סילביה בר־עם בכלל החלה את דרכה כציירת של ציורים מופשטים, ליריים. המורים שלה לציור במכון אבני לפני עשרות שנים – אביגדור סטימצקי, רפי לביא, רחל שביט־בנטואיץ, טוביה בארי – היו כולם ציירים ואמנים שהשתייכו לזרם האמנות הישראלי "אופקים חדשים", וראו באמנות המופשטת את פסגת היצירה. בשתי תערוכות היחיד הראשונות שלה, שהוצגו בבית האמנים בירושלים, הציגה סילביה ציורים גדולים ומופשטים. אך מפגש שלה בגיל עשרים עם האמן והצייר הישראלי־צרפתי אביגדור אריכא, גרם לה לנוע ולחפש מעבר למופשט.
"גרתי אז ברובע היהודי בירושלים", היא מספרת, "וידעתי שאריכא מתארח בבית ששייך למוזיאון ישראל, בהר ציון. הייתה לי תעוזה, לקחתי שני ציורים שלי ופשוט הלכתי לשם, דפקתי בדלת וביקשתי שיביט בציורים ויגיד מה הוא חושב עליהם. הוא החמיא מאוד על הציורים אבל שאל 'לאן את הולכת מכאן'. כלומר, עשית שתי תערוכות מוצלחות, לאיפה את מתקדמת עם הציור? השאלה הזו גרמה לי לרצות לשנות, לנוע. וחיפשתי לאן".
את הדחיפה לכיוון הריאליסטי היא קיבלה כשראתה ציור של האמן ישראל הירשברג: "הבן שלנו למד בבית הספר יחד עם הבן של ישראל ויעל הירשברג, והם נהיו חברים טובים. יום אחד הגענו לבית משפחת הירשברג וראיתי על הקיר את הציור הריאליסטי הכי יפה שראיתי בישראל עד אז". הציור המדובר הוא "לשון פרה מס' 74", שמוצג בתערוכת הקבע במוזיאון ישראל בירושלים.
תל אביב מוקדם בבוקר, שמן על פשתן מוצמד לעץ, 2024 | צילום: סילביה בר־עם
"אני חושבת שהציור הישראלי באותן שנים, כמו חלק גדול מהאמנות הישראלית, הרגיש שהוא צריך להתנתק מהשורשים ומהמסגרות, ושהריאליזם יכול להגביל אותו", מנתחת סילביה. "לכן לא ראיתי ציורים ריאליסטיים, בטח לא כמו שראיתי אצל הירשברג. אגב, אביגדור אריכא בעצמו עשה דרך דומה: הוא החל כאמן מופשט ידוע מאוד, ואז עבר לפריז ושם פנה לריאליזם. בהתחלה הוא עשה המון רישום, ואז התקדם גם לציורי שמן ונשאר אמן ריאליסטי עד סוף חייו".
מחזרת על הפתחים
סילביה בר־עם, זוכת פרס איש־שלום לציור לשנת 2000, ומי שעבודותיה הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם, נולדה בבואנוס־איירס ועלתה ארצה בגיל 16. תחילה עסקה במוזיקה והייתה כנרת בהרכב שאיתו הופיעה ברחבי דרום אמריקה, אך לאחר כמה שנים עברה לציור. בימים אלה מוצגת תערוכה חדשה שלה בגלריה רוטשילד בתל־אביב. התערוכה, שקיבלה את השם "הד פנימי", אוצרת בתוכה ציורים ורישומים המשרטטים תמונות חוץ אורבניות של מבנים ישנים בנחלאות הירושלמית ובשכונת פלורנטין התל־אביבית. בציורים היפהפיים בולטים משחקי אור וצל, קווי נוף עירוניים ישנים, ועיסוק רב בפתחי מבנים, חלונות, דלתות ומרפסות. נוף השכונות הישן והבנאלי, הפשוט והסתמי, מקבל פנים חדשות של עומק נקי ונוגע.
גם בתערוכתה הקודמת הציגה סילביה ציורים אורבניים. "בתערוכה ההיא התחלתי עם המיקוד בכניסות של המבנים, בפתחים, להתבונן במקום שממנו אנשים נכנסים או יוצאים מהבתים שלהם. זה מסַפר משהו על האנושי. ציירתי בעיקר בשכונת נחלת אחים בירושלים, כי זו שכונה שכל הזמן השתנתה וממשיכה להשתנות, והיה משהו ייחודי ומעניין בלצייר את המעבר שלה, את ההתקלפות".
את הציורים המוצגים כעת ציירה סילביה בשנה וחצי האחרונות, מאז פרוץ המלחמה. סילביה מעידה על עצמה שדווקא משברים גדולים מזמינים אותה ליצור. כך קרה לה עם הקורונה, וכך גם עכשיו. "ההתמודדות עם קושי, עם שבר, עם כל הרוע שיש, רק מעודדת או מחייבת אותי כאמנית לצאת ולחפש את האור, אור שדרוש להישרדות שלנו כעם. בציורים כאן התעסקתי הרבה עם משחקי האור והצל, כמו לנסות לגעת באופי החיים בארץ, בקרע שיש לנו בתקופה הזו בין האור ובין החושך.
"אני מרגישה שאני מציירת מהמקום שבו הכאב הפרטי והציבורי נפגשים", היא מוסיפה. "הציור שלי הוא כמובן תוצאה של בחירות אסתטיות, אבל יש בו גם התמקדות במוטיבים שמסמלים מצבי קיצון, גם של המדינה וגם של חיי היום־יום שלי. הדברים הקשים שקורים משפיעים על כולם וגם על הצייר, שחייב למצוא ביטוי לכל מה שקורה בתוך האמנות שלו, חייב להגיע לאוצר שנמצא בתוך המציאות".
מלחמת האור והצל מוכרת לסילביה מהבית. כשהיא מדברת על כאב פרטי ואתגרים אישיים, היא מתכוונת גם לבנותיה. סילביה היא אם לשני בנים ושתי בנות; הבנים בריאים, הבנות נולדו עם מוטציה גנטית נדירה שבאה לידי ביטוי אצל אחת מהן בתפקוד נמוך שמקביל לתפקוד של ילד בן שנתיים, ואצל השנייה בהפרעה נוירולוגית קשה.
את חושבת שתיתכן בכלל יצירה שהיא לא מתוך שבר? יש דבר כזה?
"אני לא יודעת. זה כמו לשאול אותי 'אם תחיי בגן עדן, מה תציירי'. זו אוטופיה שלא קשורה לחיים שלי, לחיים שלנו. זה נראה לי כל כך רחוק ומנותק".
העץ שלא היה
אף שהיא מציירת נוף עירוני, סילביה איננה עושה זאת ברחוב. "אני חס ושלום לא מתחילה ומסיימת ציור בחוץ", היא מדגישה, "בכלל לא מעניין אותי ליצור ככה".
למה?
"כאן הרקע המופשט שבי בא כנראה לידי ביטוי, כי אני ממש מתנגדת לזה בתוכי. אני לא יכולה עם ההיצמדות למה שקורה בחוץ. כשהריאליזם הולך עד הסוף הוא נאמן מאוד לטבע, ואותי זה לא מושך. מבחינתי אין לזה שום קשר לאופי היצירה שלי, שכפוף רק לדרישות הקומפוזיציה".
אז איך את מציירת?
"אני מסתובבת ברחוב, מחפשת את האלמנטים שמעניינים אותי ואז צדה אותם. לעיתים אני מצלמת, לעיתים אני עושה רישום קווים גס ומהיר במחברת, ואז חוזרת עם האוצר הזה לסטודיו".
בסטודיו, מול הקנבס, סילביה משתמשת באלמנט שאספה, ובעזרת הדמיון מתחילה לצייר. האלמנט המדובר יכול להיות זווית של מרפסת מסוימת, פתח של חדר מדרגות, חלון עם תריס עקום, עץ גבוה שמטיל צל על קיר בניין ועוד. "בכלל לא חשוב לי איך הדברים נראים באמת", היא אומרת, "אני לוקחת את החומר המציאותי ויוצרת ממנו את הקומפוזיציה שאני רוצה".
דרום תל־אביב, 2024-25 | צילום: סילביה בר־עם
נחלאות, שמן על פשתן מוצמד לעץ, 2024 | צילום: סילביה בר־עם
כדי להדגים זאת מצביעה סילביה על אחד הציורים בתערוכה. בציור, ששמו "עץ עירום בפלורנטין", נראית חזית של בניין ישן ונמוך, עם מרפסות קטנות מוצלות. מול החזית פרוש עץ עירום אשר ענפיו, אלו העבים ואלו הדקים ביותר, נפרשים מול המבנה ויוצרים רשת עדינה שמשתקפת במשחק האור והצל של הבניין. "העץ הזה, שנראה ריאליסטי ביותר, לא באמת נמצא מול הבניין", היא מגלה. "הוספתי אותו כי רציתי לתת לקומפוזיציה את הקווים היפים האלו של הענפים הדקים, ולשלב אותם עם קווי הבניין הישרים".
אנחנו מסתובבים בגלריה, וסילביה מצביעה על דוגמאות נוספות. למשל, קווי חשמל שמשתלשלים על בניינים או ביניהם. היא הוסיפה אותם כדי להעשיר את התמונה ולתת לה את הממד שהיא מעוניינת בו, תוך שימוש במרכיבים ריאליסטיים שלא בהכרח קיימים במציאות.
אז למה בכלל לצאת החוצה? אם את ממילא עושה עם המציאות כרצונך, מה המשמעות של ההתבוננות ברחוב?
"אני צריכה השראה", מחייכת סילביה, "אתה לא יכול באמת להתנתק מהטבע, ממראה העיניים. בגלל זה, עם כל מה שאני מתארת, אני לא חוזרת למופשט המנותק, הלירי. אני רוצה את החיבור למציאות, ואני חושבת שאני מצליחה בעבודות שלי לתת ביטוי למציאות אבל גם לצד המופשט".
התערוכה "הד פנימי" מוצגת בגלריה רוטשילד בתל־אביב עד 28 ביוני