חייו הכפולים של איש המילואים

שתי דמויות מתרוצצות בקרבו של איש המילואים: איש הצבא, ואיש המשפחה.

איש הצבא הינו לוחם ללא חת. עושה כל שיידרש, רץ להתגייס גם במהלך השבת. איש הצבא אמיץ, חזק וחדור מטרה. לנגד עיניו עומד יעד אחד בלבד: ניצחון. כדי לכבוש את היעד הזה, עליו להתנער מרגשות כמו חמלה ורחמים, ולוותר על איכות חיים שהתרגל אליה. הוא ישן בחדר אחד עם שבעה חיילים נוספים בצפיפות רבה וכמעט אינו מתלונן, בידיעה שחיילים אחרים שוכבים עכשיו בבוץ. הוא יסתפק בשני זוגות מכנסיים ושתי חולצות, ובמקרה הטוב יתקלח פעם בשבוע. כדי שיוכל להתמקד אך ורק בערך הניצחון, המסגרת הצבאית תדאג לכל צרכיו הפיזיים, תכלכל אותו ותדאג למחסורו וצרכיו. איש הצבא יימנע ככל האפשר מלעסוק בענייני פרנסה, לימודים או משפחה, שאינם רלוונטיים להצלחת המשימה ועלולים להסיח את דעתו.

איש הצבא חש תשוקה גדולה להשתתף בלחימה ולבצע משימות התקפיות תוך סיכון חייו. הוא משתעמם משמירות רגילות ומעוניין להיות שם, בעזה או בלבנון, כדי למגר את הצורר שקם עלינו, השפיל את כבודנו ושחט את ילדינו וזקנינו. לעיתים איש הצבא מרגיש שהוא לא עושה מספיק: ״אני עושה סיור באיו״ש בזמן שיש חיילים שמסכנים את עצמם בגבול הצפון״; או ״אני בגבול, אבל חזית הלחימה האמיתית היא בעזה״; או ״אני נמצא בכוננות לעזה ולא עושה כלום, וביו״ש יש חיילים שסובלים מפיגועי ירי ונכנסים לעומק הכפרים״. חתירה זו לפעילות התקפית מתבטאת גם ברכישת ציוד לחימה באופן פרטי, וכן שיפצור וזיווד שלו ברמה הגבוהה ביותר.

קהילת אנשי הצבא מבוססת על יסוד הדין. נגיע לכל מחבל, מזורק אבנים ועד סוחר אמל״ח ומפגע עם נשק. אם הוא לא יהיה בבית כשנגיע, ניקח את אבא שלו. בשעת משימה כל אדם נדמה כמחבל פוטנציאלי. מידת הדין נדרשת גם בעולמו הפנימי של החייל, שנתבע למשמעת גבוהה, דריכות גבוהה ומקצועיות. הקהילה הצבאית מתייחסת בחריפות להפרת נהלים ובעיות משמעת. לא יתאפשרו עיגולי פינות ועבודה חלקית. הרגשות הדומיננטיים בקהילת הצבא הם האחווה, הרעות והנחישות, יחד עם השאיפה להקרין עוצמה. היחיד יידרש לבטל את הקושי הפיזי או הנפשי שהוא חש בביצוע משימה. בקהילה הצבאית אין מקום לרגשות כאלו ואין מקום לחולשה. מצד הדין, חייל שיפגין חולשה, חוסר מקצועיות או משמעת רופפת, ייענש בביצוע משימות פשוטות כגון תורנות מטבח ואיוש עמדות בעלות חשיבות התקפית נמוכה.

איכות חיים

מנגד לאיש הצבא עומדת דמותו של איש המשפחה. בניגוד לאיש הצבא הממוקד במטרה אחת, איש המשפחה מתמרן בין משימות רבות ובהן עול הפרנסה, גידול הילדים ותחזוקה שוטפת של הבית והתא המשפחתי. ערכים רבים ודאגות רבות ממלאים את ראשו, והוא אחראי לכולם. איש המשפחה נדרש לגמישות רבה - למשל, כאשר אחד מילדיו חולה הוא יצטרך לוותר על יום עבודה. הוא מתבקש להגן על משפחתו וליצור מרחב מוגן ויצרני. הוא לא נדרש לתקוף ולהרוס כמו איש הצבא, אלא לשתף פעולה עם בני משפחתו ועם קהילת אנשי המשפחה.

איש המשפחה רשאי להרגיש חשש מפני עתידו הבריאותי והכלכלי, ואחראי לדאוג לו. כתוצאה מכך הוא מקפיד לשמור על איכות חיים גבוהה לו ולבני משפחתו – איכות חיים השונה מאוד מזו המקובלת במסגרת הצבאית. איש המשפחה יקפיד על בגדים נקיים ויישן בחדרים מסודרים. איש המשפחה יכול לבחור כיצד למלא את זמנו על פי ראות עיניו – לעיתים בבטלה ועייפות, ולעיתים בבילויים נוחים הקרובים למקום מגוריו. לאיש המשפחה עומדת הזכות להתפנק, לחגוג ולבלות, ולחיות חיים אותנטיים ומלאים, לצד האחריות לבני משפחתו.

קהילת אנשי המשפחה נשענת על יסוד החסד. זהו החסד שבני הזוג גומלים אחד עם השני בתחזוקת הבית, בגידול הילדים ואפילו בסיוע ההדדי להתפתחות מקצועית. החסד ניכר גם ביחס ההורים כלפי ילדיהם: ״הנותן לבניו ובנותיו… כדי ללמד הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה… הרי זה בכלל צדקה״ (שולחן ערוך יורה דעה רנא, ג). גם הסבים והסבתות משפיעים מחסדם על ילדיהם ונכדיהם.

קהילת אנשי הצבא מבוססת על יסוד הדין: נגיע לכל מחבל, מזורק אבנים ועד סוחר אמל״ח. מידת הדין נדרשת גם בעולמו הפנימי של החייל, שנתבע למשמעת גבוהה, דריכות ומקצועיות. מנגד, קהילת אנשי המשפחה נשענת על יסוד החסד ההדדי בין בני הזוג בתחזוקת הבית, בגידול הילדים ואפילו בסיוע להתפתחות מקצועית

| צילום: מיכאל גלעדי, פלאש 90

קהילת אנשי המשפחה מתפקדת כאורגניזם חי, ובמקרי חירום יודעת למלא את צרכיהם של חברי הקהילה. בעת מוות פתאומי או, להבדיל, אירועים משמחים כמו לידה, הקהילה מנסה למלא את מקומו של איש המשפחה שנעדר; כך קורה גם כאשר אחד מחברי הקהילה נקרא לשירות מילואים. גם אם לא תצליח למלא את האובדן באופן מלא מבחינה רגשית, הקהילה תסייע למילוי הצרכים הפיזיים כמו עריכת קניות או בישול ארוחות, עד שהפאזל המשפחתי יתחבר מחדש. זאת בניגוד לקהילת אנשי הצבא, שבה מי שאינו מתיישר על פי הדרישות נפלט מהמערכת.

מנגנון הגנה

את שתי הדמויות הללו, שהוצגו כאן באופן דיאלקטי, ניתן לסדר באופן היררכי על פי גישתו הפסיכואנליטית של דונלד ויניקוט, שעסק בהתפתחות בריאה ופתולוגית של ילדים. ויניקוט ניסח לראשונה תיאוריה שיוצאת מגבולותיו של הילד או המטופל ומתמקדת בקשר שלו עם הסביבה, המעצב כמעט לחלוטין את האופן שבו יתפתח. התפתחות בריאה מתאפשרת כאשר אימו של התינוק מושקעת בגידולו ובתמיכה בו, באופן שנותן מענה כמעט מלא לצרכיו של התינוק. כאשר צרכיו של התינוק מתמלאים באופן טוב דיו, התינוק חש בטוח וחופשי ביכולתו להביא את עצמו לידי ביטוי באופן אותנטי, ומאפשר למאפייני האישיות שלו להתפתח ולהתבטא באופן מלא. תהליך בריא זה מאפשר התפתחות של מה שוויניקוט מכנה "עצמי אמיתי" – האופן שבו האדם מבטא את אישיותו וכישוריו באופן חופשי ואותנטי, הממצה את הפוטנציאל הטמון בו.

לעומת זאת, כאשר התינוק אינו מקבל מענה טוב דיו לצרכיו, הוא מפתח באופן לא מודע תגובות שיאפשרו לו לקבל את המענים שהוא זקוק להם. התפתחות זו מתאימה את עצמה לאופי הקשר של הדמות המטפלת עם התינוק. התינוק לומד לכבוש את אישיותו ועצמיותו ולהתנהג באופן מותאם כדי לזכות במילוי צרכיו. לדוגמה, תינוק שהפנים שרק כאשר הוא צורח צרחות איומות הוא זוכה ליחס אוהב ולטיפול, צפוי לגדול עם תפיסת עצמי שתואמת לחוויה הזו. הוא עשוי לתפוס את עצמו כחסר ערך וכמטרד, ולהתפתח לכיוונים שליליים דוגמת "אני לא יכול לדאוג לעצמי, אז אעשה מספיק בלגן ורעש כדי שיראו אותי וידאגו לי", או הנטייה ההפוכה: "אי אפשר לסמוך על אף אחד. אם אני לא אדאג לעצמי, אף אחד לא ידאג לי". במקום להשקיע משאבים בהתפתחות, חקירה ולמידה, הוא יהיה ממוקד בהישרדות. בשני המקרים תתפתח פתולוגיה. מצב זה מכונה אצל ויניקוט "עצמי כוזב". זוהי הדמות שהתינוק למד שעליו לעטות על עצמו כדי להצליח לשרוד בעולם. במסגרת זו אין ביטוי חופשי ומימוש פוטנציאל, אלא סטטוס הישרדותי, מנגנון הגנה.

יש לדייק ולהבהיר שההתפתחות הבריאה אינה מימוש מלא של "העצמי האמיתי" ודחייה מוחלטת של "העצמי הכוזב". המנגנון של "העצמי הכוזב" הוא מנגנון חיוני שנרכש במסגרת התפתחות בריאה. אלא שבמסגרת התפתחות בריאה, העצמי הכוזב משמש כמנגנון הגנה זמני וחלקי ואינו ממלא את כל חלקי הזהות של האדם. העצמי הכוזב מאפשר אינטראקציה בריאה במערכות יחסים עם אנשים אחרים שבהן האדם נדרש לצמצמם את עצמו לטובת שיתוף פעולה בריא. למשל, כאשר סטודנט למנהל עסקים נכנס בינתיים לדמותו של מלצר ומשרת אחרים כדי להתפרנס. לשם כך הוא משתמש במנגנון של "עצמי כוזב", כיוון שהוא נדרש לכך בשלב זה של חייו. דבר דומה הוא יחווה גם בקריירה העתידית שלו כמנהל עסק, כאשר יצטרך להתנהל מול משקיעים וחברי דירקטוריון. הפתולוגיה הבעייתית מתחילה כאשר העצמי הכוזב תופס את כל המרחב הפנימי והחיצוני, ואיננו מאפשר לעצמי האמיתי להתבטא ולהתגלות.

ברוח תיאוריה זו של ויניקוט, נוכל להמשיג גם את הדמות הכפולה של איש המילואים ואיש המשפחה. איש המילואים בחר לא להיות איש קבע בצבא, ולכן נעריך שהעצמי האמיתי שלו קרוב יותר לאיש המשפחה, ואילו דמותו של איש הצבא היא העצמי הכוזב שלו. היחס בין שתי הדמויות הוא יחס היררכי, בין העצמי האמיתי הרצוי והבריא, ובין העצמי הכוזב שמשמש כמנגנון הגנה. לרוב, איש המילואים יודע שהוא נדרש ללבוש את מדי הצבא - ואת דמות העצמי הכוזב - לתקופה קצרה ומוגבלת בזמן.

בעקבות האיזון האבוד

ואולם במלחמה האחרונה, גורם הזמן השתנה באופן משמעותי. שירות המילואים של הלוחמים אחרי שמחת תורה תשפ"ד נמשך כמעט חצי שנה, ומאז הם מוקפצים בתדירות לפרקי זמן נוספים של כמה חודשים. בעקבות זאת, איש המילואים נאלץ לעטות על עצמו את גלימת העצמי הכוזב לפרק זמן ארוך מאוד.

וכך, כל איש מילואים חווה את התנועה המתמדת בין שתי גרסאות אלו של העצמי. הוא חש געגוע למשפחתו אבל נדרש לדחוק אותו הצידה, לטובת ביצוע משימות התקפיות. למחרת הוא יחוש רגשות אשם על כך שהוא לא ממלא את תפקידו כאיש משפחה. העצמי האמיתי, המתבסס על משפחתיות וחסד, דואג לילד שנמצא בבית, לחבר שנחטף או נרצח, לחמות החולה ולסבא המאושפז. איש המילואים מוטרד ממצבו הכלכלי שנפגע מהמלחמה, אך הוא יודע שאין לו הרבה מה לעשות בעניין הזה, ובכל מקרה, לא בטוח שיש לו זמן לשם כך.

עניינים כאלו אינם עולים במפגשים שמתקיימים בין הלוחמים ב"מרכז פלוגה". שם יש רק עוצמה, לכידות, שירים ולהיטות לקרב. במרכז הפלוגה יש מקום אך ורק לעצמי הכוזב. ככל שיתמסר יותר אל השירות הצבאי ולעצמי הכוזב, כך יתרחק יותר ממה שהשאיר מאחור. מנגד, ככל שיתמסר לאיש המשפחה ולעצמי האמיתי, יקשה עליו לבצע את תפקידו כאיש צבא מקצועי. ככל שהעצמי הכוזב משתלט, והעצמי האמיתי נוכח פחות ופחות, עצמי אמיתי זה מתחיל להתנוון.

איש המילואים מצוי בקונפליקט קיומי: כדי להצליח לקיים את איש המשפחה, העצמי האמיתי שלו, עליו להתמסר לעצמי הכוזב ולהיות באופן כמעט מלא איש צבא. שהרי הניצחון מתבטא באנשים שהולכים לשגרת יומם, בילדים הצועדים לבית הספר בבטחה. הגשמת שאיפות אלו, של איש המשפחה, מתאפשרת בזכות הפיכתו לחייל וביטול הווייתו כאיש המשפחה.

הצלחתו כאיש צבא מעוררת חרדה עצומה בקרב איש המילואים. שהרי הוא בצבא, אבל קהילת המשפחה חזרה לשגרה בלעדיו, ואם השגרה מתקיימת בלעדיו, מה המשמעות שלו כאיש המילואים? במה תרומתו הייחודית לקהילת המשפחה? המתח הזה בין העצמי הכוזב, שמשתלט על רוב שגרת חייו של איש המילואים, לעצמי האמיתי שהולך ומתנוון, מעורר חרדה קיומית לעצמי האמיתי ולאיש המשפחה.

ככל שהמלחמה התמשכה, משפחות וקהילות רבות לא הצליחו למלא לאורך זמן את החסר בהיעדרו של איש המילואים. כתוצאה מכך, רבים מאנשי המילואים העדיפו את איש המשפחה על פני איש הצבא, ופתרו את הקונפליקט באי־הגעה לשירות מילואים. רבים יותר ניסו לשלב בדרכים שונות ומשונות בין חיי איש המשפחה לחייו של איש הצבא, וליצור מינון בריא יותר של יחסי עצמי אמיתי ועצמי כוזב. אלא שגם תמרון זה בין שתי גרסאות העצמי הציב קושי חדש: "המעברים". רוצה לומר, המעבר בין העצמי הכוזב של איש הצבא לעצמי האמיתי של איש המשפחה. אין להקל ראש ב"מעבר" הזה, שיש לו השלכות קוגניטיביות של ממש. ואולם מה שהיה בתחילת המלחמה "מעבר", בגוף יחיד, משגרת מילואים ולחימה לשגרת משפחה ואזרחות, הפך ל"מעברים" ברבים. עם ריבוי ההקפצות הפתאומיות והשחרורים המפתיעים, המעברים הללו התרבו ונעשו תכופים יחסית ובטווחי זמן קצרים, עד כדי מעברים חוזרים בתוך אותו שבוע, כחלק מניסיונו של החייל לאזן את חייו בין שתי גרסאות עצמי אלו.

כך מצאו עצמם קציני בריאות הנפש עוסקים עם חיילים בתהליך פסיכולוגי־חינוכי (פסיכואדוקציה) של מצבם הנפשי ב"מעברים", לצד גיבוש ארגז כלים שמסייע במעברים הללו בין העצמי הצבאי הכוזב לעצמי המשפחתי האמיתי, וחוזר חלילה. יש גם רבים אחרים שחווים את איש הצבא כעצמי אמיתי, ומאז המלחמה שקועים בפעילות המבצעית ומסתפחים מגדוד לגדוד ברציפות. המעברים שהם חווים הם פשוטים יותר, מצבם הנפשי טוב יותר ומאוזן יותר, ואינם שותפים לחוויה המתוארת.

בתוך כל זה, איש המילואים מרגיש בודד מאוד. "המעברים" התכופים הללו בין איש הצבא לאיש המשפחה גורמים לו להרגיש זר בכל מצב שהוא מצוי בו. לעיתים יחוש את איש המשפחה משתלט עליו ודוחק בו: ״חזור הביתה, אתה והמשפחה שלך צריכים את זה״. מנגד איש הצבא יזמר: ״בשביל מה? מסתדרים בלעדיך, וכמעט לא יתייחסו אליך כי יודעים שתקבל צו נוסף בקרוב, ואתה יודע כמה חשוב שתגיע". וכך איש המילואים לכוד דרך קבע במצב ארעי ורופף, שיכול להשתנות כמעט בכל רגע. מאין יבוא עזרו?

דורון בוכהולץ הוא פסיכולוג מתמחה בפסיכולוגיה שיקומית וחינוכית  ומ"כ במילואים בגזרת לב בנימין