בחזרה לימים שבהם סרט עלה שלוש לירות והיו רק חמישה טעמי גלידה

"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", כתב יהונתן גפן ואולי הגדיר לראשונה את ה־FOMO. הפחד מלפספס דברים שובר שיאים כשמדובר בעידן שבו טרם נולדנו.

טבעה של הנוסטלגיה לצבוע בגוונים נעימים במיוחד כל תקופה שחלפה, ובוודאי חודשי הקיץ שנושאים באופן טבעי תחושת חופש: הגלידה הייתה טובה יותר, המים היו צלולים יותר, הכבישים היו פנויים יותר, הטלוויזיה הייתה איכותית יותר והכיף היה הרבה יותר כיף. אבל האם באמת היה טוב אז כמו שנראה לנו ממרחק זמן? ספק גדול. סביר להניח שגם הם הביטו לאחור, לימים שחלפו, והזילו דמעת התרפקות וגעגוע. ולא רק דמעה, בהתחשב בכך שאנשים הזיעו חודשיים שלמים ללא פריווילגיית המזגן שיש לנו.

ובכל זאת, ניסינו לחזור כמה עשרות שנים לאחור כדי לגלות מה השתפר (כבר לא צריך להכין גלידה מאבקה), מה הידרדר (כרטיס לסרט עלה אז רק שלוש לירות) ומה נשאר בדיוק כשהיה (השעמום, הו השעמום). קיץ ישראלי, תמונת מצב בראי ההיסטוריה.

אצלנו זה הרי הולך יחד עם עונות השנה: חורף, אביב, קיץ, מלחמה", כתב חנוך לוין, ובשנתיים האחרונות אנחנו חיים את האמרה הזאת ביתר שאת: המלחמות כאילו הפכו לחלק מהטבע, ומונחתות עלינו כמו חמסין בקיץ.

לא מעט ממלחמות ישראל נפתחו בקיץ, כמו המלחמה עם איראן וסיום המערכה בחזית הזאת, גם ב־1967 הסתיימה מלחמת ששת הימים ממש בפתיחתו של הקיץ ועם צאתם של הילדים לחופש הגדול. כנראה כבר אז ניטעה בנו כאומה היכולת המופלאה לעבור מחירום לשגרה.

ב־1967, לאחר הניצחון הגדול, המועצה הציבורית למלווה ביטחון הוציאה עלון קצר שמטרתו להציע לילדי ישראל לרכוש איגרת חוב ובכך לתרום "תרומה־מה לביטחוננו" ולהביע בכך גם הערכה לצבא. עלות האיגרת: 20 לירות ישראליות. אבל חשובות יותר המילים המתארות את הימים ההם בזמן הזה: "לילדי ישראל! יוצאים אתם בשמחה לחופשת הקיץ. שמחה זו כפולה ומכופלת לאור ניצחון צבא ישראל. אף בימי חופשתכם ממשיך צה"ל בדריכות וכוננות".

כבר בשנות ה־70 היה ברור שילדים ומסך זה שילוב מצוין לקיץ. אז נכון, שעות השידור בטלוויזיה היו ספציפיות מאוד והאיכות הייתה נמוכה, וגם מספר הסרטים והיקף אולמות הקולנוע לא היו בשיאם. אבל מה שעובד - עובד. היידי בת ההרים, החתול במגפיים, סינדרלה ועוד רבים וטובים גויסו למערכה נגד השעמום.

למרות המבחר הקטן ובעיות הנגישות, שווה לשים לב לעלות של כרטיס קולנוע: שלוש לירות ישראליות. זה נשמע כמו סכום זעום, בימים שמחיר הכרטיס הוא 40 שקלים ויותר וכל בילוי משפחתי הוא סיפור של מאות שקלים, אבל בימים ההם המשכורת הממוצעת הייתה 1,000 לירות בחודש - כך שביחס למשכורות של היום, מחיר הכרטיס זהה כמעט. חבל, כי הייתי קופץ בשמחה לשנות ה־70 כדי לצפות ב"אי המטמון" או ב"ארסוס בארץ האש", ולשרוף כמה שעות עם הילדים שלי במזגן ובלי לקרוע את הכיס.

גם בעולם נטול כרטיסי אשראי וביט, הבנק ממליץ לא לשאת יותר מדי מזומנים כשאתם נוסעים לנפוש בירושלים ובצפת או לבלות בתל־אביב ובחיפה. מה הפתרון? בין קפיצה לבריכה לארוחת ערב במסעדה, שריינו לכם גם קפיצה קטנה לסניף הבנק הקרוב.

אחת השאלות שבערו כאן בחודשי הקיץ הייתה איך נכון להגיש גלידה: בגביע או בספל. פרסומת אחת נדרשה לסוגיה ופסקה: אין כלל קבוע בזה. או במילים אחרות: אלו ואלו דברי א־לוהים קרים.

מתברר שהסתובב כאן להיט מפוקפק: גלידה מאבקה. היינו יכולים לקנות את "אבקת הפלא" בשקית קטנה, ובערבוב ביתי עם מים ונוזלים אחרים ליצור לעצמנו את המעדן הקרמי הקיצי שכולנו אוהבים. הפרסומות מבטיחות טעם נפלא, אבל ספק אם הטרנד הזה, שלא שרד עד ימינו, הצליח באמת לחולל את הקסם הקפוא.

מה שקורץ לי בכל ענייני הגלידה של ימים עברו הוא צמצום הטעמים: וניל, שוקולד, מוקה, לימון, תות שדה. לא מתחכם, לא מתפנפן, ובטח לא מתוק ומלוח ביחד. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם עומדים חסרי אונים מול הוויטרינה הצבעונית בגלידרייה הקרובה לביתכם.

כבר בשנת 1950 הוגדרה הנוסחה המנצחת לבילוי: מוזיקה, אוכל ואווירה. תביאו זמרות ותזמורות, תביאו ארוחות, מזנונים ובר, והאווירה כבר תגיע עם האנשים הנכונים.

בהזמנה לאירוע בתל־אביב נכלל מידע חשוב לציבור והוא אילו קווי אוטובוס מגיעים למקום. ואין לכך שום קשר למצוקת חניה.

בכרזה אחרת הציבור מוזמן להכיר את "אשקלון החדשה", שהמבקרים בה יוכלו ליהנות מחוף ים נהדר (נכון עד היום), וגם מ"אקלים מבריא" מסיבה מפתיעה: אשקלון, מתברר, "נמצאת מחוץ לתחום הלחות". הידעתם?