זו הייתה חוויה מתסכלת במידה מסוימת להסתובב בבית החולים החדש אסותא בבאר־שבע ביום שלישי שעבר. שבועיים אחרי שנחנך במבנה הממוגן, רוב השירותים הרפואיים בבית החולים היו מושבתים בגלל המלחמה עם איראן. ד"ר אבי יצחק, המנהל הרפואי של בית החולים, הודה שהוא חש החמצה: "בית החולים הזה ממוגן ויש לנו הזדמנות פז לאפשר רפואה שבדרך כלל מבטלים ברגע שיש אזעקה. אם יש למישהו בעיה של בקע או כאבים בכיס המרה, הוא צריך להמתין שהאיראנים או חמאס יפסיקו לירות, כי המדינה לא מאשרת לנו טיפולים כאלה". יצחק סיפר לי באותו בוקר שהוא מקיים שיח על הנושא עם משרד הבריאות ומקווה לשינוי. "עוד כקצין רפואה בצבא האמנתי שאסור לנו לתת פרס לטרור בהפסקת השגרה".
הכול השתנה ביום חמישי בבוקר, בעקבות נפילת הטיל האיראני על בית החולים סורוקה, הממוקם פחות מקילומטר בקו אווירי מבית החולים של אסותא. "אני גר לא הרחק מסורוקה, אז נסעתי לשם מיד והצעתי את עזרתי למנהל בית החולים ולמנהל חדר המיון", מספר ד"ר יצחק. "הייתה אנדרלמוסיה גדולה, ואחרי שהבנתי שאין לי במה לעזור, חזרתי לכאן".
לאחר כמה שעות התבקשו אנשי אסותא על ידי משרד הבריאות לפתוח בהקדם חדר מיון חלקי למְהַלכים (כאלה שהולכים על רגליהם ולפיכך מצבם הרפואי פחות חמור), עד להתבהרות המצב בסורוקה. חדר המיון הוקם בסיוע כמה רופאים מומחים שהגיעו מבית החולים שיבא, וביום חמישי בלילה הוא כבר החל לפעול. "תוך כמה שעות הפכנו לבית חולים עם חדר מיון, למרות שזה לא התפקיד שלנו ביום־יום", אומר ד"ר יצחק. "אנחנו אמורים לעסוק בדיאגנוסטיקה, בבדיקות וניתוחים, ולא ברפואת חירום. החוזק והעוצמה שלנו התגלו בשיתוף הפעולה המהיר שנוצר באותו לילה עם בית החולים שיבא".
עד מהרה התברר שאין ביקוש למיון החדש שהוקם, אבל יש צורך דחוף במחלקת אשפוז, לאחר שכל המחלקות הפנימיות בסורוקה הושבתו בעקבות נפילת הטיל. באסותא הזדרזו להתאים את מחלקת האשפוז שלהם לאירוח מחלקה פנימית של בית החולים סורוקה. ביום שני השבוע עברה מחלקת פנימית א' של סורוקה בשלמותה – עם צוות רופאים ואחיות וכעשרים חולים – לקומה השלישית והממוגנת של בית החולים אסותא. "אנחנו תומכים לוגיסטית במחלקה עם ציוד הדימות שלנו ושירותי המעבדה, ונארח אותם כאן כמה שצריך. זו פעם ראשונה במדינת ישראל שמחלקה של בית חולים ציבורי עוברת לבית חולים פרטי. אנחנו תומכים זה בזה לטובת תושבי הדרום, ומהמקום הזה של שותפות אנחנו נחושים לפתור כל בעיה שתצוץ בהמשך".
להיערך למחסור
בית החולים החדש של אסותא בבאר־שבע נחנך לפני פחות מחודש. הוא כולל 17 אלף מטרים רבועים, חמישה חדרי ניתוח מתקדמים, 37 מיטות אשפוז ועוד שתי מיטות טיפול נמרץ. המרכז הרפואי הקודם של אסותא בבירת הנגב הכיל שלוש קומות בלבד בתוך מגדל 7 בעיר, והיו בו רק שני חדרי ניתוח ו־14 מיטות אשפוז. אף שאין בו שירותי רפואה דחופה ולא חדרי לידה, אסותא החדש עדיין מהווה בשורה לתושבי הנגב מכיוון שעתידים להתבצע בו עשרות אלפי ניתוחים בשנה, ולהינתן מגוון רחב של שירותים רפואיים. אסותא הוא בית חולים פרטי המספק שירותי רפואה ציבוריים לחברי כל קופות החולים. לצד זאת הוא מעניק שירות למבוטחים במסגרת שב"ן (שירותי בריאות נוספים) של הקופות, ולמבוטחים פרטיים.
כמי שבא מתחום הטראומה והכירורגיה, ד"ר יצחק בוודאי היה רוצה שתחומי בית החולים שלו יורחבו, אבל הוא מבקש להכיר בערכו הנוכחי של אסותא. "בכלכלת בריאות סופרים גם את הנתח של הרפואה הפרטית, ולא לחינם גם המדינה השקיעה במבנה הזה. השבוע גם ראינו שלגופים פרטיים יש יכולת לעזור לרפואה הציבורית במצב חירום. האירוע בסורוקה גם הוכיח כמה חשוב שיהיו לנו כלים שאמורים להיות בבית חולים ציבורי, כמו למשל מכשיר פט־סיטי".
עד כמה בית החולים שלכם משרת בפועל גם את המבוטחים של שירותי בריאות כללית, שמבטחת את רוב התושבים בנגב? עד היום העדיפו בכללית לשלוח אותם לבתי חולים שלהם במרכז הארץ, במקום לתת להם טופס 17 לטיפול אצלכם.
"העובדה שפתחנו אפשרות לקבל פה שירותים גם עבור רפואה ציבורית, עדיין לא מבטיחה שזה יקרה בפועל. זה תלוי בקופות. אנחנו צריכים לחשוף לקופות מה חסר להן ומה הציבור צריך, ולשכנע אותן לא לשלוח מטופלים למרכז. על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, החולה צריך לקבל את המענה הרפואי במרחק סביר ממקום מגוריו, ואם סורוקה עמוסה, הם יודעים שבילינסון הוא לא במרחק סביר לתושב הדרום. הכללית כן מבינה את זה ומנסה לפתור את זה על ידי טיפול אצלנו. זה עדיין לא קורה בקצב שאנחנו רוצים, אבל זה יקרה".
אחת הבעיות המרכזיות בפריפריה היא מחסור בכוח אדם רפואי. השאלה היא אם אתם מוסיפים רופאים לדרום או בעיקר משתמשים ברופאים של הרפואה הציבורית באזור, שבאים לעשות פה השלמות ברפואה פרטית.
"יש לנו שני סוגים של רופאים. רופאים תומכי פעילות, שרבים מהם למדו רפואה בחו"ל, ואנחנו מקבלים אותם באמצע התמחות ומלמדים אותם בסדנאות ובחפיפה ארוכה לתת שירות מקצועי. הסוג השני, שמכתיב פעילות, הוא הרופאים העצמאיים שבאים ממגוון תחומים. זה נכון שיש גם רופאים שמגיעים אלינו בשעות אחר הצהריים, אחרי שבבוקר הם עבדו בבית החולים הציבורי, אבל רוב הרופאים אצלנו הם כאלו שלא עובדים בבית חולים ציבורי, ובאים אלינו כי הם מחפשים מקום לעבוד בו עם מרחב מוגן ומעטפת תומכת של מכשור רפואי. במסגרת זו יכול לבוא לפה גם רופא מבוקש ממרכז הארץ, שבא לנתח כאן מטופלים ולממש את חוק בריאות ממלכתי בכך שהוא מעניק שירות רפואי קרוב למקום מגוריו של המטופל".
פגיעה ישירה של טיל בליסטי בבית החולים סורוקה, 19.6.25 | צילום: מארק ישראל סלם, ג'רוזלם פוסט
בעוד כחצי שנה, עם יישומה המלא של רפורמת יציב, שפסלה קליטת רופאים משורת מוסדות ללימודי רפואה בחו"ל, צפוי צמצום של כ־400 רופאים חדשים במערכת מדי שנה. החיסרון יורגש בעיקר בפריפריה, שבה קולטים לא מעט רופאים שלמדו במוסדות בחו"ל. ד"ר יצחק סבור שגם בנושא הזה, אסותא עשויה להיות חלק מהפתרון. "רפורמת יציב תיצור פער מספרי אבל תעלה את האיכות של הרופאים. מצד שני, אם מקפידים רק על איכות אבל אין כוח אדם מספק, גם האיכות נפגעת. הפתרון הגדול הוא להסתכל קצת אחרת על הכשרה של כוח אדם רפואי. כבוגר לימודי רפואה בארץ אני חושב שצריכים לדייק ולצמצם את שנות הלימודים לחובה הכרחית, ולהרבות בהתנסויות קליניות, ובשביל זה צריכים כמה שיותר שדות קליניים.
"בסורוקה עמוסים מאוד, ואנחנו גם יכולים להציע שדות קליניים. כרגע אין לנו סינוף אקדמי, אבל הגשנו בקשה בנושא לאוניברסיטת בן־גוריון. כשאני למדתי רפואה בסורוקה עשיתי רוטציה גם בבית החולים ברזילי באשקלון. היום אסותא, כרשת של מרכזים רפואיים, יכולה לנצל את הכוח שלה ולהציע לסטודנטים התנסות קלינית בכל המרכזים שלה, כולל בית החולים באשדוד".
מדד הקטלניות
סיפור חייו של ד"ר אבי יצחק יכול לפרנס יותר מכתבה אחת. הוא נולד באדיס־אבבה שבאתיופיה לאב שהיה שליח של ארגון אורט ופעל להעלאתם של יהודי אתיופיה לישראל דרך סודן, ולאם מורה. בשנת 1982 נאלץ אביו רחמים לברוח מאתיופיה לישראל עקב פעילותו הציונית, והאם נשארה לגדל לבדה את ארבעת ילדיה בעוני רב. יצחק, שהיה תלמיד מחונן, החל בגיל 15 ללמוד רפואה באוניברסיטת אדיס־אבבה. בשנת 1991, בגיל 18, נמלט מאתיופיה ועלה לארץ בסיוע המוסד. כאן הוא נדרש להתחיל מחדש את לימודי הרפואה ועשה זאת באוניברסיטת בן־גוריון. לאחר סיום לימודיו שירת בצה"ל, יצא לקצונה ושירת כרופא בצנחנים וביחידת מגלן, בין השאר במבצע חומת מגן. התמחותו בכירורגיה נקטעה עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, שבה שירת כרופא בחטיבת הנח"ל וגם נפצע.
לאחר סיום התמחותו מונה ד"ר יצחק לראש מדור רפואה בפיקוד הדרום ולאחר מכן לקצין הרפואה של אוגדת עזה, והשתתף במבצעי עמוד ענן וצוק איתן. לאחר מכן כיהן כראש ענף רפואה מבצעית וכמפקד רפואה של פיקוד הדרום. בשנת 2020 השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף־משנה, ובמשך שנתיים הקים את מערך הרפואה של שירותי הכבאות וההצלה.
בית החולים "אסותא" בבאר שבע | צילום: יוסי אלוני
אירועי 7 באוקטובר תפסו אותו בחופשה משפחתית בגיאורגיה. "היה קשה מאוד לראות בטלוויזיה את כל מה שקורה ולא להיות פה. קיבלתי הודעות מתושבים בעוטף שחשבו שאני עדיין בצבא. כשהצלחתי לחזור ארצה שלושה ימים לאחר מכן, עליתי על מדים, נסעתי לפיקוד דרום שהיה די נטוש, והתחלתי להסתובב במקומות בעוטף שאני מכיר. המראות הקשים והמזעזעים הבהירו לי שלא נוכל לחיות כאן חיים של לוקסוס, כי מנגד מחכה לנו תמיד הרוע בהתגלמותו. כשהגעתי לאוגדת עזה גיבשתי צוות והתחלתי להתנהל כרופא אוגדתי, כמו שפעלתי בעמוד ענן וצוק איתן. אחרי זמן קצר הבנתי שאני רק מסרס את האנשים בעלי התפקידים ונכנס להם בין הרגליים. הבנתי שאני צריך ללכת אחורה ולומר שאני זמין לכל מה שצריך, ושיקראו לי. כשיצאתי משם אמרתי לחבר שהמלחמה הזאת עזרה לי להשתחרר סופית מהצבא ולהבין שבסוף כולנו מתחלפים, וצריכים לאפשר לאחרים לעשות את תפקידם ולהציע את העזרה שלנו היכן שצריך. בהמשך, קצין רפואה של פיקוד צפון ביקש ממני להכשיר שם צוותים רפואיים. שירתי שם כחודש עד שחזרתי לאסותא".
כמתבונן מהצד, אתה מזהה התקדמות של רפואת החירום בצה"ל במלחמה הזאת?
"חיל רפואה התקדם בצעדי ענק במלחמה. צריך לומר שכבר אלה שקדמו לי בתפקיד עשו מהפכה גדולה בנושא הדם, שאני זכיתי ליישם. ידוע שפצועים רבים מתים מאיבוד דם. בעבר היה נהוג לתת בשטח רק עירוי נוזלים שקופים ולא דם. גם כשהתברר שהנוזלים הללו דווקא זירזו את התמותה לא עשו שינוי, כי קשה לשמר מוצרי דם ולתת פלזמה בתנאי שטח. ברגע שנוצרה האפשרות הטכנולוגית לתת פלזמה, החליטו בצה"ל להעביר את זה לדרג השטח. כשהייתי קצין רפואה של אוגדת עזה התחלנו להשתמש בזה בפחד ובזהירות. בהמשך הייתה לי הזכות לכמת ולהוכיח שהצעד הזה הוריד דרסטית את התמותה של הפצועים בצוק איתן. מדד הקטלניות, שבוחן את אחוז הנפטרים מקרב הפצועים, ירד לראשונה למספר חד־ספרתי, וזו הייתה מהפכה.
"בשנים האחרונות צעדו עוד צעדים קדימה. אם אנחנו השתמשנו בפלזמה בדרג השטח, ונתַנו עירוי דם רק על ידי צוותים של 669, כיום מכניסים עירוי דם גם ברמה הגדודית, והתוצאות נראות בעין. גם התיעוד ויכולת הלמידה השתפרו, ואני חושב שחיל רפואה וענף הטראומה נמצאים במצב הכי טוב שאפשר לחלום עליו".
כרופא כירורג, למה בחרת לנהל בית חולים שאין בו רפואת חירום ולא לחזור לכירורגיה?
"זה בא מתוך רצון להשפיע. אם הייתי עושה רק את מה שהוכשרתי אליו וחוזר להיות כירורג, הייתי עושה את זה מתוך אהבת ליבי וזה בסדר, אבל הייתי משפיע פחות. בעיניי, השפעה לכלל תושבי הדרום הייתה זמינה לי יותר כמנהל אסותא באר־שבע. אני מאמין שכל שירותי הרפואה שקיימים באזור המרכז יכולים להיות גם פה. אנחנו צריכים לעזור למדינה לאשר לנו לתת שירות רפואי בתחומים נוספים, על ידי בניית תשתיות והכשרת כוח אדם. בית החולים הציבורי השני שאמור להיבנות בנגב הוא בינתיים ציפור באוויר. עוד לא התחילו לבנות אותו, ופה כבר יש מבנה, אז חבל לחכות עשר שנים. אני לא אומר שצריך לפתח רק את אסותא, אני רק אומר שצריך עוד שירותי רפואה לתושבי הדרום".
שניים לטנגו
ד"ר יצחק היה הסטודנט לרפואה הראשון מהקהילה האתיופית, וכאלוף־משנה גם הקצין הבכיר ביותר מהקהילה, אבל הוא לא מתלהב כשמציינים זאת. "במידה מסוימת זו תעודת עניות ולא סיבה לגאווה, ולכן אני ממש לא אוהב את הכותרות הללו. אני חושב שהגענו לנקודת זמן שבה צריכים להתייחס לאדם שלפנינו ולא לקהילה שממנה הוא בא. לשמחתי, אחרי שנים שלא היו סטודנטים לרפואה מהקהילה, יש היום כבר כמה רופאים. המערכת כבר הבינה שגם אנחנו יכולים להצטיין ולעשות עבודה יפה. מצד שני צריך גם לזכור שאנחנו בסך הכול שני אחוזים מהאוכלוסייה, אז לא צריכים לצפות שיראו בכל מקום רופאים אתיופים".
על השתלבותם של בני הקהילה בחברה אומר ד"ר יצחק שמדובר ב"שניים לטנגו". "אני מסתכל עליי ועל הבן הבכור שלי, ורואה את ההבדל. אני עד גיל 18 חייתי באתיופיה, במקום שכולם היו כמוני, והיום צריכים להזכיר לי שאני שונה כי אני מרגיש כמו כולם. אצל הבן שלי זה שונה. בגיל שש הוא היה האתיופי היחיד בכיתה. הייתי אז רופא במגלן ובאתי איתו לבית הספר אחרי שהילדים צחקו על צבע העור שלו. המורה הכחישה שהילדים התנכלו לו, וגם התקשתה להאמין שאני משרת כרופא במגלן. לכן זה לא משנה מה הילד מרגיש, צריכים גם סביבה תומכת. אתה צריך להרגיש שהמדינה היא שלך והעם הוא שלך, ותמיד יהיו בודדים עם דעות קדומות".
ד"ר יצחק מתגורר עם אשתו גנט בבאר־שבע, ולהם חמישה ילדים. לפני כחודש, ביום ירושלים שבו מציינים גם את יום הזיכרון לעולים מאתיופיה שנספו בדרכם ארצה, צעדו יצחק ובנו דניאל בן ה־16 מבאר־שבע לביתו של אביו של יצחק, באשדוד. "דניאל מאוד מחובר למקורות, ותמיד הוא שאל איך המשפחות שלנו הצליחו להגיע לכאן דרך מדבריות סודן. יום אחד הוא בא עם הרעיון של ההליכה לבית של אבא שלי, וביקש שאצטרף אליו. יצאנו בחמש וחצי בבוקר והגענו בשש וחצי בערב".
כתושב באר־שבע מעל שלושים שנה, ד"ר יצחק חותר לצמצום פערי הבריאות בין מרכז לפריפריה, ומבחינתו הוא יפעל לכך בכל מסגרת שבה יהיה. "אני רוצה להשפיע ולשנות את המציאות המכוערת הזו. תמיד אפשר להגיד 'תיסע לאתיופיה ותראה מה יש שם', אבל טבע האדם הוא שאדם משווה את עצמו למה שיש לידו. למשפחה שלי שמתגוררת במרכז יש את כל שירותי הבריאות, ולנו לא. אני מאוד רוצה לקדם את המהלך הזה במסגרת אסותא, וגם מאמין שאסותא תגדל ותעשה שינויים כדי לקדם רפואה איכותית וטובה, אבל תמיד יש עוד אפשרויות לעשות את זה. המטרה חשובה יותר".