כל הורה מכיר את הרגע שבו הוא מרגיש שהילדים שלו כבר לא צריכים אותו כמו פעם. כמובן אנחנו עדיין שירות ההסעות שלהם, השפים הפרטיים, נותני פתרונות בעיתות שעמום, וכן, גם חשבון הבנק שלנו עדיין משותף איתם. יש להם דעה על מקומות הבילוי שנצא אליהם ועל מה נוציא שם את הכסף. אז אולי נמנף את זה לעצמאות ונניח את המטבעות בידיהם הקטנות וניתן להם להחליט איך לחלק את עוגת התקציב, או מה שנקרא על פי המסורת – דמי כיס. השאלה היא כמה לתת ומאיזה גיל מתאים להתחיל. עם השאלות האלה הגעתי ליועץ הפיננסי תומר ורון. "אלה שאלות חשובות, אבל צריך ללכת צעד אחורה", הוא אומר, "דמי כיס זה כלי, ואנחנו רוצים שילמדו דרכו לנהל תקציב, לחסוך ולהשקיע. זה כלי שנועד ללמד ילדים להרגיש בנוח עם כסף. אבל כדי שהם ילמדו להרגיש כך צריך לחשוב באיזה אקלים הם חיים ואילו שיחות על כסף הם שומעים בבית".
אם הדיבורים שילדים יכולים לשמוע בבית על כסף הם בהקשרים של לחץ, כעס ותחושה של חוסר, המסר יהיה שכסף הוא עניין שקשור תמיד במגבלות ומחסור. "כסף זה נושא שטומן בחובו הרבה מטען רגשי", מוסיף ורון, "אצל הרבה אנשים בכלל לא דיברו על כסף בבית, והדבר הזה כשלעצמו מייצר חרדה ואי־ודאות. את התחושה שכסף זה דבר מלוכלך או אסור, או שזה משהו ששייך רק למומחים. חשוב לייצר מרחב שבו מדברים על כסף בבית, ושהשיחה תתייחס לכסף ככלי מאפשר, שהוא יכול לייצר לנו אפשרויות וחשוב לדעת איך לעבוד איתו".
את הלקחים הבסיסיים על התנהלות פיננסית, ילדים יכולים ללמוד כבר משלב דמי הכיס: השלב הראשון הוא תכנון התקציב. הילד מקבל סכום קבוע והוא לומד כיצד לחלק אותו לפי מטרות שונות. חלק לצריכה מיידית, חלק לחיסכון, חלק לטובת מטרות ארוכות טווח. הלקח החשוב השני הוא של קבלת החלטות, דחיית סיפוקים והגדרת סדרי עדיפויות. האם כדאי לי לקנות ממתק היום או לחכות ולקנות צעצוע גדול בשבוע הבא. בגילים גדולים יותר ובסכומים גדולים יותר, ילדים מתחילים לעשות השוואת מחירים, ומפתחים חשיבה צרכנית שתשרת אותם בעתיד. הם גם מתחילים להבין את הערך של כסף, ומה צריך לעשות כדי להרוויח אותו.
"דמי כיס הם כלי חינוכי", מסבירה מיכל זוארץ־חנן, מנתחת התנהגות ומדריכת הורים ב"הורות מא' ועד ת'". "השאלה היא לא אם לתת דמי כיס אלא איך לתת, ואיך לתווך לילדים את השימוש בהם. המפתח הוא לשוחח איתם, לשאול אותם שאלות שיעזרו להם להפעיל שיקול דעת: על מה אתם מתכוונים להוציא את הכסף, איך תדעו אם שווה להוציא על זה את הכסף, אולי כדאי לחכות קצת כדי לקנות משהו גדול יותר. לשבת איתם ולבנות תוכנית: כמה אני מוציא על בזבוזים מיידיים כמו ארטיק וגלידה, וכמה אני חוסך למשהו גדול יותר".
ובכל זאת, גם אחרי שנלמד לנהל שיחה כזאת עם הילדים יגיע הרגע שבו הילד יבזבז את כל הכסף מיד, ואז יבקש עוד כסף כדי לנסוע עם החברים על האופניים לגלידה.
"במצב הזה", אומרת זוארץ־חנן, "חשוב דווקא לא לתת עזרה מיד. עם כל הקושי בסיטואציה, החוויה שהכסף נגמר היא בעצמה חוויה חינוכית חשובה. ברגע שהם יחוו את האין, הם יבינו איך להתנהל איתו טוב יותר בפעם הבאה. המטרה שלנו היא להיות שם, אולי להגיד לו מראש שזה עומד לקרות, אבל לתת לו לחוות את זה. חשוב לשקף לו שהייתה לו בעיה בתכנון. לשאול אותו 'על מה היית מוותר ביום ראשון כדי שיהיה לך כסף עכשיו?' אפשר להציע לעזור ולתכנן איתו את השבוע הבא. אבל חשוב לא להתקפל ולתת לו עוד כסף. בהסתייגות כמובן שאם יש איזשהו אירוע חברתי מיוחד, סיטואציה שלא נרצה שיהיה חריג, אז אפשר אבל לא מיד, ועם ליווי חינוכי".
דמי כיס מעלים הרבה מאוד שאלות חינוכיות ומייצרים הזדמנות מצוינת לנהל את הדיונים הללו עם הילדים. לדוגמה, אחד העקרונות החשובים הוא לא להתנות את מתן דמי הכיס בביצוע מטלות בבית. "ברגע שמקשרים את ביצוע מטלות הבית לכסף, מחבלים בערך של השותפות המשפחתית", אומרת זוארץ־חנן. וורון מחדד: "דמי כיס זה חלק משמעותי בפיתוח העצמאות של הילד, וחשוב מאוד לא להתנות את מתן דמי הכיס ב'רק אם לא תקנה את זה' או 'רק אם תעשי ככה וככה'. ילדים הם לא אנשי פיננסים אבל הם מבינים גבולות, אם יש להם סכום מסוים הם מבינים שלא לחרוג ממנו, וצריך לתת להם את החופש לבחור מה שהם רוצים, ולא לזלזל בבחירה שלהם. לא להגיד להם 'על זה בחרת להוציא את הכסף?' צריך להיזהר מלקשור את דמי הכיס למטלות הבית. צריכים לעשות דברים בבית כי אתה חלק מהבית ולכן אתה צריך לעשות מטלות בבית".
כשזה מגיע לבני נוער, הסכומים כמובן גבוהים יותר, אבל גם היכולת לשוחח איתם על ההוצאות ולהקנות להם הרגלים פיננסיים חשובים היא משמעותית יותר. "צריך לתת להם את המקום לתכנן ולעשות בקרה על הכסף ועל מה שהם הוציאו", אומרת זוארץ־חנן. "אפשר לנהל איתם שיחות הרבה יותר עמוקות: כמה קיבלת, כמה בזבזתם, כמה נשאר. יש היום אפליקציות שיכולות לעזור, שבהן אפשר לעקוב אחרי ההוצאות, ובעזרתן הילדים לומדים להיות צרכנים חכמים יותר".
העידן הטכנולוגי ייצר הרבה אפשרויות לפיקוח ובקרה על כספים שאנחנו נותנים לילדים, שגם מאפשרים להם מעקב ושליטה פיננסית בכספים שהם מקבלים. חברות האשראי מציעות שלל כרטיסים נטענים, שההורים יכולים להטעין אותם בכסף, והילדים יכולים להשתמש בהם בכל חנות כמו כרטיס אשראי רגיל. זה פתרון נוח להורים שהרבה פעמים כבר לא מסתובבים עם מזומן, ולילדים שלא זוכרים על מה הם הוציאו, או שלפעמים מאבדים כסף, וכמובן – אף פעם לא מחזירים עודף.
אז בכל זאת, אחרי העקרונות החינוכיים, כמה נותנים ומתי? "לילדים בגיל שש, בשלב שהם מתחילים להבין את המשמעות של כסף, אני ממליצה להתחיל עם סכום סמלי אחת לשבוע, ולהגדיל אותו לפי קצב ההתפתחות של הילד", אומרת זוארץ־חנן, "לבני נוער אפשר לתת במרווחים גדולים יותר, אחת לחודש או לחודשיים, כדי לאפשר להם תכנון לטווח ארוך יותר". ובהתחשב בכך שבחופש הגדול יש כמובן יותר יציאות, פעילויות ובזבוזים היא מציעה להכפיל את הסכום בחודשים האלה. "לילדים ביסודי אני ממליצה לתת סכום בטווח של 20-50 שקל אחת לשבוע בחופש הגדול, בגיל בוגר אני ממליצה על סכום של כ־200 שקל בחודש בחופש. ביום־יום אפשר להפחית את הסכום הזה בחצי. הסכום כמובן צריך להיות מותאם ליכולות של המשפחה, למצב הסוציו־אקונומי ולמקום המגורים. הבילויים בעיר אינם דומים לאלו שביישובים".
"אפשר לתמרץ חיסכון על ידי מתן ריבית לילדים על כסף שהם שמים בצד", אומר ורון, "זאת כמובן לא יכולה להיות ריבית ריאלית", הוא צוחק, "אפשר לתת לילד עשרה שקלים, ועל כל שני שקלים שהוא שם בצד הוא יקבל עוד שקל. זה מלמד אותו את אחד העקרונות הפיננסיים הכי חשובים שצריך ללמוד - שכסף עובד לבד והוא יכול לגדול. זה עיקרון שחשוב ללמד אותו כבר בגיל צעיר כדי להראות שכסף זה לא רק חומר לבזבוזים, זה יכול לבנות לנו משהו גדול יותר בעתיד. אחת המיומנויות הכי נדרשות והכי נחוצות היא לדעת לשים כסף בצד ולדחות סיפוקים. זה משהו שגם מבוגרים מתקשים איתו, ואנחנו רוצים לבנות את ההרגל הזה מגיל צעיר. כסף ששמים בצד מאפשר לצמוח ונותן ביטחון. אלה דברים שהם נכונים גם לנו כמבוגרים".
אם אנחנו כמבוגרים מלווים את זה גם בשיחה על ההתנהלות הפיננסית שלנו בעצמנו: למשל איך אנחנו שמים כל חודש כסף בצד לטובת טיול גדול, גם אם זה דורש ויתורים ברמה השוטפת, זה נותן המחשה בדוגמה אישית. "השיח בבית יהיה לא רק על מה לא מוציאים, אלא גם על מה אנחנו כן רוצים להשיג, על מה עושה לנו טוב להוציא את הכסף ואיך עושים סדרי עדיפויות. לשתף אותם גם בתחושות ובמחשבות שלנו על הכסף שלנו – 'אני גם השבוע רציתי לקנות משהו ויתרתי על זה כי בשבוע הבא יהיו לי פחות הוצאות ואני אוכל לקנות אותו', לא צריך לדבר איתם בסכומים. להראות להם שגם אנחנו חושבים ועובדים באותו האופן".
מאותה סיבה ורון מציע שלא לתת לילדים כסף על חשבון החודש הבא. "צריך ללמד את הילדים שיש תקציב ועם התקציב הזה צריך לעבוד, ולהקפיד על כך. לא לחיות על חשבון החודש הבא, זה מלמד ילדים לחיות על הלוואות". חינוך פיננסי הוא לימוד עם פרקטיקות לשימוש נכון בכסף, ומקנה ידע של חישוב וניהול תקציב, אבל לא רק. עם דמי כיס אפשר גם ללמד את הילדים שלנו ערכים חשובים לחיים כמו קבלת החלטות, סדרי עדיפויות ודחיית סיפוקים, אחריות ולפתח עצמאות.
וכדי לחסוך את המבוכה מי צריך לשלוף את הארנק ביציאה המשפחתית הבאה, כדאי ללכת על העיקרון המנחה שיציאה משפחתית היא על חשבון ההורים, ויציאה עם החברים היא על חשבון הילד. כמובן לא צריכים להיות קשוחים, המטרה העיקרית היא לחנך את הילדים להשתמש בתבונה במכשיר שנקרא כסף ולא להעביר אליהם את השליטה המלאה על ההתנהלות הכספית שלהם.
כשמצאתי את עצמי לבד מול ידה הקטנה המושטת של הבת שלי, נעזרתי בחוכמת ההמונים. שאלתי הורים כמה דמי כיס הם נותנים, ואיך הם עוזרים לילדים להפיק מזה לקחים פיננסיים.
הנה כמה טיפים, בגישות שונות, שקיבלתי מהורים בעלי ניסיון:
