"אתה סופר את הכדורים ומשאיר אחד בשבילך": המסתערבים הראשונים בעזה

המפקד התאושש ונעמד מול ההמון עם הגב לקיר. כוח החילוץ טרם הגיע. הוא הסתכל על ההמון, רגע לפני לינץ', והחליט לא לוותר. הם חונכו לנצח את האויב בכל מפגש, כשם שנכנסו לשטח – כך יצאו ממנו.

(מתוך הספר "יחידת המסתערבים שמשון - המבצעים שלא סופרו", הוצאת מערכות ומודן, 2025)

ספוילר – שני לוחמי צה"ל שהיו באירוע המתואר לעיל, הצליחו להיחלץ בנס מההמון הפלסטיני שסגר עליהם, ויצאו משם בפציעות קלות בלבד. התקרית התרחשה במחנה הפליטים רפיח בדצמבר 1990, ובהחלט לא נחשבה ליוצאת דופן בפעילותה של יחידת שמשון. למעשה, בכל פעולה הלוחמים לקחו בחשבון שייקלעו למצב כזה. "אתה סופר את הכדורים ומשאיר כדור אחד אחרון בשבילך", אומר ד"ר עידן ירון, ששוחח עם עשרות לוחמים לצורך כתיבת ספרו על יחידת המסתערבים שפעלה ברצועת עזה.

בשלושת העשורים שחלפו מאז פירוקה של שמשון נשמעו לא מעט אגדות ומיתוסים באשר למעלליה. לעיתים היא תוארה כדרום־מערב פרוע, יחידה אוטונומית שהוראות צה"ל לא עוברות בה את הש"ג. סיפרו על חיילים שקובעים בעצמם את הוראות הפתיחה באש, ועל סדר יום נטול כללים וחוקים. רבים מהסיפורים האלה רחוקים מהאמת כרחוק רפיח מניו־יורק, ואולי שאבו השראה משמשון אחר שהתהלך באותו האזור לפני כ־3,000 שנה. "אחת התובנות העמוקות שעולות מהספר היא שבניגוד לדימוי, זאת לא הייתה יחידת מחסלים", אומר ירון. "התרשמתי מהריסון של המפקדים והלוחמים, שהיה יוצא דופן בהשוואה לכל היחידות האחרות. בניגוד למבצעי סיכול ממוקד, הפעולות של יחידת מסתערבים נועדו לעצור את היעד ולהביא אותו ארצה בחשאי. זו יחידה שפועלת על פי רוח צה"ל, והוראות הפתיחה באש שלה זהות לאלו של כל לוחם אחר".

לדברי ירון, ההחלטה לחשוף את דבר קיומן של יחידות המסתערבים שמשון ודובדבן נבעה בין השאר מהרצון להפריך את השמועות בדבר יחידות רפאים שעוסקות בחיסולים חשאיים. לפי גרסה נוספת שתיאר הרמטכ"ל דאז אהוד ברק, הסרת מסווה החשאיות נבעה משרשרת של טעויות, אחרי שהעיתונאי מוטי קירשנבאום נשלח לסיור ב"שדו"ב" - כפי שקראו לשמשון ודובדבן בקיצור. כך או כך, קובע ירון, "מבחינת הרמה הערכית והמוסרית, שמשון ודובדבן הן יחידות למופת".

אז מהיכן צמחו המיתוסים על יחידה חסרת משמעת ונטולת גבולות?

"צריך להבין שהפעילות המבצעית יוצרת עומס ושחיקה, צוותים עובדים מסביב לשעון, נוהלי הקרב מהירים ביותר והתכנון לא קיים כמעט". הוא מסביר כי בניגוד ליחידות מטכ"ליות שיצאו ללכוד מבוקשים "כבדים", במבצעים שתכנונם נמשך חודשים רבים, יחידת שמשון פעלה תחת שב"כ ונשלחה בדרך כלל להביא מבוקשים מדרג ביניים, בהתרעה של שעות ספורות. "בפעילות כזאת יש מתח מבצעי גבוה, התרגולות נעשות במסודר, ומערכת הפיקוד פועלת מצוין - כי הדרגות והסמכות הפיקודית לא מספיקות. הקצין צריך להיות הכי טוב והכי מקצועי, אין חוכמות. ואז עוברים עוד יום ועוד יום, והשגרה הרגילה מחוץ לפעילויות נעשית הרבה יותר רופפת. אפשרו להם להסתובב בבסיס במכנסיים קצרים ובכפכפים, וכשהגיע מישהו מבחוץ זה נראה לו מוזר, ולפעמים נתן תחושה של בלגן. היה להם אישור מיוחד לגדל שיער וזקן, ולך תסביר לכוח החי"ר שרואה אותם שמדובר ביחידה מיוחדת, ולכן זה מותר להם. ולמרות כל זאת, ברגע הפעולה כולם נדרכים.

"הייתה שם תרבות כפולה, שהוכיחה את ההפך ממה שצה"ל חשב. בגדוד שריון, למשל, מאמינים שאם לא תהיה ממושמע בשגרה, אין ספק שלא תעשה את הפעילות המבצעית כמו שצריך. שמשון זו דוגמה ליחידה שידעה לעבוד מבצעית בצורה מצוינת, והבינו שחייבים להרפות קצת כאשר חוזרים מהמשימה. אז נתנו להם לישון כשאפשר, ובלי מסדר בוקר ומשימות. צריך לזכור גם שלוחמי שמשון לא נמצאים במוצב לתקופה של ארבעה חודשים ואז ממשיכים הלאה, כמו גדודי חי"ר, אלא יוצאים לפעילות ממוקדת, עושים מה שצריך וחוזרים לבסיס. אגב, בהגדרה היבשה זאת לא סיירת, אלא בגדוד חי"ר מיוחד שעבר הכשרת לוט"ר לצורך פעילות מסוערבת".

מחיר התחרות

מרגע ה"פעל" נכנס הכוח לבית תוך כ־30 שניות, כולל הריצה מנקודת ההיערכות. יאסין שהה בחדר ענק בקומת הקרקע – חשוך, מנורה מהבהבת מעל, סירחון, כמו בית אבות, מלא חתולים. השייח' ישב על כיסא הגלגלים ופניו אל הקיר, כולו מלוכלך. הרכז ניהל את השיחה עמו, והלוחמים ניצבו מסביב ולא התקרבו או הפריעו להתנהלותה. "באנו לקחת אותך לחקירה", הודיע הרכז ליאסין. השייח' הקשיש היה מפוחד למדי (...) הכוחות עזבו את המקום בצורה מאובטחת ומסודרת. הצוות חזר לשטח ההיערכות ונכנס לכוננות לביצוע פעילות בהתאם להתפתחויות בשטח. הניגוד בין שמו המז'ורי של יאסין והשפעתו הרבה ובין המבצע המינורי שהביא למעצרו זעק לשמיים.

(מתוך הספר)

"גם ברגעים הקשים הם עובדים לפי התרגולות, וזוכרים שתפקידם לחזור הביתה עם המטרות בחיים. כמובן, במקרה של סיכון חיים הם יורים. מנטלית זה מעסיק אותם כל הזמן, הם יודעים שהם מסוגלים להיות קילרים, ולכן צריכים להיזהר מאוד בשימוש ביכולות, באקדח וגם בידיים שלהם. אנשים שיש להם יכולות גבוהות משתדלים לא להיכנס לעימות שיכול להידרדר"

שמשון הוקמה רשמית בפברואר 1987, לבקשת מפקד פיקוד דרום באותם ימים, איציק מרדכי. המטרה הייתה להיאבק בטרור המשגשג ברצועת עזה. השיטה - לוחמים שנטמעים לזמן קצר באוכלוסייה, ותופסים את המבוקש בלי לעורר חשד קודם לכן. ביו"ש כבר פעלה יחידת דובדבן בדרך דומה. מאחר שהיחידה החדשה הייתה צריכה להפוך למבצעית מהר ככל האפשר, הוחלט לגייס אליה לוחמים שכבר נמצאים בשירות פעיל. "בהתחלה היה קשה להביא את האנשים הכי טובים מיחידות אחרות, כי המפקדים שלהם לא רצו לשחרר אותם", אומר ירון. "הלוחמים שכן הגיעו לשמשון לא היו דווקא הטובים ביותר, והייתה לפעמים אווירת 'שכונה'. אבל ככל שהיחידה צברה מוניטין, נעשה קל יותר למשוך אליה אנשים, והגיעו נופלי קורס טייס וסיירות מובחרות. האיכות עלתה, והפעילות המבצעית השתפרה בהתאם".

בעיה נוספת שהורגשה בתקופת הבנייה של היחידה הייתה מתח בין־עדתי. "ללוחמים בעלי עור כהה היה הרבה יותר נוח לפעול בשטח רצועת עזה, הם לא היו צריכים להתאמץ כדי להסתוות, חלקם גם ידעו ערבית מהבית, כך שהיה להם יתרון ניכר. ה'לבנים' לעומתם נאלצו להשקיע שעות רבות בהתחפשות ובהסתרה של העיניים הכחולות והעור הבהיר. מתוך זה נוצרו לפעמים מתחים עד כדי שבירה של צוותים. לאט־לאט הגיעו לכך שכולם מבינים ש'חדל שטויות', וצריך לעבוד ביחד למען המטרה".

היחידה, הוא מספר, נבנתה מלמטה, ובתחילה סבלה גם מקשיים ארגוניים. צה"ל החליט אומנם להקים את שמשון, אבל לא השקיע בבנייה מסודרת שלה, והמפקדים היו צריכים להפעיל קשרים ולהשיג בעצמם נשק, תחמושת וציוד מתאים ללוחמים שלהם. בחלוף הזמן התייצב מעמדה של שמשון, והיא זכתה לכבוד והערכה מצד הפיקוד הבכיר. "המפקד השלישי של היחידה, אילן רוזנפלד, יצר צוותים ופק"לים, ייסד דברים שלא היו לפני כן והפך את היחידה למסודרת. מאותו רגע הכול נראה אחרת".

כשאני שואל את ירון אם יש פעולה של היחידה שהמחישה לו מה הייתה שמשון, הוא משיב: "בעיניי, הסיפורים המייצגים ביותר הם אלה שבהם הלוחמים החליטו לא להפעיל את הנשק, ובמידה מסוימת להסתכן, כמובן מתוך ביטחון עצמי רב. הם היו חסונים מאוד, וגם כשעמדו מולם יריבים עצומים, הם ידעו שיוכלו להכריע אותם בידיים. הם פעלו נגד האנשים הכי אלימים ואכזריים שיש, ובכל זאת ידעו לשמור על מקצועיות". בספר הוא כותב: "כאשר לוחם הרג מבוקש ולא הביא אותו חי, במידת האפשר, אנשים לא דיברו איתו ביחידה. פשוט הוקיעו אותו. מפקדי היחידה לא קיבלו התנהגות כזאת, ולא היו מוכנים לעבור לסדר היום. אם התברר בהפקת לקחים כי מפקד פעל שלא לצורך, לוחמים לא רצו לעבוד איתו עוד". לדברי לוחמים המצוטטים בספר, "משימה מוצלחת היא זו שלא נורתה בה ולו ירייה אחת, ובוצע מעצר נקי – המבוקש נלכד ואיש לא נפגע".

איך אפשר להתנהל בקור רוח כשהמון זועם מתקרב אליך?

"הסוד הגדול הוא קודם כול בניית החוסן. הלוחמים ספגו הרבה מכות בהכשרה שלהם, וקורס הלוט"ר היה קשה מאוד – פוצצו להם את הפרצוף, כולם יצאו משם עם אף שבור, ולא מעט צלעו אחר כך. הכניסו אותם למצבים שהם לא האמינו שאפשר לעמוד בהם. בסופו של דבר זה נתן להם יתרון גדול. כשהם בלב חאן־יונס, ועומדים מולם מאות פורעים, והחילוץ מתעכב - הם בוטחים בחברים לצוות, וגם ביחידות האחרות שצריכות להוציא אותם משם. גם ברגעים הקשים הם עובדים לפי התרגולות, וזוכרים שתפקידם לחזור הביתה עם המטרות בחיים, כדי שיהיה אפשר לחקור את המבוקשים האלה ולהוציא מהם מידע. המבחן שלהם הוא לפעול בחלקיק שנייה. כמובן, במקרה של סיכון חיים הם יורים. ברמה המנטלית זה מעסיק אותם כל הזמן, הם יודעים שהם מסוגלים להיות קילרים, ולכן צריכים להיזהר מאוד בשימוש ביכולות, באקדח וגם בידיים שלהם. אנשים שיש להם יכולות גבוהות, משתדלים לא להיכנס לעימות שיכול להידרדר".

בהיסטוריה הקצרה של היחידה נרשמו כמה וכמה תקריות שהסתיימו בנפילתם של לוחמים או בפציעתם, ובדיעבד התברר שעם קצת יותר הכנות לפני הפעילות, התוצאות הקשות היו יכולות להימנע.

"הדבר החשוב בהקשר הזה היה מעגלי למידה קצרים. תרבות התחקירים בשמשון הייתה מפותחת מאוד, אחרי כל חזרה מהשטח התקיים תחקיר מבצעי מסודר, והלקחים נלמדו מהר. הם הקדימו את זמנם בהיבט הזה. התקריות נבעו בין השאר מכך שהיו צריכים להמציא את תורת הלחימה והשיטות מאפס. כשהמפקדים משמשון הגיעו בפעם הראשונה ליחידת דובדבן וביקשו ללמוד על שיטות ההסתערבות - הם סורבו. לא רצו להראות להם את החומר, מתוך יצר תחרות, ולכן בשמשון פשוט היו צריכים להמציא את הגלגל מחדש. זאת בעיה שקיימת בלמידה הארגונית בצה"ל: כולם לומדים מחדש בכל פעם, כי אין שיתוף.

"חלק מאופי היחידה היה הרצון לרצות את השב"כ כדי שייתנו להם עוד פעילויות מעניינות בשטח. לכן בתוך חודש אחד הם היו יוצאים לעשרות מבצעים של מעצר מבוקשים מדרג שני ושלישי. זה היה יכול להתרחש כמעט מדי יום, גם אם זה אומר להיכנס אחרי תכנון מועט, להיתקל ב'פאודה' ולשלם מחיר. בתקופות מסוימות היה דגש על 'ועדות ההלם' (זרוע צבאית שפגעה במשתפי פעולה עם ישראל - י"א), ובכל ערב צוות אחר יצא לפעול נגדם. לפעמים לוחמים סיימו פעילות בלילה, ישנו שעתיים ויצאו אחר כך לפעילות נוספת. זה היה שוחק מאוד, אבל הם החזיקו מעמד".

לכוון אקדח לסבתא

פאודה - כאוס, בלגן, או בלשון הצה"לית הרשמית "התפרעות המונית אלימה". התופעה הוגדרה כהתקהלות אלימה של אנשים, המלווה ביידוי אבנים או באמצעים קרים אחרים, לרבות הנחת מחסומים והצתת צמיגים בנתיבי תחבורה. (...) פאודה מתפרצת כמו סערה ביום בהיר. התושבים המקומיים משתגעים ולא מעניין אותם דבר. הם משליכים לעברך מהרחובות ומהגגות מכל הבא ליד, וצרים עליך מכל הכיוונים. גם אם אתה יורה, הם אינם נרתעים. ההמון זועם ונוהם.

(מתוך הספר)

"אתה לא יכול להבין מה זה פאודה", קובע ירון, אחרי ששמע מלוחמי היחידה כיצד נחלצו בעור שיניהם מאירועים כאלה. "זה פחד מוות. רבים מהמפקדים אמרו לי שזאת הייתה טעות איומה, להטיל משימות כאלה על ילדים בני 19 בלי שום ניסיון חיים. פעילות כזאת צריכה להיעשות על ידי גברים בוגרים ושקולים יותר, כמו בימ"מ.

"ישבתי עם אחד הצוותים במסעדה, סכין נפלה לרצפה, ופתאום כולם קמו עם אקדחים שלופים. ככה הם חיים – במסעדות הם תמיד יושבים מול הפתח, הם מחנים את המכונית כשהפנים החוצה, מסתכלים לכל הכיוונים לפני שיוצאים לרחוב. לא כולם, אבל חלק גדול כן"

"אתה מחזיק את הלוחמים בסיר לחץ קשה לאורך תקופה, הם כבר לא זוכרים מתי יצאו הביתה בפעם האחרונה, וכשהם יוצאים – הם צריכים לשמור על פאסון, ולא לחלוק סיפורים עם המשפחה. רבים מהמפקדים והלוחמים שילמו מחיר אישי כבד על התקופה המטורפת הזאת, של עודף אדרנלין, פעילות בלתי פוסקת וחוסר יכולת להירגע. יש תסמינים שמלווים אותם עד היום. ישבתי עם אחד הצוותים במסעדה, סכין נפלה לרצפה, ופתאום כולם קמו עם אקדחים שלופים. מדובר על גברים בני יותר מארבעים. ככה הם חיים – במסעדות הם תמיד יושבים מול הפתח, הם מחנים את המכונית כשהפנים החוצה, מסתכלים לכל הכיוונים לפני שיוצאים לרחוב. לא כולם, אבל חלק גדול כן".

צה"ל, אומר ירון, לא ניסה לעזור להם לחזור לשגרת חיים רגילה. "בזמן שירותם הסדיר לא הייתה במערכת מודעות לטיפולים פסיכולוגיים. החיילות ביחידה – מש"קיות ופקידות - היו ממלאות גם את התפקיד הזה כשהלוחמים חזרו מפעילות. אז לא ידעו לעשות את סדנאות העיבוד שעושים היום אחרי משימות. בצבא התעלמו במשך שנים מכל מה שקשור לפוסט־טראומה. טיפול נחשב משהו לא גברי. היום הרבה יותר מודעים לעניין הזה, אבל אני חושב שיש עדיין בעיה גדולה. תמיד מי שהכי זקוק לטיפול לא מקבל את הטיפול הראוי".

זה מעסיק אותם היום? הם הולכים לטיפולים?

"רבים מלוחמי היחידה נשארו תקועים שם עד היום. מבחינתם זו חוויית החיים. אני מלווה עכשיו שניים מהם - אחד במצב פוסט־טראומטי קשה, לא יכול לקיים מערכת חיים תקינה, נמצא בטיפול פסיכיאטרי ומקבל כדורים. עברתי על החומר הרפואי שלו, ואין סיפורים כאלה בעולם. עם הבחור השני הצלחתי ליצור קשר במקרה, כי הצוות שלו לא ידע איפה הוא. הוא עבד בישראל כווטרינר, ופתאום נעלם, טס לארצות הברית, ועכשיו הוא באירופה, מסתובב אבוד. הבנות ששירתו ביחידה אמרו לי לשים לב אליו, ושהוא זקוק לתמיכה".

יכול להיות שפירוק היחידה הוא אחד הגורמים לריבוי המקרים? אולי זה נתן ללוחמים תחושה שאין להם בית לחזור אליו?

"הפירוק, שהוחלט עליו בגלל סיום הממשל הצבאי ברצועה, היה מבחינתם אירוע קשה. רובם לא השלימו עם ההחלטה הזאת וחשו שהיא שגויה, מעטים כן הסכימו והבינו. אבל זה לא מקור הטראומה; ברוב המקרים היא נובעת מאירוע שנצרב בתודעה ולא עבר עיבוד מעולם.

"אחד החיילים סיפר לי שבזמן השירות הוא גר אצל סבתא שלו, וכשהיא ניגשה אליו פעם להעיר אותו, הוא שלף אקדח והצמיד לה לרקה. הרבה בנות זוג של יוצאי שמשון מתעוררות בלילה ומוצאות אקדח צמוד לראשיהן. האנשים האלה לא יכולים לסמוך על אף אחד, רואים סיכון בכל דבר, פותחים 'זיגים' ברחוב. הדברים האלה נחרתים עמוק".

אבל ירון מבקש להדגיש שהרוב הגדול של יוצאי היחידה הקימו משפחות והשתלבו היטב בחיים האזרחיים. "יש להם חוסן אישי גבוה. אבל חלקם מרגישים שהשאירו אותם מאחור, כי המדינה לא ידעה לטפל בבעיות שהתעוררו, לא נתנה תמיכה נפשית וחברתית, וגם היום זה לא נעשה באופן מלא. האנשים האלה שילמו את המחיר פעמיים – גם כשסיכנו את חייהם בזמן השירות, וגם אחר כך, כשהיו צריכים להתמודד עם החוויות שנותרו".

זיכרונות ללא שמות

ד"ר עידן ירון מתגורר בצור־הדסה, נשוי, אב לחמישה וסב לתשעה. הוא נולד בירושלים, התגייס ליחידת חי"ר משוריין, וכבר 52 שנה משרת במילואים. במשך תקופה מסוימת הוא היה פסיכולוג ארגוני במטכ"ל, ובעת כהונתו של משה יעלון כרמטכ"ל עבד לצידו ירון בתור "יועץ לענייני חשיבה". כן, היה תפקיד כזה.

אחר כך הוא עבר ללוות את תחום הצלפים בצה"ל. "החלטתי שנושא הצליפה הוא המעניין ביותר, כי הוא כולל את כל השאלות מכל התחומים – שאלות צבאיות, אתיות, מוסריות, מבצעיות וגם נפשיות, בהתמודדות עם הריגה". הוא הגיע לבית הספר ללוחמה בטרור, ניהל את הידע בתחום הצלפים בכל צה"ל, ובעקבות תפקידו שם כתב את הספר "משפט, לחימה ואתיקה צבאית" (הוצאת כרמל). בהמשך שירת ביחידה מודיעינית־מבצעית מסווגת, ואז עבר לפיקוד הדרום. בשנים האחרונות הוא משתתף כנציג האקדמיה ב"ועדות המצפון" של צה"ל, שם דנים במקרים של מיועדים לשירות שמצהירים כי אינם יכולים להתגייס מטעמי מצפון.

בשירותו ביחידה המודיעינית־מבצעית המסווגת ההיא פגש ירון את אבי פרידמן, יוצא שמשון. עם פירוקה של שמשון עבר פרידמן ליחידת אגוז, פיקד שם על צוות, ובמילואים היה מפקד גדס"ר. "אבי הכניס אותי ליחידה וחיבר אותי לכל הראיונות שעשינו", אומר ירון. כשהבין שאי אפשר לעסוק בשמשון ובעשייה שלה בלי להתייחס לפעילות המשותפת עם שב"כ, הוא פנה לעוזי ברזילי, שעמד בראש חטיבה סיכולית בשב"כ. "עוזי הוא חבר יקר שלי, ואנחנו עובדים יחד על הרבה דברים", אומר ירון. ברזילי, שריכז את הפעילות בעזה בתקופת האינתיפאדה השנייה, סייע לו בהבנת תמונת המצב ובראיונות עם אנשי שב"כ.

"כל אחד מהמרואיינים נתן גרסה קצת שונה לאירועים, כל אחד היה בטוח שהוא צודק, ואני ניסיתי לשקלל. היו שאמרו לי שעשיתי עוול היסטורי, כי 'זה לא בדיוק מה שקרה'. כהיסטוריון אתה לוקח הרבה סיפורים, מצליב מה שאפשר, בונה תמונה, ותמיד אתה חוטא לאמת במידה מסוימת"

במשך שלוש שנים ראיין ירון עשרות אנשים, הן מיחידת שמשון עצמה והן מכל שרשרת הפיקוד שמעליה - מהרמטכ"ל אהוד ברק, דרך המפקדים של פיקוד הדרום, אוגדת עזה והחטיבות הרלוונטיות, ועד מפקדי היחידה לדורותיהם. פרידמן וברזילי העניקו את הערותיהם המקצועיות, ובהתאם לכך חזר ירון לשטח והמשיך לראיין ולהוסיף מידע וסיפורים. "בעבודה הזאת למדתי להכיר את שמשון מבפנים. המורכבות הייתה להפוך את המידע הזה למשהו סיפורי. כל סיפור קרב הוא למעשה רַשומון. כל אחד מהמרואיינים נתן גרסה קצת שונה לאירועים, כל אחד היה בטוח שהוא צודק, ואני ניסיתי לשקלל. היו שאמרו לי שעשיתי עוול היסטורי, כי 'זה לא בדיוק מה שקרה'. כהיסטוריון אתה לוקח הרבה סיפורים, מצליב מה שאפשר, בונה תמונה, ותמיד אתה חוטא לאמת במידה מסוימת".

בגרסתו הראשונה של הספר, הוא נבנה לפי סדר מפקדי היחידה: "על כל אחד הסברנו איך הוא בנה את תורת הלחימה, את ההכשרה ואת הפעילות המבצעית. אלא שעמותת שמשון וחלק מהלוחמים אמרו שנתנו יותר מדי קרדיט למפקדים שאת חלקם הם מעריכים פחות. הם ביקשו שלא כך ייבנה הספר".

גם ממרחק הזמן הם עדיין סוחבים משקעים כלפי המפקדים שלהם?

"אתה לא יודע כמה פוליטיקה יש בדברים האלה. חלק מהלוחמים עשו איתנו ברוגז".

אתגר נוסף היה קשור להוצאה הצבאית "מערכות", אחת הטובות ביותר בתחום. "אמרו לנו: 'אנחנו לא מוצאים ספרי יחידה. זו הוצאה מכובדת, ואי אפשר שכל יחידה תוציא אצלנו ספר'. גם הם דרשו מאיתנו לשבור את הכרונולוגיה, ושהספר לא יהיה סביב סיפורי גבורה. נוצרה מקבילית כוחות מורכבת מאוד – מפקדים בעלי שיעור קומה והשפעה שרצו להותיר חותם, מפקדים בדרג הביניים, העמותה והלוחמים, וגם ההוצאה שמוכנה לקבל את הספר רק בתנאים שלה".

בסופו של דבר החליטו המחברים ליצור שילוב: להתחיל בחלק כרונולוגי קצר, אחר כך לסקור את יחידות המסתערבים השונות וסיפוריהן, לאחר מכן לעבור לסיפורי הקרבות - ליבת הספר - ולבסוף להציג דילמות. "משם היינו צריך להוציא את השמות, וזה כאב לאנשי היחידה. הצעתי להם להראות למשפחות שלהם אילו סיפורים הם שלהם. מעבר לזה יש הרבה חומרים שאספנו אך לא נכנסו לספר, ואני מוכן לתת אותם לעמותה".

ויש חומרים שלא יוכלו להתפרסם: "ברגע שאתה עוסק בשב"כ, יש צנזורה של הארגון, ואז גם מחלקת ביטחון מידע של צה"ל, ואז ועדת שרים, כי עובד מדינה חתום על הספר. עוד שכבה ועוד מסננת, וכל אחד אומר מה להוריד. חלק גדול מהפרטים אסור לפרסם כי גם היום צה"ל עושה שימוש בפעילות מאותו הסוג. כמה אפשר כבר להמציא בתחום ההסתערבות".

נדמה שסדרות שמבוססות על אירועים ויחידות כאלה, כמו "פאודה", כבר חשפו הכול.

"אילו הייתי מחבר ספר בדיוני, יכולתי לכתוב כל מה שארצה. אבל ספר צבאי שמתאר את מה שקרה לא יכול לפרט. הסברנו להם שאם ימשיכו להוריד לנו דברים, לא יישאר כלום".

בעבודה על הספר הזה בנה ירון את היסוד לספר נוסף, שיעסוק בסיכולים הממוקדים מהאוויר. הוא וברזילי התעמקו בנושא, ראיינו אינספור אנשי שב"כ, אספו חומרים ושמעו עדויות על מדיניות הסיכולים בעזה וביו"ש, אך שב"כ עצר את העבודה. "אמרו שגם זה חושף שיטות פעולה, ונאסר עלינו להוציא את הספר, אבל הוא מוכן".

"לוחמי שמשון ניזונו מהשב"כ, והייתה להם היכרות מעמיקה עם מחנות הפליטים. הם בנו משהו שאף יחידה אחרת לא יכלה ליצור. מאז אין שום דבר כזה. לאורך שנים רבות אתה לא שם, ועכשיו מתברר שה'רגליים בקרקע' חשובות מאוד, וכל האמצעים האחרים – חיל האוויר, אותות והאזנות - לא מוכיחים את עצמם"

ספר אחר שמתקרב למכבשי הדפוס עוסק ביגאל עמיר וברצח רבין. "סיימנו אותו, וכרגע מחכים לאישור האחרון של שב"כ ושל ועדת השרים. אני עומד כבר שנים בקשר עם יגאל וחגי עמיר וכל המשפחה, עם כל חוקרי השב"כ שעסקו בתיק, ועם ראש צוות החקירה של המשטרה. בספר הזה אני מתייחס לכל תיאוריות הקונספירציה".

ולאילו מסקנות אתה מגיע?

"הספר מראה שלכל התיאוריות הללו אין יסוד. אבישי רביב לא היה מעורב בתכנון הרצח, ואנחנו מוכיחים את זה בצורה ברורה. אנחנו מציגים באופן מסודר את סוג הנשק והתחמושת, אופי הפציעה של רבין, מסלול הנסיעה לבית החולים, הטיפול הרפואי והניתוח הפתולוגי שמפרט את זוויות הפגיעה. הספר עונה כמעט על כל הדברים, אבל יש כמה סימני שאלה שנותרו, ואנחנו לא יכולים לתת עליהם תשובות. למשל מי צעק 'סרק, סרק', וההודעה של אבישי רביב בביפר (דקות אחדות לאחר ההתנקשות שלח רביב הודעה לעיתונאים: "הפעם פספסנו, בפעם הבאה נצליח" – י"א). מי שפתוח ומוכן לקבל יוכל להבין מה המניעים של יגאל עמיר, מה המשפחה חושבת על זה, מה המשטרה יודעת".

לפני סיום, אי אפשר לא לשאול: אילו המשיכה יחידת שמשון להתקיים ולפעול ברצועת עזה, האם היא הייתה יכולה למנוע את מתקפת 7 באוקטובר, או לפחות לשפר את המענה הצה"לי?

ירון מתקשה לתת לכך תשובה חד־משמעית. "אחת הבעיות הגדולות הייתה שהתרגלנו להסתמך בעיקר על מודיעין אותות, סיגינט, ולא על מקורות אנושיים, יומינט. מי שהיו הכי משמעותיים במערך היומינט היו רכזי שב"כ. בקדנציות של ארבע־חמש שנים הם למדו להכיר את השטח, ידעו על כל רחוב, בית, משפחה וחמולה. לוחמי שמשון ניזונו מהשב"כ, והייתה להם היכרות מעמיקה עם מחנות הפליטים. הם בנו משהו שאף יחידה אחרת לא יכלה ליצור.

"מאז אין שום דבר כזה. לאורך שנים רבות אתה לא שם, ועכשיו מתברר שה'רגליים בקרקע' חשובות מאוד, וכל האמצעים האחרים – חיל האוויר, אותות והאזנות - לא מוכיחים את עצמם. חשבנו שהאמצעים הטכנולוגיים פותרים כל בעיה ומשמשים תחליף, אבל זה לא עבד. האם אפשר לשנות את המצב, לצאת מהשטח ועדיין לשמור על אמצעים כאלה? זה קשה מאוד".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il