"היינו חוזרים בסוף יום מזיעים, עייפים ורעבים. אחרי המקלחות היינו יושבים וצוחקים בינינו, זורקים בדיחות שחורות, ואומרים שכל מה שעשינו היום היה לסייע לאויב, שכל הפעילות הפיזית, ההליכה עם ציוד כבד בחום ובמאמץ פיזי גדול, מאית ממנה לא הייתה תרומה לצבא או גריעת יכולות מחמאס", מתאר יוסף (שם בדוי), מפקד לשעבר באחת היחידות הלוחמות ברצועת עזה.
"יש אנשים שפשוט נמאס להם", הוא ממשיך. "אמרו שלא ייתכן שבשביל פעילות כזאת הם מפסידים ימי עבודה ושעות זוגיות, ולא רואים את הילדים שלהם. אף אחד מאיתנו לא עשה מרד, אבל חלקנו מצאו תירוצים כדי לצאת מהפעילות באלגנטיות. ביקשו ממקומות עבודה חיוניים לדרוש שיחזרו, הוציאו ימי מחלה ועוד. נושא הסיוע ההומניטרי הוציא לאנשים את הרוח מהמפרשים. לוחם מגיע לצבא כי הוא אוהב את המדינה ואת העם ורוצה לראות שינוי בשטח. אבל כשהבנו שאנחנו בעצמנו מונעים מהשינוי לקרות, זה כאב. לצערי, אני יכול לומר על עצמי שזה גם מה שאני עשיתי".
בהתחלה, מספר יוסף, הוא וחבריו ביצעו פעולות שסייעו למטרות המלחמה. "עבדנו על המנהרות בעזה, והמטרה שלנו הייתה להרוס את היכולות של חמאס באזור הפרימטר. דאגנו שבקילומטר וחצי הראשונים מהגדר אל עומק הרצועה בכל נקודה שהיא, האזור יהיה נקי לחלוטין ממנהרות וממחבלים. לקראת סוף יוני אמרו לנו שיש שינוי משימה ושאנחנו מפסיקים לעבוד על המנהרות. שאלתי את עצמי למה, הרי אנחנו יודעים שיש עדיין המון מנהרות ואיומים בגזרה. גילינו שכל הגדוד, לפחות 400־500 לוחמים ביום, מתעסקים מעכשיו בהכנסת סיוע הומניטרי לעזה. כל החטיבה הצפונית בעזה שאחראית לציר נצרים וצפונה – שג'אעייה, העיר עזה עצמה, בית־חאנון ובית־לאהיא – החלה לעסוק בכך. יש לנו רשימת מחבלים בכירים שאנחנו מכירים בשמותיהם ובתפקידיהם בחמאס, והמטרה היא לחסל אותם. יש לנו גם יכולות לעשות זאת, אבל בפועל הכול משותק".
במסגרת הכנת הכתבה שוחחנו עם חיילים ומפקדים שמשרתים ברצועת עזה. רובם הגדול עדיין מבצעים את תפקידם למרות הדיסוננס שהם חווים בין תחושת השליחות והשאיפה לגדוע את כוחו של האויב, מול התפקיד שהם מבצעים בפועל, שייתכן כי תוצאותיו הפוכות לחלוטין.
גול עצמי
בתחילת השבוע הודיע צה"ל על הפוגות של עשר שעות ביום ברצועת עזה, לתקופת זמן בלתי ידועה, כדי לאפשר את הכנסת הסיוע ההומניטרי. רק השבוע נפרקו כמה מאות משאיות, תוך פעולות הסחה והדיפת מוחים מארגון "צו 9", במענה ללחץ הבינלאומי ולקמפיין ההרעבה בתקשורת.
"אני לא נגד סיוע הומניטרי לאזרחים העזתים", מדגיש יוסף. "להפך, אני חושב שזה יכול לשרת את המטרות של המדינה והצבא במלחמה. אם נצליח להפריד את העזתים מחמאס באמצעות חלוקת אוכל ננצח במלחמה, כי כך אתה לא מאפשר לעזתים להפוך לבני ערובה של חמאס בשביל אוכל, וזה רק עניין של זמן עד שנשמיד את חמאס. אפשר לפתח מנגנון שבו אתה מודיע לאזרחים על חלוקת ארוחות חמות בנקודה מסוימת, ובכניסה אליה מציבים עמדת בידוק. אבל עכשיו, כשיודעים שחמאס משתלט על המשאיות, מכניסים הרבה יותר סיוע באופן לא פרופורציונלי, בתקווה שחלק ממנו יגיע גם לתושבים.
שוטרי חמאס יורים בתושבי עזה שמנסים לחלץ אוכל מהסיוע ההומניטרי | צילום: צילום מסך מהרשתות החברתיות
"אנחנו מכניסים המון, כל משאית מכילה 12 טונות של מזון. היינו מכניסים בין 30 ל־50 משאיות ביום לאזור אחד, כמו בית־לאהיא ובית־חאנון. גם אם הערים האלה היו מאוכלסות לחלוטין בעזתים ולא הייתה מלחמה, כמות האוכל הזו הייתה מספיקה להם להרבה זמן".
לדעת יוסף, הבעיה מתחילה בכך שלמרות ההשתלטות של חמאס על המשאיות, ישראל לא עושה דבר למנוע זאת, לפעמים תוך סיכון חייליה שלה. "לא רק שאנחנו מפספסים את הרעיון של לחץ על חמאס בכך שאנחנו מכניסים סיוע, אנחנו גם מבזבזים כוח של מאות לוחמים ביום. תוך כדי חלוקת הסיוע אנחנו מזהים השתלטות של חמאס במרחק של כמה עשרות מטרים מאיתנו. השאלה שרצה לי כמפקד כל הזמן היא איפה הגבול, עד איזה שלב אני מאפשר את חלוקת הסיוע תוך סיכון החיילים שלי, כשאני יודע שהוא הולך למחבלי חמאס.
"אמרו לנו שאזרחים שמסתובבים סמוך לכוח הם לאו דווקא מחבלים, אלא אנשים שבאים לקבל סיוע; זה גורע ממני את היכולת לפגוע במי שמתקרב. לפי התפיסה הצה"לית עד אז, היינו מורידים כל מי שמתקרב ומסכן את הכוח, לא משנה אם הוא חמוש או לא. מבחינתי יש לו קלצ'ניקוב מתחת לשיח, ככה חמאס עובד. אבל פתאום יש מורכבות להוריד את מי שמתקרב לאזור כי יכול להיות שהוא אזרח שרוצה סיוע הומניטרי. יכול להיות, אבל אני אקח את הצ'אנס הזה על החיים שלי ושל החיילים שלי? זו דילמה שלא נכון להכניס אליה מפקד בשטח.
"סרטון שהתפרסם לאחרונה ממחיש את הגול העצמי של הסיוע ההומניטרי. רואים 300־400 אזרחים במרחק של כ־30 מטר מהחיילים. ב־30 מטר אתה לא יכול להגן על עצמך, עם נשק או בלעדיו. אם הם היו מחליטים להסתער על הכוח הקטן של צה"ל שהיה שם, כל הכוח הזה היה מת או נחטף. רואים בסרטון שהמפקד צועק על החיילים לא לירות, אני גם מבין למה, הוא לא רצה לעשות מרחץ דמים שיתפרסם בתקשורת, מצד שני הכוח בסכנה מוחשית. יכול להיות שכולם שם אזרחים חפים מפשע, אבל אני לוקח סיכון של חיים ומוות כשאני רואה אדם לבוש שחורים מסתער על משאית סיוע ואני לא עושה כלום. יכול להיות שבאותו רגע הוא מצמיד מטען למשאית, או מתכוון לירות עליי מהגובה".
חלוקת מזון בצפון הרצועה, השבוע | צילום: EPA
כל זה, אומר יוסף, עוד לפני רגשות האשם שחשים הלוחמים לאחר סיום המשימות, כשהם נחשפים לסרטונים בטלגרם. "בבוקר היינו מכניסים כ־50 משאיות, ובערב רואים בסרטונים שחמאס השתלט על 40 מהן. זה היה קורה יום אחרי יום. המ"פים ניסו לזהות את החמאסניקים תוך כדי החלוקה ולחסל אותם, אבל זה היה לא יעיל. תוך כדי שאני מכניס את הסיוע הזה ידעתי שחטיבת גבעתי נמצאת בג'באליה, וגם חטיבת הנח"ל באזור. המחשבה הבלתי נמנעת שעברה לי בראש היא שאני מאכיל את המחבל שמחר הולך לירות עליהם אר־פי־ג'י".
במחשב הצבאי, מתאר יוסף, הם היו רואים את מיקומי הכוחות של החיילים הסדירים במעמקי הרצועה, ותופסים את הראש. "אני רואה אותם ויודע שהסיוע שאני מעביר מגיע למחבלים שהם מכתרים ברגע זה, ושהכיתור שלהם לא שווה כלום כי אמנם מעל פני הקרקע לא יכול להיכנס כלום, אבל הם פועלים מתחת לפני הקרקע ומשתמשים במנהרות כדי להבריח אוכל וציוד שקיבלו מאיתנו.
"את התוצאות אנחנו רואים באופן ישיר בשטח. המחבלים מעיזים יותר, ובחודש וחצי האחרונים איבדנו יותר לוחמים. כמפקד אני יודע שכדי לצאת להילחם החיילים צריכים משאבים - אוכל, תחמושת, נשק. אם לחמאס יש את הדברים האלה, זה אומר דרשני. שמתי לב לזה גם כשיצא לנו לעצור נוח'בות. הם לא ביקשו אוכל אפילו פעם אחת בעת המאסר, ובדרך כלל זה הדבר הראשון שמבקשים כשאנחנו מוציאים אותם מהמנהרות – אוכל וסיגריות. הם פשוט לא רעבים.
"כשהבנו שאלה המשימות שאנחנו צריכים לעשות, הייתה תסיסה בקרב החיילים. היו כאלה שאמרו מיד שהם לא מוכנים לעשות את זה. באו ועשו לנו שיחות על ערכיות של משימה ועל כך שכחייל עליי לבצע כל משימה שניתנה לי. כולנו מאמינים בזה, אבל יש חיילים שאמרו שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל. בשורה התחתונה זה גרם לכך שאני ועוד כמה חברים עזבנו. לא יכולתי להכיל את הרעיון. לא הגיוני שחטיבות שלמות בצה"ל, שהמשימה שלהן היא להשמיד את יכולות חמאס, בפועל בונה אותן. לא הייתי סולח לעצמי אם הייתי ממשיך בכך".
גבול האחריות
אביב, לוחם שפועל בדרום הרצועה, מוסיף את נקודת מבטו. "כלוחם מילואים אני משאיר מאחוריי אישה וילדים, שיודעים שאני נמצא בחזית המלחמה. מתסכל לדעת שהאויב שנלחם מולך מקבל את האוכל ואת התחמושת שלו מהמדינה שלך, ששלחה אותך להילחם נגדו. לפחות פעמיים ירו עליי מחבלים ברפיח. יום אחד ירו עליי חמישה טילי נ"ט מבית. אחרי הירי הראשון שזיהינו ירו על הבית ואמרו לי שהכוח שירה עליי הושמד, אבל אחרי שעה־שעתיים קיבלתי שוב מתקפת נ"ט.
"צריך להבין, לגזרה הזאת אף אחד מהאזרחים לא מתקרב, רק השיירות של הסיוע ההומניטרי יכולות לנסוע. לצה"ל אין זמן ויכולת לבדוק את השיירות הללו. שלושה מחבלים נסעו ברכב הזה, פרקו 'ציוד הומניטרי' במרחק של כמה דקות הליכה מהמקום שבו עמדנו, וירו עלינו. אחר הצהריים ראינו אותם יוצאים מבית שצמוד לציר, נכנסים לרכב שמלווה את המשאיות, ובורחים בו. הצלחנו להוריד עליו טיל ולחסל את המחבלים.
"במשך חודשיים היינו צמודים לציר ההומניטרי וחטפנו הכי הרבה נ"טים, ברמה יומיומית. בכל פעם שחקרנו מהיכן הגיע הירי, מצאנו שהוא מגיע מהאזור ההומניטרי. פעמיים ראינו בזמן אמת את המחבלים יורים".
גם מצפון הרצועה מגיעות עדויות דומות. יפתח, איש מילואים, מתאר חשש לחיי החיילים שמאבטחים את הסיוע. "אלפי עזתים מתנפלים על המשאיות ואנחנו צריכים לשמור שלא יתקרבו יותר מדי לכוחותינו, כי תמיד יש חשש שביניהם מתחבאים פעילי חמאס. הם יכולים להתקרב אלינו למרחק של כמה עשרות מטרים, ובלא מעט תקריות אנחנו נאלצים לירות ירי הרחקה כדי שלא יסכנו אותנו. היה גם מקרה שבו פעילות חשובה שלנו נגד האויב התבטלה בגלל המשאיות, כי כל הלילה היו שם אנשים שציפו להן ולא יכולנו לפעול. כל הדברים האלה מתסכלים מאוד את הלוחמים".
חמאס בוזז סיוע הומניטרי | צילום: דובר צה"ל
כדי למנוע ביזה של הציוד ההומניטרי פתחה ישראל ארבעה מרכזי חלוקה מרכזיים ברצועה, שלושה מהם פעילים כיום. בין 20 ל־30 אלף איש מגיעים מדי יום למרכזים ולוקחים חבילה משפחתית. על פי החישוב הזה, בין 200 ל־300 אלף איש מוזנים מהן מדי יום, מעט יחסית למיליון וחצי תושבים שנמצאים בעזה על פי הערכות. היתרון הגדול של המרכזים האלה הוא ביטול התיווך - הן של חמאס, הן של הארגונים הבינלאומיים. החיסרון: הוא משרת רק את המשפחות שיש להן בן צעיר וחזק שיכול לרוץ כמה קילומטרים, לקחת שק ולסחוב אותו הביתה.
"ככל ששיטת החלוקה ישירה יותר, גם דרך ההצנחות, האוכלוסיות החלשות פחות מגיעות אליהם", מספר משה, מפקד בעזה. "גם עם מרכזי החלוקה, רוב החלוקה נעשית בדרך של הכנסת שיירות למחסנים של ארגונים בינלאומיים. השיירות הללו נבזזות על ידי חמאס, שלוקח חלק מהמשאיות למחסנים שלו, ושולט בסחורה. יש לו גם אינטרס לייצר תמונות רעב ולהחליט למי הוא נותן וכמה. כך שמי שיוצר את הרעב הוא בראש ובראשונה חמאס שמחזיק אוכל במחסנים שלו ולא מחלק, וארגוני האו"ם שלא באים לקחת את הסיוע מכרם־שלום, מדובר בעשרות טונות של ציוד. הם עושים את זה כי ארגוני האו"ם הם פרוקסי של חמאס. הם לא אוספים את הסיוע, ויוצרים בעצמם משבר מתוך רצון לשמר את הכוח".
חמאס משמש כמתווך של הציוד ההומניטרי, הן באופן ישיר והן באופן עקיף באמצעות הארגונים הבינלאומיים. באמצעות ההשתלטות על הסחורות הוא מייצר לעצמו נאמנות בקרב האזרחים וגם מגייס לוחמים נוספים, כשהוא דורש ממשפחות את בניהן הצעירים והחזקים בתמורה לתמיכה. כך שלמעשה, גם אותן משפחות שיכולות להרשות לעצמן לשלוח בנים להביא שק ממרכזי החלוקה, הופכות לקורבן פוטנציאלי של חמאס.
"האלמנה עם שני הילדים הקטנים שחיה באוהל לא מעניינת את חמאס, ולכן היא לא תקבל אוכל", אומר משה. "פיזית היא גם לא יכולה להגיע למרכז החלוקה בזמן. אז פיתחנו נוהל שבו אנחנו שומרים בצד אוכל לנשים וילדים. אבל מה קורה להם אחרי קילומטר כשהם חוזרים לרצועה? שודדים אותם. זו טרגדיה. צר לי להגיד את זה, אבל מוסרית אני לא חושב שאנחנו יכולים לשאת בזה שיש ארגון טרור ששולט באוכלוסייה הזאת. כקצין בצה"ל אני לא מרגיש שזה עוון שיושב עליי. בסוף אני שואל את עצמי, כמה אחריות מוסרית אנחנו יכולים לקחת על עם שמתנהל בצורה לא מוסרית כלפי עצמו? אנחנו העם היהודי ויש לנו לב רחב, אבל בואו לא נשכח שזה ארגון שנמצא במלחמה איתנו".
תגובת דובר צה"ל: "הכנסת הסיוע ההומניטרי מתבצעת בהתאם להנחיית הדרג המדיני, תוך שמירה על ביטחון כוחותינו באופן המיטבי. צה"ל ימשיך לתמוך במאמץ ההומניטרי בשטח, לצד המשך התמרון והפעילות ההתקפית נגד ארגוני הטרור ברצועה על מנת להגן על אזרחי מדינת ישראל - זאת בניגוד מוחלט לארגון הטרור חמאס, המנצל את הסיוע לטובת מטרותיו הצבאיות.
"יודגש כי כוחות צה״ל פועלים במרחב מתחמי החלוקה בהתאם להוראות הפתיחה באש, ושלא בשעות פעילות המתחמים, כנגד מטרות טרור לצד סיכול כל איום הנשקף לעברם ובהתאם למשימות המבצעיות".