רגע לפני שנגמרו המילואים וחזרתי להיות אזרח, אשתי אמרה ש"זהו, עד כאן, אתה חייב ללכת לאיזשהו טיפול או תהליך עיבוד". הפרסומת של "תוכנית שבים", שטרגטה אותי בפייסבוק כמה ימים לאחר מכן, הגיעה בדיוק בזמן. התוכנית, שמאחוריה עומדים קרן אבירם וארגון נכי צה"ל, מיועדת לחיילים ששבים משירות המילואים במצב של מועקה רגשית ותחושה של ניתוק מהשגרה, ונועדה לעזור להם לעבד את חוויות הלחימה וההגנה, ולהתמודד עם אתגר החזרה לשגרת החיים האזרחית.
נרשמתי, מילאתי טפסים והתקבלתי. אחרי שיחת היכרות ותיאום ציפיות עם העובדת הסוציאלית הקלינית שמלווה את התוכנית, נכנסתי למחזור השני של התוכנית בצפון – יש גם תוכניות במרכז ובדרום – שנועדה להתקיים בחוות יער יודפת שבמועצה האזורית משגב. איתי, כך נאמר, יהיו עוד 14 מילואימניקים ומילואימניקיות תושבי הצפון. מאחורי כולנו מספר תלת־ספרתי של ימי שירות מאז פרוץ המלחמה, וכולנו רוצים לשוב לשגרה.
התחייבנו להגיע לשמונה מפגשים אינטנסיביים, פעם בשבוע, שיימשכו מהשעה שמונה בבוקר ועד ארבע אחר הצהריים. בלילה שלפני המפגש הראשון לא ישנתי טוב. זה לא חדש, מאז תחילת המלחמה אני לא ישן טוב, אבל הפעם לפחות היה לי תירוץ: ההתרגשות. מי האנשים שאפגוש מחר? האם לא ארגיש זר ביניהם? אולי יש כאלה שהחוויות שעברו שונות כל־כך משלי עד שלא אמצא איתם שפה משותפת? אבל עכשיו כבר אי אפשר להתחרט. התחייבתי, וזה חלק מהתהליך הטיפולי. מטעמי חיסיון, הפרטים האישיים המובאים בכתבה שונו.
מפגש ראשון: מפתח שאין לו דלת
"לחנות ליד הכיכר וללכת 50 מטר פנימה לתוך היער". אני עוקב אחרי הוראות ההגעה, ומוצא את עצמי בפתחו של מתחם מוקף גדר במבוק נמוכה, שעליה מדדים טווסים. באמצע המתחם יורט לבן, לידו מטבח קטן, סככה ושולחנות אוכל ארוכים, המשקיפים על בריכה שעל גדותיה משתזף צב מים בשלווה. מעצי היער הסמוך מסתכלים עלינו קופים סקרניים.
אלה שהקדימו לבוא מברכים את החדשים, והמפגש הראשון נפתח בסמול טוק מילואים: "כמה ימים כבר עשית?", "גם לבנון או רק עזה?", "הצלחת לחזור לעבוד?". השיח מלווה בקפה ועוגיות ביתיות, שנאפו בעבורנו בידי צוות המטבח.
נכנסים ליורט וחולצים נעליים. על רצפת העץ מפוזרים כיסאות משונים. יש להם מושב ומשענת, אין להם רגליים. בהמשך נלמד שזה מכוון. מיכל ודפנה, העובדות הסוציאליות, מספרות לנו על התוכנית ועל הלו"ז. אנחנו עומדים להכיר את הגוף שלנו, לרכוש כלים להתמודדות עם פוסט־טראומה, להשתתף במעגלי שיח, לאכול אוכל בריא, וגם לעבור דיקור סיני ושיעורי יוגה, לצד סדנאות גינון או גילוף בעץ. פלוס נוסף של המקום: אין פה כמעט קליטה סלולרית. אף אחד לא יוכל להטריד אותי בענייני עבודה או משפחה, גם לא העורך במקור ראשון.
מבקשים מאיתנו להציג את עצמנו דרך צרור המפתחות שלנו, באמצעות אלה שיש בו ואלה שאין בו. המפתח של הבית ש"חטף" במלחמה עדיין נמצא אצלי על הצרור, זכר לחורבן, אבל כבר אין דלת שהוא יכול לפתוח. לצידו סמל הפינוי המתמשך – המפתח של הבית הזמני. המפתחות של הבתים שבהם התארחתי במהלך החודשים הארוכים בכיתת הכוננות אינם נכללים כעת בצרור. כל אחד והצרור שלו. חלק היו בתפקידי לוחמה, אחרים בתפקידים עורפיים יותר, אבל כולם מספרים על השינוי שעברו מאז שהעולם התהפך עלינו, ועל השינוי שהם רוצים לעבור.
"הבטחתי לעצמי שאני נהנה מהחיים", אומר אחד הנוכחים. "לא דואג רק לאחרים אלא קודם כול לעצמי. נותן לילדים כל מה שהם מבקשים, אבל גם שם את עצמי בפרונט". אחר מספר על טיפול בפצועים ופינוי חללים. הקול שלו יציב, גם המבט. רק בהמשך הוא יספר על הקושי, על השאיפה להתנתק מהכול. ידיו של משתתף אחר רועדות כשהוא מספר על דברים סתמיים לחלוטין, מהחיים עצמם. התרגשות או פוסט־טראומה לא מאובחנת? בחוץ הקופים והטווסים צורחים לפעמים, בתוך היורט אין שיפוטיות.
לוחמים בפעילות ברצועת עזה. | צילום: דובר צה"ל
בהפסקה ממתין לנו על השולחנות בחוץ אוכל צמחוני פשוט ובריא. ירקות טריים, לחם מקמח מלא, גבינות מקומיות ואפילו יוגורט עיזים שמישהו גיבן בעצמו. צבעים וטעמים שאין במילואים. המשך הלו"ז כולל שיח, דיקור סיני, ארוחת צהריים ומעגל חוסן.
בסוף המפגש אנחנו ממלאים שאלון ארוך. המון שאלות על הילדות, על המלחמה ועל התגובה שלנו. האם חוויתי אירועים מסכני חיים? האם פגעו בי כשהייתי ילד? האם היו לי מחשבות אובדניות? את הכול ישקללו החוקרים כדי להבין מאין באנו ולאן אנחנו הולכים.
מפגש שני: סוד הסבלנות
הבוקר נפתח במעגל תנועה ביער. פותחים ידיים, צוחקים, מספרים על עצמנו. זו רק תחילת המפגש השני, אבל אני מרגיש שאני פוגש חברים ותיקים. אולי מפני שכולנו חולקים חוויה בסיסית אחת: יותר מדי ימי מילואים בשנה אחת, וקושי לשתף איך זה השפיע עלינו.
כשהדי הקרב שוככים והמילואים נגמרים, מתחילה המלחמה הפנימית של אדם מול עצמו ומול תחושות של דחק, חוסר אונים וכעס עצור. אף אחד מהמשתתפים בתוכנית איננו מאובחן כפוסט־טראומטי, אבל כולם מתמודדים עם שבר וחששות; כמעט כולם חזרו לבית, למשפחה, לעבודה או ללימודים - אחד מהנדס תוכנה, שני איש שיפוצים, ההיא עושה פירסינג לפרנסתה וזו לומדת מדעי המוח – אבל אף אחד לא הצליח לחזור עדיין למה שהיה, וכולם סוחבים רגש עמום של מצוקה. כולנו פה כי כולנו רוצים לחזור לשגרה שהייתה, אבל אנחנו השתנינו, המשפחות השתנו, גם המדינה ששלחה אותנו להילחם או להגן. אחרי כל כך הרבה ימים ומלחמה כל כך אינטנסיבית בכל כך הרבה חזיתות, שגרה היא כבר מושג מעורפל, לא ברור.
צילום: הגר עמיבר
אחרי ארוחת הבוקר אנחנו מתחלקים לסדנאות. חצי מהמשתתפים יגלפו כף עץ עם גָדי תוך כדי שיחה סביב מדורה, ויש כאלה, כמוני, שיזיעו בעבודת האדמה עם נטע. אבל לפני שנזיע, אנחנו שוכבים על מחצלת בצל עצי אורן. רוח קרירה מנידה את העלים, והשמש עדיין נעימה. המנחה מבקשת שנעצום עיניים, נקשיב וננשום. אחר כך היא שולחת אותנו לשוטט בחלקת הטבע הקטנה שהיא רק שלנו. להריח, להתבונן מקרוב, להתמקד. אני מוצא שיירת נמלים עמלניות שפילסה לעצמה נתיב בשטח מלא קוצים. את השינוי הן יצרו בכוח ההתמדה. אחר כך אנחנו מתאספים כדי לדמיין יחד את הסוף. של הסדנה. פה תקום ערוגה. אחר כך אנחנו ממלאים עציצים קטנים באדמה גננית, כל כך קלה ונעימה למגע, כמעט משיית, עם ניחוח עמוק של רקבובית מלאת חיים. בשבוע הבא נטמון בהם זרעים, ובעוד שבועיים, אחרי שהזרעים ינבטו, נעביר אותם לערוגה שנכשיר בינתיים. הכול במתינות, שלב אחרי שלב, בתהליך סבלני. מפלסים נתיב בשדה מלא זיכרונות טראומטיים. לומדים את סוד הסבלנות. דברים לא ישתנו מיד, זה ייקח זמן. לדיקור הסיני אני מתנגד הפעם. הפעם הקודמת הייתה כואבת מדי, לא הצלחתי להירדם אחריה בלילה.
אחר כך, במעגל השיח, אחת מספרת שבכל פעם שהיא מגיעה למרחב ציבורי, הדבר הראשון שהיא מחפשת הוא נשק, שיהיה לה להגנה עצמית. היא הייתה יותר מדי ימים בעוטף עזה וראתה זוועות. אחרים מספרים על רגישות לרעש ואפילו על עוינות למי שמשמיע רעש. "זה לא בכוונה", מסבירה העובדת הסוציאלית, "התגובות שלנו לא מתוכננות". ההסבר הזה עדיין לא עוזר למי שפוגע באנשים הכי קרובים אליו בלי כוונה. מישהו מספר שהוא מתקשה להירדם בלילה, אבל אחרי שהוא נרדם הוא שוקע בשינה שקשה להעיר אותו ממנה. אחרת מספרת שהיא זזה כל הזמן על הציר שבין "להתאכזב מעצמי ומאחרים" ובין "לוותר לעצמי כי די, כמה אפשר". כולנו מסכימים שהכרת תודה עוזרת לנו להרגיש טוב, וגם הניסיון לשים דברים בפרופורציה. "התפרצתי, אבל רוב הזמן אני אבא שאכפת לו".
מהחלון שבמרכז תקרת היורט אני רואה עכביש קטן על חוט, עולה ויורד, מתעלם מרעשי הרקע.
מפגש שלישי: נרשם בגוף
גשם ירד פה הבוקר, והאוויר רענן וקריר. הלו"ז כתוב בלוח שעל קיר היורט. היום נדבר על טראומות. טראומה היא חוויה שיוצאת מסדר החיים, כמו מפגש עם מוות קרוב או סכנת חיים, והיא מולידה דריכות מתמשכת. "אירועים טראומטיים משנים משהו בנפש ובגוף", אומרת העובדת הסוציאלית, "וגם הריפוי יבוא מהגוף".
אנחנו יושבים על הרצפה, על הכיסאות נטולי הרגליים, כיסאות שמקרקעים אותנו. זה מושג שנדבר עליו הרבה, "קרקוע". כלי שמאפשר לך לעגון במציאות, בכאן ובעכשיו, כשהנפש רוצה להפליג לשם ואז. אנחנו יושבים, חלקנו עוצמים עיניים, מקשיבים לקול המרגיע של מיכל ודפנה, העובדות הסוציאליות שמלוות את התוכנית. ההנחיות פשוטות. להניח את הרגליים על הרצפה, להיות מודע לקרקע, לנשום, להחזיק את האוויר, לשחרר אותו באיטיות, לחבק את עצמנו חיבוק פרפר, לחפש חפצים דווקא בצבע מסוים. משימות פשוטות שמנתקות אותנו מהמחשבה שרצה קדימה ומפעילות את האונה הקדם־מצחית.
לוחמי צה"ל בדרום לבנון. | צילום: Getty Images
המנחה עוברת עם סלסילת קש מלאה באובייקטים פשוטים וטבעיים. אבן, נוצה, אצטרובל, מקל. אנחנו מתבקשים לקחת אחד מהחפצים ולחוות אותו לעומק, עם כל החושים. לממש אותו מכל הכיוונים, להריח, להניח על העור, אפילו להצמיד אותו לאוזן ולנסות להקשיב לו. אחר כך כל אחד מעביר את החפץ שלו לאדם שמימינו, ומקבל את זה של האדם שמשמאלו. "מה החוויה בגוף", שואלת המנחה. אני לא מצליח להבין את השאלה הזו בראש, אבל מרגיש שהתשובה שלה ממש על קצה האצבע שלי. קווי המתאר הברורים של האבן, המוצקות, ההתנגדות, המשקל, הקרירות – כל זה נעים לי בגוף. האצטרובל שאני מקבל ממי שמשמאלי לא נעים לי בגוף. אומנם יש לו ריח אורנים נעים, אבל הוא מחוספס וכמעט חסר משקל, ערטילאי מדי, מנותק. במהלך הבוקר סיקלנו אבנים בערוגה שלנו, אבל רק כשהאבן הקרירה שלקחתי מהסלסילה הייתה אצלי ביד, נזכרתי באוסף האבנים שהטיל לקח ופירק לאלף רסיסים. אני מחליט שהאבן הזו, המקרית, תהיה אבן הפינה של אוסף חדש. משהו נולד מחדש.
היום המפגש השלישי של הדיקור הסיני. גם הפעם אני מעדיף מדבקות עם זרעי חרדל במקום מחטים. ממילא אני לא מקבל את זה שדיקור עובד, אז למה לסבול? המדקרת מדברת על ההשפעה הצפויה, על זה ש"צריך לבוא פתוחים, כי חלק מהעבודה היא להיכנס פנימה ולהניע את המרידיאנים". היא אומרת שזה פרוטוקול שהומצא לטיפול בחיילים אחרי מלחמת וייטנאם. יש כאלה שזה משפיע עליהם, לכל הפחות מבחינה רגשית. אחד מתאר מחשבות קשות ומפחידות שבאות אליו במהלך הדיקור, אחרת אומרת שזה פותח אצלה בכי. אני לא מרגיש כלום, רק אי נוחות פיזית. מסיימים את היום בבחירה עיוורת של קלפים עם עצות ורעיונות. יצא לי קלף שמתאים לאשתי.
העכביש מהפעם הקודמת עדיין שם, עולה ויורד מהתקרה באותה נקודה בסבלנות חסרת פשר.
מפגש רביעי: כמו שחקן בסרט
בבוקר שתלנו בערוגה זרעים שהנבטנו בעצמנו. עורבני סקרן עובר מענף לענף, מסתכל עלינו פעם מפה ופעם משם, מנסה להבין מי הפולשים. ביורט מדברים על החשש לחוות שוב את המאורעות הטראומטיים, על התרחקות מכל דבר שאולי מזכיר. אחת מספרת שהיא לא יכולה יותר לראות דשא. הוא תמיד נראה לה אדום, גם כשהוא ירוק. היא לא צריכה להסביר למה. "אני צריך משהו מבחוץ שימשוך אותי לעשות את מה שלפני כן רציתי מבפנים לעשות", מתאר אחד את המוטיבציה שנעלמה. אחרת מספרת שהיא מבריזה ממפגשים חברתיים, לא מבשלת יותר כמו שאהבה, מכינה אוכל רק אם זה לאחרים.
אחרי שאחד המשתתפים מספר על התקף חרדה פתאומי שעבר בסיטואציה רגילה לגמרי, סתם ככה באמצע החיים, אחרים משתפים שגם הם מרגישים על הקצה. שיש תחושה של מלחמה, כעס וזעם, והכול לא מוסבר. לאחד המשתתפים, שסחב גופות במלחמה, יש משל יפה. "הדברים שחווינו הם כמו תיק כבד", הוא אומר. "כשיושבים, כמעט לא מרגישים את המשקל, אבל מספיק לנסות לעמוד כדי להרגיש אותו. וכשמנסים לרוץ, הוא מכביד עוד יותר". אנחנו מרגישים פחות את המשקל של מה שחווינו כשאנחנו עושים דברים שקל לנו לעשות, אבל הוא מורגש מיד כשמנסים לעשות דברים שקשה לעשות.
"אני לא מצליח לשחרר את זה", אומר אחד. "דווקא האתגרים הקטנים מפילים אותי. פחות מדי שעות שינה, למשל". המנחה מלמדת שצריך מוּדעות, לעצור רגע לפני, לזהות נורות אזהרה, לתת שם למה שקורה לנו. לפעמים אפשר להבין רק אחר כך, אבל אם זיהית, אפילו אחרי האירוע, בפעם הבאה אולי תוכל לעצור רגע לפני.
צילום: הגר עמיבר
בהמשך כל אחד מתבקש לשחזר לעצמו חוויה טראומטית אחת מהמלחמה, אבל לא את הקשה ביותר, אלא אחת שהיא קצת פחות. לזו שלי יש ריח של עשן ואבק והיא מלווה בצליל של אזעקה. אני נזכר בפעם שבה לא פחדתי רק על עצמי, אלא גם על חבר למחלקה. שנינו בחוץ, לבושים בציוד מלא, משגיחים על צומת שרק לפני כמה דקות נפלה בו רקטה וקרעה את כבלי החשמל. ואז שוב אזעקה, המרחב המוגן רחוק, ויש רק 15 שניות לפני ששוב ייפול מטח. בסוף אנחנו מספיקים להגיע. הממ"ד רועד בזמן שאנחנו משתטחים על הרצפה. נפל מאחורינו. בזמן השחזור אני מרגיש שהגוף מתכווץ והפה מתייבש, ואני כאילו צופה במה שקורה מבחוץ, כאילו אני שחקן בסרט. אני רוצה לצעוק די, אבל מתאפק. כשמספרים על החוויה לאחרים, המנחה משקפת שמנח הגוף ותנועות הידיים שלי מסמנים רצון לעצור. יש בי רצון לפרוק, אבל לא עד הסוף, לפרוק ולא להתפרק.
היום במקום לדקור אותנו יש סוף־סוף יוגה. אני מסתכל על התקרה. הפעם אין עכביש.
מפגשים חמישי, שישי ושביעי:
שטויות של אחרים
אני שם לב שככל שהמפגשים מתקדמים, אני כותב פחות. האם זה אומר שאנחנו מתחילים לחזור לשגרה? במפגש החמישי יצרנו בבוץ. ניסיתי להכין כדור מושלם אבל לא הצלחתי, אז החלטתי לעצור. אני מסתכל על האחרים. יש משהו מהפנט במראה של החברים עובדים עם הבוץ. מרוכזים בטוטליות במלאכת היד. אנחנו מכונסים בקרחת יער קטנה, לשים, מלטשים ומפסלים. היד מלטפת את החומר, החומר מלטף בחזרה את היד. זה נעים בגוף.
במפגש ביורט אנחנו מתבקשים לשחזר חוויה ולשים לב לגוף, איך הוא חווה אותה ואיפה היא ממוקמת. כשאני נזכר בחוויה המעצבנת, הכתפיים מכווצות. בחוויה הטובה אני מרגיש חיוך שנפתח לכל הרוחב. מדברים על הדריכות התמידית ועל זה שלפעמים לא ברור מה מקור התחושה הלא נעימה. זו לא השן הכואבת, זה לא הדד־ליין המתקרב, גם לא החשבונות שנערמים. זה מצב תודעה כללי של דריכות שמשאיר אותך חסר פניות וקשב.
"אני מרגיש שאני לא פנוי לשטויות של אחרים", מסביר אחד שהיה בכל גבול וגזרה אפשריים, "זו השכבה העליונה. בשכבה שמתחתיה זו התחושה שלא מבינים אותי, שאני שונה מהם, הם לא חוו את מה שאני חוויתי, ואני אומר להם: תתרחקו, מרחיק את כולם ממני". "הייתי רגיל לספר לילדים סיפור לפני השינה", מתאר אחר. "עכשיו אני פשוט לא יכול, אין לי סבלנות".
הקול של העובדת הסוציאלית מהפנט ומרגיע: "לתיקוף יש חשיבות. בתיקוף של האחר רואים את הצורך של האחר ומבינים אותו. בתיקוף עצמי רואים את עצמנו. מה אנחנו מרגישים, מה טווח הקשב שלנו, מה אנחנו צריכים. ביחסים בין־אישיים צריך להציף ולתמלל את הצורך, להגיד 'עכשיו אני צריך זמן לעצמי. אני אוהב אותך, וכשאתאושש אחזור'. כשמשתפים זה מפנה מקום".
"החיים ממשיכים בלעדינו", מגיבה אחת המשתתפות. "אנחנו עוברים משדה קרב לשדה קרב", עונה אחר. "אני שומעת בדידות גדולה מאוד", משקפת העובדת הסוציאלית. בחווה יש עכשיו חזרזירה שנדרסה. מישהי מצאה אותה בצד הכביש והביאה אותה ליער הסמוך, שם מטפלים בחיות פצועות. במבט ראשון בייבי הקטנה נראית רגילה, אבל כשהיא הולכת היא מושכת את הרגליים האחוריות בצליעה שלעולם לא תתרפא.
בסדנת הגינון אנחנו מזיעים קצת כשאנחנו פותחים ומנקים עוד ערוגה קטנה בקצה החווה. את האבנים אנחנו מזיזים, את העשב והקוצים תולשים ועורמים, את פקעות הרקפות שמתחבאות באדמה אנחנו אוספים. עוצרים לשתות מים קרים עם נענע. למה הכול יותר טעים אחרי שעובדים?
זמן לצל. על שולחן מתחת לעצים אנחנו מכינים ייחורים. יש לי בידיים ריח של אזוב מהעבודה בקינוב גבעולים. זה יותר טוב מריח של אבק שרפה. כדי שייחור יוכל לצמוח, חייבים להכאיב לו ולתלוש את כל העלים מתחתית הענף. אין דרך אחרת.
צילום: הגר עמיבר
מפגש שמיני ואחרון:
המלחמה רודפת אחרינו
מבצע עם כלביא מתחיל במפתיע באזעקה בשעה 2:29 לפנות בוקר. המפגש השמיני מתבטל (ומתקיים כמעט חודש לאחר התאריך המקורי). יום למחרת נופלים חלקי טיל איראני סמוך לחווה. אי אפשר לברוח מהמלחמה. חצי מהחבר'ה גויסו. כמה חזרו לעזה, כמה לאיו"ש, עוד כמה לגבול לבנון, אחד לסוריה. אני יושב בממ"ד, ממשש את האבן שלקחתי הביתה באחד המפגשים. היא מוצקה, קרירה ויציבה. אני עדיין לא יודע איך להגדיר את מה שעברתי, את מה שאני עובר. עוד לא חזרתי לישון נורמלי, אבל אני יודע דבר אחד: לכל מי שהיה במלחמה הזו יש עוד דרך לעבור, אבל לפחות אני כבר לא הולך בה לבד.