מאות מנחמים הגיעו השבוע לביתה של ענת כהן, אחותו של צבי פלדמן ז"ל, להתכנסות שהיא כמו שבעה רק בלי מנהגי אבלות. הבית, בשכונת קריית־שלום בתל־אביב, אינו רחוק מבית הוריו של צביקה, שלא הפסיקו לחכות לבנם שיחזור, עד פטירתם. ההבנה כמה שנים חלפו מחלחלת כשאל המקום נכנסת אישה לא צעירה ומספרת שהייתה בת כיתתו של צביקה בתיכון עירוני ו'. היא מתארת נער מלא שמחת חיים והומור, אוהב היסטוריה ובעל חוש אומנתי לציור, כמו אביו. "כמה שנים, כמה שנים", היא ממלמלת. "כנראה לא רצה לצער אתכם, מרוב שהיה ילד שמח", היא מעירה כשנאמר לה שהרב הראשי לצה"ל פסק למשפחה שלא לשבת שבעה. לו היה חי, היה היום צביקה בן 68.
בהודעה משותפת מטעם המוסד וצה"ל שפורסמה ביום ראשון נמסר כי "במבצע מיוחד בהובלת צה"ל והמוסד אותרה בלב סוריה גופתו של רס"ל צביקה פלדמן ז"ל. לאחר השבתה היא זוהתה במרכז הגנומי לזיהוי חללים של הרבנות הצבאית והודעה נמסרה למשפחתו, במעמד ראש הממשלה. השבתו של רס"ל פלדמן ארצה התממשה במבצע מורכב וחשאי, בזכות מודיעין מדויק ושימוש ביכולות מבצעיות אשר הביאו לידי ביטוי את כוח התחבולה ועוז הרוח".
מעמד החזרת גופתו של רס״ל צביקה פלדמן ז״ל | צילום: דובר צה"ל
על פי פרסומים זרים, הגופה נמצאה בבית הקברות "אל־ערבייה", שנחשב כבית קברות למכובדים. בישראל העריכו במשך שנים שגופותיהם של שניים מהנעדרים מאותו קרב ב־1982, זכריה באומל וצבי פלדמן, נטמנו באותו בית עלמין, אך הניסיונות להגיע אליהם כשלו. לפני כמה שנים התחוללה פריצת דרך שבעקבותיה אותרה גופתו של באומל, לפי פרסומים זרים בבית הקברות במחנה אל־ירמוך, והוא הובא לקבורה בישראל ב־2019. כעת חולצה במבצע מיוחד גם גופתו של פלדמן.
הכי מעניין
יצחק פלדמן, אחיו של צביקה, מספר על תחושותיו: "אנחנו שמחים מצד אחד, מוצפים בצער מצד שני, ומצד שלישי יש הקלה – המעגל נסגר, תודה לבורא עולם אחי זכה להגיע לקבורה בארץ ישראל. הנשמה שלו בטוח הייתה במקום גבוה, אבל אין מנוחה כשאתה קבור בארץ אויב, ועכשיו יש לו מנוחה שלמה. אמרתי לראש הממשלה נתניהו שלפני שלושים שנה הוא בא אלינו למשפחה והבטיח שיחזיר את צביקה הביתה, ובאמת עברו הרבה שנים, אולי הוא כבר שכח את המילים האלו, אבל אני לא, ואני מודה על כך".
יום ראשון השבוע החל אצל המשפחה ככל יום רגיל, ואז הגיעה שיחת הטלפון ממורן, הקצינה המלווה את המשפחה. "מורן מתקשרת מדי פעם ומתאמת איתי פגישה לכמה ימים קדימה", מספרת ענת. "הפעם היא התקשרה ואמרה 'לפי וייז, ברבע לתשע אני אצלך'. היא גם אמרה שהיא מגיעה עם עוד מישהי, ואני מבינה שיש פה התרחשות, שמשהו עומד להתחולל. שאלתי אותה, הבאת את צביקה? היא לא ענתה. האחים שלי עשו את דרכם לכאן, אבל ענת הגיעה לפניהם. ביקשתי ממנה שתגיד לי מה קורה ואחר כך תספר לאחים שלי, אבל היא לא הסכימה. היא אמרה שבתשע וחצי יבוא ראש הממשלה ויעדכן אותנו. ואז הוא הגיע, ואמר 'צביקה איתנו'. צעקתי 'צביקה פה? צביקה פה?' שאלתי שוב ושוב אם זה סגור ואם יש זיהוי ודאי. לאורך השנים הייתה לנו תקווה שהוא יחזור חי. הוא לא חזר חי, אבל הוא חזר הביתה, וסוף־סוף, אחרי 43 שנה יש לנו ודאות".
"צביקה אחי היקר, חזרת אלינו למולדת שכל כך אהבת", נפרדה ממנו ענת בהלוויה. "אתה נקבר כלוחם שהגן על ארץ ישראל ועל עמנו, נפלת על קידוש השם. אני כל כך גאה בך, אני מבקשת שתהיה מליץ יושר עלינו ותחזק את תפילתנו לקדוש ברוך הוא להשבת כל החטופים, השבויים והנעדרים מכל מלחמות ישראל. ושבו בנים לגבולם".
"ילד יפה ושמח"
צבי פלדמן היה הבן הבכור, מבין ארבעה, של אברהם ופנינה. אביו עלה מאירופה לישראל לאחר שאיבד את כל משפחתו בשואה, וקרא לבנו על שם אביו. אימו עלתה לישראל ממרוקו. משפחת פלדמן היא משפחה מסורתית, והאחים ענת ויצחק התחזקו עם השנים.
"צביקה היה בחור יפה, ילד יפה עם אופי שמח, אדם של נתינה", אומר יצחק. "אני זוכר שהיו לו מכנסי ליוויס, שהיו אז יקרים. אני לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות זוג כזה, אז צביקה השאיל לי את שלו בשמחה. לשלומי אחינו הקטן הוא היה קונה צעצועים".
האח שלומי מספר: "הוא מאוד אהב את המולדת, כבר בתור ילד ונער הייתה לו משיכה לאדמה, לצמחים, לעצים, לנחשים, בהמשך הוא גם היה מורה לשל"ח. אהב לנסוע לטיולים עם אנשים ולהסביר להם. הוא היה בקי בזה מאוד".
את שירותו הצבאי השלים צביקה בחטיבה 401 של חיל השריון. אחד המנחמים, שצביקה היה המורה שלו לשל"ח, מספר שהוא היה "ידען, עם חוש הומור. אהבנו ללמוד אצלו".
בקיץ 1982 הכול היה ברור אצל הצעיר בן ה־25: הוא תכנן ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטה והתקבל לסמסטר הסתיו, ותכנן גם לשאת לאישה את בת זוגו תמי שינקמן. לימים, אגב, הפכה שינקמן ליועצת תקשורת ומנהלת קמפיינים פוליטיים, הובילה את הקמפיין הציבורי לשחרורו של גלעד שליט ואף כתבה ספר על השבויים והנעדרים.
מימין: שלומי, ענת ויצחק, אוחזים בתמונת אחיהם הבכור, רס"ל צבי פלדמן ז"ל, השבוע | צילום: אריק סולטן
ואז פרצה מלחמת שלום הגליל. ביום החמישי למלחמה קיבלו כוחות צה"ל הוראה להשתלט על צומת אסטרטגי (שכונה ברשת הקשר "משולש טובלנו") למרגלות הכפר סולטן־יעקוב. מפקד הגזרה היה אביגדור (יאנוש) בן־גל, סגנו היה אהוד ברק, וראש המטה היה עמרם מצנע. ביצוע המשימה הוטל על כוח אוגדתי שכלל שלוש חטיבות שריון וחטיבת חי"ר. באותו לילה החל הכוח לנוע לעבר היעד, מבלי לדעת שבסמוך לכפר ממוקמים כוחות צבא סוריים. משימת הפריצה הוטלה על אחד מגדודי הטנקים במילואים. הגדוד הגיע אל "משולש טובלנו" והחל בתנועה לעבר הכפר, וזמן קצר לאחר מכן פתח הכוח הסורי באש כבדה לעבר הכוח הישראלי. הקרב נמשך שמונה שעות, עד שלבסוף נסוג הגדוד לאחור בחסות ארטילריה ישראלית כבדה.
בתום הקרב נמנו 20 הרוגים לכוחותינו ופצועים רבים, ושישה לוחמים הוכרזו נעדרים. גורל שלושה מהם התברר בהמשך: אחד מהם נהרג במהלך הקרב, נקבר בסוריה וגופתו הוחזרה לישראל בתום המלחמה. חייל אחר, אריק ליברמן, נפל בשבי ושוחרר כעבור שנתיים; ואילו השלישי, חזי שי, נפל בשבי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל ושוחרר שלוש שנים לאחר מכן במסגרת "עסקת ג'יבריל".
למרות מאמצי מערכת הביטחון, גורל שלושת הנעדרים הנוספים - יהודה כץ, צבי פלדמן וזכריה באומל - לא נודע. לאחר חתימת הסכם אוסלו העביר יאסר ערפאת לידי ישראל חצי מדיסקית הזיהוי של באומל. במרץ 2019 אותרה גופתו של באומל והובאה לישראל. כעת, לאחר השבת גופתו של צביקה פלדמן, נותר מאחור רק יהודה כץ.
צוואתה של אימא
"המסע הארוך של חיי כאחות של חייל נעדר התחיל באותה שבת שבאו לגייס את איציק (יצחק, האח) בצו 8, ואתה אמרת לו 'אל תחשוש מהקרב, יהיה בסדר'", אמרה ענת בהלוויה. "למחרת אתה, צביקה ואני היינו על מדים ונסענו לדרום. אני כחיילת בסדיר, ואתה נקראת למילואים בצאלים. היה לי ברור שיעלו אותך צפונה לקרב. כשארזנו את התיקים ראיתי שהכנסת את המפוחית. תמיד אהבת לרקוד, לנגן ולשמח אחרים. לעולם לא אשכח איך אימא רצה אחריך ושאלה: צביקה, באיזו שבת? ואתה ענית: אני לא יודע באיזו שבת אשוב.
באותו בוקר הייתי בחרדה, ידעתי שמשהו התרחש. עניתי לטלפון, צרחתי את נשמתי, מה קרה לצביקה? היה לי ברור שמדובר בך, ויצאתי בריצה החוצה. הסמג"ד אמר לי: הוא לא נהרג, הוא נעדר. הדרך מהבסיס הביתה הייתה הארוכה ביותר בחיים שלי".
את אימם מתארים הילדים כאישה חזקה, ואת אביהם כאיש רוח, חזן וצייר, שציוריו מעטרים את קירות הבית. "אבא היה איש אופטימי, רגשן", מספרת ענת. "לאימא היו תמיד תחושות מקדימות שהתבררו כאמיתיות. גם במקרה של צביקה היא ידעה מראש שהוא נעדר. כשבאו להודיע למשפחה היא כבר ידעה, והיא לקחה על עצמה להיות עמוד התווך של הבית. היא כל הזמן אמרה לנו: צביקה בחיים, צביקה בחיים. רק היום נפל לי האסימון שאולי בעצם היא רצתה שנבחר בחיים ולא במוות. ממילא לא ידענו מה עלה בגורלו, אז למה לא לבחור בחיים. אולי היא האמינה בזה, ואולי פשוט רצתה לתת לנו כוח להמשיך הלאה".
והאחים אכן המשיכו הלאה. למדו, התחתנו והקימו משפחות. "רצו לשחרר אותי מהשירות אבל לא הסכמתי והמשכתי לשרת עד היום האחרון. רציתי שצביקה יהיה גאה בי", אומרת ענת ומתחבקת עם מבקרת ששירתה איתה בצבא. דרכיהן נפרדו לפני ארבעים שנה, אבל היא חשה צורך לבוא ולבקר.
הם מעולם לא ויתרו על צביקה. "זו הייתה משימת חיינו, לסגור את המעגל הזה", אומר יצחק, ושלומי מוסיף: "אחרי שאבא נפטר, אימא השאירה לנו צוואה בראש צלול: שלא נוותר עד שצביקה יחזור הביתה". ענת התלוותה להוריה למשלחות בעולם ולפגישות עם מנהיגים, בהם מלך מרוקו, בבקשה שיסייעו להם לקבל מידע על צביקה.
הפעילות למען צביקה הייתה מגוונת. "שבתנו רעב מול משרד הביטחון ומול הכנסת", מתאר יצחק. "אימא ואבא נלחמו כל הזמן, התראיינו לתקשורת, לא רצינו שהנושא ירד מסדר היום. אבל כדרכו של עולם, ובמיוחד במדינה כמו שלנו, הדברים נשכחים. הלכנו גם לרבנים. הרב כדורי אמר שייקח הרבה זמן עד שנדע מה עלה בגורלו. זה גם מה שאמר לנו הבבא־סאלי.
"צביקה היה אח שלי אבל הוא אח של כולנו, כולנו ערבים זה לזה, ובפרט שצביקה נעדר במסגרת שירותו הצבאי. הוא הלך להילחם למען המולדת שלנו, לא לפיקניק. צביקה חזר בפרשת אחרי־מות־קדושים. זו סגירת מעגל".
לא לאבד תקווה
לאורך השנים הגיעו נציגי הרבנות לאחים פלדמן ונטלו מהם דגימות די־אן־איי למקרה שיצוצו ממצאים חדשים. לפני ההודעה למשפחה נערכו בדיקות מקיפות לוודא שאכן מדובר בצבי פלדמן.
האחים נדרשו להחליט אם לקבור את צביקה בהר הרצל או בחלקה הצבאית בבית העלמין בחולון. לבסוף הכריעו לטובת האפשרות השנייה. ענת: "ההורים שלנו נקברו בבית העלמין בחולון, בצד האזרחי, סמוך לגדר שמפרידה בין שתי החלקות. הצבא דאג לכך כדי שביום מן הימים הם יהיו קרובים לצביקה, וכך אכן עשינו. מעבר לכך, בית העלמין הצבאי בחולון הוא אחד המטופחים והיפים בארץ הודות לרפאל ארווס, שמאז שבנו שי נהרג בעזה מגיע לבית העלמין, מנקה ומטפח את קברי הנופלים ומקדיש את חייו לזכרם. הוא זכה להשיא משואה הודות לפעילותו".
ראש הממשלה נתניהו מעדכן את משפחת פלדמן על השבתו ארצה של הנעדר מקרב סולטן יעקב, צבי פלדמן | צילום: קובי גדעון, לע״מ
שעות לפני ההלוויה הוזמנה משפחת פלדמן להיפרד מצביקה בפעם האחרונה. הם הגיעו לבסיס שורה, בסיס הרבנות הצבאית, ושם המתין להם ארונו. יצחק: "עמדו לידו סוללה של רבנים. אחד מהם אמר שהוא ביקש מצביקה כמה פעמים מחילה, כי הוא הרגיש המון אור וקדושה יוצאים ממנו. הוא הרגיש שהוא נוגע במשהו קדוש, שהוא הרוג מלכות. זו הייתה סוג של נחמה".
"אחר כך נלקחנו לחדר צדדי, ביקשנו ממנו סליחה", אומרת ענת בבכי. "בכל זאת כנערים לפעמים היינו מדברים אחד אל השני לא יפה. הרב אמר לנו שאם אנחנו רוצים אנחנו יכולים להזמין את ההורים שלנו להלוויה. נוהגים שלא עולים לשני קברים ביום הקבורה, אבל כאן נאמר לנו שזו שמחה ושאנחנו צריכים להזמין את ההורים, כפי שלהבדיל מזמינים אותם לחתונה".
בבית נמצאת גם חגית ריין, שבנה בניָה נפל במלחמת לבנון השנייה, ומאז היא מנחמת משפחות שכולות בכל רחבי הארץ. בהמשך לדברים היא אומרת כי במפגש הזה יש לא רק ניחום אלא גם שמחה על השבתו של צביקה לקבר ישראל.
גם חבריו לקרב של צביקה הגיעו לנחם השבוע את המשפחה. הסופר ואיש החינוך אבי רט, שהשתתף גם הוא בקרב סולטן־יעקוב, ספד לו בפייסבוק. "43 שנים התהלכנו החברים לנשק ולקרב עם פצע פתוח ומדמם על שהשארנו בשטח את חברינו השבויים והנעדרים. הבוקר, בתזמון מצמרר, בדיוק כשהייתי בכניסה למחנה בירקנאו לקראת הדרכה של קבוצה במסע לפולין, קיבלתי את הידיעה על החזרת גופתו של צביקה פלדמן הי"ד. אביו של צביקה היה ניצול שואה. 43 שנים פעלנו ללא לאות ברחבי הארץ והעולם כדי להתיר ספקות ולהשיב בנים לגבולם. יש מעט נחמה בכך שצביקה זוכה להיקבר בקבר ישראל. נותר לנו עכשיו עוד פצע אחד פתוח, של חברנו לקרב יהודה כץ. נתפלל שגם המעגל הזה בחיינו ייסגר ונזכה כולנו לקצת מזור ומרגוע לנפש".
למשפחות אחרות, שממשיכות להמתין לבשורות, מבקשים האחים לשלוח מסר של אמונה. יצחק: "אנחנו מכירים מקרוב חלק ממשפחות החטופים, לפני כמה חודשים אפילו יצאנו לשבת משותפת איתם, וזה היה מאוד מקרב ומאחד. הרגשנו שאנחנו באותה סירה, למרות שאצלם עבר הרבה פחות זמן, ואני מקווה שהם יזכו לסוף טוב מהר יותר מאיתנו. לא הלכתי להפגנות ולעצרות של משפחות החטופים, אבל הם כל הזמן בתפילות שלי ובלימוד התורה".
שלומי: "אני מבקש לומר להם שיאמינו שהרגע הזה יגיע. אם לנו זה קרה אחרי 43 שנים, אין סיבה שלהם זה לא יקרה. אני מקווה שזה יקרה במהרה, ובשום אופן לא לאבד תקווה. תמיד לחשוב טוב – יהיה טוב".
יש הקלה כשמעגל נסגר?
יצחק: "ברור. לכולנו ירדה אבן של 43 שנים מהלב. היו תקופות שכמעט איבדתי תקווה, כמה אפשר? שנה ועוד שנה. בכל פעם שהגיע יום הזיכרון אבא שלנו היה אומר שאפילו קבר לבכות אין לנו. עכשיו לפחות יהיה לנו קבר".