"שילדי שדרות לא יצטרכו לחיות ליד ממ"ד": עם הלוחמים בבית חאנון

מועד המפגש שלנו העיתונאים עם נציגי דובר צה"ל, לקראת הכניסה בשיירה מתואמת אל פאתי בית־חאנון, הוקדם בשעה. כך שהדרך קצת אצה עבור מי שהגיע מרחוק, והדקות מחושבות. לכן היה מכעיס למדי כאשר באחד הרמזורים עצרו לפתע נציגי משטרה צבאית את התנועה, עיכבו את מי שהרמזור הורה להם ירוק, ואִפשרו דווקא למשאית שבאה ממול לחצות את הצומת במהירות.

הייתה זו משאית מיושנת נטולת לוחית זיהוי, נושאת עליה רק שלט עם מספר סידורי בן שתי ספרות, כתובות בכתב יד. ניחוש מושכל העלה כי שעות ספורות קודם לכן היא שימשה להכנסת סחורות מכל טוב אל תוככי הרצועה, סחורות שחלקן נופל בידי מחבלי חמאס. זאת בעוד חיילי צה"ל עמלים להשלים את המשימה הסיזיפית ולמגר פיר אחרי פיר, מבנה אחר מבנה, ובהם מחבלים ותשתיות טרור.

זוהי שעת צהריים קופחת של יום שני, ומנעד הפיצוצים הקבוע של סביבת רצועת עזה, שמרעיד את חלונות הבתים בעוטף ומעבר לו, נשמע קצת מוגבר מהרגיל. עד מהרה מתברר כי הסיבה העצובה לכך היא נפילתם של שלושה לוחמי שריון בגזרה סמוכה. רק בשעת ערב של אותו יום יותרו השמות לפרסום: סמ"ר שהם מנחם, סמל שלמה יקיר שרם, סמל יולי פקטור.

ברכב הצבאי מנקודת המפגש בדרך פנימה לרצועה, עם שכפ"ץ – קסדה כבר לא צריך – מספר קשָר הסמג"ד שילדו הצעיר, בן שלוש, "כבר בקושי זוכר אבא לא במילואים". גם מזג האוויר הספיק להשתנות במהלך התקופה שהם משרתים כאן כעת. "התחלנו כשעוד היה קר, בהמשך הבנו שקיץ זה מה שבאמת בלתי נסבל. המעבר מבוץ לאבק הוא בעייתי", הוא מחייך מול ענן הפודרה שנישא בין כלי רכב אחד לשני.

עבור חיילי גדוד 420 של חטיבת הצנחנים במילואים היושבים במגנן ליד בית־חאנון, במרחק נסיעה לא גדול מעבר לגדר, זהו כבר סבב רביעי של מילואים מאז שבעה באוקטובר. באחד מהם הם לחמו בלבנון, בשלושת האחרים ברצועת עזה.

משפחתו של סגן־אלוף במילואים א', מפקד הגדוד, פונתה בעצמה מביתה שבצפון הרחוק בימי ראשית המלחמה. הם שבו רק לקראת פסח האחרון. הוא הספיק להיות שבוע בבית, ואז יצא שוב לעזה. הסבב היה אמור להימשך שבעים יום, אבל כבר מתחילתו התבשרו המילואימניקים שהשירות יימשך 90 ימים, עמוק אל תוך הקיץ.

סוללת עפר מקיפה את המגנן. כשמטפסים על גבי קוביות הבטון אל ראש הסוללה, נראות הריסות בית־חאנון. בכיוון השני, בקרבה שלא מפסיקה להפתיע, ניצבים בתי הדירות של שדרות. בהמשך, ארובות אשקלון. דגל ישראל גדול תלוי מעל מוצב שנמצא צפונית מכאן, בתוך הרצועה. לא רחוק ממנו נהרגו בשבוע שעבר חמישה לוחמי נצח יהודה.

סמוך למקום שבו מתנופף הדגל, מספר לנו א', עמד פעם היישוב ניסנית, בתוחמת הצפונית של ההתיישבות ברצועת עזה. היום לא נשאר ממנה דבר. אבל לתקופה, אי־אז, ניסנית הייתה הבית שלו. "בשבילי לחזור לפה זו סגירת מעגל", הוא אומר.

"מה שאנחנו רואים כאן הוא מה שנשאר מבית־חאנון", הוא מצביע מערבה, אל העיר העזתית הסמוכה באופן יחסי לגדר, שצה"ל מתמרן בה בשבועות האחרונים, זו הפעם הרביעית מאז תחילת המלחמה. "חוזרים לפה כל פעם מחדש כדי לוודא שתשתיות הטרור של המקום לא יתקיימו לעולם. כשאתה עומד במגנן הזה עם חיילים ומראה להם את בית־חאנון, וגם את האורות של זיקים, אשקלון, נתיב־העשרה, ארז ושדרות, שנמצאת פה מאחור במרחק של פחות מקילומטר, לא צריך להסביר יותר שום דבר. לפני כל התקפה אנחנו אומרים לחיילים שכל בית של פעיל טרור וכל מנהרה שאנחנו משמידים פה בלילה, המשמעות היא עוד משפחה בשדרות שיש לה שקט – לא להיום אלא לעוד שנים קדימה. זה מבהיר את החשיבות של הישיבה שלנו כאן מעבר לגדר. הצבא נמצא בין התושבים למחבלים ולא להפך, כמו שהיה פה בזמנים אחרים".

"אנחנו צריכים לנצח את המלחמה הזו כי אין מישהו אחר שיעשה את העבודה. זה או אנחנו או אנחנו"

אף שצה"ל כבר היה שם ויצא, ושוב חזר ונלחם, עדיין הם משמידים מנהרות. מאתרים זירות מטענים, מוצאים מצלמות שהמחבלים הציבו במקומות חבויים כדי לעקוב אחר הכוחות.

כמה מחבלים נותרו להערכתך בבית־חאנון?

"כמה עשרות. אנחנו מטפלים בהם. אזרחים אין כאן, האוכלוסייה מפונה כולה. לא פגשנו אזרח אחד בכל התמרון בשבועות האחרונים. מחבלים אנחנו פוגשים מדי פעם, הם בעיקר מתחבאים בתת־קרקע. כשהם יוצאים, אנחנו הורגים אותם".

מה נגיד לנכדים

כשהוא נשאל כמה זמן עוד נדרש לדעתו כדי להשלים את השמדת הטרור בבית־חאנון, א' מעדיף שלא לנקוב בזמנים. "אני לא מנהל את הדרג המדיני. ברמה הטקטית, כל עוד נותנים לנו לעבוד פה אנחנו נלחמים עד הבית האחרון. הלחימה היא איטית, זה לוקח זמן. התשתיות שנבנו פה במשך למעלה מעשרים שנה הן משמעותיות, עמוקות ומאתגרות. אני מקווה מאוד שייתנו לנו את הזמן והאמצעים כדי לעבוד. שבית־חאנון לא תהיה קיימת יותר כישות טרור, וגדוד בית־חאנון של חמאס וגם הגדוד של הג'יהאד האסלאמי לא יהיו כאן. גדוד בית־חאנון אִתגר תמיד את הצבא, ומאתגר אותנו גם עכשיו. אנחנו נלחמים בו ואנחנו נשמיד אותו, זו המשימה שלנו. אותו, את המחבלים שלו ואת התשתיות שלו, כדי שגם אם יבואו מחבלים חדשים לא יהיה להם איפה להיות. מעל הקרקע ובתת־קרקע.

"לפני שנתיים", הוא מוסיף, "העובדה שגדוד לוחמי מילואים הוא שמוביל מתקפה לתוך בית־חאנון לא הייתה עולה על הדעת. היום מסגרות המילואים המתמרנות לא נופלות ביכולותיהן מגדודים של סדירים".

למרגלות סוללת העפר, באוהלים הגדולים שבתוך המגנן, יש מיזוג אוויר; זהו שיפור ניכר בתנאי החיים המאתגרים כאן.

"המטרה שלנו היא לתת ביטחון אמיתי, בפרספקטיבה של ארבעים שנה קדימה", אומר א', רגע אחרי שהוא מברך שהכול על כוס מים קרים. "השאיפה שלי היא שילדים בשדרות לא יצטרכו יותר לחיות ליד ממ"ד".

יכול להיות פה שקט לארבעים שנה?

"אני חושב שכן. תושבי העוטף הם בעיניי גיבורי ישראל. חשוב לי שהם יידעו שצה"ל עושה פה עבודה מטורפת, לא דומה לשום דבר שהיה בעבר. הייתי פה קודם, בסדיר ובמילואים. הייתי בעופרת יצוקה, בעמוד ענן, בצוק איתן. מה שקורה פה עכשיו לא דומה ביכולת ללכת קדימה – אני לא רוצה לומר ללכת עד הסוף, כי אירוע החטופים מקשה ללכת עד הסוף – אבל ללכת קדימה חזק ובאמת להשמיד תשתיות, גם בתת־הקרקע, שהצבא אף פעם לא עסק בהן".

אתה מרגיש שיש מספיק הכרת תודה לחיילי המילואים על העבודה שאתם עושים פה?

"מה שאנשי המילואים המתמרנים עושים, עם כל העומס שיש עליהם – הוא מטורף. החבר'ה שלנו נוגעים כבר ב־400 ימי מילואים. בתקופה הזו לאנשים נולדו ילדים, אנשים פתחו עסקים וגם סגרו, אנשים התחתנו, התגרשו – הרבה דברים קרו במהלך שנתיים, ולא תמיד קל להביא את כולם. הרצף הוא ארוך והאינטנסיביות בו משמעותית". ועדיין, חשוב לו להדגיש, ההתייצבות מרשימה. אפילו יותר ממרשימה. הוא מעדיף שלא לנקוב במספרים, וכאשר הוא מתבקש בכל זאת הוא אומר שהם עומדים על 89 אחוזי התייצבות.

"זה מספר מטורף", הוא מתפעל, בצדק. "בגדול, הרוב המשמעותי של האנשים שלנו איתנו. אנשים רוצים לבוא ואנשים רוצים להילחם. אם אני עכשיו כמג"ד אומר לפלוגה מסוימת, אתם נשארים מאחור לשמור ולא נכנסים להתקפה על בית־חאנון – מיד אקבל טלפונים ושאלות ובקשות שאבוא להסביר למה. זו רמת המוטיבציה של האנשים.

"ועדיין זה אירוע מורכב. מורכב מול הנשים בבית, מול האימהות, מול הילדים. למשל, יש לנו פה סטודנטים. סטודנט שנמצא כאן ממאי ועד סוף יולי הפסיד את הסמסטר האחרון של השנה ואת תקופת המבחנים. מה אכפת לו פיצוי כספי כזה או אחר? מה זה עוזר לו? איזה מתווה שלא תיתן לו, הוא הפסיד שנה מהחיים שלו. ועדיין אנשים באים, ועם מוטיבציה. כמפקדים אנחנו מנהלים את המתח הזה כל הזמן. את לוח המבחנים של החייל הסטודנט מנהלים ברמת מפקד הגדוד ומפקד הפלוגה, כדי לאפשר לו לסיים את השנה הזו. בסוף המלחמה כולנו נחזור לחיים, ואז יצוצו כל הבעיות שבינתיים השארת מתחת לשולחן. בעיות ברמת העסק, הילדים, המשפחה, ברמה הנפשית שלך עצמך".

הוא עצמו בעל עסק עצמאי, וגם השותף שלו הוא איש מילואים. "לצד מטרות הלחימה, האירוע המרכזי שלנו כגדוד וכצבא הוא לשמור על האוכלוסייה של לוחמי המילואים, כי היא באמת הכי יקרה לעם ישראל בעת הזו. בכל שיחת מג"ד אני אומר שמי שלא רוצה לעשות מילואים, לא נמצא פה. מעולם לא שפטתי חייל שלא הגיע, מעולם. לא כסמג"ד, לא כמג"ד. מי שנמצא פה מסכים לשלם את כל המחירים בדרך, והם אכן לא קלים. אני במודע מניח את ענייני האזרחות בצד, כי אנחנו צריכים לנצח את המלחמה הזו וכי אין מישהו אחר שיעשה את העבודה. זה או אנחנו או אנחנו".

יש בגדוד, הוא אומר, כמה לוחמים שמצאו עצמם מפוטרים ממקום העבודה על רקע תקופות המילואים המתארכות. ויש גם מקרי גירושין. "חייל שהתרסק נפשית או כלכלית, אנחנו אומרים לו לא לבוא. מילואים זו ריצה למרחקים ארוכים. היה בשבוע שעבר קצין בגדוד שאשתו אמרה לו: אתה לא יוצא מהבית. בסדר, נשאר בבית שבוע, בלי טלפונים מהגזרה. קיבל כמה ימים של שקט והמצב התייצב. לילדים לא קל, זה ברור. עד שחזרת הביתה והתחלת שוב להיות דמות נוכחת, אתה שוב נעלם. הבת שלי, בת 11, אמרה לי בפסח כשיצאנו לסבב הנוכחי, 'אם אתה הולך להביא את החטופים, אתה יכול לחזור גם בראש השנה'. לא בכל המשפחות זה ככה, אני יודע, אבל אין פה חייל שנמצא פה בלי שהמעטפת הקרובה שלו מאפשרת לו.

"אני מאמין שבעוד עשרים שנה כל אחד מאיתנו ישב עם הילדים ועם הנכדים שלו ויספר להם מה הוא עשה מאז 7 באוקטובר 23', מה הסיפור שבחר. אם הסיפור שלו הוא 'כאבה לי הרגל, הייתי צעיר מדי, זקן מדי, הייתי עייף, היו לי עניינים, למדתי תורה', או שהוא התייצב. וההיסטוריה תשפוט".

"קרב על הלמידה והתחבולה"

נפילתם של לוחמי נצח יהודה בהתפוצצות זירת מטענים אירעה סמוך מאוד אליכם. נלמדים לקחים כדי שאירועים כאלה לא יחזרו על עצמם?

"יום לפני ההיתקלות של נצח יהודה הייתה לנו היתקלות בגדוד, ויש לנו חייל שנפצע מירי של צלף. יש כל הזמן למידה, בתוך הגדוד, בתוך החטיבה, מול האירוע הקשה שמתנהל פה ממש עכשיו ואנחנו שומעים את הרעש שלו", הוא מתייחס לאירועי יום שני. "האויב לומד כל הזמן ואנחנו לומדים כל הזמן. זה קרב על הלמידה, על התחבולה, על הטקטיקה. אני אחראי להיכנס למשימה שלי, להרוג את כל המחבלים, כמה שיותר, להשמיד כמה שיותר תשתיות, ואחר כך להצליח כמה שיותר להחזיר את כולם הביתה בשלום".

איך האפשרות להפסקת אש בטווח הקרוב משפיעה על הפעילות שלך?

"לא עוסק בכך. אני מקבל משימה: ב־24 שעות הקרובות משימתך להיכנס לכאן, להרוג את זה, להשמיד את זה, לפרק את זה וזה ולהמשיך למשימה הבאה. אני אומר כל הזמן לחיילים ולעצמי שכל עוד אנחנו עובדים, אנחנו עובדים. הפסקת אש או לא הפסקת אש, זה לא בדרג שלנו ולא בשיח שלנו. נדרשת סבלנות ונדרשת מסירות".

את הסבלנות אתה מבקש מציבור האזרחים או מאנשי המילואים?

"גם וגם. מתי תושלם המשימה זו שאלה לגנרלים. אנחנו ממלאים את המשימות שלנו ועושים את המקסימום. לא הייתי בוחר בחירה אחרת, ואני חושב שגם אף אחד מהחיילים פה לא היה בוחר אחרת. בסוף, אין דבר יותר מדהים מגדוד מילואים. מגוון גדול בגילים, בפריסה הגיאוגרפית, בתחומי התעסוקה. אבל כשמגיעים, שמים וסט וקסדה ועובדים יחד. ישנים יחד, אוכלים יחד ומחסלים מחבלים יחד".

בדרך חזרה, בשיירה הרכובה מהמגנן אל מעבר לגדר, הלוחם שנוהג ברכב מודה בכנות שהוא דואג לעתיד הזוגיות הטרייה שלו, אחרי חודשי היעדרות ארוכים. הוא מחכה כבר לחזור לאזרחות, אם כי הוא מתקשה להבין איך יש מי שממריאים ליעדי תיירות מפנקים בחו"ל, כשבעזה עדיין מוחזקים חטופים.

מחוץ לגדר, ממתינות בצידי השבילים המכוניות המאובקות מאוד של חיילי הגדוד. בצמתים בדרך צפונה התמעטו מתחמי הפינוק לחיילים שניצבו פה בעבר, ממתינים ליוצאים מהלחימה. ובכל זאת, כמו שאומר א', "מי שברורה לו המשימה, נמצא כאן".