"היה שלב שחששנו שהישיבה תתפרק": הישיבה שנדדה שש פעמים במלחמה

שתי רקטות של חיזבאללה נפלו בשטח הישיבה במהלך המלחמה, מחטיאות במטרים בודדים את החיילים שהשתכנו בה. בינתיים כוחות הצבא כבר עזבו, הבורות באספלט כבר מולאו מחדש, אבל סימני פגיעת הרסיסים בקירות ובספסל שבכניסה לבניין מספרים על הימים הקשים שעברו על המקום ולא באמת נשכחו.

ישיבת "שדה צופים", שלומדים בה נערים שהם בנים לחוזרים בתשובה, החלה את שנתה השנייה רגע לפני המלחמה, פונתה מיד למחרת המתקפה בדרום, ומאז נדדה בין שורת מקומות בצפון עד שלפני כשלושה שבועות שבה למושב שומרה, המקום שבו הכול התחיל. סיפורם של התלמידים וצוות הישיבה חושף את המאבק לחזור הביתה, וגם את אופיו הייחודי של ציבור החוזרים בתשובה, שלא באמת מוצא בית בשום מגזר.

"הבנו שהמקום המתאים ביותר לקהילה של חוזרים בתשובה הוא לא הריכוזים החרדיים", אומר ראש הישיבה הרב עמית קדם, בעצמו חוזר בתשובה, "אלא דווקא הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל. גם כי הבנו שיש לנו תפקיד חשוב בחיבור בין חלקים שונים של החברה, וגם כי בעלי תשובה מרגישים זרים בחברה הדתית והחרדית הרגילה".

זו הסיבה שלפני כ־15 שנה עזבו כמה עשרות משפחות של חוזרים בתשובה את העיר החרדית ביתר־עילית, שבה שכן הגרעין המקורי של הקהילה, ועברו למעלות־תרשיחא שבגליל. הם הקימו את "שדה צופים", קהילה שלצידה תלמוד תורה, שהיה מהמוסדות הראשונים של הזרם הממלכתי־חרדי.

"היום כבר ברור שהקליטה של בעלי תשובה – כקבוצה, לא כפרטים – לא עובדת בחברה הדתית והחרדית. לבעלי תשובה יש זהות שונה שלחברה החרדית אין כלים לקלוט אותה. גם בחברה הדתית־לאומית זה לא הרבה יותר קל. הרבה פעמים בעל התשובה מרגיש שאין לו שפה משותפת עם העולמות האחרים, והוא לא באמת מוצא בהם את מקומו. רק כשהוא יושב עם בעלי תשובה כמוהו, הוא מרגיש שהם השבט שלו. ההגדרה 'בעל תשובה' רחבה מאוד, כי גם בתוכנו יש המון גוונים, אבל יש בקבוצה הזו משהו משותף שאתה לא מוצא במגזרים האחרים".

למרות המעבר צפונה והקמת הקהילה החדשה, לא הכול התנהל על מי מנוחות. "רבים מהצעירים שלנו היו חבר'ה טובים, שמורים, עם רצונות טובים בקודש, אבל לאו דווקא כאלה שבנויים ללמוד שלושה סדרי קודש ביום. בישיבות קטנות שמשקיעות רק בלימודי קודש, אין מקום לגוונים ולצרכים אחרים. מצד שני בישיבות ששמות דגש על הנפש ועל הגיוון, הרבה פעמים שמים פחות דגש על רמת הקודש". ישיבת "שדה צופים", שהיא "ישיבה קטנה" לנערים בגיל תיכון, נועדה לתת פתרון לצעירים שלא מצאו את מקומם במסגרות החרדיות והדתיות הרגילות.

"קיבלנו מקום מדהים במושב שומרה, שטח של 11 דונם, ששימש בעבר בית ספר יסודי ולאחר מכן היה בו מרכז לגיל הרך, עד שננטש", מתאר קדם. "המרחבים הפתוחים וגם העובדה שהמקום היה מוזנח התאימו לנו מאוד, כי זה אפשר לנו לבנות בעצמנו את המקום, עם הבחורים".

בשנה הראשונה הישיבה לא כללה מסגרת פנימייתית, אך בשנה השנייה, לאור הביקוש, הוכשר המקום גם כפנימייה. שנת הלימודים התחילה באלול, ואז הגיעה מתקפת הפתע בשמחת תורה תשפ"ד, שתפסה את התלמידים והצוות בחופשה. התלמידים התבקשו שלא לחזור לישיבה, השוכנת במרחק קצר מגבול לבנון, והיא הפכה לבסיס קטן שאכלס חיילים לאורך המלחמה. "הקהילה שלנו במעלות הייתה בקשר איתם. בישלנו ודאגנו להם לכל מה שהיה צריך".

המלחמה הייתה אות פתיחה למסע הנדודים הגדול של הישיבה הקטנה. "בהתחלה עברנו לישיבה של חב"ד בצפת. אחרי חודש, התלמידים המקוריים, שהיו חוצניקים, חזרו למרות המלחמה, ונאלצנו להתפנות בפעם השנייה". משם עברו התלמידים לבניין ישיבת ההסדר בטפחות, שרבים מתלמידיה גויסו למילואים. "היינו שם שלושה חודשים, וברוך ה' התלמידים המגויסים השתחררו, ואנחנו התפנינו בפעם השלישית. בכל מקום כזה שאתה מגיע אליו אתה אורח וצריך להתרגל לתנאים חדשים ולבעלי בית חדשים. זה לא היה קל לתלמידים וגם לא לצוות, שחלקו אנשים שבעצמם פונו עם המשפחות מיישובים בקו העימות. חלק אחר מהצוות גויס למילואים, אחרים לא רצו או לא יכלו לנדוד ממקום למקום עם הישיבה".

התחנה הבאה במסע הייתה קהילת הבית במעלות־תרשיחא. "לא היה לנו לאן ללכת, אז ישבנו שבועיים במעלות. למדנו בבית הכנסת של הקהילה, והתלמידים ישנו בבתים של חברים. כשהבנו שזה הולך ונעשה קשה מדי התפנינו בפעם הרביעית, לישיבת בני עקיבא במירון. בין לבין היו לנו כמה שבועות במדבר, כשהבנו שחייבים לאוורר את התלמידים ולצאת לטייל".

גם מירון לא הייתה התחנה האחרונה. בסוף שנת הלימודים התפנו התלמידים בחמישית, מתוך מחשבה שהם עוברים למקום זמני שיהיה רק שלהם, אבל לאחר שלא נמצא שום פתרון חזרה הישיבה למירון. רק בתחילת שנת הלימודים תשפ"ה, לאחר יותר משנה וחצי מחוץ לבית, חזרו התלמידים לשומרה, במסע השישי והאחרון.

"בשלב מסוים חששנו שהישיבה תתפרק", משתף הרב קדם. "כבר חשבנו שלא נעבור את הניסיון הזה בשלום, אבל עמדנו בזה. נציגים של משרד החינוך אמרו לנו שזה נס שאנחנו עדיין קיימים והעריכו אותנו מאוד, אבל בפועל המערכת התקשתה לעזור, כך שרוב התקופה היינו צריכים להחזיק את הישיבה עצמאית ולהתמודד עם סבך הבירוקרטיה. כמעט שנה וחצי היינו נטושים, והרבה פעמים לא ידענו איפה נהיה מחר. אף אחד לא דאג לנו, מצאנו מקומות בעצמנו, שילמנו בעצמנו. הסתכלנו על המצב שלנו כעל 'גלות שמכפרת'".

ליווי מהרבי מאמשינוב

אחרי שהזירה הצפונית הפכה לחזית העיקרית, עלתה על הפרק אפשרות להתפנות ממירון לבית־שאן, "אבל ה' חסך את זה מאיתנו", צוחק הרב קדם. "למרות כל הטלטלות, כמעט לא הפסדנו ימי לימודים. אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים את הימים שפספסנו. התלמידים כל הזמן המשיכו ללמוד כי נבנתה אצלם תחושת מחויבות. כשהם שמעו שעיקר הפגיעות בחיילי צה"ל הן בלילות ושצריך ללמוד תורה בשעות האלה כדי להגן עליהם, החבר'ה התגייסו מעצמם והיו קמים בחצות, לומדים תורה ומתפללים עם הנץ החמה, במין תחושת שותפות. דווקא מתוך הקושי נבנו בתקופה הזאת חוסן, אחריות וזהות.

"הגלגולים ממקום למקום היו חוויה חשובה מאוד, כי כך נחשפנו לעולמות אחרים. פגשנו מקרוב ישיבה של חב"ד, אחר כך ישיבת הסדר ואז ישיבת בני עקיבא. המפגש עם ההסדר היה חזק מאוד. התלמידים שלנו הכירו את תלמידי ההסדר, ראו איך הם לומדים ומה הם עושים, ראו איך הם מתגייסים ולצערנו גם את המחירים. סמ"ר במילואים יהונתן לובר, חתנו של ראש ישיבת ההסדר בטפחות הרב אייל גריינר, נהרג בקרב בדרום רצועת עזה. פתאום אתה שותף לכל זה. מלכתחילה הזהות שלנו מורכבת, אנחנו לא חרדים וגם לא שייכים לשום מגזר, והמפגשים האלה עזרו לנו לברר את הזהות שלנו".

את ישיבת "שדה צופים", שהיא ישיבה קטנה שלומדים בה גם בגרויות, מלווה הרבי מאמשינוב ר' יעקב אריה מיליקובסקי, הידוע בהנהגותיו הייחודיות, ובכלל זה תפילות ארוכות והכנות ממושכות לפני קיום מצוות ותפילה. "אנחנו רוצים שתהיה בגרות טובה שתפתח להם שערים, אנחנו רואים בזה ערך. התייעצנו עם הרבי מאמשינוב, והוא אמר לנו שבימינו החובה ההלכתית 'ללמד בנו אומנות' היא לדאוג שהילד ילמד לבגרויות. הרגשנו שהציבור שלנו צריך את זה". בעת ביקורי בישיבה, חלק מהתלמידים נבחנו בבגרות באנגלית שהתקיימה בעבורם בנקודה דרומית יותר.

"בעלי התשובה הראשונים עברו הרבה גלגולים כואבים", מספר הרב קדם על היווצרות הקשר עם האדמו"ר הירושלמי. "בין הדמויות התורניות שעימן נפגש רב הקהילה שלנו, הרב עודד ניצני, הוא מצא את הרבי מאמשינוב ככתובת לכל שאלה. הרבי מנהיג את החסידים שלו, אבל מבחינת אהבת ישראל אין אצלו שום הבדל בין יהודי ליהודי. המקום היחיד שאין לו היום ועדת אכלוס הוא הלב של הרבי מאמשינוב, הוא פתוח לכולם".

לאחר טבילה במקווה למי שמעוניין ותפילת שחרית, התלמידים לומדים גמרא ב"סדר בוקר" ישיבתי. בצהריים מתקיימים לימודים לבגרות, הכוללים לימודי אנגלית ומתמטיקה וגם לימודי היסטוריה, אזרחות וספרות - חלק בהתאם למסלול החרדי וחלק לפי המסלול הממלכתי־דתי. "בגרות בגמרא אנחנו לא עושים כדי לא לקלקל לתלמידים את אהבת הגמרא", אומר הרב קדם. בהמשך היום עוסקים הבחורים בחקלאות, נגרות, מוזיקה ודרמה, וגם בשיפוץ והקמה של הישיבה. בערב חוזרים ללמוד תורה ועוסקים גם בפעילות חברתית.

משק כנפי ההיסטוריה

לפני שלושה שבועות חזרה הישיבה למקומה. "בפעם הראשונה שהבאנו לפה את הבחורים, אחרי שנה וחצי, הכול היה הרוס, חורבן לצד הזנחה. היו לנו חממה פורחת וערוגות נטועות, הכול נחרב. עשבים שוטים בכל מקום, חורים מרסיסים של רקטות, אפילו זבל של סוסים שמישהו הכניס לפה. הכול היה מלוכלך. קופסאות שימורים בכל מקום, תחמושת, דברים שהחיילים השאירו. לא היה פשוט לראות את זה, אפילו מדכדך. אספנו את כל התלמידים במגרש ועמדנו במין חי"ת גדולה מסביב למקום שבו פגעה הרקטה, ואמרתי להם שאנחנו זוכים להיות חוליה בשרשרת הארוכה של עם ישראל שחוזר מהגלות. הזכרתי להם שאחרי גלות בית ראשון, כשהיהודים חזרו מבבל והיו צריכים לבנות הכול מחדש, הזקנים בכו כי הם זכרו מה היה לפני החורבן, והם בכל זאת בנו. תיארתי איך היהודים שעלו לארץ בעליות הראשונות מצאו פה ביצות ומלריה. והנה עכשיו הקב"ה גלגל שתהיה לנו זכות להיות חלק בבניין של ארץ ישראל. זו הייתה שיחה מלהיבה. הרגשנו את משק כנפי ההיסטוריה. בתוך שבועיים התלמידים עשו פה עבודה מדהימה, ניקו הכול, שיקמו ואפילו בנו מקווה קטן.

"חלק גדול מהחבר'ה שחזרו איתנו לשומרה לא היו פה קודם", אומר הרב קדם, "הם בעיקר שמעו אגדות על המקום מהחבר'ה המבוגרים יותר, שגם הוציאו חולצות עם הכיתוב 'שדה צופים שומרה, לא שוכחים מאיפה באנו'. היו חבר'ה שכל הגלגולים של הישיבה החיו אותם מאוד, שבשבילם זו הייתה הרפתקה, ועכשיו המחשבה על להיות באותו מקום שנת לימודים רצופה נראית בעיניהם כמו משהו לא סביר. במידה מסוימת, בשנה וחצי האחרונות הלא נורמלי הפך להיות הנורמלי, והשגרה והנשיאה בעול נפגעו. אבל יש גם חבר'ה שהטלטולים היו קשים להם מאוד, במיוחד אלה שקשה להם עם התחלות ושינויים. לצערי, חלק נשרו בדרך. היינו אמורים להיות השנה ישיבה של 60 תלמידים, עם כוונה לגדול בשנה הבאה ל־80. בפועל חזרנו לפה עם 35 בלבד. אי אפשר לדעת מי נשר בגלל המלחמה והפינויים ומי מסיבות אחרות, אבל ברור שלא כולם עמדו בטלטלה".

אצל אלה שנשארו תחושת השליחות גברה, מוסיף קדם. "התלמידים מבינים את החשיבות של התורה דווקא פה במקום הזה, קרוב לגבול. אין דרך להסביר בדרך הטבע את התוצאות הניסיות של המלחמה בצפון ואת הנס הראשוני שהיה, שחיזבאללה בכלל לא תקפו. אני מאמין באמונה שלמה שהתורה היא שהגנה והצילה. מספרים ששנה וחצי לפני המלחמה הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות, חלם שכל הגליל שטוף בדם. הוא קם בבוקר מתפעם והבין שזה לא לחינם. הוא מינה תלמיד שעבר יישוב יישוב לאורך הגבול וייסד בכל מקום שיעורי תורה. אנחנו לא יודעים מה שמר על הצפון, אבל אני מאמין שהתורה פעלה פה, ושגם לנו היה חלק גדול. לכן כל כך חשוב שאנחנו חוזרים, כי אנחנו צריכים להחזיר לפה את החיים היהודיים. זו שליחות עצומה, שאני בטוח שמשפיעה גם על תושבי האזור. יש לנו גם חלומות על הקמה של ישיבת הסדר 'חרדית' - חרדית במירכאות, כי אנחנו לא חרדים אלא בעלי תשובה".

ומה לגבי גיוס לצבא, זה דבר שמדברים עליו?

"גיוס לצבא הוא בשיח פה, הן מצד הבחורים והן מצד הצוות. נקודת המוצא שלנו היא שאנחנו לא מגדלים פה בחורים שמשועבדים לאג'נדות, אלא אנשים חושבים. אני לא רוצה שכולם ילכו לצבא בלי להבין על מה ולמה, כמו שאני לא רוצה שכולם ילכו לכולל בלי להבין על מה ולמה. זה חלק מההגדרה שלנו כמגזר לא־מגזרי, שכל השאלות פתוחות, והתשובות צריכות להיות אמיתיות, לא סיסמאות. אם אתה מחליט ללמוד תורה, תדע להסביר מאיפה יש לך זכות ללמוד תורה ולא ללכת לצבא. ואם אתה הולך לצבא ולא נשאר ללמוד, תדע להסביר את ההפך. מתנהלים פה הרבה דיונים סביב זה, והמלחמה בוודאי שינתה הרבה, כי התלמידים ראו בעיניים את החשיבות של שירות צבאי.

"אין תשובה אחת נכונה לכולם בשאלת הגיוס. אני תמיד אומר לתלמידים שיכול להיות שבאותה קבוצה יושב תלמיד אחד שיבין שבשבילו מצווה מדאורייתא להתגייס, וחבר שיושב כיסא לידו יודע שבשבילו זו עבירה מדאורייתא. שניהם צריכים לזכור שלא משנה מה הוא בחר ומה אתה בחרת, הוא רוצה לקיים את רצון ה' לא פחות ממך. אני מאמין שהגישה הזו היא חלק מהבשורה שבעלי התשובה צריכים להביא".