החזרה לצפון: לאילו יישובים חזרו תושבים, והיכן הרחובות עדיין ריקים

הם היו בין הראשונים להתפנות ועכשיו הם בין האחרונים לשוב. 21 חודשים אחרי שפרצה מלחמת חרבות ברזל, 7 חודשים אחרי הפסקת האש, וגם לאחר ששקט יחסי שורר בגבול, יש יישובים בקו העימות הצפוני שעדיין עומדים כמעט ריקים. הרחובות שוממים, הבתים נעולים, ובגני המשחקים כמעט שאין ילדים. המדינה אולי הכריזה על "חזרה לשגרה", אבל בשטח, עבור תושבים רבים, הדרך חזרה עוד ארוכה, אם תגיע בכלל. יצאנו להבין מה שיעורי החזרה ליישובים השונים, מה מביא לכך שליישוב אחד חזרו כבר רוב התושבים וליישוב סמוך רק בודדים, למה החזרה מתעכבת, ובעיקר, מתי, אם בכלל, המצב יחזור להיות כמו שהיה ערב המלחמה.

עשרות אלפי תושבים התפנו מ־43 יישובי קו העימות בתחילת המלחמה. חלקם עשו זאת עצמאית, חלקם חיכו להוראה מטעם המדינה. כולם התגלגלו בין מלונות מפונים, בתים שכורים, דירות זמניות ובתים של חברים ומשפחה. הם עברו לגור רחוק מהבית, לפעמים גם בצד השני של הארץ. למרות המענקים והתמיכה מצד גורמים רבים, ממשלתיים ופרטיים, אלו לא היו חיים פשוטים לאף אחד ואחת מהמפונים. אבל גם אחרי מהלך התקפי מוצלח מאוד מול חיזבאללה, שהסיר את האיום הישיר על יישובי קו העימות, וגם אחרי חודשים של הפסקת אש פעילה המגובה בפעילות יזומה בעומק לבנון וחמישה מוצבים חודרים, הנתונים העדכניים של שיעור החזרה ליישובים המפונים מלמדים שמשהו עדיין לא עובד עד הסוף. 

לפי נתוני מנהלת תנופה לצפון, האחראית על שיקום האזור, ב־37% מהיישובים חזרו מרבית התושבים שהתפנו במהלך המלחמה; ב־51% מהיישובים חזרו בין חצי לשלושה רבעים מהתושבים; וב־11% מהיישובים חזרו פחות מחצי: יראון, מלכיה, מטולה, מנרה ושתולה. שלושת היישובים האחרונים בולטים לשלילה, שכן עד עכשיו חזרו אליהם פחות משליש מהתושבים שהיו בהם ערב המלחמה. 

כשמציבים על גרף את מידת הקרבה של היישובים לגבול, את מידת הנזק שנגרמה להם במלחמה ואת שיעור החזרה הנוכחי, מגלים את המובן מאליו: יישוב שקרוב לגבול והיה בו נזק בינוני־גבוה או גבוה הוא יישוב ששיעור החזרה אליו נמוך. הקשר בין מידת הנזק ובין הקרבה לגבול הוא קשר ישיר כמעט, שכן יישובים הסמוכים לדרום לבנון נפגעו מאש בכינון ישיר שגרמה הרבה יותר נזק למבנים ותשתיות. 

מחפשים מסה קריטית

מלבד הקרבה לגבול והנזק הפיזי יש עוד סיבות, עמוקות יותר, שמביאות לכך שיש יישובים שעדיין לא הצליחו להשתקם מבחינה דמוגרפית. נתחיל מהמקום שבו אני ומשפחתי התגוררנו ערב המלחמה, שתולה. לפני שבעה באוקטובר גרו במושב 100 משפחות, כרגע גרות בו 20 בלבד, בהן רק שתי משפחות עם ילדים. אחת מהמשפחות שהתגוררו בו לפני הפינוי ועדיין לא חזרו היא משפחת בן שושן, שביתה נפגע כבר בשבוע הראשון למלחמה מטיל נגד־טנקים.

"הפגיעה בבית שלנו הייתה טראומטית מאוד", מספרת ספיר בן שושן, אשת חינוך וחברת ועד המושב, "זו הייתה הפגיעה הראשונה של טיל במושב שתולה, וזה שיתק אותי ליום שלם. אני לא מישהי שמפחדת, כל חיי גרתי בצפון וידעתי איפה אני גרה ומה האיומים שיש עלינו, ובכל זאת אף פעם לא חוויתי מלחמה בצורה כל כך ישירה ועוצמתית. כשהבית שלנו, שהיה עדיין בבנייה, נפגע, הרגשתי שממש פגעו לנו בחלום וניפצו אותו ברגע אחד".

ובכל זאת, משפחת בן שושן התאוששה והמשיכה לבנות את הבית שנפגע. "במהלך כל המלחמה עבדתי על אוטומט, דאגתי לילדים ולבית, וניסיתי לשלב עבודה, וכשהגיעה הפסקת האש הראשונה, בעלי אמר שזהו, אנחנו עולים, ודחף קדימה. הוא תמיד אמר שאנחנו נחזור לבנות ונחזור לגור שם וזרמתי איתו כי אני יודעת שהעשייה מרפאת. ברגע שאתה מתחיל לפעול ולחלום, הלב שלך מתמלא בכוחות חדשים. אמנם יש המון קשיים מול מס רכוש, אבל אנחנו ממשיכים קדימה למרות הכול". 

מלבד הבית של ספיר וליאב, בשתולה נפגעו עשרה בתים פגיעה ישירה ועוד עשרות בתים נפגעו מהדף או רסיסים. בתים פגועים יש, תושבים חוזרים – פחות. "רוצים שנחזור, אבל יש עדיין תחושה של חוסר ודאות, שלא ברור מה יהיה ולאן זה הולך. אני מנסה קצת להתנתק מהחדשות, לא להיות כל הזמן בחיבור, אבל זה לא פשוט כי המחשבות והחששות לא נעלמים. רק עכשיו דיללו את הסד"כ של כיתת הכוננות ויהיו שמירות רק בלילה, לא ביום. יכול להיות שכיתת כוננות לא באמת תציל אותנו במקרה של תקיפה, אבל עצם זה שיש איתנו חיילים חמושים שמכירים את היישוב הכי טוב, זה משהו שמשרה תחושת ביטחון. אמנם הקימו מחנה קטן בתוך היישוב, אבל זה לא מספיק. צריך עוד מרכיבי ביטחון".

"יש גם אתגר רציני בתחום החינוך. אומרים לנו שאין מספיק ילדים, אז לא ייפתח גן ושלא תהיה הסעה לחלק מבתי הספר. זה מתסכל. כל ילד פה הוא עולם ומלואו. צריך להשקיע בו כמו שמשקיעים בעשרים. אם יש שלושה ילדים בגיל גן, שיפתחו בשבילם גן, ואם יש שניים שרוצים חוג, שיקבלו חוג. מי שכבר חזר למושב למרות כל הקשיים, מי שכבר עשה את הצעד הזה, צריך לקבל את כל התמיכה והתקציבים. לא דיבורים. אבל היום כל דבר מצריך מאבק ובירוקרטיה וסבלנות. לא לחכות שיגיעו עשרים משפחות עם שלושים ילדים כדי להתחיל לפעול, אלא לפעול עכשיו, כדי שיגיעו לפה עשרים משפחות עם שלושים ילדים. אני מבינה שזה מצריך משאבים, אבל אין דרך אחרת".

הבתים פגועים, הקהילות לא פחות

ומשתולה – למנרה, שגם בה שיעור החזרה נמוך מאוד, קצת יותר מ-20%. "אחד ההבדלים המרכזיים בין מנרה ליישובים אחרים הוא היקף הנזק", מסביר יוחאי וולפין, מנהל הקהילה של קיבוץ מנרה, כשאני מנסה להבין ממנו מדוע אצלם יש שיעור חזרה נמוך יותר מאשר ביישובים השכנים, מרגליות ויפתח. "במנרה נפגעו במלחמה לא פחות מ־74% מהמבנים, וזה מספר דרמטי שמשפיע על הכול: על הקצב שבו אפשר לשוב, על תחושת הביטחון וגם על המוטיבציה לחזור".

"60% מהדירות שנפגעו נמצאות בשכונה שנפגעה הכי הרבה. מדובר בשכונה שתהליך השיקום שלה ייקח בין שנה לשלוש שנים, וחלק מהמבנים שם מיועדים להריסה. שאר 40% הבתים שניזוקו בצורה קלה יחסית הם הבתים שצריכים לאכלס את כל מי שמעוניין לחזור, כולל את אלו שהבית שלהם נפגע בצורה קשה. למרות שלא כל התושבים שיצאו ממנרה בתחילת המלחמה יחזרו, אבל רוב רובה של הקהילה בהחלט רוצה לחזור, והבעיה היא שאין מספיק בתים ראויים למגורים שיכולים להכיל את כולם בטווח הקצר".

במטולה, שהקרבה שלה לגבול לבנון מוחשית ומיידית, עם יותר מ־70% מהיקף היישוב הצמוד לגבול עוין, מתמודדים עם שיעור חזרה נמוך עוד יותר. נתוני מנהלת תנופה לצפון מדברים על 20% חזרה, אך בשטח טוענים שהשיעור נמוך עוד יותר ועומד על 14% חזרה בלבד, ובין החוזרים רק משפחות בודדות עם ילדים.  

"במהלך כל המלחמה עליתי כל יום למטולה לעבוד במטעים", אומר לבב וינברגר, חקלאי תושב המקום שמתגורר כרגע בראש פינה עם משפחתו, "גם כשטילים נפלו, גם כשסיכנו אותנו, החזקתי את המשק כדי להיות מוכן ליום שאחרי, אבל כשנגמרה המלחמה והמצב הביטחוני נהיה הטוב ביותר מאז הקמת המדינה, גילינו שהקהילה התפרקה". לדבריו, הפיזור של התושבים, יחד עם חוסר יכולת לשמור על קשר הדוק, יצרו נתק שקשה מאוד לאחות. "עברנו כבר שישה בתים ושישה בתי ספר. זה היה קשה מאוד לילדים. הגדולה שלי התחילה ללמוד קרוא וכתוב רק אחרי שכולם כבר ידעו. היה פער גדול שהצלחנו לסגור רק אחרי חודשים רבים".

"יש משפט שאומר שלקלקל זה קל ולתקן לוקח זמן. אנחנו עכשיו בשלב של התיקון", הוא אומר, "ובינתיים, מטולה כולה אתר בנייה. מדרכות פתוחות, כבישים חפורים, תשתיות בשיקום. אין היום רחוב אחד שלא בשיפוץ. זה לטובת העתיד, אבל עכשיו קשה מאוד לנהל ככה שגרת חיים, במיוחד לילדים".

ובכל זאת, הוא ומשפחתו יחזרו למושבה שהיא הבית. "אנחנו עדיין לא יודעים איפה הילדים ילמדו והאם מרכז הספורט ייפתח ויהיו חוגים. אני לא אופטימי. כדי שמטולה תתאושש באמת, צריך שיהיו הרבה משפחות שיחזרו יחד. אנשים אומרים לעצמם, למה שאנחנו נהיה הראשונים, אנחנו יכולים לחכות עוד שנה ולחזור רק אחרי שהמצב יתייצב".

נרטיב שיצר מציאות

התושבים המפונים עדיין לא חוזרים בהמוניהם ובקצב מהיר. בחלק מהיישובים הבתים עדיין הרוסים, שיפוצים מתעכבים, וקבלנים זמינים כמעט אין. אבל יש גם סיבות חברתיות וקהילתיות: במקרים מסוימים משפחות שכבר חזרו – עזבו שוב לאחר שגילו שהן כמעט לבדן. חלק מהמבוגרים התרגלו לסביבה החדשה שאליה פונו ולא מעוניינים לחזור. לצד זאת, לתושבים שרוצים לחזור קשה להשתכנע שהאיום באמת חלף והם מבקשים לראות שהמדיניות הביטחונית החדשה – "אפס סובלנות" מול הפרות הפסקת האש – נאכפת בפועל לאורך זמן. גם הקריאה שיצאה מטעם חלק מהנהגות היישובים לתושבים שלא לשוב מיד לאחר הפסקת האש התבררה בדיעבד כמזיקה. היא קיבעה נרטיב של סכנה והיסוס, וכעת קשה לשנות את התודעה הציבורית ולהחזיר את האמון.

גם שנת הלימודים גרמה לעיכובים בחזרה. משפחות עם ילדים העדיפו להמתין לחופשת הקיץ כדי לסיים את שנת הלימודים בצורה סדירה. אחרות עדיין מהססות לחזור ליישוב שלא בטוח שיהיה בו בית ספר או מסגרת חינוכית לילדים. כך, למשל, במטולה בית הספר היסודי ככל הנראה לא ייפתח בשנה הבאה, והתלמידים הבודדים שחזרו למושבה ילמדו בבית הספר של כפר גלעדי, זאת לאחר שתחילה הוצע שתלמידי הכיתות הנמוכות (א־ג) והגבוהות (ד־ו) יאוחדו לקבוצות למידה רב־גילאיות. בקריית שמונה השכנה, בית הספר ע"ש קורצ'אק, מהוותיקים בעיר, כבר נסגר עקב מיעוט תלמידים. בשנת הלימודים תשפ"ה נרשמו לבית הספר, שבשנה רגילה לומדים בו מאות תלמידים, רק 40 תלמידים. 

ובכל זאת, יש אור בקצה המנהרה. אולי עכשיו, אחרי ששנת הלימודים נגמרה והשהות של אחרוני המפונים בבתי המלון עומדת להסתיים סופית, תושבים רבים שעדיין התלבטו אם לחזור או לא, יעשו את הצעד וישובו הביתה. החזרה ליישובי קו העימות בצפון איננה רק עניין של זמן, היא בעיקר מבחן אמיתי לאמון. גם אחרי שהאש שככה, רבים מהתושבים עדיין לא רואים סיבה להמר על שגרה שברירית, על חינוך מקרטע ועל ביטחון שמבוסס על הצהרות בלבד. כל עוד המדינה לא תניע מהלך ברור, משולב ומתוקצב של שיקום, ולא רק של קירות אלא גם של קהילות, היישובים יישארו ריקים, וההכרזה על "חזרה לשגרה" תישאר קלישאה ריקה שתהדהד בשכונות ריקות מאדם.