציאה לקצונה, להפך - יש פה הזדמנות לתרום, כי דווקא בשלב הנוכחי בחיים זה אפשרי יותר. אני רואה את החבר'ה הצעירים עם הילדים הקטנים, הם נמצאים בשיא בניית הקריירה ובשלב הרבה יותר מאתגר משלנו. כשהצעירים בקורס אומרים לי שהם מעריכים אותי, אני אומר להם שזה צריך להיות הפוך בדיוק. חלק מהם עולים מיד בסוף הקורס למחלקות שלהם בעזה ובסוריה, ומשאירים שוב נשים עם ילדים קטנים בבית. אצלי בבית הקטנה כבר בת 13, היא מכינה לעצמה ארוחות ומסתדרת בעצמה".

פחות ניקוד, יותר שירים

קורס קציני המילואים שעברו קצר אומנם מקורס הקצינים בסדיר, אבל גם הוא כולל מבחנים פיזיים ומנטליים מאתגרים. בשבוע הסיום נדרשו הצוערים לעמוד בבוחן לורן, הבוחן הקשה ביותר בקורס. הם קמו בארבע לפנות בוקר, פתחו בריצת 3,400 מטרים עם ציוד מלא, במסלול שכולל בין השאר מעבר של קיר וטיפוס על חבל. מיד בסוף הריצה הם הגיעו למטווחים, למקצה ירי לאחר מאמץ. מי שלא עמד בזמנים הנדרשים, או לא השיג מספיק פגיעות מדויקות במטרות, נדרש לעבור את הבוחן מחדש. לאחר מכן ניגשו הצוערים למבחן עיוני על כל החומר שנלמד בקורס, ואז יצאו לניווט לילי של כעשרים קילומטרים.

"כשהייתי בקורס מ"כים בגיל 20, בוחן מסלול היה קל יחסית בשבילי, כולל המעבר של הקיר", אומר שיאל. "היום אני עם שלושים קילו יותר ושלושים שנה יותר, ובלילות הייתי מוטרד מהקיר הזה. בסופו של דבר הוא היה החלק הקל בבוחן, הבנתי שעשיתי ממנו הרבה יותר ממה שהוא באמת. מרוב התלהבות עליתי גם על החבל הארוך, של שישה מטרים, שאינו חלק מהבוחן. עשיתי את זה כדי להוכיח לעצמי שאני יכול, וכדי להראות לצעירים שזה אפשרי גם בגיל שלי. לצעירים שצחקו אמרתי שאני מאחל שבגיל 48 יעשו את בוחן לורן".

אלון: "אצלי האתגר הפיזי היה בתרגילים המשולבים בשבוע המסכם. בתרגיל האחרון קיבלתי מכה בגב, ולרגע לא הצלחתי לזוז. אבל אז אמרתי שאני לא יכול להרשות לעצמי ללכת עכשיו לרופא ולא לסיים את הקורס. חברים תפסו אותי ולקחו אותי לחובשת, והיא נתנה לי משחה לשיכוך כאבים. עד עכשיו אני עם כאבים בגב, אבל לא רציתי לוותר".

גם כדי להתקבל לקורס נדרשו הצוערים לעמוד בתנאי סף של כושר פיזי, מה שדרש מהם הכנות מוקדמות. "הכנסתי את עצמי למשטר אימונים של ריצות וחדר כושר במשך שלושה חודשים, כשעוד בכלל לא היה ברור אם יש מספיק הקצאות ליציאה לקורס", משתף דביר. "יצאתי לניווט לילה עם הבת שלי, וכך הרווחתי חוויה של אב ובת. באופן כללי המשפחה עברה איתי את כל התהליך. כשחזרתי מריצה, הבנות שלי מחאו כפיים. זה כיף לקבל מהן עידוד, ואתה גם יודע שהילדים מסתכלים עליך ולומדים".

"אני מתאמן כל הזמן במקום לקחת ריטלין", צוחק שיאל. "ככה אני נרגע. לקראת היציאה לקורס רצתי וניווטתי. לקחתי חבר שהוא קצין ניווטים, ויצאנו למסע של עשרה קילומטרים באזור קריית־גת".

סיפרו לי שבשבוע הראשון של הקורס הודחו כעשרה אחוזים מהצוערים. איך מתמודדים עם המתח בשלב הזה של החיים?

שיאל: "במסיבת פרדה שהתלמידים ארגנו לי לפני היציאה לקורס, אמרתי להם שיכול להיות שבעוד שבוע אני חוזר, בגלל ההדחות. הגעתי חזק מנטלית, ועדיין זה לא היה קל בכלל".

דביר: "לא פשוט בגיל הזה לשים את עצמך בסיטואציה שאתה לא רגיל אליה. זה שלב שבו אתה מחפש יציבות, משלים עם מה שהשגת וזורם בקצב אחר, וכאן אתה נדרש פתאום להכניס את עצמך למבחן גדול. בהתחלה חשבתי שאני היחיד שמתרגש וחושש מהדחה בשבוע הראשון, אבל כשדיברנו בינינו, גילינו שכולנו לא ישנים בלילה מאותה סיבה. אחרי שסיפרת לכולם שאתה יוצא לקורס קצינים, זו פדיחה לחזור. אחד המודחים אמר למפקד בדמעות: מה אני אומר עכשיו לאשתי ולילדים? מה אני אספר בעבודה?"

אלון: "בהתחלה אשתי הייתה היחידה שידעה שאני יוצא לקורס קצינים. לכל השאר סיפרתי שאני במילואים. רק אחרי שעברתי את שבוע הסף בתחילת הקורס, סיפרתי גם בעבודה".

את תפקידיהם מהאזרחות נדרשו הצוערים להשאיר מחוץ לש"ג של בה"ד 1. "הייתי פה תלמיד במאה אחוזים", אומר דביר. "ברגע ששמים לך את התגיות על הכתפיים בתחילת הקורס, אתה צריך להניח בצד את כל הניסיון והידע שלך, ולהיות מוכן לקבל פקודות.

אלון (44): "בבוקר 7 באוקטובר הרגשתי פספוס מעצם הידיעה שאני לא בצבא. הייתה לי תחושה שאני סמרטוט, לא רלוונטי, והחלטתי להתגייס עם אותן אנרגיות של חייל בסדיר. כשפנו אליי מאוגדה 96 אמרתי שאם אני כבר מתגייס, אני רוצה לעשות את המרב שאני יכול"

"בשבוע הראשון של הקורס הייתי חניך תורן, ובלילה הראשון מפקד הצוות קרא לי שלוש פעמים כשכבר הייתי בפיג'מה. זה דרש ממני ללבוש מדים כל פעם מחדש, להתייצב אצלו ולרשום משימות לשאר הצוות. הכניסה למקום של למידה היא חלק מהחוויה, פעולה בנפש שאני שמח שיצא לי לעבור, כי היא מיוחדת מאוד. אני ממליץ עליה לכל אחד".

אלון: "בשבועות הראשונים ישבנו שעות בכיתת לימוד, משהו שאני ממש לא רגיל לעשות, ומבחינתי זה היה מאתגר. יש גם דברים שתרגלנו במילואים לאורך עשרות שנים, והיה לי קשה ללמוד אותם פה מחדש. אני למשל מוסמך חבלה עוד מהשירות הסדיר שלי, וכאן נדרשתי לתרגל דברים פשוטים מאוד בתחום הזה. אבל אתה מבין שאתה חייב לעשות את זה".

גם השהות האינטנסיבית יחד, עשרים וארבע שעות ביממה, היא לא דבר טבעי עבור אנשים בגילם. "ברגעים מסוימים יצא לי השיאל הפחות נחמד, אבל מהר מאוד חזרתי לעצמי. הבנתי עד כמה אני יכול ללמוד מכל החברים שנמצאים איתי בקורס", אומר שיאל.

דביר: "חלק מהקושי המנטלי הוא לנקות בבקרים שירותים ומקלחות, או להיות בלחץ כשאתה צריך להספיק גם תפילה וגם ארוחת בוקר. אלו רגעים מאתגרים שמחזירים אותך לטירונות. מצד שני זו הזדמנות לעשות באופן אחר, משופר יותר, את הדברים שעשית בגיל צעיר".

איך חוויתם את השילוב בין צעירים ומבוגרים בקורס?

שיאל: "אני למדתי הרבה דברים מהצעירים. למשל, איך תופרים את הווסט. למדתי גם לבקש מהם עזרה, ובאופן כללי התנהלתי כמו תלמיד ושאלתי כל דבר בלי להתבייש. נדמה לך בהתחלה שאתה זוכר הכול מהשירות בסדיר ובמילואים, אבל בפועל לצעירים פה יש ניסיון לחימה מטורף שאין לנו. גם הבן שלי, שעוד לא בן עשרים, הספיק להילחם בשלוש גזרות ולהשתתף בהרבה תמרונים. קיבלנו מהצעירים זווית אחרת, קצת שונה מתורת הלחימה שהכרנו".

דביר: "השילוב בין צעירים למבוגרים הוא מתכון קסום שמשביח את הלמידה. כולם מרוויחים ומקבלים הרבה זה מזה. בכלל, זו הרגשה מיוחדת להיות פה עם כל החיילים הסדירים מסביב. שלחתי לילדים שלי הרבה צילומי סלפי מחדר האוכל של בה"ד 1 עם חברים וחברות שלהם".

הגיל המבוגר מביא איתו גם יתרונות שאין לחיילים צעירים?

אלון: "אני חושב שיש לנו ניסיון ושיקול דעת, אפילו בדברים הקטנים. בגיל הזה יש יותר פרופורציות, ופחות מתרגשים משינויים. התרשמתי שזה הוסיף לצעירים".

שיאל: "באחד הניווטים הבנתי שלא אצליח להגיע לנקודה מסוימת, והחלטתי לוותר עליה כדי לחזור ולעמוד בזמן. בדרך חזור שרתי לעצמי שירים של יגאל בשן, ונהניתי. קיבלתי פחות ניקוד, אבל עברתי את הניווט".

דביר: "ועדיין, עם כל שיקול הדעת, גם מבוגרים נשברים ברגעים מסוימים, מתווכחים על שטויות ולחוצים להגיע הביתה כמו חייל בן 18. גם בכיתה אתה הופך מיד להיות תלמיד ומתנהג בהתאם, לטוב ולרע".

הצוערים מגדוד דולב עתידים להתפזר כמפקדי צוותים בשלל יחידות, וחלקם כאמור ייכנסו כבר בימים הקרובים לעזה או לסוריה. הצוערים המבוגרים, ובהם גם דביר, אלון ושיאל, עומדים להשתלב כמפקדי צוותים באוגדה 96 החדשה: דביר בגדוד הר הנגב שנמצא בתהליכי הקמה, אלון בגדוד ירושלים שכבר קיים אימון הקמה ומיועד לתעסוקה מבצעית עוד ב־2025, ושיאל בגדוד גרופית, שיוצא בעוד ימים אחדים לתעסוקה מבצעית ביו"ש.

תפקיד הקצין כרוך לפעמים בסיכון אישי גדול יותר. לוקחים גם את זה בחשבון?

שיאל: "כל אימון הוא מסוכן, אבל נכון, כשאתה בוחר להיות קצין אתה מקרב את עצמך יותר למקומות המסוכנים, כי המפקד נמצא בראש הכוח. כולם מבינים את זה, כולל אשתי".

אלון: "כקצין יש לך יותר אחריות, ואתה צריך לעשות את המקסימום כדי שהחיילים שלך לא ייפגעו. עניין הסיכון עובר לך בראש, ולפעמים אתה שואל את עצמך בשביל מה אתה צריך את זה, אבל אתה גם מבין שאם כל אחד יחשוב כך, לא יהיו מפקדים".

דביר: "אני רוצה לומר משהו על שלושתנו, גם בהקשר של גיוס החרדים. יכול להיות שאם הם היו מתגייסים, ולצבא היו עוד כמה אלפי חיילים, לא היו צריכים אותנו כאן. ברמה הלאומית אין ספק שזו סוגיה שדורשת טיפול. ועם זאת, ברמה האישית אני לא מרגיש מתוסכל מהמחשבה שמישהו אחר היה אמור לשרת במקומי. מבחינתי זו זכות להיות פה, ואנחנו מרוויחים הרבה. המפגש שחווינו פה, עם מגוון של אנשים ושל גילים, הוא יוצא דופן".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il