המכתבים של נופלי המלחמה מול המכתבים של נופלי תש"ח

הטבח ביישובי העוטף חולל זעזוע עמוק וכאב בלתי נתפס, אך גם חשף רבדים עמוקים ונשכחים בזהות הישראלית. לזמן־מה, החברה הישראלית עברה שינוי חריף וחד. מחברה ליברלית־אינדיווידואליסטית שסועה ומפוררת, היא הפכה - לפחות לתקופה מסוימת - לקולקטיב מלוכד בעל נכונות הקרבה יוצאת דופן. אנשים שיום קודם לכן נטלו חלק במאבק אזרחי מר ואף הצהירו שלא יתייצבו למילואים, סיכנו עצמם ונהרו ליישובי העוטף ולבסיסי הצבא, יחד עם יריביהם המרים מן האתמול.

סיפורי ההקרבה של אזרחים שיצאו להילחם מבלי שנקראו, צוואות החיילים שהביעו נכונות מודעת להקריב את עצמם, ודיבורי ההורים השכולים, הדהימו רבים. אנשים צבטו את עצמם ותהו: האם זה אותו ציבור ישראלי, אותו דור צעיר, שהכרנו בעשרות השנים האחרונות? השינוי חבַר לתופעות נוספות שמתרחשות במדינה בעת האחרונה, ומעלות שאלות מהותיות באשר לאופייה האמיתי של החברה הישראלית.

צוהר לעולמו של דור

אחת התופעות המטלטלות של המלחמה הנוכחית היא המכתבים האחרונים של החיילים, צוואות שחיילים צעירים השאירו למשפחותיהם מתוך כוונה שייפתחו רק אם כותביהם ייפלו בקרב. עשרות מכתבים כאלה פורסמו במהלך המלחמה; רבים מהם כונסו בספר "אם אתם קוראים את המילים האלה", וישנם עוד רבים שלא פורסמו. היקף המכתבים הוא של כעשרה אחוזים מן החיילים שנפלו במהלך התמרון – היקף שאין לו אח ורע בתולדות ישראל. החיילים הכותבים הגיעו מכל קצוות החברה הישראלית, ועם זאת – חוזרות בהם תפיסות עולם חוצות מגזרים שעלו וצפו באוקטובר 2023.

שי ארווס, בן 20 מחולון, חובש קרבי בגבעתי, נפל בתחילת התמרון הקרקעי ברצועה. במכתב שהשאיר להוריו ולחברתו הוא כתב:

אני מתגעגע אליכם ואני אוהב אתכם. והאמת ששמחתי לעשות את מה שאני עושה, להציל אנשים ולשמור על המדינה, כי זה משהו שתמיד רציתי... ועכשיו הייתה לי ההזדמנות לעשות זאת ולתת מעצמי... כל זה לא היה לחינם והיה שווה את זה. שכל עם ישראל ימשיך במסורת הזאת, ולאהוב את המדינה כי אנשים לא נפלו פה סתם..

בן זוסמן, בן 22 מירושלים, לוחם הנדסה במילואים, נפל בדצמבר 2023. הוא כתב להוריו:

אם אתם קוראים את זה, כנראה שקרה לי משהו . כמו שאתם מכירים אותי, כנראה אין מאושר ממני כרגע... אני שמח ומודה על הזכות להגן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל... אני לא מרשה לכם לשקוע בעצב. הייתה לי הזכות להגשים את החלום והייעוד שלי... אני מלא גאווה ותחושת שליחות, ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה.

שלושה שבועות אחריו נפל יוסף גיטרץ, יזם הייטק בן 25 מתל־אביב. גם הוא כתב להוריו:

אימא ואבא היקרים, אני מאוד אוהב אתכם... אני בעצמי בחרתי בזה. חייתי חיים טובים ומעניינים... הייתי עושה את אותו דבר אם הייתי יכול לבחור שוב... נפלתי בכבוד למען עמי. אין לי חרטות.

במדינת ישראל מתקיימים בו־בזמן שני דפוסי חיים הנובעים משתי תודעות. התודעה הגלויה היא מערבית, ליברלית ואינדיווידואליסטית. ואולם במקביל חיה ונושמת תודעת מעמקים יהודית, הקשורה למאורעות שהעם היהודי עבר במהלך הדורות

עדן פרוביזור, קצין שריון בן 21 מאלפי־מנשה, הכתיב לאביו את צוואתו בטלפון יומיים לפני שנפל:

אבא, אני מבקש... שתקשיב לי, בלי לכעוס עלי... אנחנו כאן בתופת והמצב על הפנים... יש סיכוי שאני לא חוזר הביתה אלא נשאר כאן... אל תיפלו ואל תחיו בעצב... אני גאה במה שאני עושה, וגם אם יקרה לי משהו אז יקרה, והכול בסדר. אני במשימה של החיים שלי, שומר על ארץ ישראל... היו לי חיים טובים, חיים מלאים.

מתן וינוגרדוב, בן 20 מירושלים, חייל בנח"ל, בן למשפחת עולים מברית המועצות ונכד לניצולת שואה, כתב למשפחתו:

אם אתם קוראים את זה, כנראה שאני או פצוע אנוש או מת... אני מבקש מכם לא לבכות. אם זה קרה זה אמור היה לקרות... הכל משמיים ובשביל מטרה טובה... העם שלנו חווה מלא עליות וירידות. שרדנו 2000 שנות גלות שאיתה היו אין ספור רדיפות אחרי יהודים, ובסוף גם השואה...

אורי אשכנזי־נחמיה, לוחם שריון בן 19 מאשקלון, כתב:

משפחה יקרה, אם אתם קוראים את זה סביר להניח שהדברים לא קרו כפי שתוכנן... רציתי שיהיה משהו שתוכלו למצוא ושאשאיר בשבילכם. חייתי חיים נפלאים, ללא חרטות, עם המשפחה ובת הזוג הכי מדהימים שיש... אוהב אתכם המון... עשיתי את מה שעשיתי... מתוך אהבה גדולה למדינה המוזרה שלנו... אני לא מצטער על כלום.

המסרים החוזרים במכתבי הנופלים הם תחושת השליחות, המוכנות להסתכן והידיעה שהם עלולים שלא לשוב. מילים כמו "עם" ו"מדינה", שכמה שבועות קודם לכן נשמעו אולי כסיסמאות ארכאיות, חזרו שוב ושוב. אל תופעת מכתבי הנופלים יש להוסיף גם את ההורים הרבים שהתייצבו חדורי ייעוד מאחורי הכרעת ילדם להילחם ואף לסכן את חייו למען הכלל.

עלייתו של שיח כזה במדינת ישראל בעיצומה של המאה ה־21 היא בלתי נתפסת. כדי להבהיר עד כמה הדבר מפתיע, נסקור בקצרה את התהליכים שהחברה הישראלית עברה במהלך השנים.

קיצור תולדות ההקרבה

במהלך העשורים הראשונים של המדינה, מותו של הפרט למען הכלל נחשב למעשה הנאצל האולטימטיבי. כבר לפני קום המדינה אימץ היישוב העברי בחום את דברי יוסף טרומפלדור, "טוב למות בעד ארצנו", שצוטטו על ידי ברנר, בן־גוריון ורבים אחרים. ב־1947 חובר שירו של אלתרמן "מגש הכסף", המתאר נער ונערה שנופלים לרגליה של האומה, רמז לנפילתם בקרבות, ומצהירים: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". נכונותו של הפרט להקריב את חייו למען העם נקשרה בעשורים אלו עם ערכים כמו גבורה, אומץ ואלטרואיזם. "מגש הכסף" הוקרא בכל טקסי יום הזיכרון בבתי הספר, ובטקסים הממלכתיים.

החל משנות השבעים והשמונים התעמעם אתוס ההקרבה. ככל שהישראלים נחשפו לתהליכי גלובליזציה והפרטה והחלו לפתח תודעה ליברלית ואינדיווידואליסטית, "מגש הכסף" הלך ונדחק מטקסי בתי הספר, והפרט ורווחתו הוצבו במרכז. עם השנים חלה ירידה בנכונות לשירות קרבי ושאיפה גוברת לשרת בחילות הטכנולוגיים כדי לקבל כרטיס כניסה למקצועות יוקרתיים אחרי השירות. את מקום ההקרבה למען הכלל תפסו ערכים כמו טובת הפרט ואושרו, שהפכו חשובים מטובת העם, המדינה והכלל. כך קרה שחיילי צה"ל הפכו ל"ילד של אמא", או "הילד של כולם" במקרה של גלעד שליט – ילד שתפקידנו להגן עליו ולא להפך. את מקומו של "מגש הכסף" בטקסי יום הזיכרון תפס שיר הילדים "אצלנו בגן".

ארגוני המחאה שנאבקו בתפילת יום הכיפורים בדיזינגוף, לא שמו לב שהם פוגעים בלב תודעת המעמקים החיה בקרב כמעט כל הציבור היהודי; מן הצד השני, גם מי שדיברו בצורה לא מכבדת על שחרור החטופים ועל דחיפות הנושא, פגעו באותה תודעה נסתרת

ולמרות כל התהליכים הללו, בעקבות טבח 7 באוקטובר צפה ועלתה מחדש, ובעוצמה רבה, תודעת הנכונות וההקרבה. מכתבי הנופלים ונאומי ההורים פורסמו בכל כלי התקשורת, ונדמה שקיים קונצנזוס נרחב של הערכה לנכונות ההקרבה של הלוחמים. תודעת מגש הכסף שבה ועלתה מתהום הנשייה.

הדהודי תש"ח

מלחמת חרבות ברזל הושוותה פעמים רבות למלחמת יום הכיפורים, בשל גורם המחדל וההפתעה שפתח את שניהם. ואולם באופן מפתיע, כותבים וחוקרים החלו לערוך השוואות גם למלחמת העצמאות. נראה שמראות הטבח, הפלאחים שחוגגים על חורבות הקיבוצים, היישובים שנכבשו, הלוחמות שנאבקו בגבורה והצילו חלק מהיישובים, האיום הקיומי ונאומי ההורים השכולים – העלו ממעמקי הזיכרון את תקופת קום המדינה. יחד איתה עלתה מחדש גם מטאפורת מגש הכסף בקרב עשרות כותבים בציבוריות הישראלית. כך למשל, בעז גאון כתב ש"הנלחמים הם גלגול של מגש הכסף", אמנון אברמוביץ פירט את הנופלים תחת הכותרת "מגש הכסף 2023", ונדב אייל התבטא ש"מה שמתרחש במלחמה זו גבורה... מגש הכסף". הבמאי בני ברבש כתב "מכתב לאומה" שאליה פנו הנער והנערה, ובן כספית ציין שהנופלים "באו מאותו הכפר ושייכים לאותה אומה".

גם תופעת מכתבי הנופלים מהדהדת את גבורת תש"ח. גם בתקופת מלחמת העצמאות פורסמו בהיקף גדול מכתבי צעירים שהיישירו מבט אל המוות. כך למשל כתב לאחותו לוחם האצ"ל יעקב וייס, שנשפט למוות ב־1947 בעקבות הפריצה לכלא עכו:

לחמנו בעד העם היהודי... איני מצטער... אני כמעט בטוח שנקבל פסקי דין מוות. ידענו על מה לחמנו, ואנו מוכנים לכל.

אליעזר זלצר, ניצול שואה שנפל ב־1948, כתב לאביו:

החיים שלי אינם חיים אם לא אעשה כעת את מה שעלי לעשות... ולמה לי כל זאת אם לא אוכל להקריב את עצמי בשביל ארצי ועמי? על הדור להודות שזכו ללחום בעד עצמאותם, דבר שלא זכו לו הדורות הקודמים זה אלפיים שנה.

מירה בן ארי, אלחוטאית ואם צעירה שהחליטה להישאר עם מגיני ניצנים ב־1948 למרות פינוי הנשים והילדים, תחבה מכתב למעילו של בנה שפונה:

רק אכתוב כמה מילים ואתה בטח תבין... בזמננו צריך להתגבר על הכול. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד... נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה.

יצחק זמיר, שנהרג במטוסו מעל עוג'ה אל־חפיר, כתב להוריו:

ואתם אמא ואבא, אל דאגה, אל מורך לב, אל רפיון רוח, אנו ואבותינו ואבות אבותינו חתרנו כל ימינו לקראת מדינת ישראל – והנה מתקרבים הימים האלה.

אסתר ציילינגולד, צעירה דתייה 23 שנהרגה ברובע היהודי בירושלים, כתבה להוריה באנגליה:

יקרה לי מה שיקרה... בי עצמי אין שום חרטה... המאמץ היה כדאי, כי אני משוכנעת שבסוף תהיה מדינה יהודית... אני אהיה רק אחת מרבים שנפלו קרבן... תזכרו שהיינו חיילים ושנלחמנו למען המטרה הגדולה והנאצלת... אם אני לא אשרוד... אנא מכם, אל תהיו עצובים... חייתי חיים מלאים גם אם קצרים... 'קצרים ומתוקים', מאד מתוקים הם היו. בארצנו שלנו.

ממכתבים אלו ורבים נוספים עולה, כדברי הסוציולוג עוז אלמוג, ש"חיילים מדור מקימי המדינה הפגינו קור רוח ולא התייראו מפני המוות. הם אף עודדו את מוקירי זכרם לא להתאבל על מותם, שכן המוות בהגנה על המדינה היה בעיניהם חובה אזרחית וזכות גדולה".

באופן מפתיע ובלתי נתפס, אחרי שנים רבות של מעבר לחברה ליברלית ונהנתנית, הדהוד רוחם של לוחמי תש"ח צף ועלה מחדש בחברה הישראלית. המחשה מובהקת לכך התגלתה כאשר סגן עברי דיקשטיין, מפקד מחלקה בגולני שסבתו לחמה בגוש עציון בתש"ח, נפל בקרב. בסטטוס הוואטסאפ שלו ציטט עברי את דבריו של מוש זילברשמידט, מפקד הגוש במלחמת העצמאות: "מה אנו? מה חיינו? העיקר הוא המפעל בו אנו חיים... תשובתנו נחושה: נצח ירושלים".

כאשר משווים בין מכתבי הנופלים בתש"ח לנופלי חרבות ברזל, ניתן לראות מאפיינים דומים ושונים. בשתי התקופות, המוות למען "העם" או "המדינה" מתואר כזכות וכמעשה של נתינה ושליחות, הנעשה בלב שלם. בשתי התקופות, הלוחמים קושרים את מאבקם להיסטוריה היהודית ולשרשרת הדורות. ועם זאת, יש גם הבדלים. בניגוד לנופלי תש"ח, נופלי דורנו מדגישים שוב ושוב את החיים הטובים ואת האושר שחוו במהלך חייהם, והם שבים ומבקשים ממשפחותיהם ליהנות ולחוות את החיים במלואם. שי ארווס ציין את "החיים והחוויות שעברנו ביחד", יוסף גיטרץ הדגיש "היו לי חיים מעניינים, עשירים, מאושרים", אורי נחמיה אשכנזי כתב "חייתי חיים נפלאים... לראות אתכם שמחים ומאושרים מסב לי סיפוק נצחי", ועדן פרוביזור ביקש "שתמשיכו ליהנות מהחיים, לצאת למסעות וכל הדברים שאהבנו".

שחר פרידמן, בן 21 מירושלים שנפל חודש וחצי לאחר פרוץ המלחמה, כתב להוריו וחבריו:

אני מבקש בכל לשון של בקשה... שתחיו! לא שתשרדו... תטיילו בכל העולם, ותעשו דברים משוגעים, תצאו לרקוד כמו שאני אהבתי, תשמעו מוזיקה... פשוט תחיו את החיים במלואם.

הדגש על החוויה האישית וההנאה, שכמעט לא קיים במכתבי דור תש"ח (יוצאת דופן היא אסתר ציילינגולד), מעיד על הפנמת התהליך שעברה מאז החברה הישראלית. מחברה שבה הפרט מתבטל אל הכלל, לחברה שמעריכה מאד את חוויות החיים של הפרט. אם כך, שוב מתעצמת השאלה: מהיכן הגיעו רוחות תש"ח ונכונות ההקרבה אל הצעירים הללו?

"חוזרת לדבר על עם"

הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים ותלמידו מוריס האלבווקס הסבירו שלכל קבוצה אנושית בעלת היסטוריה משותפת יש "תודעה קולקטיבית" שעוברת מדור לדור. תודעה זו מעוצבת על ידי המוסדות, המנהגים והזיכרון ההיסטורי – חוויות שהקבוצה עברה בדורות הקודמים. פעמים רבות, התנהגות הקבוצה ופרטיה מוזנים מהזיכרון הקולקטיבי, גם אם הם לא מודעים לכך. הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט מוסיף ומתאר כיצד במהלך האבולוציה התפתחו בקרב בני האדם שתי מערכות תודעה מקבילות: התודעה האישית, שבה הפרט דואג לעצמו ולמזונו, ותודעה קבוצתית שדואגת לקיום הקבוצה. בזמנים מסוימים רגשות התודעה הקולקטיבית צפים ומועצמים – למשל בעת תפילה ושירה בציבור, בטקסי מעבר וכן בזמני סכנה – ומביאים את הפרטים לפעול כצוות ולחשוב על הכלל.

נראה שבמדינת ישראל מתקיימים בו־בזמן שני דפוסי חיים הנובעים משתי תודעות. התודעה הגלויה, העולה בשיח הציבורי והמחקרי, היא תודעה מערבית ליברלית, אינדיווידואליסטית ואוניברסלית. ואולם במקביל אליה חיה תודעת מעמקים יהודית, הקשורה למאורעות שהעם היהודי עבר במהלך הדורות. המעבר הדרמטי שהתרחש ב־7 באוקטובר לא היה תהליך חיצוני שנכפה על החברה אלא התפרצות של תודעת המעמקים, שהייתה קיימת כל הזמן ועלתה בעת הסכנה. מלחמת חרבות ברזל הציפה את תודעת תש"ח - ונראה שלא רק את תש"ח, אלא תודעה יהודית נרחבת בהרבה.

אכן, אפשר לטעון שלא מדובר בתודעת מעמקים אלא בתגובה טבעית לתחושת איום קיומי. ואולם נדמה שהסבר זה אינו מספק, אם משום שבחברות ליברליות אחרות שחוו איום קיומי, אנשים בחרו לעזוב את המדינה (אוקראינה למשל), ואילו בישראל אנשים נאבקו לשוב לארץ בשביל להילחם; ובעיקר משום שהמלחמה הציפה תופעות עומק נוספות – שנגעו לא רק בחברה היהודית בישראל אלא גם ביהודי התפוצות.

כך למשל, אחד התחומים שהושפעו מאוד מאירועי 7 באוקטובר הוא הצפת תחושת "יהודיוּת", בארץ ובעולם. על פי מחקר של המכון למדיניות העם היהודי, המתקפה "השפיעה מאוד על הזהות היהודית, ובפרט בתפוצות". סקר של מוזאיק יונייטד שנערך לאחרונה הצביע על נהייה עצומה לבתי הספר היהודיים בתפוצות. שריל סדנברג, בכירה לשעבר בפייסבוק, אמרה, ש"מאז 7 באוקטובר אני אדם אחר. הזהות היהודית שלי תופסת נפח הרבה יותר רחב".

גם עשרות ישראלים מכל גווני הקשת העידו על העמקת תחושת היהודיות שלהם. הסופר יוסי סוכרי העיד ש"מעולם לא הרגשתי כל כך יהודי", והמשוררת מיה טבת־דיין סיפרה בראיון לרוני קובן:

אני חוזרת לדבר על עַם... זה יושב לי כמו גוש בגרון... כי לא כל העם הזה בא לי להיות משפחה שלו בכלל... ולפני 7 באוקטובר לא הרגשתי את זה. הרגשתי שבמקרה איכשהו נולדתי לפה, ועכשיו נראה מה עושים עם זה... גידלתי את ילדותי כילדות בינלאומיות, וחיינו בהרבה מקומות ושפות. וכאילו העיפו אותי ונחתי בקצה השני של המגרש, ופתאום אני עם ישראל... פתאום הבנתי את סבתא שלי.

התסריטאי והסופר עומר ברק העיד:

במסגרת חשבון הנפש והדברים שחשבתי והיום אני חושב אחרת, עולות לי... שתי מילים שסירבתי להגיד אותן: אני יהודי. וואו. כמה שנאתי את צמד המילים האלה... רציתי להאמין שאני איש העולם הגדול... אני גאה ביהדות שלי, אני מתבייש שהתכחשתי לה.

תודעת המעמקים הציפה גם נוהגים הלכתיים שנטמעו בעם היהודי במשך דורות. חטופים וחטופות שמעולם לא שמרו מסורת, החלו להקפיד בשבי על מנהגים יהודיים: צמו בתשעה באב ויום הכיפורים, שמרו שבת וכשרות, בירכו על המזון המועט שקיבלו, או אמרו בבוקר שמע ישראל. 

קית' סיגל, שנחטף מכפר־עזה וחזר בפברואר האחרון, סיפר לידיעות אחרונות:

התחלתי לברך לפני האוכל 'המוציא לחם מן הארץ'. אחרי כל ארוחה גם בירכתי, לא זכרתי את הברכות אבל ראיתי בטלוויזיה מישהו אומר 'בורא מיני מזונות', אז התחלתי להשתמש בזה... אמרתי 'שמע ישראל' פעמיים בכל יום, והוספתי 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.

בתו שיר סיפרה שכאשר שאלה את אביה עם שובו מה להכין לו לסעודת ליל השבת, הוא ענה: "שירקוש, מה שהכי חיכיתי לו שם זה כוס קידוש ושתהיה לי כיפה לשים על הראש".

אותה תודעת מעמקים עשויה להסביר גם מדוע הרבש"צים של נירים וגבים קראו "שמע ישראל" לפני שיצאו לקרב ב־7 באוקטובר. איתי שאבי, חבר קיבוץ בארי, אחז בידית הממ"ד ואמר שוב ושוב "שמע ישראל", ואוהד בן־עמי, חבר הקיבוץ, כתב בוואטסאפ "שמע ישראל" בעת שנחטף. הפסוק היהודי האולטימטיבי הושמע גם מפיהם של רחל אדרי, רמי דווידיאן ולוחמי השייטת שהשתלטו על מוצב סופה.

הקונצנזוס הישראלי בדבר הצורך לעשות מאמצים עצומים להחזרת החטופים, הרבה מעבר לכל מדינה אחרת, נובע אף הוא מאותה תודעת מעמקים יהודית. הערבות היהודית ומצוות פדיון שבויים שנטמעו בנו לאורך הדורות, עדיין זורמות במעמקי החברה הישראלית.

לחשוף את הלא־מודע

אם כן, מתחת לוויכוחים הפוליטיים ולמחלוקות הערכיות, חיה ופועלת תודעה יהודית משותפת ועמוקה שמחברת בין עבר לעתיד ובין פרט לקולקטיב. היא כוללת רבדים של זהות יהודית עתיקה לצד זהות ישראלית מודרנית, ויוצרת תמהיל ייחודי שמאפיין את החברה הישראלית בעיתות משבר ובחיי השגרה.

להבנה זו משמעויות רבות בעולם המעשה: ארגוני המחאה שנאבקו לבטל את תפילת יום הכיפורים ברחוב דיזינגוף, לא שמו לב שהם פוגעים בלב תודעת המעמקים החיה בקרב כמעט כל הציבור היהודי; מן הצד השני, גם מי שדיברו בצורה לא מכבדת על שחרור החטופים ועל דחיפות הנושא, פגעו בלב אותה תודעה נסתרת.

יונג, שכתב על התת־מודע האנושי הקולקטיבי, גרס שככל שהתכנים הלא־מודעים הולכים ומתגלים לאדם, הם מעשירים את חייו. נדמה שכך הדבר גם אצלנו. ככל שנכיר טוב יותר את מנגנוני העומק הפועלים בתוכנו כל העת, נוכל להשכיל ולדעת כיצד לנהוג טוב יותר זה עם זה, ולהשתמש בתובנות הללו לכינון חברה בריאה יותר.

ד"ר משה וינשטוק הוא עמית מחקר במכון הרטמן ולשעבר יו״ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך