התמונות מקיץ 2005 כאילו יושבות על ציר זמן, ואת כל אחת מהן אפשר למקם בשלב שהיא צולמה בו: תוכנית עקירה על הנייר שהופכת למציאות בשטח, מאבק עיקש שהופך לכישלון, קרע שמתרחב לשבר.
באירוע שסופו העגום ידוע מראש, התמונות מתפרקות ומתחברות מחדש: הפריימים הכתומים, שכל אחד מהם מספר על רגע ומקום מסוימים, מכילים בתוכם את השבר כולו. הצפייה היום במה שהיינו ועשינו אז מלמדת שכל חיטוט בפצע העמוק הזה כואב מחדש.
קיץ תשס"ה היה צבוע בכתום. עד היום, אפשר לכנות גוון מסוים בצבע החם הזה בתור "כתום גוש קטיף". בכל התמונות הוא שולט ונוכח, ומאפיין את התקופה - את המאבק וגם את הגירוש. אבל לא רק הוא שם. וכמו הצבע הכתום, יש עוד אלמנטים חוזרים המרכיבים את המטען הרגשי: מעוררים את תחושת ההחמצה של המאבק, מדיפים עדיין את רוח הקיץ החמה, מסמלים את הבית שהיה ונחרב.
בעמודים האלה ניסינו לבודד מהתמונות את הסמלים, ולזקק את היסודות הוויזואליים־רגשיים שמרכיבים את הזיכרון הטעון הזה. אלה סמלים ייחודיים לזמן ולמקום, קטנים וגדולים: חלקם נראים למרחוק, חלקם ניבטים רק במבט אקראי.
פיסת הבד הצרה והארוכה שחולקה בצמתים ובהפגנות הייתה לסמל המובהק ביותר של המאבק. היא צבעה את הארץ בכתום ונועדה למטרה אחת: הפגנת נוכחות.
באחת המודעות מטעם מועצת יש"ע, תחת הכותרת "עוצרים את תוכנית ההתנתקות", הוצגו צעדי המחאה. הסעיף השלישי מארבעה התייחס ספצפיפית לסרט הכתום: "צובעים את הארץ בכתום. שמים סרט כתום על המכונית. מצטרפים לאלפי הפעילים העומדים בצמתים ומחלקים סרטים כתומים וחומרי הסברה". הסרט הכתום היה אבן דרך במאבק, בעל חשיבות מוגדרת.
כוחו היה בפשטותו. כלומר, סרט כתום באורך כמה סנטימטרים, שלא היה בו עוד כלום. הוא היה נטול טקסט, ללא דימויים, וכלל לא הזדקק לתוספת. בצבעו הכתום הוא ביטא אידיאולוגיה שלמה בלי לומר מילה.
מאז שהועלו הנרות בבית המקדש הייתה המנורה לסמל. הנרות ביטאו את ההשגחה, והאור שהופץ ממנה היה גם פיזי אבל בעיקר רוחני: כשהאור של המנורה כבה, כבה גם אורו של העם; וכשדלקה או כשנמצא לה שמן למאור, זרח האור גם על עם ישראל.
המנורה, בעלת שבעה קנים, בנויה בצורה סימטרית, במבנה חצי עגול או ישר. מרכז המנורה הוא הקן שמגיע עד לקצה המנורה למטה, ומשמש כעמוד התווך - מחבר את מבנה־העל אל הבסיס.
כשנעקרה המנורה מבית המקדש אחרי המרד הגדול ונלקחה בידי הרומאים היא סימלה את הכישלון והחורבן. הובלתה בחוצות רומא בידי מחלליה אחרי שנתלשה מידי היהודים נצרבה בזיכרון ההיסטורי והלאומי דרך התבליט המופיע בשער טיטוס, של מפגן הכוח של מצעד הניצחון. זה הוא הדימוי המפורסם ביותר של חורבן הבית.
המנורה הפכה לסמל חזותי יהודי במשך אלפיים שנה, סמל שמשמעותו הגרפית הבסיסית היא מקום תפילה יהודי, וכך גם מסומנים מיקומי בתי הכנסת במפות עירוניות.
על גג בית הכנסת ביישוב נצרים היא הוצבה בעצמה ממש, כסמל וכאלמנט פיזי. בחזית, מעל הכניסה, התנשאה ונראתה למרחוק מנורת שבעת הקנים של נצרים, עשויה מתכת. הסרתה בימי העקירה הפכה לעוד אבן דרך כואבת ולתמונה שנצרבה בזיכרון. באחד מהדיווחים ב־ynet ב־22 באוגוסט 2005 נכתב בכותרת: "הוסרה המנורה שעל גג בית הכנסת בנצרים".
כשהיא הוסרה ונישאה משם בידי המתיישבים, איש לא היה יכול לחמוק מההשוואה למנורה בשער טיטוס. נטילת המנורה סימלה גם הפעם את חידלון האור ואת ראשיתה של תקופת גלות, חושך וחורבן.
קירות הבתים בגוש קטיף התמלאו בכתובות גרפיטי ככל שמועד הגירוש התקרב. היו שכתבו שירים וציטוטים על המקום והבית, והיו שכתבו מסר לחיילי הפינוי. יש שהוסיפו איורים. הגרפיטי, שהוא כנראה מדיום של מחאה יותר מכל מדיום אחר, לא נוצר לשם האמנות עצמה. זהו ביטוי גרפי אקראי, מרדני, עוצמתי, חשוף וספונטני יחסית, וכך הוא גם נראה: בלתי מתוכנן, דורש, מתפרץ.
יש משהו בגרפיטי שכופה את עצמו על השכבה שמתחתיו, ובהמשך על הצופה. בשל הבולטות הוויזואלית שלו - המסר שלו יעבור, אם נרצה בכך וגם אם לא. על קיר בית אחד רוססה בתרסיס אדום השאלה הפשוטה "למה?", והשטח הריק מסביבה הוסיף לעוצמה המהדהדת. כוחו של הגרפיטי לא טמון בריבוי האלמנטים או הטקסטים, ואת האפקט שלו הוא מצליח לעשות גם במילה יחידה.
נייר מדבקה בגודל 7x20 ס"מ היה בשנת 2005 הדבר הכי קרוב להבעת עמדה ברשת החברתית בימים שלפני התפרצות הרשתות הללו לחיינו. הפורמט של הסטיקר היה תמציתי: משפט קצר, סלוגן או אמירה ברורה – כמה מילים שיכולות לעמוד בפני עצמן, לעיתים בתוספת דימויים פשוטים. העיצוב נועד למשוך תשומת לב, להיתפס במבט מהיר ושטחי, כמעט אקראי. המסר כבר יעבור.
הסטיקרים הכתומים בקיץ 2005 מספרים היום סיפור שלם: מהניסיון לפנות אל הלב של הציבור הישראלי ועד לזעקה המוסרית על העוול שבדרישה מחיילים להוציא בכוח את אחיהם המתיישבים בגוש קטיף. המילים הגדירו שני קווים של המאבק: מצד אחד סיסמאות כמו "להתנחל בלבבות", "גם אני מתחבר", "גוש קטיף זה הבית שלי", בגופנים מעוגלים ורכים, לצד איורים מינימליסטיים של בית, דקלים ולב. הרקע היה כתום־לבן, עם נגיעות ירוק של עצי הדקל וכחול של דגל ישראל. מצד שני הופיעו סיסמאות כמו "יהודי לא מגרש יהודי" או "עקירת יישובים – קורעת את העם", בפונטים כבדים ועם אפקט גרפיטי, בצבעי שחור, אדום וכחול כהה.
כמו במחאות ובמאבקים קודמים, הסטיקרים הודבקו בכל מקום: על תחנות האוטובוס, המכוניות, התמרורים, עמודי הרמזורים, הדלתות והחלונות. בסוף הקיץ הם כבר לא נשאו רק את אידיאולוגיית המאבק ואת צו השעה, אלא הפכו לזיכרון כואב וכתום של לב שנתלש ממקומו.
השממה והחול שהותירו מאחוריהם הריסות גוש קטיף הוסבו מאז למרחבי טרור מופקרים, עד כדי כך שקשה להאמין שממש שם היו יישובים ירוקים וחיים. בטרם הגירוש, אדמת הנגב המערבי החולית והתובענית הצליחה להאיר פנים לחקלאות היהודית הענפה, והדקל - אחד משבעת המינים ועץ שמסוגל לשגשג בחום - הפך למזוהה עם חבל הארץ שהתפאר ביכולותיו החקלאיות. כמעט בכל תמונה של יישוב בגוש, לצד הגגות האדומים, יופיע דקל חום־ירוק, תמיר ומרשים. שניים מהיישובים אף נקראו על שמו: נווה־דקלים וגדיד.
העץ בעל הגזע העבה והענפים הנפתחים כמניפה עיטר את יישובי חבל עזה, הניב לתושביהם פירות ונתן להם צל. בעת המאבק נגד הגירוש הוא הפך לאחד מהדימויים הבולטים ביותר של גוש קטיף, הופיע בסמלילי היישובים, ותפס את מקומו על סטיקרים וחולצות כתומות. הוא הרוויח ביושר את הפיכתו לאייקון: הוא הצליח להכות שורש וללבלב בחולות גוש קטיף, וגם בזיכרון שלנו.
מגן דוד מבטון, בגובה של כ־15 מטרים, היה ההכרזה הכי בולטת על הנוכחות הישראלית בחבל עזה. בניין ישיבת נווה־דקלים הוקם ב־1985 בחולות הגוש, לאחר שהישיבה נעקרה מחבל ימית. את המשכן הייחודי בעל הצורה הלא־שגרתית עיצב האדריכל גרשון שבח במחשבה על מבנה ששום בולדוזר לא יוכל להחריב, והוא בחר במבנה בצורת מגן דוד עצום.
המבנה הוצת ונשרף בידי ערביי עזה לאחר הגירוש. במה שנותר ממנו הוקם מסגד.
גם בתשס"ה דגל ישראל נישא ברמה: הימין והמתיישבים נופפו בו והוסיפו לו סרט כתום, וגם השמאל ותומכי התוכנית השתמשו בצבעי הדגל כשהם טענו ש"ההתנתקות טובה לביטחון". הוא הופיע בכל בית בגוש, אבל גם על כל וסט שחור וכובע מצחייה שחור של חיילי כוחות הפינוי.
הדגל הוא סמל ששייך לכולם, אבל כל קבוצה אחזה בו כאילו היה רק שלה. אל הרווח המפריד בין שני הפסים הכחולים נטען המתח בין שני הצדדים. כמו בעימותים הפוליטיים כיום, הדגל נישא משני קצותיו ובידי שתי הקבוצות המנוגדות, ובאופן פרדוקסלי הפך גם הוא לסמלו של הקרע.
