כאילו שארון הספרים היהודי לא עמוס לעייפה בספרי שו"ת הלכתיים, מגוונים ומסועפים, החליט מאיר דורפמן (55) להוסיף לו נדבך מקורי וחדש: שו"ת לדתל"שים ולחילונים. זאת בעקבות תופעה של מבול שאלות שמגיעות אליו למייל גם מחבר'ה שרבנים לא נמצאים בחיוג המהיר שלהם. "דתל"שים לא הופכים לכאלה ביום אחד", הוא מסביר, "יש רבים שמצד אחד לא עוזבים לגמרי, ומצד שני לא חיים את היהדות בצורה שתעבור לילדים שלהם. לפעמים זה מתחיל בכך שהם חווים חוסר טעם בקיום המצוות, תחושה שהתורה לא רלוונטית לחיים שלהם. ההורים והמורים לא תמיד משדרים שזה לגיטימי להעלות תחושות ושאלות כאלה. ואולי גם להם אין תשובות. אני זוכר את אחד הר"מים שלנו בישיבה התיכונית נכנס לכיתה ללמד גמרא, כשכל השדר הוא של עול ועייפות. מצד שני, יש בדיחה על דתל"ש שבירך בטעות, מכוח ההרגל, ומיד אמר 'למדני חוקיך', כדי שלא תהיה ברכה לבטלה, כלומר שמשהו נשאר. יש כאלה שלפעמים לא עושים צעדים משמעותיים בלי להתייעץ עם רב, וזה דווקא יפה בעיניי. יש מהם כאלה שכותבים לי בתור מי שיכול להקשיב להם, להבין אותם ולהתלבט יחד איתם. הם בתהליך פנימי של חיפוש דרך משלהם, מה הם לוקחים איתם מהבית שגדלו בו ומה לא. השאלות מתחזקות כשהם מקימים בית או מחפשים זוגיות, וגם אני לומד מהם המון".
מאיר דורפמן | צילום: אבישג שאר-ישוב
דורפמן נשוי ליעל, יש להם חמישה ילדים והם מופיעים יחד מול קהילות בארץ ובעולם עם שירים ישראליים ויהודיים ובקטעי חזנות. הם גרים בשכונת פסגת זאב בירושלים אך עיקר העשייה שלו היא בתל־אביב כמרצה כבר 17 שנה ב"המקום" – מרכז תרבות ורוח שמנגיש את היהדות לכלל החברה הישראלית. שם הוא פוגש צעירים תל־אביבים בשלבים שונים של החיים, שאחרי השיעורים מבקשים לשמוע בעצתו, להאיר את הדילמות היומיומיות מכיוון יהודי. הוא עונה באריכות לשאלות המורכבות שהם שולחים לו במייל, ואת מצבור החומרים האלה הוא החליט לאחרונה להוציא בספר "מהר אהוב" בהוצאת ספריית בית־אל.
מי קהל היעד של ספר כזה?
"את הספר הראשון שלי 'פעמיים באהבה', הוצאתי דרך סטימצקי וכיוונתי שיגיע דווקא לקהל התל־אביבי אבל ראיתי שהוא הגיע גם ללא מעט מורים, מכינות ואולפנות. קיבלתי הרבה מאוד תגובות מחבר'ה מהציבור הדתי והחרדי, אפילו מוכר בחנות ספרים חרדית אמר לי שאומנם הוא לא זמין על המדף אבל הם מוכרים אותו. אז הבנתי שגם צעירים במגזרים האלה הם קהל. אני בא עם תשובות, אני מעוניין בשיח, אני רוצה לשמוע מה מעיק עליהם. לסרטוני טיקטוק או יוטיוב מוגמרים יש גם טעם מטיפני, אני לא אוהב את הפוזה הזו כאילו כל התשובות אצלי, כי למעשה יש לי המון ספקות. הקשר לאלוקים הוא כמו כל קשר, לפעמים אנחנו קרובים ולפעמים רחוקים, וזה בסדר. גם געגועים זה סוג של קשר. הרבה פעמים דווקא דתל"שים יכולים לעורר את הגעגוע שנדרש מכולנו".
מאחר שהוא כתובת לשאלות של דתל"שים, גם הורים מוצאים בו אוזן קשבת. "לאחרונה מישהו סיפר לי שיש לו ארבעה בנים, הקטן חגג בר מצווה. אחרי כמה חודשים שהוא הניח תפילין הוא אמר שנראה לו שהוא לא יניח כל יום, כמו האחים שלו. גם אם אני שם בצד את השקפת העולם, הרגשת המשבר של האבא היא כל כך עמוקה וגם לו מיועד ספר כזה, פחות לתוכן ויותר לרוח הדברים".
השאלות שדורפמן עסוק בהן אומנם מתחילות ממערכת היחסים עם אלוקים והיהדות אבל נוגעות גם בחלקים הקיומיים של החיים כמו אהבה, זוגיות, פרנסה, ילדים, משבר אמוני, נישואי תערובת ועוד ולא תמיד קל לו לתת עצה טובה. "לפעמים צריך להיות האיש הרע, זה ששולח את השואל לעשות שיעורי בית בעצמו, זה שצריך לספר למישהי שלא יכול להיות שכל הבחורים בעולם בעייתיים ושכדאי שהיא תסתכל גם פנימה. זה לא תמיד קל אבל הבירור הפנימי מוביל לנקודות אמיתיות שעוזרות להתקדם".
כבר מגיל 24 דורפמן מלמד ועונה לשאלות של תלמידים. "בהתחלה חששתי מזה מאוד אבל הרב משה שפירא, שעמד בראש מדרשת שובה בעפרה, דחף אותי להיכנס לזה - באתי מהמעבדה של בית המדרש של ישיבת הכותל היישר לעמדת המורה", הוא אומר. דורפמן הסתובב בעוד הרבה בתי מדרש ונפגש עם תלמידי חכמים מכל הזרמים ומכל הסוגים, ובכל מקום המסקנה הייתה זהה. "הדבר הכי חזק הוא בסופו של דבר הקשר האישי. ותמיד פיתחתי אותו דרך מכתבים, אין כמו יחס של מכתב אישי בכתב יד. המשכתי עם מכתבים עד שביטלו את תיבת הדואר ליד הבית שלנו. קצב החיים כבר לא מאפשר את זה, אז עברתי למייל. אבל כדי לא לשחוק לגמרי את היחס האישי אני מקפיד על מייל, אני נמנע משאלות בווטסאפ אבל משתדל לענות עד 24 שעות מהרגע ששלחו שאלה. אני מעדיף להשקיע שעתיים בכתיבת מכתב אישי למישהו מאשר לכתוב מאמר כללי שיקראו 50 אלף איש באיזה אתר. אפשר לרדת לשורש של בעיות ובאמת לעזור ולמצוא עצה. אם מישהו שואל על בדידות אנסה לנתח איתו יחד מהיכן היא נובעת, וזה נכון לאנשים שמתלבטים לגבי זוגיות. כשמישהו כותב הוא משאיר פתח לעשות את הבירור עד הסוף. בדור הזה רבים סובלים מבדידות. התמודדות עם בדידות זו מציאות חדשה כי בדורות קודמים אנשים היו שייכים למשפחה, לקהילה, לסדר כלשהו – הקשר עם המעגלים בחיים היה יותר משמעותי. פעם אפילו הקשר עם מוסד לימודים היה חזק, אוניברסיטה לא הייתה רק מקום לרכישת ידע, זה מקום שאנשים היו מזוהים איתו. לי יש קשר חזק לפלוגה שלי, שגם היו הגרעין הראשון של התלמידים שלי ב'המקום', הם באו ללמוד איתי".
כמה זמן נדרש לך לכתוב תשובה?
"לפעמים זה מהיר כי יש שאלות שחוזרות על עצמן והחומר יושב אצלי בראש, ולפעמים זה לוקח שעות ודורש ממני לפתוח ספרים ולהתייעץ. היה תלמיד חכם גדול, הרב של הרבנים, 'הגרזן' – הרב זלמן נחמיה גולדברג, איתו הייתי מתייעץ הרבה. התחלתי ללמוד אצלו לפני 30 שנה ובהקמת 'המקום' התייעצתי איתו בענייני הלכה כי היה לו רוחב דעת מאוד מרשים. בפסיקה צריך להבין את הסיטואציה, במקרה הזה את הציבור התל־אביבי, והוא הבין".
אילו שאלות חוזרות על עצמן למשל?
יש נושא שחוזר הרבה, וזה נישואי תערובת. יחד עם ההיחלשות של הרגש הלאומי השמיים פתוחים ויש מפגשים עם אנשים מכל העולם, ולהרבה צעירים יש התמודדות קשה בנושא הזה, כי לדוגמה עומד מול מישהי בחור באמת מדהים ויש להם חיבור מעולה אבל הוא גוי, ובצד השני היא לא רואה יהודי שמתחיל בכלל לעניין אותה. באופן דומה נמצאת בספר השאלה של הבחורה שמתלבטת אם להתחתן עם מישהו שלא שומר שבת, וזה יפה מאוד שהיא מסתכלת כמה שנים קדימה ושואלת את עצמה איך ייראה הבית, מה יהיה החינוך של הילדים. זה לא מוקדם מדי. אני לא נותן תשובות אלא מנסה לברר איתם מה חשוב להם".
ובכל זאת הבירורים שלך די מוסללים לטובת ההלכה. יכול להיות שתהיה לך תשובה שלא תוביל לשם, למשל בין בני זוג שאחד מהם דתי והשני לא?
"אני אף פעם לא אגיד במה לבחור, אעשה את הבירור מה חשוב לשואל או לשואלת ואנסה להבין איך הם מרגישים בסיטואציה. אם אדם מרגיש שהוא כל הזמן בהקרבה, קשה מאוד לקיים קשר. אי אפשר להיות בעמדה קורבנית ולהתבאס כשזה יפגום בקשר באופן מהותי. נכון שבזוגיות אנחנו כל הזמן מקריבים אחד למען האחר, אבל למדתי מרבותיי ומבתי המדרש הישנים שמריבות בין בני זוג צריכות להיות מתוך זה שאני רוצה לוותר לך כי אני נהנה יותר מהעובדה שאני גורם לך עונג. אבל אם יש מרירות, הזוגיות פחות בריאה. עוד נקודה היא שצריך לחשוב על הדור הבא, מה המסר שיעבור לילדים? האם במשפחה כזאת ישמרו שבת? לפי הסטטיסטיקה, כנראה לא. אני חושב שמי שעזבו את היהדות לפני כמה דורות גם בחלום השחור שלהם לא דמיינו שהדור הזה יגיע לכזאת התרחקות. אם הם היו יודעים הם לא היו הולכים כל כך רחוק. בהקשר הזה אני מגלה יותר ויותר שהציונות תלויה ביהדות. אני זוכר שבמילואים הייתי שואל את עצמי איך אפשר להסביר את זה שחצי ממי שמגיע הוא חובש כיפה? זה הרי לא מייצג את האוכלוסייה בצורה נכונה. כשהציונות מתנתקת מהיהדות היא מתרופפת כלאומיות. אין בכנסת נציגות למפלגה לאומית לא דתית, יש אנשים כאלה אבל הם לא עוברים את אחוז החסימה. בעיניהם של מקימי המדינה ערכי המשפחה היו מאוד חשובים, ומי שמחזיק את זה היום זה הדתיים. האישה ה'חילונית' בישראל יולדת יותר מכל אישה מערבית וזה בגלל היהדות, כי כולנו קשורים ליהדות שלנו. אני בטוח שבכל חלקי הארץ, להורים חשוב שהילדים שלהם ילמדו יהדות בלי קשר למה הם יעשו עם זה בפועל. אני מאוד אוהב להחזיר את הגמרא לציבור הכללי, אתה לא צריך לשמור תורה ומצוות כדי לא להיות בור בגמרא. כל קורס בגמרא מתמלא מיד וזה כי אנשים רוצים להתחבר ליהדות שלהם. לפני פורים למשל לימדתי מסכת מגילה וגיליתי שאף אחד בקבוצה לא סגור על הסיפור הפשוט של מגילת אסתר – כל כך הרבה תובנות לחיים שלנו, הפרטיים והלאומיים, תובנות לתורת הנפש, ולא יודעים אפילו את הסיפור הבסיסי.
"אני מבין שאת רואה שאני לא נותן מקום רחב לצד שלא ימצא את אלוקים והיהדות בסיפור".
| צילום: ללא
השאלה אם אתה נותן קרדיט לתפיסת העולם שעומדת מולך?
"אני לא רואה תפיסת עולם אחרת מולי, אני לא רואה הרבה מחלוקות, בסוף אנחנו תמיד מתאחדים ומסכימים. יושב מולי אדם שאומר שהוא לא מאמין, אני לא שולף לו הוכחות, אלא עושה איתו בירור מה התפיסה שלו ובסוף יוצא ששנינו מאמינים וכל אחד נותן לזה שם אחר. יש לי כל כך הרבה מה ללמוד מהאנשים ששואלים כי אני לא יודע יותר מהם, לכולנו יש את אותן שאלות וכולנו זקוקים לאותה אמונה כי כולנו חיים באותם קשיים. אני עוזר להם לסדר את המחשבות שלהם או אולי מציע להם להסתכל עליי ככותל, קיר שישמע את מה שקורה אצלם. אני לומד מזה המון, למשל איך להיות אותנטי מול המצוות ומה שאני מרגיש כלפיהן. יש להם גם דרך אחרת להסתכל על הדברים שאנחנו לומדים. לפעמים אני מלמד סוגיה בגמרא שעברתי עליה כבר מאה פעמים ופתאום מישהו מביא כיוון חדש, זה יכול לקרות רק כי הוא בא עם ראש פתוח כל כך".
דורפמן, שאשתו היא דור שני לשואה, מזכיר לא פעם בתשובותיו את ההיסטוריה הכואבת של עם ישראל. "אני חושב שהביטחון שמה שהיה לא יהיה שוב הוא לא נכון, אנחנו צריכים להחזיק בתודעה ההיסטורית הזאת. אנחנו מקבלים את הקיום של הצבא כמובן מאליו, אבל ראינו מה קרה כשצה"ל לא היה מוכן במשך כמה שעות. תמיד כשאנחנו מקבלים החלטה, טוב לשמוע מישהו שהיה במצב הזה לפני כן, אז כשמישהו מקבל החלטה בקשר ליהדות שלו אני חושב שיש מקום לחזור להיסטוריה שלנו ולערכים שהיו מקודשים לנו במשך אלפי שנים ועליהם מסרו יהודים את הנפש – ודאי בנושא של נישואי תערובת ואיזה בית להקים. זה בסדר גמור לא לבחור להמשיך את הדרך הזאת אבל חשוב שהבחירה תהיה בהירה, שיהיה ברור על מה מוותרים. כשמישהו בוחר לחפף, שייקח בחשבון שהדור הבא יחפף בדברים אחרים והנכדים כבר לא יהיו בתמונה. זו כמובן לא צריכה להיות המוטיבציה המרכזית, ההיסטוריה צריכה להיות ברקע ושאדם ימצא את המקום החי והמחובר".
"המקום" - מרכז תרבות ורוח יהודית בלב תל־אביב הוקם אחרי ההתנתקות ודורפמן הצטרף לצוות המרצים. "בהתנתקות הבנו שהסיפור האמיתי היה חוסר היכולת לקבל את הציבור הדתי כמוביל במדינה. אף אחד ממקבלי ההחלטות והתומכים לא חשב שהצעד הזה יביא שלום ושלווה או פתרון ביטחוני. הטיעונים האלה היו חלשים והאווירה הייתה שצריך לקבוע למי שייכת המדינה. הם רצו להוכיח שידם על העליונה. פעם אמר לי השופט צבי טל ז"ל 'לא הצלחתי להבין את חבריי בבית המשפט העליון, איך הם נתנו לזה לעבור ולא נתנו שום הסבר ענייני'. הוא אמר שפסק הדין היה כל כך ארוך כי הוא היה כל כך לא משכנע. ובסוף, כולם נשארו עם שוקת שבורה כי זה היה ביטוי לאובדן דרך – אם אין קדושה בהתיישבות בארץ ישראל, במדינה יהודית, בערכים בסיסיים, אז מתחילים להסתבך גם עם מהי דמוקרטיה. לדעתי זה גם הסיפור של השנים האחרונות.
"למשל, התקשר אליי אבא של מישהו בן 50 שלומד אצלי, כאילו שזו אספת הורים, הוא אומר לי 'אין לי נחת מבן שלי, הוא לא מתחתן, אין לי נכדים, אולי תגיד לו משהו?' כשניסיתי להקשיב לו שמעתי שהוא גם כועס על עצמו שהוא לא העניק לבן שלו ערכים יהודיים, לאומיים, משהו שיחזק את זה שצריך להיות המשך. אני פוגש הרבה דתל"שים ולעומת החילונים שיורדים מהארץ הם פה, כי הם קיבלו משהו שורשי. זה בא לידי ביטוי גם בנובה, ידוע שהיו שם הרבה חבר'ה מבתים דתיים וחרדיים והרבה מאלה שנלחמו ומסרו את נפשם כדי להציל אחרים היו מהם. כלומר ערכי היהדות של מסירות הנפש למען מישהו אחר, הצלת ישראל, ערכי היסוד של אחווה ואהבה נשארו אצלם כל כך חזק, עד מוות. מצד שני, צעירים כיום שואלים את עצמם למה טוב לנו להילחם על המדינה, למה אנחנו תקועים באמצע המזרח התיכון. אני פוגש המון ישראלים בחו"ל, רובם לא ברילוקיישן זמני וגם לא מחוברים לאיזה קהילה ואני חושב שזה כישלון שלנו שלא הצלחנו להאהיב את היהדות ולקבל את כולם. בקהילות אורתודוקסיות בחו"ל אם מישהו יגיע בערב שבת ברכב יכניסו אותו לבית הכנסת בשמחה, לא קיים שם אלמנט ההרחקה. פה בארץ הרבה חילונים שנכנסים לבית כנסת מרגישים זרים ואני מנסה להילחם בדבר הזה ובכלל בהפרדות בין המגזרים. מהשלבים הראשונים של הקמת 'המקום' ועד היום אנשים תוהים מה עושה חבורת הדתיים האלה בלב תל־אביב, לאן הם חותרים. תמיד יהיה מי שישאל מי מממן ומה מסתתר מאחורי הסיפור. לאנשים קשה להאמין שאנחנו פשוט רוצים לעשות טוב כדי להיטיב, זאת היהדות. מי שיש לו ספקות שיבוא ויטעם, שירגיש אם זה אכן כך. תשאלי את החבר'ה שלומדים אם הם מרגישים שזה נטע זר בעיר או אם מישהו מטיף להם, ולא תשמעי שום רמז לזה. אני כל הזמן בודק את עצמי – לאחרונה מישהי התחילה לשמור שבת ושאלתי אותה אם זה בגללנו, היא אמרה שזה קשור בעקיפין אבל זו בחירה שלה בדיוק כמו אחרים שבוחרים להמשיך לא לשמור שבת. התפקיד שלנו הוא להנגיש את היהדות ושכל אחד יחליט מה לעשות איתה. פעם אמר לי ידידי איש התקשורת אסף ליברמן שכל הסיפור של חשש ה'הדתה' שייך לפחדים של הדתיים מעצמם. הוא מספר שלפעמים בחור חרדי מלמד אותו משהו שלא ידע מהמקורות ומיד מתנצל שהוא לא בא להחזיר בתשובה חלילה, והוא עצמו לא מבין את ההתנצלויות האלו. הרי אם מישהו רוצה לתת משהו, פיזי או רוחני, להקדיש זמן ואפילו לשכנע שדרך חיים מסוימת טובה יותר - אפשר רק להעריך את זה ולהודות לו".
עם זאת, דורפמן אינו בורח מאחריותם של יושבי בית המדרש על הרתיעה וההתרחקות שיש לאנשים מסוימים מהתורה. "הסברה יהודית היא מקצוע ואנשים נחשפים לכל מיני זרמים שלה, גם כאלה שלא מספיק טובים. אדם שלא מכיר את השפה של בית המדרש יכול ממש להזדעזע משיעור שיפיצו מאיזה ישיבה אבל זה רק כי יש כאן בעיה בתרגום של השפה, ושהדברים יוצאים מהקשרם. רבנים ומורים הרבה פעמים משתמשים בשפה לא מותאמת שיוצרת חוסר הבנה והדימוי של היהדות רחוק מאוד ממה שהיא באמת. המבחן להצלחה בהסברת היהדות הוא כשתשאלי אדם ברחוב מהי יהדות והוא יגיד דברים כמו אנושיות או אהבה. אני חושש שאנחנו לא שם וזה כישלון של בית המדרש לתווך את עצמו החוצה. בתחילת הדרך של 'המקום' הייתה מישהי שהתקרבה ליהדות ופעם היא אמרה לי שכיסוי ראש נראה לה מצווה בלתי אפשרית, היא שאלה אם לכל הדעות זה חובה. אמרתי לה את האמת, שכן. אבל זו ממש לא התשובה שהיא הייתה צריכה לשמוע, כי היא פגשה קושי והיא הייתה צריכה התייחסות לקושי ופסיקה שמתאימה לה. אני יודע שטעיתי כי היא עשתה בעקבות זה את הדרך ההפוכה. אני לא חושב שיש בכלל מושג כזה של 'הדתה' או של 'להחזיר בתשובה', כי זה לייחס חוסר אינטליגנציה לאנשים. אנשים יודעים היטב מה הם רוצים. מי שבא ללמוד אצלי גמרא מגיע מהסיבות שלו, שהן שונות מאדם לאדם. אני רק צינור להנגיש לו את הגמרא בדרך שקיבלתי מרבותיי, בדרך משכילה, מאהיבה ורלוונטית לימינו. אני מביא אליהם את הגמרא בלי לבקש שום שינוי בלבוש, בהתנהגות או בתפיסה. אני לא חכם יותר מאף אחד, אנחנו לומדים יחד את כל המפרשים ואת כל הפרטים ומנסים לשמוע איך זה מתכתב עם החיים שלנו. אולי כשחילונים יאהבו ללמוד גמרא גם הדתיים ירשו לעצמם לאהוב אותה ולא רק ללמוד אותה בצורה מכנית".