"הוא לא היה דופק חשבון": אלמנתו של טל מובשוביץ שנפל בעזה מספרת

היא כמעט בטוחה ששיחת הטלפון האחרונה שלהם הייתה ביום שישי לפני שלושה שבועות. שעות ספורות לאחר שישראל תקפה באיראן. שלושה ימים לפני שהוא נפל בקרב בעזה. כמעט בטוחה, כי כקצינה בקבע, המערכה מול איראן עברה על אליענה מובשוביץ כרצף ארוך של ימים ולילות, עם זמינות טלפונית חלקית. "אני לא מצליחה כל כך לזכור אם הייתה לנו שיחה נוספת. ההודעה האחרונה שקיבלתי ממנו נשלחה ביום שני, ב־7:48. הוא נהרג בשעה 11. כתב בהודעה שיש לו שכפ"צת של החיים, ושיש שם ימים קשוחים מאוד. וגם שהוא מתגעגע, ושהוא אוהב אותנו. ראיתי את ההודעה רק בערב".

את הבשורה המרה על נפילתו של טל, שנהרג מפיצוץ מטען חבלה בחאן־יונס, קיבלה אליענה בבסיס שהיא משרתת בו בדרום. המפקד קרא לה למשרדו, וברגע שעברה את סף הדלת וראתה את ההבעה הנסוכה על פני הנוכחים, היה ברור לה שטל, טוּל שלה, איננו.

סרן במיל' טל מובשוביץ היה בן 28 במותו. אב להללי, בת שלוש וחצי, ולאמיתי, עוד לא שנתיים. במלחמה שירת כסגן מפקד פלוגה בגדוד ההנדסה 7086, הכפוף לחטיבת גולני. הוא בנם של חוה ועשהאל, האח הרביעי מחמישה. הוא למד בישיבת ההסדר במעלות, ולאחר השחרור מצה"ל בחר להמשיך להקדיש את חייו לביטחונה של המדינה, והתגייס לשב"כ. "טל היה קרן השמש הפרטית שלנו", כתבו הוריו לאחר נפילתו, "אור גדול שמשך אליו את כל מי שרק נקרה בדרכו, והדביק את כולם בשמחת חיים בלתי נגמרת. בכל מקום שהגיע אליו לא היה אפשר לפספס את טל: גם משום שהיה לוחם בכל רמ"ח איבריו, אך בעיקר משום שליבו הטוב זכה לאהבת כולם".

שבועיים בלבד אחרי היום המר ההוא, אליענה שוב במדים. כיסוי ראש שחור, תקני, מהודק מעל שיער בהיר אסוף לצמה. ימים אחדים לאחר שקמה מהשבעה, כבר שבה לתפקידה בבסיס המדברי. "בשעות הראשונות אף אחד לא הבין לאן נעלמתי", היא מתארת. "לקחו לי את הטלפון כדי שאוכל להתנתק. יש לי חברה טובה בבסיס, והיא חיכתה לי במשרד סמוך לזה של המפקד, כדי שאחרי הבשורה היא תוכל מיד להיות איתי". כעבור כמה שעות, כשההודעה מצאה את דרכה אל כלל בני המשפחה, גם עמיתיה לשירות כבר ידעו.

"בערך בחצות דיברתי עם הללי, אבל לא היה נראה שמשהו נקלט אצלה. היא קטנה, והיא הייתה עייפה מאוד. עובדת סוציאלית שמלווה אותנו מהשב"כ כתבה לי סיפור שאותו אני יכולה לספר לה, כך שזה יהיה מאוד חד־משמעי. השתמשתי במשפטים שהיא נתנה לי. הילדים לא יזכרו אותו, וזה צובט אבל גם מנחם"

עוד לפני שהשאלה נשאלת, אליענה מבהירה – כפי שהדגישה לאורך ימי השבעה - שככל שזה תלוי בה, התשובה היא בהחלט כן. היא תמשיך לשרת, למרות המציאות החדשה בחייה. למה? כי זה חשוב – תמיד, ועכשיו במיוחד - וגם כי זה מה שהם היו שניהם יחד: זוג שמשקיע את כל כולו בביטחון מדינת ישראל. "היינו הפכים גמורים. לא חושבת שתמצאי הפכים יותר הפוכים מאיתנו. ולצד זה, הדבר הכי משותף שהיה לנו, מלבד הילדים כמובן, הוא האהבה לביטחון המדינה".

הילדים היו באותו היום אצל הוריה, במודיעין. "הגעתי לשם בערך בחצות. דיברתי עם הללי, אבל לא היה נראה שמשהו נקלט אצלה. היא קטנה, והיא הייתה עייפה מאוד. ביום שלישי, אחרי הלוויה, ישבנו עם הללי בחדר ואמרנו לה. עובדת סוציאלית שמלווה אותנו מהשב"כ כתבה לי סיפור שאני יכולה לספר לה, כך שזה יהיה חד־משמעי. השתמשתי במשפטים שהיא נתנה לי. בתגובה, הללי רק אמרה לי שהיא אוהבת אותי".

בשבעה היא ישבה אצל הוריו של טל, ברעות. "בכל יום בין שתיים לארבע חזרתי לבית ההורים שלי, כדי להיות עם הילדים. עכשיו אני מנסה להחזיר אותם לשגרה שלהם".

יש כבר מחשבות איך משמרים אצלם זיכרון של אבא?

"הם לא יזכרו אותו. זה צובט אבל גם מנחם, כי הם לא יכירו את הכאב הזה, לא יחוו אותו לעומק. אנחנו נספר עליו, יש הרבה תמונות שלו שהם מכירים ויכירו. הם באמת קטנים מאוד, יש לזה חסרונות וגם יתרונות".

ביום שני שעבר, יממה לפני הפסקת האש בלחימה עם איראן, הם עלו לקברו של טל. מטח טילים הרעיד את השמיים בעודם בבית העלמין. "כל מה שקרה בתקופה הזאת נתפס אצלי כמעין חוויה חוץ־גופית שלא חלחלה לגמרי פנימה. משהו שקורה ולא קורה. מערכה היסטורית עם איראן, ואז טל נהרג, ומטחים מעל הראש. שבועיים הזויים לגמרי לכולם. מה יש לומר, תמיד היה לטול טיימינג מצוין", היא מחייכת לרגע. "מה שחשוב הוא שיש לי מעטפת טובה. משפחה והרבה חברים טובים. הם לא עוזבים אותי".

מנגל באמצע הלילה

השיחה הראשונה שלי עם אליענה מובשוביץ מתקיימת כמה שעות לאחר פקידת בית העלמין בתום השבעה. כמה חברים קרובים שלה ושלו התקבצו לפיקניק משותף של קימה מאבל. או לפחות, של ניסיון לקום ממנו. במצפה נוף בנוי אבן, בקצה חלקת יער לא רחוק ממודיעין, הם פורסים מחצלת ויושבים במעגל. זה המקום שבו היה הדייט הראשון של טל ואליענה. על רקע קולות המואזין שנשמעים כאן עם שקיעה, הם מסדרים בצלחות שבמרכז המעגל פירות צבעוניים חתוכים. מתחת לסיר קטן מדליקים להבה, ממיסים שוקולד לפונדו - ממש כפי שטל עשה אז.

כשחתיכות פרי משופדות ונטבלות בשוקולד הנוזלי והחם, אליענה מספרת לראשונה שהיא בכלל לא סובלת פונדו. "הייתי מנומסת בדייט, והאמת היא שאף פעם לא אמרתי לו שאני לא אוהבת את זה. כשטול הביא אותי לפה בפעם הראשונה המצפה עוד לא היה בנוי. אני זוכרת שהוא אמר 'תנעלי נעליים גבוהות, יש קצת הליכה'". גם כעת, קוצים שורטים את הרגליים בדרך אל משטח המצפה הבנוי.

יש פה חברי ילדות, יש כאלו ששירתו איתו, כאלו ששירתו איתה. חבורה שנוצרה בשנים האחרונות, ובשבועיים האחרונים התהדקה פתאום. אנשים צעירים, שמחים־עצובים. רוצים מאוד לתמוך, אבל לא תמיד מוצאים את המילים. אז הם צוחקים מזיכרונות שצפים ועולים. על טל המאוהב שהיה מביא לאליענה אבנים מהירח, אם הייתה מבקשת. על "דובון אכפת־לי" גדול ושופע חום, שהצליח להמס את מלכת הקרח היפהפייה. על חבר מצחיק ומסור ויצירתי, שתמיד נעים להיות לצידו. ואז הם מרימים כוסית לחיי טל, ומשתתקים לרגע. לאורך כל המפגש הזה הם בכוננות, ערוכים להתקפל מכאן בזריזות אם תישמע פתאום התרעה על מטח נוסף. אבל היא לא מגיעה, אז הם יושבים ביער עוד קצת ועוד. עד שעת חצות. מתגעגעים וצוחקים, ושותים, ונזכרים בעוד סיפורים על האיש, על החבר.

"טל אדם חברתי מאוד. חבר'מן, מתחבר לכולם, אוהב את כולם", אומרת אליענה. "וגם שמח. תמיד שמח. החבורה הזאת היא ערבוב של מעגלים חברתיים שגילינו שהם משיקים. הרבה מהחברים שלנו משרתים בזרועות הביטחון, שבסופו של דבר הן מעגל לא גדול, ומכירים זה את זה". וכשמדברים על דתיים בתוך המערכת, היא מוסיפה, זה מעגל קטן עוד יותר, עם היכרות צפופה יותר.

טל דיבר על האפשרות שיקרה לו משהו?

"כן, דיברנו על זה הרבה מאוד. הוא אמר שהוא לא רוצה שאשקע בעצב. רצה שאשמח. הכי חשוב היה לו לדעת שאם יקרה לו משהו, אני והילדים לא נישאר שבורים מאחור. ברור לי שאעשה הכול, בשבילם בעיקר. אין לי הפריווילגיה לשקוע ולא לתפקד". לכן היא גם בחרה לשוב לשירות בתוך זמן קצר כל כך. "השגרה חשובה בעיניי. גם אם לא הייתי משרתת בצבא, אני חושבת שהייתי חוזרת לעבודה. לשבת בבית ולהסתכל על הקירות זה לא מה שיעזור לי להתמודד. זה חשוב גם לילדים. אני חושבת שהללי הרגישה בשבעה שיש איזו מסיבה, במירכאות, אבל אבא לא נמצא בה. מרגע שחזרנו לשגרה, הם די רגועים".

היא בת 29 ("טיפה יותר גדולה ממנו"), נולדה וגדלה בבית־שמש. הוריה עלו מבריטניה, בקבוצת משפחות שהשלימו זה לזה את קשרי המשפחה המורחבת שנותרה מעבר לים. כשאליענה הייתה בכיתה ז' יצאה המשפחה לשליחות בארצות הברית מטעם הסוכנות, וכעבור שלוש שנים חזרו ארצה והתמקמו במודיעין. עקבות מבטא עוד נשמעים בקולה.

טל גדל ברעות, בן לאלוף־משנה בחיל האוויר. את אליענה הוא פגש לראשונה בגיל 16, בסניף בני עקיבא במודיעין. "אז היינו ידידים, לא יותר", היא מספרת לי כשאנחנו משוחחות שוב, הפעם בבסיס שלה. "האמת היא שלא שמתי עליו כל כך. הוא היה דוס, ואני חלמתי להיות בצבא, אשת קריירה, והייתי נחושה שאף אחד לא יעמוד לי בדרך".

בגיל 21 הם נפגשו באירוסין של חברים - "חברה שלצערי שכלה במלחמה את אחיה, יונה בריף זכרו לברכה". כמו לאורך כל השיחה, גם את ההתרחשויות באותה מסיבת אירוסין היא מתארת כהווייתן, בקיצור תמציתי: הוא נכח שם, גם היא, וכך חידשו את הקשר. טל, בניגוד אליה, אהב לספר את סיפור המפגש הזה כמו אגדה קסומה. לצייר במילים איך ברגע שראה אותה שם, החדר פתאום התמלא כולו באור. איך לא הבחין שם בשום דבר מלבדה. "חזרנו להיות בקשר", מספרת אליענה, "ואז יום אחד הוא שאל בצורה הכי מנומסת אם הוא יכול לקחת אותי לדייט. אני חושבת שההודעה עוד שמורה אצלי. כתב שאם אני לא רוצה, הכול בסדר, הוא יבין". אבל היא השיבה בחיוב, "ואני זוכרת שכבר בדייט הראשון אמרתי לעצמי שהוא יהיה אבא של הילדים שלי. זה היה לי ברור". למרות הפונדו.

בן דוד שלי שגר בלונדון התחתן, חתונה הכי מפוארת שאת יכולה לתאר. להלביש את טל באופן מתאים, זה היה סיפור מורכב. התפשרנו על חולצה מכופתרת, אבל בלי עניבה, כי הוא סירב בתוקף. בחתונה הייתה תזמורת של 25 נגנים, וטל פשוט עלה והתחיל לשיר ולרקוד איתם על הבמה. דודה שלי הייתה בהלם, אבל זה הבן־אדם. לא דופק חשבון למה שקורה בחדר"

"יצאנו שנה וארבעה חודשים, ואז התארסנו, ואחרי ארבעה חודשים התחתנו. ממש מסלול בני"ש. אני הייתי אז מפקדת צוות בבית הספר לקצינים, והוא מפקד מחלקה בבית הספר להנדסה צבאית. אפשר לומר שתמיד הייתי בכירה ממנו. גם היום", היא מוסיפה בשקט.

"טל היה כולו רגש ושמחה וחום. אני לא. אחרי שהוא נהרג, ההורים שלי אמרו שהם קצת דואגים שאחזור להיות מה שהייתי לפני טל. כל הרגש שלו היה בחוץ, כל כולו היה לב פתוח". והייתה בו אהבה גדולה מאוד לאשתו. "הוא היה משאיר לי המון פתקים בכל מקום. ביום ההולדת שלי תמיד הוא ארגן הפקה מושקעת - מתנות ונופש והפתעות. באחד מימי ההולדת, לפני שנתיים, הוא מילא את הבית בפתקים: 'אני אוהב אותך', 'יום הולדת שמח', 'לא לגעת, זה של אליענה'. בכל מקום בבית היו פתקים.

"הייתי מתקשרת אליו ואומרת שבא לי מנגל הערב - והוא היה מגיע ב־11 בלילה, גמור אחרי משמרת, אבל פותח בשבילי מנגל וטורח ומכין לי כל מה שאני אוהבת. ואז גם יושב איתי ואוכל. תמיד ידע לתת לי הרגשה שאני לפני הכול".

ועם זאת, היא מדגישה, הייתה לו הערכה עצמית בריאה. "אחד המשפטים הקבועים שלו היה 'זכית בי'. היה יכול להיכנס למטבח ולומר – אליענה, חשבת על זה שזכית בי?"

ועוד סיפור, כדי להמחיש מי היה טל: "אחד מבני הדודים שלי בלונדון התחתן, חתונה הכי מפוארת שאת יכולה לתאר. חמישה כוכבים. טסנו לשם עם המשפחה שלי. להלביש את טל באופן מתאים, זה היה סיפור מורכב. התפשרנו על חולצה מכופתרת אבל בלי עניבה, כי הוא סירב בתוקף. לא הסכים לוותר על הבלנדסטון. בחתונה עצמה הייתה תזמורת חיה של 25 נגנים, וטל פשוט עלה והתחיל לשיר ולרקוד איתם על הבמה. דודה שלי הייתה בהלם, הייתי בטוחה שהיא תתעלף. אבל זה הבן־אדם. לא דופק חשבון למה שקורה בחדר, פשוט נכנס ועושה את שלו. גם יש לו קול באמת יפה, משהו שלי אין. מנגן על תופים, מוזיקלי מאוד.

"בשירות הצבאי הוא היה מסור מאוד, 'רבאקיסט'. חובש ששירת בפלוגה שלו סיפר שלקראת סיום של מסע, אחד החיילים עמד להתעלף. וטול, שכל כך רצה בשביל החייל הזה שיצליח לסיים, פשוט דחף לו כמויות של שוקולד לפה כדי לעורר אותו.

"אני יודעת שאומרים שאני מלכת הקרח", היא מחייכת. "בסדר. חברות קרובות שמכירות באמת יודעות שאני לא כזו. אבל כן, יש בי מעין מנגנון חיצוני, וזה בסדר. בואי לא נשכח שיש גם חינוך בריטי ברקע. אבל טל, הוא באמת הצליח להמיס אצלי את הכול".

חלומות על ראש השב"כ

מראשית חיי הנישואין, ב־2018, הם נדדו בעקבות תפקידים ושיבוצים בשירות. היו פרקי זמן ארוכים שבהם נפגשו רק בסופי שבוע, ולפעמים גם זה לא. "הבית הראשון שלנו היה יחידת דיור במודיעין, שהגענו אליה פעם בחודש בערך. עשינו שבתות בעיקר בבה"ד 1 ובבהל"ץ (בית הספר להנדסה צבאית), היינו נוסעים זה אל זו". בהמשך, כשהיא קיבלה תפקיד בדרום, הוא שובץ דווקא לגזרת לבנון. "רק בשנה האחרונה גרנו ממש יחד במשך השבוע, אבל גם אז לא קמנו יחד בכל בוקר. זו הייתה שנה מאתגרת מאוד. לא עשינו חגים ביחד, בגלל התפקידים של שנינו, כל אחד בגזרתו".

מתי החליט לצאת למילואים?

"טל ויוסי, שהיה מפקד הפלוגה שלו בסדיר, זה סיפור אהבה. מסורים מאוד זה לזה. כבר מ־7 באוקטובר יוסי ניסה לגייס אותו, וזה לא התאפשר בגלל השירות של טל בשב"כ. אבל כשהתחיל מבצע מרכבות גדעון, טל פשוט החליט שהוא הולך להילחם לצד יוסי. הוא היה במילואים שלושה חודשים. חודש וחצי בצפון, חודש וחצי בדרום".

מה חשבת על ההחלטה שלו?

"לא הייתה לי דרך לעצור אותו. את טל לא עוצרים בשום מובן, גם לא פיזי. הוא היה איש גדול", היא מחייכת. "בכל מה שקשור במדינה, בשליחות, בצורך להילחם, לא היה מה לדבר. היה ברור לו מה יש לעשות. הוא האמין במלחמה הזו, מאוד. ותמיד הייתה בינינו הבנה – אני משרתת והוא לא מתערב לי, והוא משרת ואני לא מתערבת לו. זו אהבה שקיימת אצל שנינו. מה המשפחה המורחבת יותר חושבת? זה שלהם. הייתה גם ביקורת, אבל היא נבעה מדאגה, מפחד. אני תמיד ידעתי שזה טל, זה האדם שהוא. ידעתי עם מי התחתנתי.

"הוא היה אבא מופלא. כשהוא נמצא עם הילדים, היה 250 אחוז אבא. הכי טוב שיש. אבל במובן מסוים, אני תמיד הייתי גם אמא וגם אבא בבית. אמיתי תמיד קורא לי אבא, ולא עוזר שהללי מנסה לתקן אותו. זה היה קשוח לפעמים, אני מודה, אבל הקשר שלנו היה חזק מאוד, וזה החזיק את הכול".

כדי להצליח לג'נגל את היומיום היא נעזרת בהורים שלה. "שיחת טלפון אחת – והם פה. וזו שיחה שמתרחשת לא מעט. גם ברגעים אלו ממש הם בדרכם הנה, והפעם לא כי אני ביקשתי. הם קשורים מאוד לילדים. ההורים שלי עלו ארצה מתוך מניע ציוני, אידאולוגי. כך הם גם גידלו אותי, ובהמשך לכך - עשו הכול כדי לאפשר לטל ולי לשרת".

מה הוא רצה להיות כשיהיה גדול?

"ראש השב"כ".

ומה חלמתם ביחד?

"וואו. חלמנו לצאת לפנסיה בגיל צעיר ולטייל בעולם. אמרנו שהפכנו להורים בגיל צעיר, הילדים יעזבו את הבית כשנהיה עדיין צעירים, ואז נוכל לטייל. זה היה החלום הגדול. וגם בית ברעות. טל אהב מאוד את רעות".

בחלומותיה, היא אומרת, הוא טרם הופיע בתקופה הקצרה שחלפה מאז לכתו. "אני לא כל כך ישנה, ואני גם פחות מאמינה בדברים האלה, אני אדם מעשי ועובדתי. אבל אולי הרוחניות שלו עוד תשפיע עליי. טל היה רוחני מאוד, והיה דוס־דוס. למשל, לא משנה מה קורה, הוא מתפלל שלוש תפילות ביום. ותמיד יש לו איתו ספר שהוא לומד עכשיו. יש תמונות שלו יושב ולומד גם בתוך הפומ"ה. תמיד עם כיפה וציצית, לא משנה מה. מקפיד לא לדבר לשון הרע. בכלל, אדם מאמין מאוד. כל דבר שקורה, זה כי הקב"ה קבע שכך יקרה. האמין גם בניסים".

על מה הייתם מתווכחים?

"זה קרה 'פעם באף פעם', כי לא היה לנו זמן. אבל אם כן התווכחנו, זה היה בעיקר על חינוך הילדים. באנו מבתים שונים בגישות החינוך. הוא רצה שהם יגדלו להיות 'דוסים של פעם'. האמת היא ששניהם דומים לו כמו שתי טיפות מים, בכל דבר ועניין. הללי היא פשוט שמש. היא דומה לי פיזית, אבל כל האופי שלה זה טל. אמיתי גם נראה כמוהו, וגם שטותניק כמוהו, אבל עוד קצת קטן מכדי שנדע".

באחד ממטחי הטילים באמצע הלילה, כבר לא היה לי כוח לקום ולהרים את שני הילדים ולרוץ לממ"ד. אמרתי לחברה שהגיעה לישון איתי – 'הפעם שטול ירים אותם'. זה היה רגע של שבירה. אני בטוחה שמשהו ייפול אצלי פתאום, אבל זה עוד לא קרה"

בין המנחמים בימי השבעה היו כמה אלמנות מלחמה וטרור. "אני מודה שבשלב הזה יש לי פחות צורך לדבר עם נשים אחרות", אומרת אליענה. "זה קרה רק עכשיו, אז לאט־לאט. הגיעו כמה נשים מקסימות. יעל ויסמן המהממת, שהיום נשואה בשנית, ובעלה הוא חבר ילדות של טל. ורויטל שמיר המדהימה, שבאה וישבה איתי. כולן דיברו על הצורך לתת לזמן לעשות את שלו, לא לרוץ ולקבל החלטות. לומר כן למה שאפשר, ולא למה שלא מתאים.

"בשבעה, באחד המטחים באמצע הלילה, כבר לא היה לי כוח לקום ולהרים את שני הילדים ולרוץ לממ"ד. אמרתי לחברה שהגיעה לישון איתי – 'הפעם שטול ירים אותם'. זה היה רגע של שבירה. אני בטוחה שמשהו ייפול אצלי פתאום, אבל זה עוד לא קרה. כולנו עוד לא עיכלנו. אבל טל לא היה רוצה שנשב בבור שחור, ולכן התוכנית לשלושים שלו היא לעשות מה שהוא הכי אהב לעשות: לצאת לטבע, עם קצת מוזיקה, בשר, חברים, משפחה. כמו שהוא היה רוצה".

מה כולנו הפסדנו מכך שהוא לא פה?

"אוי, מה לא. זה באמת הפסד גדול מאוד, לכולם. תמיד אומרים שצריך להעריך את מה שיש, להבין שכל רגע הוא חשוב. לי ברור היום שאסור להסתפק בזה כאמירה, צריך לבצע. אני מבינה לעומק שאין לנו באמת מושג לגבי הזמן. גם כשנדמה לנו שהוא יכול להיות ארוך, הוא בעצם קצוב מאוד, ופתאום הוא יכול לא להיות בכלל. אין לנו באמת זמן. לפעמים בתוך רגע אחד הוא פשוט נגמר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il