"דווקא בזכות זה שאני אישה אני לא עסוקה במה מקובל, אלא במה ההלכה דורשת"

עברו שנים רבות מאז עמדה גילה אליאש (41), תושבת אבנת, נשואה ואם לחמישה, מתחת לחופה, אבל את חוסר האונים הכבד שליווה אותה באחד הרגעים החשובים בחייה היא לא יכולה לשכוח. "הרגשתי שאין לי שום קול בחופה שלי", היא נזכרת, "זה היה ממש כמו הצגה שנכנסתי אליה עם תפקיד ידוע מראש - לא לזוז. עמדתי היכן שהייתי צריכה לעמוד, עשו סביבי המון דברים, ואז זה נגמר".

מאז היא כבר צללה לעומק העולם היהודי והפכה לעורכת חופות בעצמה, אחרי שהבינה שהטקס שאנחנו רגילים אליו יכול להיראות אחרת בלי לחרוג במילימטר מהעולם ההלכתי. ההזדמנות הגיעה כשפגשה את הרב עידו פכטר, מייסד בית המדרש "למעשה" - רב מוסמך ועורך חופות בעצמו, שנתקל יותר מדי פעמים בזוגות שכל מה שרצו היה שהחופה תיגמר מהר ככל האפשר.

"כשאני נפגש עם זוגות לפני החתונה, אני קודם כול שואל אותם 'מה אתם רוצים?'. התשובה הרווחת שאני פוגש היא 'שיהיה קצר'", הוא נאנח, "היום יש הרבה זוגות שמרגישים שהם לא נוכחים באמת בטקס וזה חבל. הטקס אמור להיות החלק המשמעותי, יותר מכל הריקודים שיבואו אחר כך".

מהמפגש של השניים בבית המדרש נולד הספר "כלולות", שכבר זמין למכירה, ולדבריהם יכול להיות נכס משמעותי לזוגות שמחפשים דרך לשלב בין המסורת היהודית למעמד שכולו שלהם. הספר מלווה את בני הזוג בכל שלבי החתונה, החל מבחירת עורך או עורכת החופה ועד סגירת דלת חדר הייחוד בפני האורחים הנלהבים. בכל שלב מספקים הרב פכטר ואליאש ידע הלכתי שמסביר את ההבדל בין הטקס שאנחנו רגילים לראות למה שההלכה באמת דורשת. השינוי המשמעותי הראשון נרמז כבר בשמו של הספר.

הרב עידו פכטר: "לא כל נורמה אסורה באמת לפי ההלכה. היום הרבנות מאפשרת רק לגברים לערוך חופה, אבל אין איסור הלכתי שאישה תעשה את זה"

"בחרנו לקרוא לספר בשם זה משתי סיבות", מסביר הרב פכטר, "גם בגלל העיסוק בחופה, קידושין וכלולות וגם כדי להבהיר שהפעם, הנשים יכלו לבחור להיות ממש כלולות בטקס, לא עומדות מהצד".

///

לרב פכטר ולאליאש חשוב להבהיר שהם לא באים לפרוץ את גבולות ההלכה, אלא להציג אותם לציבור הרחב כמו שהם. "כשם שאני לא יכול להתיר את מה שאסור, אני לא יכול לאסור את מה שמותר", אומר הרב פכטר, "יש המון דברים שמותר הלכתית לעשות או לשנות במהלך החופה, ואנשים לא מודעים לזה או מרגישים לא בנוח. מנהגים שהושרשו ואני לא יודע למה. אני מניח שאפשר לקשר את זה לנורמות שהרבנות הכתיבה, אבל לא כל נורמה כזו אסורה באמת לפי ההלכה. הדוגמה הכי קלאסית היא 'עורכת חופה'. היום הרבנות מאפשרת רק לגברים לערוך חופה, אבל אין איסור הלכתי שאישה תעשה את זה. זה אפילו לא חייב להיות רב, רק מישהו עם ידע הלכתי".

"בהתחלה ניגשתי למעמד של עורכת חופות בחשש", נזכרת אליאש, "לקח לי זמן להבין איך אני קשורה למקום הזה. הרעיון התחיל כשאני בעצמי נכחתי בחופה שהייתה בה עורכת חופה אורתודקסית והרגשתי שהיא עושה משהו מדהים בעולם. אולי הבנתי שדווקא בזכות זה שאני אישה אני לא עסוקה במה מקובל או מה 'צריך' לעשות. אני עסוקה בהלכה - מה היא דורשת ומה היא מאפשרת. והיא מאפשרת הרבה יותר ממה שנראה. אני זוכרת למשל שבברית של הבן שלי הייתי בהמון בלגן. נחַתּי שם באפיסת כוחות, וכמו בחופה הכול פשוט קרה. לקחו אותו ממני לאזור של הגברים, לא הייתי שותפה לטקס ואז החזירו אותו אליי. זו הייתה חוויה לא קלה. ואז נולד הבן השני, הרביעי מהילדים, והייתי במקום הרבה יותר בשל. התחלתי לשאול שאלות. מה כן אפשר לעשות בברית? איפה אני יכולה לקחת מקום כאמא? גיליתי שאני יכולה לעשות כמעט הכול - להחזיק את התינוק, להיות סנדקית, לברך את ברכת 'קיים את הילד הזה לאביו ולאמו'".

פכטר: "אישה יכולה גם למול".

"נכון", היא מסכימה, "ואחרי שרכשתי את הידע רציתי לעשות כמה שינויים קטנים. היה לנו מוהל שידעתי שהוא מאוד שמרן והלכתי, אז באתי אליו בחשש. אבל הוא הסכים להכול, כי באתי אליו בגישה הלכתית, עם ידע, והוא הבין את זה. הברית הייתה חוויה אחרת לגמרי. לא באתי למרוד או להניף איזה דגל. בסך הכול שאלתי שאלות והפכתי לשותפה מלאה לטקס. אז לעריכת חופות הגעתי עם אותן שאלות. מה אומר המרחב ההלכתי? גיליתי עולם ומלואו".

זה אומר שכל אדם יכול לערוך חופה? אפילו חבר?

"זה חייב להיות אדם עם ידע הלכתי", מבהירה אליאש, "כי בסוף, החופה היא טקס דתי ומישהו חייב לפקח עליו". "אבל יחד עם זאת יש היום המון תלמידות חכמים ורבניות", מוסיף הרב פכטר, "נשים שלומדות שנים במדרשה והידע ההלכתי שלהן הוא עצום. זה לא מוגבל רק לגברים. אז אין מניעה למישהי שלמדה במדרשה לבקש שהרבנית שלה תערוך את החופה. אין בזה שום איסור, וזה רק יכול להפוך את החופה למשמעותית יותר עבור הזוג".

העובדה שאישה יכולה לערוך חופה היא אומנם גילוי אדיר, אבל ממש לא היחיד. עיון קצר בספר מעלה כי לפי ההלכה נשים יכולות לברך גם את שבע הברכות, הקראת הכתובה בחופה היא עניין של בחירה, וכך גם כיסוי פני הכלה בהינומה במשך כל הטקס. למי שתוהה, הספר לא אוסף הקלות הלכתיות. בסוגיית כשרות העדים, לדוגמה, המחברים פוסלים לעדות אנשים שומרי שבת שאינם ישרי דרך. הם קוראים לאמץ את מנהג אפר המקלה כזכר לחורבן לאחר ששבירת הכוס איבדה את המשמעות הזו שלה. וגם ביחס לכתובה, לצד הכתובה המסורתית הם סבורים שיש לערוך הסכמי קדם נישואים שיגנו על האישה.

"אנחנו מאמינים שהכול מתחיל מידע", מסביר הרב פכטר, "ברגע שהזוג ידע מה באמת אפשר ולא רק מה מקובל ברבנות, הוא יוכל להיות שותף פעיל בעיצוב הטקס הכי מרגש בחייו, להגיד מה הוא רוצה, והכול כמובן במסגרת ההלכתית".

גילה אליאש: "עשינו בכוונה את ההפרדה בין מה שמקובל לבין מה שאפשר. יש הרבה פעמים פחד משינויים, בעיקר בקרב דור ההורים, ולהם אני רוצה להגיד שיש פה הזדמנות מבורכת שנולדה מתוך בקשה לשותפות"

אם כבר מזכירים את הרבנות, קשה להאמין ששם ישתפו פעולה עם הספר.

"לא זכינו עדיין שהרבנות תכיר בעורכות חופה, לדוגמה, אבל אנחנו רוצים שבכל מקרה זוגות ידעו שהדבר הזה אפשרי הלכתית. וככל שיהיו יותר אנשים מודעים לזה, גם בחלונות הגבוהים של הרבנות המצב ישתנה ובאמת ייתנו לנשים לערוך חופה, כי אין סיבה שלא".

"יש המון דברים שהחתן והכלה יכולים להכניס לחופה שלהם גם במסגרת חופה של הרבנות", מוסיפה אליאש, "ברכת שהחיינו למשל, מילים אישיות של החתן והכלה. אני לא נכנסת לסיפור של כלה שמעניקה לחתן טבעת או שוברת בעצמה כוס, אבל יש הרבה מקום בשבילה לדבר. למשל כשהוא אומר 'אם אשכחך', הכלה יכולה להתפלל להשבת החטופים. וכשהחתן מקדש את הכלה עם הטבעת, הוא יכול להוסיף לפני כן משפט מיוחד משלו, הקדמה למשפט הגנרי שכולנו מכירים. וכל זה בלי בכלל להיכנס לדיון הלכתי - נטו להעניק לזוגות מקום אישי בטקס שכולנו מכירים מראש".

ובכל זאת, הרבנות היא זו שאחראית על הנישואים.

"נכון, ולכן כל חלק בספר שלנו מחולק לשלושה חלקים", מסביר הרב פכטר, "מה מקובל על פי הרבנות, מה ההלכה אומרת ומה ההמלצות מהניסיון שלנו כעורכי חופות. אנחנו כן מנסים להתאים בין מה שהציבור רגיל אליו לבין ההלכה ולבין המציאות. אנחנו רוצים ליצור כאן בית מדרש גדול שבו זוגות ועורך או עורכת חופה ישבו וידונו יחד מה ההלכה מאפשרת ומה אפשר לעשות שיתאים לזוג ולקהל שנמצא באולם".

אליאש: "עשינו בכוונה את ההפרדה בין מה שמקובל לבין מה שאפשר. יש בציבור הרחב הרבה פעמים פחד משינויים, בעיקר בקרב דור ההורים, ולהם אני רוצה להגיד שיש פה הזדמנות מבורכת שנולדה מתוך בקשה לשותפות, לרצון להיות חלק מההתרחשות. אני לא באה לשבור את המסורת ואני לא בעד מהפכה. אני מאמינה בבית המדרש היהודי שיודע להתפתח, וזה מה שאנחנו עושים - מפתחים את ההלכה מתוך בית המדרש, לא כדי להילחם בו. יש זוגות שמגיעים אליי אבל בסוף אני לא מחתנת אותם כי ההורים מתנגדים".

"חלק גדול מהסיבה שאנחנו עובדים על הפרויקט הזה זה באמת לגשר על הפער הבין־דורי", אומר הרב פכטר. "לעורר שיח. ההורים מגיעים לפעמים בגישה של 'אסור, אסור, אסור' ופתאום הילד יכול להאיר את עיניהם ולהראות להם שזה בסדר. שזה הלכתי. ככל שאנחנו מעבירים ידע לציבור, אנחנו מכניסים אותו איתנו לבית המדרש".

אליאש: "לכן כשיש התנגדות מצד ההורים, אני מנסה לדבר איתם. כי עצם זה שזוג הגיע אליי מראה שהוא רוצה חופה אישית יותר. למשל חיתנתי זוג מבוגר שכבר הייתה לו ילדה. אז אמרתי לעצמי שאיזה כיף שאני מחתנת אותם, כי לא התעקשתי לדבר בחופה על הבית החדש שהם בונים ונתתי המון כבוד למי שהם. נתתי להם קול".

"החזון שלנו הוא שהמערכת ההלכתית תיתן באמת מקום לכל הקולות האלו", מוסיף הרב פכטר, "הספר פונה לא רק לזוגות דתיים, הוא פונה לכולם. גם לחילונים ואפילו לחרדים. לכל מי שרוצה לדעת מה הולך לקרות בחופה ורוצה להגיע לשם כבר עם ידע. אנחנו מרגישים שהיום המערכת הולכת רק לצד המחמיר, נצמדת לנורמות. אבל כל מה שכתבנו מבוסס על פסיקות של תלמידי חכמים שגילינו מתוך העולם ההלכתי. לא המצאנו שום דבר. וגם זוג שבוחר להתחתן דרך הרבנות יוכל לבוא לרב עם דרישה כזו ולהרחיב את המרחב ההלכתי. כמו בנות צלפחד".

ולא חששתם מזה שיהיו מי שישתמשו בספר כ"אישור" לדלג על ההלכה בחופה שלהם?

"למה זה קשור אלינו?" מתנגדת אליאש, "ההלכה היא לא שלנו, אנחנו רק משקפים אותה".

הרב פכטר: "אנחנו מאמינים שברגע שלבן אדם יש הידע וההיכרות, הוא בן חורין לעשות מה שהוא רואה לנכון. הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה לכפות משהו. הפוך, אם מישהו רוצה להתחתן לפי נורמות מסוימות, אדרבה - זו בחירה שלו. אנחנו בסך הכול מאפשרים בחירה ויודעים שכל בן אדם אחראי לבד לעולם שלו. זה חלק מהיופי של ההלכה ושל העולם היהודי. אפילו בחופה עצמה רואים את זה. בחתונה נוצרית הזוג נשוי רק אחרי שהכומר מכריז, אבל ביהדות האדם מכריז על הנישואים של עצמו, זה מוטל עליו. אז ככל שנאפשר לאנשים להיות יותר מחוברים, אני מאמין שהם ירגישו יותר נוח להתחבר מאשר אם ננחית מלמעלה הוראות ונגיד שזו הדרך שבה הם צריכים ללכת. זה ירחיק אותם. אנחנו לא רוצים לפרוץ שום מסגרת הלכתית".

"אנחנו מאמינים בציבור", אליאש מצטרפת, "מאמינים ביהדות וביופי של המסורת. אנשים רוצים מסורת, הם מחפשים להישען עליה. גם חילוניים כמובן. הספר הזה יאפשר להם להתחבר ממקום עמוק לזהות שלהם, ולבחור את הדרך".

///

הספר "כלולות" התחיל כחובה קטנה של אליאש כעמיתה בבית המדרש "למעשה", והפך לדיון הלכתי מעמיק שנמשך כמעט שנה. "כל עמית או עמיתה שמגיעים ללמוד בבית המדרש שלנו מחויבים לייצר או לפסוק בסופו של דבר הלכה ישראלית", מסביר הרב פכטר, "בכל סמסטר אנחנו בוחרים נושא אחר שישמש עוגן. כשגילה הגיעה כעורכת חופות, התגבש הרעיון שהיא תכתוב חיבור מנחה לזוגות על בניית טקס החופה. זה העולם שלה, אני רק נכנסתי לזה כמחבר שותף ולא ידעתי לאן זה יוביל".

"כשהתחלתי לכתוב חשבתי שייקח לי עד שבועיים", צוחקת אליאש, "אבל בסוף יצא שעבדנו על הפרויקט הזה שנה שלמה. ככל שנכנסו לזה יותר גילינו עוד הסתעפויות ועוד אמירות. בספר אנחנו שמים דגש גדול על הדרך שבה הגענו למסקנות ההלכתיות שלנו. אנחנו לא רק זורקים את המסקנה, אלא מסבירים איך הגענו אליה. מה הרמב"ם אמר, מה השולחן ערוך אמר, איך הגענו עד הלום".

"היו לנו גם מחלוקות", מחייך הרב פכטר, "היו פעמים שאני הכפפתי את דעתי לדעתה של גילה, והיו פעמים הפוכות. היינו צריכים להכריע. אפילו היה רגע שחשבנו לעצב את הספר כמו דיון בגמרא, אבל בסוף הבנו שעדיף לכתוב את המסקנה הסופית. הלכה למעשה בשביל הקוראים. חשוב לנו שיבינו שכל ההלכות נוצרו מתוך דיאלוג, כי ככה הלכה צריכה להיווצר".

"ההלכה היהודית מאז ומעולם הייתה מורכבת מריבוי דעות", מוסיפה אליאש. "בית המדרש היהודי התפתח, וההלכה אף פעם לא הייתה רק משהו אחד. לאורך כל הדרך שמנו דגש על השמעת דעות מגוונות ובאמת מי שמתחתן ברבנות אין לו אופציה כזו. הרבנות פוסקת משהו אחד, וכל הציבור מתיישר לפי זה, ואנחנו באים פתאום ואומרים בואו תראו את מגוון הדעות שיש. אנחנו מעודדים אנשים להיות בעלי בית על היהדות שלהם. אני מאמינה שברגע שזוגות לוקחים אחריות ובוחרים את הדרך שלהם, החופה שלהם הופכת להיות הרבה יותר מיוחדת. בתהליך שאני עושה עם זוגות אני מלמדת אותם לבחור".

מעבר לעיסוק בחתונה ובנישואים, יצירת דיאלוג הלכתי היא אחת המטרות המרכזיות של בית המדרש "למעשה" שהקים הרב פכטר רק לפני שנתיים, לאחר שלא מצא את מבוקשו ברוב בתי המדרש הקיימים בארץ.

"גדלתי בציונות הדתית, למדתי בישיבת ההסדר מעלה־אדומים ושם הוסמכתי לרבנות. התחלתי לעבוד כרב קהילה בדרום נתניה, ולא כל חברי הקהילה היו דתיים. הגיעו הרבה חילונים ומסורתיים ושם הכתה בי ההבנה שאנחנו חייבים לקחת את המסורת ההלכתית ולהפוך אותה למשהו שבאמת יכול לדבר לכל המגזרים בשפה שלהם. היו מגיעים בשבתות ובחגים אנשים שלא יודעים מה כתוב בשולחן ערוך, אבל הם בכל זאת מחפשים את המשענת הזו. ואני צריך להסביר להם למה בכל זאת לשמור כשרות, ולמה שבת. שם התחלתי לשאול את עצמי שאלות קיומיות על איך ההלכה אמורה לתפקד היום, מה המטרה שלה. משם צמח הרעיון ליצור הלכה שהיא יותר כלל־ישראלית ופונה לכולם. לדעתי זו הדרך האותנטית של ההלכה כתורה שבעל פה. היא הולכת יחד עִם עם ישראל ומבטאת את הערכים הנצחיים שלו בעולם המעשה. לא לשנות אותה, אלא לפתח אותה בצורה כזו שמתאימה לישראל העכשווית. חקרתי את האורתודוקסיה המודרנית ולפני ארבע שנים פרסמתי ספר בשם 'יהדות על הרצף'.

"את 'למעשה' פתחתי אחרי שהבנתי שכל בתי מדרש המודרניים עוסקים באגדה, בתנ"ך או בתלמוד. אבל אני רציתי לעסוק פרופר בהלכה. כי יש לה אמירה רלוונטית. היא לא אמורה להחזיר אותנו 300 שנה אחורה. בין שזה בנושאים כמו נישואים, שבת, כשרות או נושאים יותר רלוונטיים כמו צרכנות, סוגיית החטופים, המלחמה, מיניות ומענה לסוגיות. זה שילוב מעניין שכמעט לא קיים היום".

החידוש הזה הוא בדיוק מה שמשך את אליאש להשתתף במחזור הראשון של בית המדרש. כמישהי שהתחילה את המסע הרוחני שלה במדרשות שמרניות יותר ואז גילתה שהדרך הטובה ביותר להתחבר לשורשי היהדות היא קודם כול לצאת החוצה. "אני לומדת בבתי מדרש המון שנים, צמחתי שם", היא מספרת בחיוך, "אבל התחלתי בקצה המאוד חרד"לי. קיבלתי שם עומק ורצון לחיות את התורה ואת היהדות באופן מהותי. נהניתי מזה, אבל באיזשהו שלב הרגשתי שאני חיה בתוך בועה סגורה. שבית המדרש יוצר לעצמו, ולא יוצר כלפי חוץ. זו מערכת טובה מאוד למי שנמצא מבפנים, אבל בלי שום מפגש עם שאר החברות והמגזרים. זה היה לי מוזר. התורה שלנו מדברת על עם ישראל ועל הציונות ועל החיים עצמם, אבל המקום שבו למדתי לא יישם את זה. שמרנו על כל הטוב הזה לעצמנו. בערך בגיל 26 התחלתי תנועה לכיוון בתי מדרש פלורליסטיים יותר. עשיתי תואר ראשון בהוראה בתוך המערכת הדתית. את התואר השני עשיתי כבר באוניברסיטה. פתאום הבנתי שאני מאוד רוצה את המפגש. עבר זמן עד שהבנתי כמה אני מרוויחה מהמפגש עם נקודת מבט אחרת. הייתי מוקפת בטקסטים ופרשנויות, אבל מה שפתח לי עולמות היה המפגש עם אנשים שנמצאים מחוץ לעולם הדתי".

זה רעיון יפה, אבל השאלה היא האם עוד מגזרים מעוניינים במפגש הזה מלבד הציבור הדתי?

"בגדול זה נכון", אומר הרב פכטר, "הציונות הדתית היא באמת זו שעוסקת יותר בחיבורים. זה לא מקרה שגם גילה ואני דתיים בעצמנו. אבל מהניסיון שלי הבנתי שגם חילונים וגם חרדים הבינו את הצורך להיכנס לשיח הזה. חילונים צריכים עוגן הלכתי וחרדים צריכים לפתוח את עולמם. לכל אחד יש מה להרוויח מהמפגש הזה, ובאמת משמח לראות שהוא מתרחש בבית המדרש שלנו שבו כלולים כל המגזרים".