"לא יכולה להמשיך להיות מגדל שן": השינוי בספרייה הלאומית

כאשר דוד בלומברג עמד על במת טקס הנחת אבן הפינה לספרייה הלאומית החדשה, בראשית האביב של 2016, הוא פתח בברכת שהחיינו, בשם ובמלכות. רעד ההתרגשות שנשמע בקולו נבע לא רק מחשיבות האירוע, אלא גם בשל נגיעתו העמוקה בזיכרונות אישיים. בלומברג, אז יו"ר דירקטוריון הספרייה, סיפר על אביו, פועל פשוט מחיפה, שספרים היו אהבת חייו. את משכורתו הדלה השקיע ברכישת ספרי היסטוריה, למורת רוחה של רעייתו, שהתלוננה על המקום הרב שהספרים תופסים.

אותו חלום ישן של תרבות, ידע ונגישות לכול, עמד להתגשם בקנה מידה לאומי. חזונה של הספרייה הלאומית המתחדשת סימן דרך חדשה במסלולו של המוסד הוותיק: דמוקרטיזציה של הידע, פתיחת השערים לכולם, ויצירת בית תרבותי נגיש שכל אדם, לא רק חוקרים וסטודנטים, יוכל לשבת בין מדפיו ולהרגיש שייך.

המעבר מן המבנה הישן, בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, אל משכנה החדש של הספרייה הלאומית בקריית הממשלה לא הרחק משם, לא היה רק מהלך לוגיסטי או ארכיטקטוני, אלא שינוי עמוק בזהות המקום ואופיו, ממגדל השן האקדמי אל הציבור הרחב. מספרייה ששירתה בעיקר חוקרים ואנשי רוח, הפכה הספרייה הלאומית למוקד עלייה לרגל, והיא משלבת עבודה מחקרית לצד פעילות תרבותית שוקקת.

השערים נפתחו לפני קצת יותר משנה וחצי, והציבור נענה. כאלפיים איש פוקדים את הספרייה מדי יום, מחוקרים וסטודנטים ועד פנסיונרים ותיירים. האווירה המזמינה באולמות הקריאה, התאורה הטבעית הנדיבה ופינות העבודה הנוחות גרמו לכך שהספרייה הפכה לחלל עבודה פופולרי. 600 מקומות הישיבה באולמות הקריאה מלאים כמעט לחלוטין, והמסדרונות הומים קבוצות המשתתפות בסיורים מודרכים. לצד אולמות הקריאה, הספרייה כוללת מרחבי תצוגה לתערוכות קבועות ומתחלפות, המציגות את אוצרות התרבות והרוח של מדינת ישראל והעם היהודי; אודיטוריום מרווח ובו 480 מקומות לאירועי תרבות ועיון; מרכז מבקרים חדשני ואינטראקטיבי; ומרכז פדגוגי מרווח למפגשים וסדנאות.

במהלך שנת 2024 נכנסו בשערי הספרייה כחצי מיליון מבקרים, וכאמור, ביום ממוצע מגיעים לבניין כאלפיים איש. לשם השוואה, אולם הקריאה של הספרייה במשכנה הקודם הכיל בממוצע כמאה איש ביום. "זה הרבה יותר ממה שתכנַנו, וזאת בשנה שאין בה תיירות נכנסת", אומר אורן וינברג, מנכ"ל הספרייה הלאומית. "אני מעריך שאם הייתה תיירות חוץ, המספרים היו גבוהים בעוד כמה עשרות אחוזים. כרגע המכסה מלאה גם כך, ומבחינתנו זו הצלחה מסחררת. אבל ההצלחה בשבילנו היא לא רק במספרים; אנשים חוזרים ואומרים לנו שהמקום הזה נותן להם נחמה, תקווה, ויותר מזה – הקשר ומשמעות. זה דבר שהוא מיוחד לשנה הזו, והוא ממחיש עד כמה אנשים מחפשים רוח להיאחז בה ולא רק חוויה רגעית".

היציאה מהאוניברסיטה

תהליך ההתחדשות שעברה הספרייה החל עוד בשנותיה האחרונות במשכנה הקודם, אבל כדי להבין את עומק השינוי יש לחזור לשורשים: הספרייה הלאומית, או בשמה הקודם "בית הספרים הלאומי", נולדה עוד לפני קום המדינה, בירושלים של שלהי המאה ה־19. את הגרעין הראשוני סיפק הנדבן יוסף חזנוביץ, שתרם כ־8,000 ספרים מתוך חזון של התחדשות תרבותית בארץ. סביב התרומה הזו התגבשה קבוצה של אנשי רוח ובהם אליעזר בן־יהודה, דוד ילין ויחיאל מיכל פינס, שהאמינו כי מוסד כזה צריך להיות פתוח לכלל הציבור, מוסד עממי של ממש. היו גם מי שהתנגדו לרעיון ובהם רבני ירושלים, שחששו מחילול שבת ומנהירת תלמידי ישיבות למקום, אך היסודות הונחו והחזון יצא לדרך.

נקודת המפנה הגיעה ב־1925, עם חנוכת האוניברסיטה העברית, שבית הספרים הפך לחלק ממוסדותיה וקיבל את שמו הרשמי: "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי". לאורך כמעט מאה שנה תפקדה הספרייה בפועל כספריית מחקר אקדמית, סגורה כמעט לחלוטין בפני הציבור הרחב. פרופ' שמואל הוגו ברגמן, מנהלה הראשון, הסתייג כבר בשנות השלושים משיוכו האוניברסיטאי של מוסד שאמור היה להיות נכס לאומי. למרות היותו איש אקדמיה בכיר, השקיע ברגמן בפיתוח הצד העממי של הספרייה. המציאות האקדמית־תקציבית, ובעיקר המשברים הכלכליים של האוניברסיטה, דחקו את הספרייה לשוליים והשפיעו לרעה על תחזוקת אוספים, רכישות מחו"ל ונגישות לקהל הרחב. מספר המבקרים הלא־אקדמיים לא עלה על כמה מאות בשנה, ולילדים ונוער כלל לא הותרה הכניסה.

בשנת  1992 נחנך מבנה בית המשפט העליון, תרומת משפחת רוטשילד. בנאומו בטקס הצהיר הלורד ג'ייקוב רוטשילד כי המשפחה מעוניינת לתרום למדינה מוסד תרבותי נוסף. המיזם המתאים ביותר היה הספרייה הלאומית, ובעקבות זאת החל מו"מ אינטנסיבי בין שלוש רשויות: קרן רוטשילד כגורם מממן, האוניברסיטה העברית כבעלת הזכויות בספרייה, ומדינת ישראל כגורם שלישי.

רוטשילד התנה את תרומתו בחקיקת חוק שיגדיר את הספרייה כמוסד לאומי, בדומה לבית המשפט העליון. קרן רוטשילד מינתה את דוד בלומברג כנציג מטעמה במו"מ מול האוניברסיטה לעניין ההתחדשות; בהמשך הוא הפך ליו"ר הדירקטוריון. החוק, שנחקק ב־2007, הסדיר את מעמד הספרייה, חזונה ומטרותיה, והגדיר אותה כחברה לתועלת הציבור בבעלות משותפת של האוניברסיטה והמדינה. הייתה זו נקודת מפנה, שממנה ואילך החל החזון להפוך למציאות. החוק קבע שהספרייה תתמקד באיסוף ושימור, ככל ספרייה, אך לצד תפקודה כספריית מחקר תעסוק גם בהנחלת אוצרות הרוח של העם ובהיפתחות לציבורים מגוונים. ב־2008 נחתם הסכם שבמסגרתו הפכה הספרייה לחברה לתועלת הציבור, ובמשך שנה התקיים תהליך חשיבה על ההתחדשות המתוכננת ועל אופי התרחבות לקהלים שונים דרך תרבות, חינוך ודיגיטל.

האוניברסיטה העברית ביקשה להשאיר את הספרייה בתחומי הקמפוס, אך נתקלה בהתנגדות ובטענה שכדי להנגיש את הספרייה לכלל הציבור יש להוציא אותה מחוץ לגבולות האוניברסיטה. בדיעבד ההחלטה הוכיחה את עצמה, שכן הותרתה בתחומי האוניברסיטה הייתה מגבילה את הנגישות אליה, למשל עקב כפיפות לשעות הפתיחה שלה. אותה תפיסה ביקשה גם להוציא את מבנה הספרייה אל מרחב ציבורי נטול גדרות, כדי ליצור חוויית ביקור מזמינה ונגישה.

"הסתכלנו על הבניין הישן, ראינו מה עובד יותר ומה פחות, ובתהליך הדרגתי בנינו את סדר היום שלה מחדש", אומר אורן וינברג. "החשיבה הייתה שהאוספים שלנו יכולים לשמש להשפעה תרבותית וחינוכית, וגם להוות מפגש לקהלים וקהילות שונות. הספרייה לא יכולה להמשיך להיות מגדל שן, וגם הבניין החדש נבנה מתוך אותה תפיסה. אולמות הקריאה הם המרכז, והם עטופים במסלולי התערוכות, חוויות המבקרים ופעילויות החינוך".

אורן וינברג, מנכ"ל הספרייה: "כדי לקבל ספריית מחקר טובה ואיכותית אי אפשר להישאר רק במודל הישן וצריך להשקיע גם בצד התרבותי. המדינה לא מוכנה להשקיע במקום שמשרת מעט מאוד אנשים, והסכומים שנדרשים פה הם גדולים מאוד"

אזור ייעודי לחוקרים

במבחן התוצאה, אין ספק שמדובר במוסד המרהיב ביותר בירושלים, ובין היפים ביותר במדינה כולה: הספרייה הלאומית החדשה משתרעת על פני 46 אלף מ"ר וכוללת שש קומות מעל הקרקע וחמש קומות תת־קרקעיות. עלות ההקמה הגיעה ל־845 מיליון שקלים, כאשר רוב הסכום נסמך על תרומות, ורק 15% מהתקציב הגיע ממימון ממשלתי.

אלפים מגיעים מרחבי הארץ כדי לבקר בשכיית החמדה החדשה, והפופולריות של המקום עלתה על כל הציפיות. מטבע הדברים, המציאות הזו יצרה גם אתגרים ובהם עומס המבקרים באולמות הקריאה. בחופשת הסמסטר האחרונה, למשל, התמלאה הספרייה במאות סטודנטים ירושלמים שהעדיפו אותה כמרחב למידה על פני חללי הלימוד באוניברסיטאות או בתי קפה בעיר. הדבר יצר מחסור חמור במקומות ישיבה ייעודיים לקהילת המחקר. כך למשל, החלל המזמין של ספריית גרשום שלום משך אליו סטודנטים שאינם עוסקים כלל בתחומי הקבלה והחסידות, ורק חיפשו מרחב שקט ללמידה למבחנים.

חוקרת צעירה ששוחחתי איתה סיפרה עד כמה ספריית שלום במתכונתה הקודמת שימשה מוקד מפגש חיוני לקהילה המחקרית, מקום שחיבר בין אנשים. בניגוד לאופייה הממודר וההיררכי של האקדמיה, בספריית שלום היה אפשר לגשת ישירות לחוקר ממוסד אקדמי אחר, לשוחח איתו וליצור קשרים מקצועיים. ואולם כעת רבים פוקדים את הספרייה כחלל עבודה נוח ואסתטי ולא בהכרח בשל תכולתה הספרותית והאנושית, וכך שיחות שקטות בין חוקרים, שהיו מקובלות לדבריה בספריית שלום הישנה, הפכו להפרעה. ריבוי המבקרים יצר גם מחסור במקומות ישיבה בחלל הייעודי, ואף בתאי אחסון לתיקים.

הנהלת הספרייה, שזיהתה את הבעיה, החליטה להקצות מקומות ישיבה לחוקרים ולתעדף את אנשי הרוח הפוקדים את המקום למטרות מחקר. וכך, לפני כמה חודשים הוגדרו ספריית גרשום שלום וחלל נוסף בקומת הקריאה כמיועדים לשימושם של בעלי "כרטיס חוקר", המונפק לזכאים ומאפשר להם לשבת בחללים הללו. הכניסה לאולמות הקריאה בכלל מותנית בהצגת "כרטיס קורא", המונפק למבקשים ומונע מתיירים וממבקרים מזדמנים, בהם בני נוער, להיכנס ולהפר את השקט באולמות.

איך אתה רואה את העובדה שאנשים באים לא בשביל הספרים אלא בשביל הכיסא?

"למה שיפריע לי שאנשים באים כדי ללמוד?", משיב המנכ"ל אורן וינברג, ומספר על אחת הדילמות שליוו את תהליך עיצוב הספרייה החדשה. "בהרבה ספריות אוניברסיטאיות בעולם הוציאו את הספרים מהספרייה והפכו את הספריות למקום מפגש ולמידה. אנחנו לעומת זאת רצינו דווקא להכניס 200 אלף ספרים לתוך אולמות הקריאה ולעטוף את מקומות הישיבה בספרים. זו הצהרה בנוגע למשמעות הספרייה ועתיד הפרינט. לעצם הנוכחות ליד הספר, המדיום, הפורמט והתוכן – יש משמעות. זה לא עוד מקום לעבוד בו. זה מקום שעטוף בחוכמה ובאינסוף סיפורים, ויש משמעות לאיפה אתה יושב ועובד.

"בתהליך הזה עשינו עבודה עם הקוראים הוותיקים. ישבנו איתם וחשבנו על היחסיות הנכונה בין מקומות ישיבה לספרים. אנחנו רצינו להכניס יותר ספרים ואילו הם רצו יותר מקומות ישיבה, בין היתר בגלל שמקבלים את הספר מהר מאוד מהמחסן. אנחנו התעקשנו שיהיו ספרים באולמות, כי גם אם אף אחד לא ייגע בספר הפיזי, עדיין יש לו משקל. יהודים מחזיקים היסטוריה ארוכה של ספרים. אז גם אם עמוס עכשיו, בסוף דברים מתאזנים. זה מקום חדש, עוד נגיע לאיזון".

מה קורה בעולם

המעבר למבנה החדש יצר תנאים חדשים והזדמנויות לפיתוח ושדרוג, אך כמו בכל תזוזה טקטונית שמחוללת שינוי עומק – לצד מי שנהנים מפתיחת השערים לקהל הרחב, יש מי שפחות שמחים על כך. בחודשים האחרונים התקיים ברשתות החברתיות שיח ער וסוער בקרב חוקרים ותיקים שפוקדים את הספרייה במשך שנים, במשכנה הקודם והנוכחי.

אחת הטענות המרכזיות נוגעת להפיכת הספרייה למעין אתר תיירותי; במקום מתקיימת פעילות שוקקת בדמות סיורים מודרכים לאורך כל שעות היום, במסדרונות ובחללים שונים בספרייה. אף שהפעילות אינה חודרת לאולמות הקריאה עצמם, יש מי שסבורים שהאווירה הכללית שנוצרת – תוססת, עמוסה וקולנית יחסית – פוגעת באופייה השקט של הספרייה כמקום מחקר ולימוד, השואף להעניק סביבה של ריכוז ושלווה לעבודה אינטלקטואלית ממושכת. החשש הזה עלה כבר לפני שנים, עוד בשלב בניית החזון, כאשר מנהל הספרייה הלאומית דאז, פרופ' מלאכי בית־אריה, טען כנגד תומכי ההתחדשות: "זה יהפוך להיות מתנ"ס רחביה".

דוד בלומברג, לשעבר יו"ר דירקטוריון הספרייה: "החלום שלי היה שבכל בוקר יבואו לספרייה שתי כיתות א' מכל גווני הקשת של בתי הספר בארץ, ויקבלו את הספר הראשון שלהם בספרייה הלאומית. זו חוויה שהם לא היו שוכחים כל חייהם"

טענה שנייה נוגעת לתעריפי השירותים השונים שהספרייה מעניקה. מבחינת חוקרים המבקרים תדיר בספרייה הלאומית, החניה בתשלום יומי של 64 שקלים נתפסת כיקרה עבור מי שפוקד את המקום באופן תכוף, מה שמוביל רבים לחנות במוזיאון ישראל ולהתחזות למבקרים בו. גם מחירי שירותי הסריקה והקפטריה מצויים בקצה הגבוה של הסקאלה. לאחרונה מוצעת בקפטריה הנחה קבועה לחברי מועדון, אך דמי ההצטרפות הגבוהים מעוררים ספק לגבי הכדאיות.

"המחירים בקפטריה לא שונים בהרבה מהמחירים במקומות אחרים", משיב וינברג לטענות. "לאחרונה הזכיין הבין את הלחץ ונתן הנחה למבקרים קבועים. אלה האיזונים שיש. מקומות צריכים להרוויח, והספרייה לא רואה את עצמה כגוף שאמור לסבסד. אם יש לנו תקציבים לסבסוד, נרצה להשקיע אותם ברכישות עבור האוספים ובשיפור השירות בתחום הזה. בסוף המספרים מדברים בעד עצמם – אנשים מגיעים בהמוניהם.

"לגבי סוגיית החניה", ממשיך וינברג, "עשינו סקר ואנחנו לא גובים יותר מהמקובל. יש סביבנו היצע של חניה לאורך הכביש, ונכון, אנחנו מודעים לכך שאנשים פונים לחניון מוזיאון ישראל. כרגע המצב הוא שהחניון בספרייה לא מלא, ויכול להיות שנוריד את המחיר. בסוף המשאבים מוגבלים, בשנה האחרונה במיוחד, והשאלה היא תמיד איפה להשקיע. נשקיע באוסף ובפעילות חינוכית, וננסה להגיע לאיזונים בכל השאר".

סוגיית הפעילות התרבותית, אומר וינברג, איננה ייחודית למקרה הישראלי. "הסתכלנו על הרבה מקומות בעולם שיצרו שילוב של ציבורים ושימושים שונים, בהם ספריית העיר ניו־יורק – ספרייה חשובה מהצד המחקרי והתרבותי גם יחד; והספריות הלאומיות של צרפת ובריטניה, שעוסקות יותר ויותר בחינוך ובדיגיטל ופונות לקהלים מגוונים. די ברור שכדי לקבל ספריית מחקר טובה ואיכותית אי אפשר להישאר רק במודל הישן וצריך להשקיע גם בצד התרבותי. המדינה לא מוכנה להשקיע במקום שמשרת מעט מאוד אנשים, והסכומים שנדרשים פה הם גדולים מאוד. ההשקעה בתרבות לא באה על חשבון השקעה במחקר, ואנחנו משקיעים כיום במחקר הרבה יותר ממה שהשקיעו בעבר, ובעשור האחרון ההשקעות רק הלכו וגדלו – הן מבחינת האוספים, הן מבחינת השירותים וכוח האדם. ההשקעה באוסף היא תמיד בעדיפות ראשונה, והתקציב מושקע בעיקר בו. בכל תזוזה תמיד יש את אלו שמרגישים שהם מקבלים פחות, אבל במבחן התוצאה אנחנו לא רואים ירידה במספר האנשים שמגיעים מהצד הלמדני והמחקרי, להפך.

"צריך לזכור שמדעי הרוח באקדמיה נמצאים בנסיגה בכל מקום, וגם ההשקעה במדעי הרוח במערכת החינוך יורדת. אנחנו רואים את עצמנו כמרכז ארצי ללימודי הרוח, ורוצים להביא קהל שיהיה חשוף ללימודי הרוח ולגדל קהל צמא דעת. אנחנו מקווים לסייע בהחייאת מדעי הרוח, דרך חשיפה של קהלים צעירים לספרייה ובמשאביה. בימי שיא יש פה 600־700 תלמידים, יש השקעה גדולה גם במורים מצטיינים, אנחנו מחזקים את הפעילות המחקרית עם כנסים סמינריים ואירועי 'שהות אמן'. תמיד אפשר לעצום את העיניים ולהמשיך עם מה שהיה, ואז נלך לדעיכה נוספת. אנחנו בוחנים את עצמנו כל הזמן מבחינת מדדים ומספרים, והם מצוינים, אבל להגיד שכל חצי מיליון המבקרים מרוצים? כנראה לא נצליח".

בלומברג, ממנסחי החזון המתחדש, צפה את האטרקטיביות הגדולה של המקום. "הספרייה יצאה משיווי משקל אחד ועברה לשיווי משקל אחר", הוא אומר. "אבל יש דרכים לווסת את זה, כמו לפתוח את הספרייה לסיורים בשעות שבהם אולמות הקריאה כבר סגורים, או לפתוח את הספרייה בשבתות. זאת לא גחמה שלי. יחיאל מיכל פינס, מראשוני הציונות הדתית, כבר הציע את זה בתקנון הספרייה הלאומית שהוא ניסח בשנת 1900. בתקנון נכתב 'הספרייה תהיה פתוחה כל השנה למעט ערבי שבתות וחגים'. זו תפיסה שרואה באולמות הקריאה תחליף לבית המדרש. עוד בזמן התכנון אמרתי לארכיטקטים מן הנכר, בואו תראו מה זה לימוד יהודי. לקחתי אותם לביקור בישיבת מיר, הראיתי להם בית מדרש, 'אולם קריאה' שיושבים בו אלפיים בחורים ולומדים, ואמרתי שלימוד יהודי נעשה בתנועה ורעש ולא עם אצבע משתיקה על השפתיים".

החרדים נוהרים

כחלק מהחזון המתחדש, הספרייה מטפחת עשייה תרבותית שמתבססת על אוצרות הספרייה, וגם כאן עולה שאלת התוכן התרבותי. מצד אחד מתקיימים בספרייה אירועים שמבטאים את ייחודה – למשל תערוכה גדולה המוקדשת לסופר פרנץ קפקא, לצד סדרת מפגשים העוסקת בדמותו – ומצד שני, מופעי רוק שהיו יכולים להתקיים במקומות אחרים, כמו מופעים של ברי סחרוף, מרינה מקסימיליאן־בלומין או נגה ארז, יוצרים שהתכנים שלהם אינם קשורים לעולמות התוכן של הספרייה.

מה מכתיב את אופי אירועי התרבות?

"בהרבה מההופעות שמתקיימות כאן, האמנים מקבלים סיורים מקדימים וחלקם גם נוברים בארכיונים", אומר וינברג. "חלק מהמטרה היא לחבר אותם למקום, ואנחנו מאוד משתדלים לחבר אותם לעולם הספרייה ומקווים שאולי ירצו להפקיד כאן את הארכיון שלהם. כן, גם נגה ארז. אירועי התרבות בספרייה הם דרך להביא לכאן קהלים חדשים שלא נחשפו אליה. הרבה אנשים מסתובבים במקום אחרי הופעה ולא רוצים ללכת. החשיפה היא לעצם המקום ולעומק שלו. יש לנו לא מעט אירועים שמשלבים סיור פלוס אירוע, וזה מעורר רצון להגיע שוב. זה מקום עם נשמה, ולהיחשף אליו זה הרבה יותר מלשוטט בבניין יפה".

כפי שאפשר להתרשם בכל ביקור בספרייה, רבים מפוקדיה משתייכים לחברה החרדית. לא רק חוקרים עצמאיים, למדנים ותלמידי חכמים, אלא גם תלמידות סמינר ובני ישיבות, סטודנטים וסטודנטיות, שלרוב לומדים במוסדות נפרדים, והספרייה הופכת עבורם למקום מפגש.

"אנחנו עם הספר, והספר משמעותי מאוד בחברה החרדית", אומר וינברג. "מגיעים הרבה חרדים שמרגישים כאן מספיק נוח למרות השונות ולמרות הדיסוננס המסוים. היכולת לפגוש אנשים אחרים מושכת אותם כנראה לא פחות, וסוד המשיכה למקום נובע מכך שהאוספים של הספרייה לא מספרים סיפור אחד. אין לנו נרטיב אחד, יש לנו מיליוני נרטיבים, ואנשים יכולים למצוא את הסיפור שלהם בתוך האוסף ולהתחבר אליו, רגשית או אינטלקטואלית. אנחנו לא מבקשים לחפש את השונה אלא להתמקד במשותף".

מה לגבי החברה הערבית?

"יש לנו הצלחה גדולה בתחומי החינוך עם מורים ותלמידים, ומגיעים אלינו חוקרים וסטודנטים, אבל אנחנו צריכים עוד לפצח את הנושא של קבוצות לביקור. זה יותר מורכב, והיינו רוצים לראות מספרים גדולים יותר. הספרייה היא מוסד ציוני מובהק עם דגל ישראל, וזה מאתגר חרדים וערבים. עם הקהל החרדי, כאמור, יש לנו הצלחה יפה".

אחד השינויים המרכזיים ביחס לקהלים שמגיעים למקום הוא נוכחותם של ילדים ובני נוער. במתכונתה הקודמת, הספרייה לא אפשרה כניסה לילדים, ופתיחת השערים חוללה שינוי משמעותי כלפי קהל היעד הצעיר. לבלומברג היה רעיון ייחודי ביחס למבקרים הצעירים: "החלום שלי היה שבכל בוקר יבואו לספרייה שתי כיתות א' מכל גווני הקשת של בתי הספר בארץ, ויקבלו את הספר הראשון שלהם בספרייה הלאומית. זו חוויה שהם לא היו שוכחים כל חייהם".

על פי לשון החוק, הספרייה מוגדרת כספרייה לאומית של מדינת ישראל וגם כספריית העם היהודי. בהתאם לכך, לאחרונה סיימו בספרייה לגבש תהליך אסטרטגי של התאמת המקום ליעד הזה, "ואנחנו מתחילים להשיק מיזם שיעסוק בכך דרך מחקר, חינוך, תרבות ודיגיטל", מספר וינברג. "יש הרבה שותפויות שנרצה לקדם בארץ ובעולם, והרחבה משמעותית של חוויית הביקור למבקרים מחו"ל. אנחנו רואים את עצמנו כגלובליים, לא רק ירושלמים או מקומיים. כבר היום אין כמעט משלחת שמגיעה לארץ ולא עוברת בספרייה הלאומית, והמטרה שלנו היא להשפיע על הקשר בין קהילות ובודדים ובין הספרייה, העם היהודי ומדינת ישראל".

אילו אתגרים והתמודדויות ניצבים כיום לפתחה של הספרייה?

"אנחנו לומדים תוך כדי תנועה. אנחנו לא יודעים הכול, ומבקרים את עצמנו ומתקנים. קשה לאזן בין צרכים של קהלים שונים, וגם האתגר התקציבי מורכב מאוד. בסוף אנחנו מקום של כולם, ורוצים לשמור על זה ולהימנע מהשפעות והטיות שידירו אוכלוסיות מסוימות. אנחנו לא באים לבסס נרטיב אחד, ובעולם של היום, שהוא מאוד קוטבי, זה מאתגר. הרבה מהכספים של הפעילות החינוכית מגיעים מפילנתרופים – קרנות כמו גוטסמן, מיימונידיס, עזריאלי – וכולם הגדילו את ההשקעות שלהם בפעילויות. אנחנו מאוד מקפידים שלא תהיה השפעה של תורמים על התוכן, זה בסיסי מבחינתנו. אם אנחנו רוצים להיות מקום של כולם, אנחנו צריכים להיזהר מהשפעות חיצוניות. על קירות התורמים אפשר לראות דמוקרטים לצד רפובליקנים. אפילו בארה"ב לא בטוח שהיו מצליחים לעשות את זה היום.

"החלום שלי הוא שנצליח לחולל השפעה תרבותית. זה קורה כבר היום באזורים פחות צפויים, כמו תוכנית 'אררט' שפונה לאנשי מקצועות טיפוליים ומסייעת להם להמשיך בעבודתם הקשה והשוחקת דרך קריאה בטקסטים. זו תוכנית שלכאורה לא היו מצפים לראות בספרייה, אבל היא צברה תאוצה ועניין ומחוללת ריפוי. דברים כאלה הם בסיס הכוח של הספרייה".

בלומברג, שכבר פרש מתפקידו, נוצר בזכרונו  אירוע מרגש במיוחד בהקשר של הספרייה. "יום אחד, לפני כעשור, ראיתי קבוצה של כמה מאות מיוצאי אתיופיה בשירה וריקודים, כאשר באמצע עומדת אישה צעירה שמחזיקה ביד ספר תורה של הקהילה, 'אורית'. הם באו להפקיד את הספר בספרייה הלאומית, ומאז בכל שנה הם 'עולים לרגל' כדי לראות את הספר. זה רגע שהזכיר לי את העלייה לרגל של המוני בית ישראל, שעולים עם ראשית יבולם למקדש".

מבקרים בתערוכת "אוצר מילים" בספרייה צילום: אורי ברקת

ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"דרך להביא לכאן קהלים חדשים". הופעה ברחבת הספרייה הלאומית צילום: דור פזואלו

צילום: יוראי ליברמן

צילום נועם ריבקין פנטון, פלאש 90