איתרע מזלו של ענף הספרים, והשבוע החשוב ביותר שלו בלוח השנה נפל בדיוק על השיתוק הזמני שכפתה עלינו המתקפה באיראן. אבל בכירי עולם הספר לא ויתרו, לא פירקו את הירידים אלא המתינו, והשבוע הוא חזר לפעול באיחור – אולי קצת כמו ספר שמשאירים בתוכו סימניה, כדי שנוכל להמשיך לקרוא היכן שהפסקנו. נדמה שלצד המוטיבציה הקמעונאית הברורה לצמצם את הנזק הכספי, הייתה כאן גם אמירה ציונית: החיים, ובכלל זה הרוח והתרבות, ממשיכים למרות הכול.
קטיעת שבוע הספר הנחיתה מכה על שוק שגם בימי שגרה נאבק על קיומו הכלכלי. אף שהירידים המרכזיים בירושלים ובתל־אביב חזרו והתקיימו השבוע, רבים מהאירועים הספרותיים שתוכננו למועד המקורי כבר לא ישובו, והטלטלה בתחום מורגשת היטב. הקפאתו והפשרתו של פסטיבל הספר השנתי עוררה הדים ותגובות רבות, ונדמה שזוהי הזדמנות להציב זרקור על תפקידו של שבוע הספר ועל השפעותיו של המצב הביטחוני על זירת התרבות. כיצד עולם הספר מתקיים בימי מלחמה? האם משבר יכול להיות דווקא הזדמנות לצמיחה תרבותית? והאם השמועות על מותה של המילה הכתובה היו מוקדמות מדי?
״בימים כתיקונם, החודש הזה מחזיק בין 25 ל־30 אחוזים מהיקף המכירות השנתי של ענף המו״לות הישראלי״, אומר ביני טריואקס, יו״ר התאחדות בעלי הוצאות הספרים בישראל, ומו"ל הוצאת מטר. ״בניגוד לענפי תרבות אחרים בארץ, זהו ענף פרטי שאינו נתמך על ידי תקציבים ממשלתיים. בכל שנה אנחנו מגיעים עם הרבה מתח לקראת שבוע הספר: יצליח או לא? יוצאים לקראתו הרבה ספרים חדשים, וההוצאות מדפיסות מחדש גם ספרים ישנים וממלאות את הדוכנים והמחסנים. העצירה בהחלט גרמה למפח נפש לא קטן״.
יריד שבוע הספר בתל־אביב, השנה | צילום: יהושע אסף - פלאש 90
היריד, המתקיים מדי שנה בחודש סיוון, הוא אתגר לוגיסטי ששואב זמן ומשאבים רבים. ״הצוות שלנו מתחיל לעבוד על הפקת האירוע כבר בפברואר", מספר טריואקס. "העלויות, בערך מיליון וחצי שקל, מתחלקות בין ההוצאות שמשלמות על הדוכנים שלהן. יש סעיפי הוצאה רבים: הקמה, רישוי, אבטחה, ניקיון, חשמל ועוד. השנה נוספו גם הוצאות שמירה במהלך השבועיים של ההפסקה, כשהדוכנים נשארו בירידים. זה הנזק הישיר, עוד לפני הנזק העקיף״.
השפעה נוספת של עצירת שבוע הספר היא עיכוב בסבב הבא של חלוקת הספרים החדשים: ״בשגרה נהוג לבצע חלוקת ספרים חדשים לחנויות פעם בחודשיים, והן מעדכנות את התצוגות. הפעם החלוקה של יולי תידחה לאוגוסט, כיוון שהספרים עוד לא מיצו את עצמם. זה יאט את הלחץ על המוציאים לאור, וייעשה ניסיון לממש מלאים קיימים״.
ההימור השתלם
אולי לא שמתם לב לכך כשסיירתם בשבוע הספר, השבוע או בשנים קודמות, אבל דוכני הספרים בירידים מורכבים למעשה מתיבות. במהלך שעות היריד התיבות פתוחות, ובשעות הלילה והבוקר מכוסות וננעלות. התיבות הללו, שננעלו בליל 12 ביוני, שעות ספורות לפני תחילת המתקפה באיראן, נותרו עזובות במתחמי הירידים לאורך תקופת העצירה שנכפתה עליהן – ועל כולנו.
״שלושת הימים הראשונים התחילו בצורה מבטיחה״, מספר טריואקס, ״עם עלייה של כ־20 אחוז בשיעור המבקרים לעומת השנים האחרונות, וכך גם בשיעור הרווחים בקופות. ביום חמישי נספרו במתחם שרונה 15 אלף מבקרים, מספר שיא. גם בכיכר ספרא בירושלים הייתה נוכחות יפה, אבל לא הספקנו ליהנות מספיק״.
איך הייתה התחושה לחזור להפעיל את שבוע הספר?
״כמו לחזור הביתה ולהדליק שוב את האור. הדוכנים נשארו כמו שהם היו כשפרצה המלחמה. המשכנו מהמקום שהפסקנו, זה הרגיש טבעי״. בתל־אביב היריד חזר לפעול ביום ראשון השבוע, בירושלים כבר בחמישי שעבר. ״ראש העיר משה ליאון היה נחרץ מאוד, הוא רצה שנתחיל כבר עם החזרה לשגרה״. כאשר שוחחנו בתחילת השבוע דיווח טריואקס על פחות תנועה בירידים לעומת הימים שלפני המלחמה, אולי בשל מזג האוויר השרבי ואולי בשל הקושי לשוב למסלול, אבל הביע אופטימיות: ״אנחנו נמשיך ונצליח״.
מה עמד מאחורי ההחלטה לקחת סיכון ולא לפרק את הירידים, למרות שהמלחמה הייתה עשויה להיות ארוכה בהרבה?
״מלכתחילה להחלטה לקיים את שבוע הספר השנה הייתה רמת סיכון מסוימת. אבל החיים נמשכים, חיי התרבות נמשכים. הספר חשוב מאין כמוהו בימים אלה, ואנחנו עושים ופועלים. החלטנו להשאיר את הדוכנים למרות העלויות והסיכון, וזה הוכיח את עצמו״.
מעבר למכירות בירידי הספרים, המתקיימים ב"שבוע הספר" עצמו (הנמשך למעשה כשבוע וחצי), לתקופה הזו יש תפקיד תרבותי ושיווקי רחב יותר. היריד, שנוסד לפני כמעט מאה שנה, הפך בשנים האחרונות ל״חודש הספר העברי" או "חודש הקריאה״, המשתרע על פני יוני כולו. במהלך החודש מתקיימים אירועים ספרותיים רבים: טקסי הענקת פרסים, מפגשי סופרים, אירועי ספריות, ירידי מכירה מוקטנים, יריד הספר העצמאי, וכמובן רכישות רבות מן הרגיל בחנויות הספרים ובאתרי ההוצאות, המציעות לקהל הנחות ומבצעים שונים. אף ששבוע הספר חזר למוטב, רבים מן האירועים הנלווים לא ישובו, והסופרים וההוצאות ייאלצו לשאת בנזקים – בדומה לענפים נוספים במשק.
״הסופרים הישראלים ספגו פה מכה״, אומר טריואקס. ״זה חודש שהוא חגיגה, הזדמנות למפגשי סופרים, שרבים מהם בוטלו השנה״.
גם בימי רגיעה יחסית, ענף הספרים בימינו נאבק על קיומו בעולם שבו המסכים לסוגיהם מתחרים בדפי הנייר על תשומת הלב האנושית – ובדרך כלל מנצחים.
| צילום: באדיבות התאחדות בעלי הוצאות הספרים
אנשים עדיין קונים ספרים? כמה קהל יש לשוק הספרים העברי?
טריואקס: ״ההערכה היא שמתוך עשרה מיליון תושבים בישראל, יש בערך שישה מיליון קוראים. לא כולם קונים; חלקם קוראים מעט מאוד אם בכלל, הרבה שואלים מספריות או מחברים. מה שמגביר היום מאוד את התנועה סביב הקריאה אלה הנערות שמתעניינות בספרי רומנטיקה. הסוגה הזו מהווה חלק נכבד ומשמעותי מהמכירות״ (פרסמנו על כך כתבה נרחבת במוסף זה לפני חודש, בגיליון שהוקדש לשבוע הספר במועדו המקורי).
המלחמה מול איראן הסתיימה, אבל כבר כמעט שנתיים אנחנו בתוך מלחמה מתמשכת מול חמאס ובחזיתות נוספות. איך המצב משפיע על הענף ועל הוצאת ספרים חדשים?
״הענף הזה עובד, הוא אקטיבי ומתחדש כל הזמן. יצאו ספרים רבים דווקא בעקבות המלחמה וסביב הנושאים שהיא מעלה. ספרו של אלי שרעבי, 'חטוף', שיצא לקראת שבוע הספר, הגיע למעמד ספר זהב, כלומר מכר 20 אלף עותקים, בתוך פחות משבוע. היינו אמורים להעניק לו את התעודה בטקס הענקת פרס ברנשטיין, שהתבטל״.
אתגר קרת | צילום: ליאל סנד
גרף צריכת הספרים השתנה לאורך המלחמה, מציין טריואקס. ״בהתחלה, אחרי 7 באוקטובר, הייתה ירידה בקריאה. אנשים היו עסוקים בחדשות ובהישרדות. אבל בהמשך ראינו עלייה. דווקא כשאנשים יושבים בבית, יש קריאת ספרים מסיבית. צריך אולי להתאים את הכיוונים או את אמצעי הקריאה, אבל אין ספק שהספר הכתוב עוד בועט״.
מניסיונך בעולם הספר, אתה מוצא שתקופות חירום עשויות גם להעלות את קרנם של הספרים? לתת להם מקום, לעורר משיכה לקריאה?
״הקורונה ומשברים קודמים אחרים היו תקופות של שגשוג לענף. אנשים גילו מחדש את הספר כאמצעי בידור מצוין בעלות נמוכה יחסית שאפשר להתייחד איתו בבית. אין כמו ספר בתור חבר טוב. למרות השמועות, עם ישראל קונה ספרים. גם בעולם כולו יש מגמה של יציבות ואפילו עלייה בקריאה. אנחנו עוברים עכשיו בארץ אירועים מהותיים, משמעותיים, מכונני תרבות – והתרבות הזו נכתבת בספרים. המלחמה יצרה גל של מאות ספרים. אני משוכנע שגם מבצע עם כלביא יוביל להרבה ספרים חדשים, מעיון עד פנטזיה.
״זו תעשייה אופטימית מאוד״, הוא מסכם. ״מו״ל הוא אדם שמהמר כל הזמן, אנחנו חייבים להיות אופטימיים״.
וולבק משלנו
רותם סלע, מייסד הוצאת סלע מאיר, מצטרף לתחזית החיובית. ״אנחנו לא חיים במציאות שבה עולם הספר מצטמק״, הוא מבהיר, ומתייחס גם הוא להצלחה המטאורית של הספר "חטוף", שראה אור בהוצאתו. ״ההצלחה של אלי מוכיחה שעיקר הבעיה היא לא בחוסר העניין של הקוראים, אלא מחסור בספרים רלוונטיים. אם הרלוונטיות של עולם הספר יורדת זה בגלל התוכן, לא בגלל הציבור. חסרים לנו הקולות הגדולים של הדור. אני עוד לא רואה את העמוס עוזים שלנו, את הגרוסמנים והחיים בארים של דורנו. עוד לא נכתבו היצירות הגדולות שמגדירות את התקופה. יש בישראל ציבור קורא עצום, ואני רואה את האימפקט האדיר שיש לספרים ואת העניין שיש בהם, ברגע שיש יצירה שמדברת אל הקהל. עולם הספר לא נעלם, הוא פשוט חייב ללמוד להיות רלוונטי״.
הוצאת סלע מאיר משתתפת באירועי שבוע הספר זה 11 שנים, ומפעילה 8 דוכנים בשני הירידים הגדולים. ״נכון", הוא מודה, "יש בעיה נקודתית, מלחמת 12 הימים הכניסה אנשים לממ״דים בחודש הכי חזק בשנה. זה מייצר חור תזרימי, אבל אנחנו נעבור אותו. יש גורמים בשוק שמאמצים תפיסה קורבנית, אבל הבעיה של הספרות הישראלית היא לא במסכים, בממשלה או בציבור, אלא קודם כול בנו״.
מה הבעיה של הספרות הישראלית?
״אותה הבעיה שיש בפאנלים טלוויזיוניים. יש לנו ציבור שהתפכח, התבגר וצבר הר של חוויות ותובנות מאז 7 באוקטובר, ואין מספיק קולות שלוקחים את הסנטימנט החדש הזה ומתרגמים אותו לרעיונות וסיפורים. אפשר לראות שברגע שמישהו עושה את זה אנשים עטים על זה, ולא משנה כמה הם היו דבוקים לסמארטפון קודם. הם מחפשים מישהו שיבין אותם.
״איפה הרומן הישראלי הגדול שיספר חלק מהתמורות הגדולות שעוברות על החברה בעשור האחרון, בשנתיים האחרונות? איפה הסיפורים האלה? איפה מישל וולבק הישראלי? איפה אמיל זולא, טום וולף או דיקנס משלנו? איפה האנשים שירקחו סיפורים על המציאות האמיתית, העמוקה, על מה שמתרחש ומשתנה מתחת לפני השטח? אני מאמין שעולם המו״לות צריך לפתוח את החלון, להקשיב לשיחה שאנשים מנהלים, ולנסות לעזור לקולות שיש שם בחוץ לפתח סיפורים שקשורים לרגע הגדול הזה. אנחנו לא בטוחים מה ייוולד ממנו, אבל בטוח שמה שהיה הוא לא מה שיהיה״.
יפתח ליבוביץ | צילום: באדיבות חממת סם שפיגל לקולנוע בינלאומי
סלע מאשר את חשיבות שבוע הספר למחזור השנתי של ההוצאה. ״זו ללא ספק התקופה הכי משמעותית בשנה, בשבועיים ביוני אנחנו מוכרים אחוז גבוה מהמכר. המלחמה הזו מייצרת חור במאזן, כי היו אמורות להיות הכנסות מסוימות והן לא נכנסו. אבל ההזדמנות שנוצרה היא אדירה. הזדמנות לכתוב, להיות רלוונטיים. הזדמנות לנסח מחדש איפה אנחנו נמצאים, לאן אנחנו הולכים, מה קרה פה. ההוצאות והכותבים שיעשו את זה יצליחו. במגבלות עולם הספר – אבל יצליחו. והמשקל המוניטרי, גדול ככל שיהיה, הוא זעיר לעומת החותם התרבותי האדיר. אני, כאיש של מילים, דרוך לאור ההזדמנות״.
הקנרית במכרה הפחם
״לפני שהוצאתי את הספר האחרון שלי, אנשים אמרו לי שהדבר היחיד שנמכר בחנויות הספרים אלה המטענים לניידים שנמצאים ליד הקופה״, אומר אתגר קרת, מבכירי הסופרים בישראל וחתן טרי של פרס אקו״ם למפעל חיים. "אוטוקורט", ספרו האחרון, יצא לאור בחודש מאי אשתקד, וחרף התחזיות הצליח להימכר בחנות ספרים אחת או שתיים. ״סביב ההוצאה לאור עשיתי הרבה אירועים של מפגשים וקריאות, וכתבתי יותר מאלף הקדשות פנים אל פנים. התרחשה איזושהי טרנספורמציה: אם פעם להיות סופר היה לשבת בבית ולכתוב, היום הקשר עם הקוראים הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור. הרבה יותר אנשים מגיעים לאירועים ספרותיים מאשר בעבר. יש להם צורך לשמוע סיפור, להיאחז בסיפור, להיות יחד עם אנשים שהסיפור חשוב להם״.
איך הרגשת סביב הקפאת שבוע הספר?
״אני מספיק מבוגר כדי לזכור את תאריכי שבוע הספר כמועדים חקוקים, קדושים, שלא חשבת בכלל שיכולים להתבטל. הקורונה כבר הבהירה לנו שזה לא המצב. שבוע הספר הוא קצת כמו הקנרית במכרה הפחם: סוג של אינדיקציה לזה ששום דבר כבר לא יציב בעולם שלנו״.
כמו סופרים רבים, גם עבור קרת השבועות הללו היו אמורים להיות עמוסים באירועים, ״פחות או יותר אחד ביום״. אבל הוא לא מתרגש: ״צריך לקבל את זה שלחיים יש צורה משתנה, ולעזור למי שצריך עזרה. להגיד ׳אבל הבטיחו לי׳ זה פחות הסטייל שלי״.
רותם סלע | צילום: מרים צחי
הטלטלה הזו בענף מגיעה על רקע קשיים רבים שהוא חווה ביום־יום. אתה מזדהה עם ההספדים לעולם הספר, או שיש לך תקווה בשבילו?
״אני אוהב סיפורים, אני ממציא סיפורים, אני פחות שואל את עצמי שאלות כמו אם 'הספר' ישרוד. אני שואל את עצמי אם הסיפור ישרוד, ואיזה שינויים הוא יעבור. היום כשאני כותב סיפור, אני לא צריך לחכות שבע שנים עד שהספר הבא שלי יצא. יש לי ניוזלטר, אני יכול לכתוב סיפור ושעה אחר כך אנשים כבר ידברו איתי עליו. אני לא חושב שזה נגד הספרות או היצירתיות. אולי יש סכנות אחרות, אבל הטכנולוגיה מעשירה אותנו, אלה אנחנו שלא תמיד משתמשים בה מספיק טוב״.
דוגמה לכך שעולם הספר עדיין חי ונושם קיבל קרת בתחילת המלחמה. השחקן שלמה וישינסקי, שהקים את "קרן ליאור" להנצחת בנו שנהרג בציר פילדלפי ב־2004, הזמין אותו להצטרף למסעותיו לחלוקת ספרים בבסיסים צבאיים ושטחי כינוס. ״במלחמה, רוב הזמן אתה מחכה. וכשאתה מחכה בלי ווי־פיי, אתה מתחיל לקרוא. עשיתי אירועים לחיילים, והיה בזה משהו מדהים ומרגש לראות שאחרי כל אירוע אנשים נאבקו על הספרים, לא משנה כמה הבאתי איתי. כשאנחנו מדמיינים סיטואציה קיומית אנחנו חושבים שהאדם יוותר על היכולות הפריפריאליות שלו כדי לשרוד. שיגידו 'עכשיו מלחמה, אז לא חשוב לקרוא ספר או לראות הצגה, רק להישאר בחיים'. אבל באופן הפוך, כשהשגרה נשברת, כשצריך להיאחז במשהו, הרבה פעמים זה יכול להיות דווקא ספר״.
| צילום: באדיבות התאחדות בעלי הוצאות הספרים
אתה חושב שמתוך תקופות כאלה יכולה לבוא דווקא צמיחה למילה הכתובה?
״יש מאמר יפה שלאה גולדברג כתבה בתקופת מלחמת העולם השנייה, שבו היא הסבירה מדוע היא לא כותבת שירי מלחמה. היא כתבה שהתפקיד של האמנית הוא לא להדהד את המציאות הקיימת, אלא להזכיר לאנשים שנמצאים במציאות בסיסית, אולי נטולת אמפתיה, שיש גם עולם אחר. להיות המגדלור של המציאות האחרת״.
ובמילותיה של גולדברג עצמה, מתוך המאמר ״על אותו הנושא עצמו״ שפורסם בעיתון השומר הצעיר בשנת 1939: ״לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה. החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי עדיין קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר... להזכיר לאדם כי בכל שעה ובכל עת לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם״.
״הפונקציה הרגשית והמחברת של הספרות עולה במלחמות״, מסכם קרת, ומזכיר גם את השפעתן על היוצרים: ״אני מוצא את עצמי יותר יצירתי. יש כוח אינרציה שנשבר, וזה מייצר מחשבה. זה מאפשר מהלך רוחני, פנימי״.
הצגות שנבנו למקלטים
לצד שבוע הספר, גם ענפים נוספים של עולם התרבות ספגו פגיעה. מאז החלוקה מימי הקורונה ל"חיוני" ו"לא חיוני", שמיקמה את ענף התרבות בתחתית הרשימה, פעמים רבות הוא הראשון להיסגר והאחרון להיפתח. ״אנחנו מורגלים במצבי חירום בתקופה האחרונה״, אומר יפתח ליבוביץ׳, המנהל האמנותי של תיאטרון האינקובטור בירושלים. ״עם הנחיות פיקוד העורף בוטלו כמובן כל ההצגות, כל מופעי הספוקן וורד, הסדנאות ושאר הלו״ז. פסטיבל ישראל נדחה לתאריך לא ידוע. כשיש מצב חירום נפגעת הפרנסה של השחקנים והיוצרים שלנו, ואנחנו מנסים לחשוב איך אנחנו יכולים לעזור״.
לצד ביטול ההופעות, התיאטרון עמל על פעילויות במתכונת חירום שיאפשרו לו להנגיש את תכניו לאנשים שבבית. ״התחלנו להפעיל מרחבי כתיבה מקוונים, העלינו לאתר שלנו הצגות־עבר לצפייה חינמית, חופשה קלה מלצפות כל הזמן בחדשות. אחרי 7 באוקטובר הוצאנו שחקנים להתנדב בבסיסים, בבתי מלון של מפונים, בפעילות שאנחנו מימַנו. קיבלנו החלטה שאנחנו צריכים לעשות משהו, אפילו שאי אפשר לקיים את הפעילות הרגילה שלנו. הרגשנו שאנשים צריכים אמנות. זו החלטה שאולי פגעה בתיאטרון כלכלית, אבל מאוד השתלמה בהקשר של עשייה ומהות. שילמנו על זה לאורך השנה, ועכשיו אנחנו מנסים להיות יותר זהירים״.
אמרת "אנשים צריכים אמנות". אתה מרגיש שזה נכון גם בעיתות חירום? שזה לא הדבר שהכי קל לוותר עליו?
״אוהבים לצטט את צ׳רצ׳יל, שאמר: 'אם נסגור את התיאטראות, בשביל מה אנחנו נלחמים?' אני לא יודע, אני חושב שאמנות היא חיונית אבל גם הכלכלה חיונית, והכול נעצר בימי המלחמה. מצד שני, גם בשבעה באוקטובר וגם בקורונה תמיד חיפשנו דרכים להמשיך ליצור. תרבות היא נפש, היא נשמה. בעיני היא מצרך בסיסי. דווקא במקומות האלה אתה מבין כמה אנשים חיכו לך כדי לצחוק או לבכות, להתנתק או להתחבר, לחוות קצת אסקפיזם או להיות דווקא בדבר עצמו אבל בצורה אחרת, מתוך פרספקטיבה אמנותית. אנחנו כבר מתורגלים, יש לנו הצגות שנבנו למקלטים. אני שמח שזו הדרך שלנו לתרום ולעשות משהו״.
בני טריואקס | צילום: אביב חופי
איך להערכתך השיתוק הזמני הזה של עולם התרבות, או המלחמה בכלל, ישפיעו על התיאטרון בעתיד?
״זה בטוח ישפיע על התוכן. כמו שזה משפיע על נפש האדם, זה ישפיע על האמנות שהאדם יוצר. קטונתי מלחזות את העתיד, אבל לתחושתי תרבות היא דבר שאנשים תמיד ירצו ויחפשו. דווקא תקופות כאלה, שבהן אנחנו מסוגרים בבתים ולא כל כך נושמים, וחיים רק חדשות, יכולות להביא הרבה פריחה, גם ליצירה וגם לקהל שעוד מבקש לבוא ולראות. ראינו את זה אחרי הקורונה. אני מניח שנראה גם קושי, בעיות תקציביות וכל מיני צרות. אבל בסוף אנחנו בתקופה שפתאום אנשים מחפשים שוב את הבאר המשותפת, את החצר המשותפת, את השיח. התרבות מספקת הזדמנות למפגש״.
אסיים בנימה אישית. אף שהספקתי לבקר בשבוע הספר עוד בגרסתו המוקדמת, ביום ראשון השבוע ארזנו את הקטנים ונסענו אליו שוב. המתחם בכיכר ספרא, שלא אירח את היריד מאז היותי ילדה, היה שוקק חיים. מוזיקאים ושחקנים הסתובבו בין הדוכנים על מרצפות האבן הירושלמית, וקוראים בכל הגילים שוטטו והתבוננו בספרים, ספרים ועוד ספרים. פגשנו סופרים ומכרים, היה חם, ולא ידעתי להסביר לעצמי מדוע אני מוצאת את ההתרחשות מרגשת עד דמעות. אולי עתידו ותקוותו של עולם הספר והתרבות הישראלי, טמונים בראש ובראשונה בכך שאנחנו עקשנים מכדי לוותר עליו.