הבדיחות הראשונות שלי בהופעות היו על מרוקאים, ולא במקרה", מספר נדב אבקסיס. כבר יותר מ־25 שנים שהוא חלק מנוף הסטנדאפ המקומי, חורך במות במופעים משלו ובתיאטרון הרפרטוארי, משתתף בסדרות קומיות בטלוויזיה ובין לבין עושה גם קצת ריאליטי.
כאשר עולות בשיחה שלל הבדיחות שרווחו בעבר על דוד לוי ז"ל, אבקסיס מרצין. "זה היה הבון־טון. לצחוק על מי שלא ידע אנגלית, ואפשר להגחיך אותו ולהראות אותו כשונה. כיום אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי ויש תנועת מטוטלת כמעט הפוכה. זאת גאווה להיות מרוקאי, ואנשים מכים על חטא על העוול שנגרם לדוד לוי. אצל האחיינים שלי, שאימא שלהם סופּר אשכנזייה, להיות אשכנזי הפך לשם קוד לחנון. הם אומרים אחד לשני, 'איזה אשכנזי אתה'. אבל פעם דברים נראו אחרת".
חלק גדול מההומור של אבקסיס צמח מתוך הבית המרוקאי ומתוך היכרות אינטימית עם מנהגיו, דמויותיו והקודים הפנימיים שלו. באחד הקטעים הישנים שלו הוא מתאר מרוקאים שהולכים לבית הכנסת בשבת כדי לריב. במבטא מרוקאי מדויק הוא מחקה מתפלל שמתחיל ב"לכו נרננה", ואת חברו שמתרגז ומסמן לו: "לא, שיר השירים". אחר כך מגיע זה שמלהיט את האווירה ושואל בכעס: "מה קורה עם המזגנים? איפה הכסף של הבעל נעילה?"
מנקודת המבט האוהבת והמדויקת של אבקסיס אפשר כמעט לחוש שנקלעת בעצמך לבית כנסת כזה, שבהיקפו כיסאות עץ עם ריפוד בורדו, במרכזו במה מפוארת ומעליה נברשת מוזהבת, ועוד רגע יוציאו מן ההיכל את ספרי התורה ועליהם הרימונים המקושטים.
לצד בדיחות עדתיות מוכרות על יוצאי מרוקו, כמו "מרוקאי לא עצבני, מעצבנים אותו" או "איך מתחיל ספר בישול של מרוקאית? קודם כול תירגעי", מסתובבת בישראל כבר עשרות שנים גם בדיחה אחרת: כמעט לכל מרוקאי שני יש סבא שהיה יועץ של מלך מרוקו.
המיתוס לובש לעיתים מעטה אחר: אם לא יועץ, מדובר לפעמים בצורף של המלך, ואם לא צורף - חייט, נגר או בעל מלאכה אחר ששירת את הארמון.
ברבות השנים הפכה האמירה הזאת למקור ללעג. אלא שכאשר מנסים לפרק את הבדיחה ולבדוק מאין צמחה, מתברר שהתמונה מורכבת הרבה יותר.
ד"ר אורית ואקנין־יקותיאלי, חוקרת במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון, זועמת על המלגלגים. "למיתוס הזה יש שורשים עמוקים והוא מבוסס על תחושה אמיתית של קשר עם בית המלוכה", היא אומרת. "הזלזול בו הוא בורות גמורה".
ואקנין־יקותיאלי היא היסטוריונית ואנתרופולוגית של צפון אפריקה, שחוקרת את מקומם של היהודים במרוקו כחלק מן החברה שסבבה אותם. "הגישה שלי היא לא לחפש את היהודים בפינצטה", היא מסבירה. "המחקר שלי מסתכל עליהם בתוך המרקם של המרחב. הם היו מאוד יהודים וגם מאוד מרוקאים".
ד"ר אורית ואקנין־יקותיאלי | צילום: באדיבות המצולמת
היא חוזרת אל הבית שגדלה בו ואל הסיפור הפרטי שלה. "גדלתי על הסיפור של אבא שלי, שנציג של המלך ביקר בעלי מלאכה יהודים והיה עובר בסדנה של סבא שלי. סבא עלה לארץ, ומה עשה עם המקצוע שלו? שום דבר. היד שהביאה את הפרנסה והכבוד שינתה את ייעודה, וסבא עבד בשתילת עצים בקק"ל".
מבחינתה, בתוך הסיפור הקטן הזה מסתתר חלק גדול מההסבר למיתוס כולו.
"אנשים שעלו ממרוקו רצו לומר: אנחנו באים ממקום שבו התייחסו אלינו אחרת והיינו בו חלק חשוב בחברה. יש פער אדיר בין הזיכרון של אותם אנשים את המולדת, שבה הרגישו שייכים יותר, ובין כאבי הקליטה בארץ. אנשים חשו שמזלזלים בהם, אומרים שהם לא נחמדים ו'מרוקו סכין'".
גם מילים וזהויות שהיו מקור לגאווה במרוקו קיבלו בישראל משמעות אחרת. ואקנין־יקותיאלי מתייחסת לכינוי "שלוכים", שהפך בארץ למילת גנאי, אפרופו סערת הזמר קובי פרץ בשנת 2009, שהכחיש כי העליב משפחה שהופיע באירוע בר מצווה של בנה וטען כי אמר "שלופים": "השלוכים הם הקבוצה הכי גאה שיש במרוקו, והמלך מזכיר אותם בנאומיו. בארץ הם אמרו שהם משלוך שבהרי האטלס ולא חשבו שישתמשו במילה הזאת נגדם בצורה מבזה. הפקידים האשכנזים חיברו שלוך למילה ביידיש שפירושה אדם מוזנח או לבוש סמרטוטים, והדביקו להם את הכינוי הזה".
היא מזכירה גם את מהומות ואדי סאליב בשנת 1959. "היו מרוקאים שאמרו שהם רוצים שמלך מרוקו ייקח אותם בחזרה לארצו. עיתונאי שהיה במקום דיבר עליהם בלעג, כאילו מדובר באמירה שלילית. אני מביטה על זה בראייה חיובית, כי מדובר בזיכרונות של אקס־מולדת. קריטי להרגיש שאתה בא ממקום עם ערך".
ד"ר אורנא בזיז מקדמת את פניי בשמלה ורודה שבקדמתה חוטי זהב. ביתה רחב הידיים מואר, ועל הקירות מזכרות ושכיות תרבות מביקוריה הרבים במרוקו.
בזיז הייתה רק בת עשר כשהאדמה רעדה מתחת לרגליה. בפברואר 1960 פקדה את אגאדיר שבדרום מערב מרוקו רעידת אדמה קטלנית והביאה למותם של אלפים, בהם אביה ואחותה. לימים הקדישה בזיז חלק גדול מחייה לחקר ולהנצחת סיפורה של קהילת יהודי אגאדיר, והוציאה את הספר "הגדת אגאדיר", המאגד עדויות ופרטים על האסון ועל הקהילה. היא הייתה מרצה בכירה לספרות במכללה האקדמית דוד ילין וכתבה ספרים. כיום היא מדריכה סיורים במרוקו, ונמצאת כבר שנים על הקו הגיאוגרפי והמטאפורי שבין ישראל לארץ הולדתה.
ד"ר אורנא בזיז | צילום: מאיה משל
עיניה מוארות כשהיא נזכרת ביחסי הקרבה בין משפחתה לשכניה המוסלמים. "מיד בצאת חג הפסח השכנה שגרה לידינו הייתה מביאה טס מבריק ועליו גבעה קטנה של קמח, ולצידה דבש ופולים ירוקים, כדי שאימא תתחיל להכין את המופלטות למימונה".
היא מתארת כיצד חיי היהודים נארגו בחיי המוסלמים בעיר בכבוד ובנינוחות. "עד היום יש לי קשרי חברות עמוקים עם מרוקאים מוסלמים, ששניים מהם אני מכנה 'אחים שלי', והם מסייעים לי רבות בשימור ההיסטוריה והתרבות היהודית באגאדיר".
באחת הפעמים שביקרה ברבאט שאלה מרוקאי מקומי היכן נמצא בית הקברות היהודי. במקום להשיב לה מיד, האיש הביט בה ושאל: "מה שלום החברים שלי מאיר ויעקב?" הוא התכוון לידידי ילדות יהודים שגדל איתם ושעלו לישראל.
הזיכרונות הללו עומדים בבסיס הקשר המיוחד שמדברים עליו רבים מיוצאי מרוקו. אבל כדי להבין את המעמד שמילאו יהודים בחברה המרוקאית, צריך לחזור גם אל התמורות שעברה המדינה בתחילת המאה ה־20. ב־1912 הפכה מרוקו למדינת חסות צרפתית. ההשפעה הצרפתית בצפון אפריקה פתחה לפני חלק מן היהודים אפשרויות כלכליות חדשות, אבל לדברי בזיז, התהליך החל עוד קודם לכן.
"רשת בתי הספר של אליאנס הגיעה למרוקו כבר בשנת 1881, עם המוסד הראשון שנפתח עבור ילדים יהודים בטטואן שבצפון המדינה", היא מסבירה. "כך שכאשר מרוקו הפכה למדינת חסות צרפתית היו כבר יהודים רבים שדיברו את השפה הצרפתית. עם הקשרים שהיו להם עם יהודים במדינות אחרות, הם נעשו משמעותיים יותר בכלכלה והיו פעמים רבות מתווכים מול המרוקאים המקומיים".
בזיז מתארת כי היחסים בין היהודים ובין סביבתם במרוקו היו שונים מאלה שהתפתחו במקומות אחרים. "זה לא קרה בשום מדינה אחרת. בדרך כלל קינאו ביהודים או דחו אותם, אבל במרוקו היחסים היו אחרים וטובים. גם ביחס למדינות אחרות בצפון אפריקה, מצרים, תוניסיה או לוב, אף אחת מהקהילות היהודיות בהן לא מתגעגעת לארץ מולדתה כמו המרוקאים".
גם ואקנין־יקותיאלי מדברת על מה שהיא מכנה "האקספשנליזם המרוקאי": "הקהילה היהודית במרוקו שונה מכל הקהילות האחרות במדינות ערב", היא אומרת. "היהודים הם האחר היחיד או העיקרי שיש בחברה המרוקאית. הדבר גרם להם לפתח תפיסה של איך להיות מרוקאי וגם יהודי - ולהיות מרוקאי כרוך בקשר הדוק ובהזדהות עם בית המלוכה". בית המלוכה המרוקאי שולט בארצו כבר מאות שנים, והיחסים שהוא מטפח עם נתיניו משלבים, לדבריה, מרחק עם נוכחות מתמדת. "אין בית מלוכה כזה בעולם שמתחזק כל העת את הקשר עם נתיניו, ובהם גם עם היהודים. קשרים של ייעוץ, מסחר וחסות מתקיימים בין המלוכה והיהודים לפחות מאז המאה ה־16".
מכאן, היא מסבירה, כנראה צמחו שורשיה של האמירה על הסב שהיה יועץ למלך. "בית המלוכה עוסק אקטיבית ביצירת קשר עם נתיניו ובהם קבוצות כוח וקבוצות מיעוט", אומרת ואקנין־יקותיאלי. "באסלאם בני החסות, הד'ימים, לא יכולים לכהן במינוי פורמלי, אבל יכולים להיות יועצים, וכך אכן היה. היו גם יהודים שקיבלו מינויים של סוחרים של בית המלוכה, כמו משפחת קורקוס".
גם גרסת בעלי המלאכה, היא מסבירה, לא בהכרח מופרכת כפי שנדמה. "מה זה אומר להיות הנגר של המלך? אם יש בעל מלאכה חשוב, המלך עשוי להזמין עבודות מבית המלאכה הזה, וכך נוצר קשר". כלומר, אין צורך לדמיין אלפי יהודים יושבים מדי בוקר בחדר הישיבות המלכותי. בעולם שבו בית המלוכה היה מרכז של כוח, מסחר וחסות, גם בעל מלאכה שקיבל הזמנות מהארמון, סוחר שפעל מטעמו או אדם שעמד בקשר עם נציגיו יכול היה להותיר אחריו זיכרון משפחתי שהלך והתעצב עם השנים.
מוגדור, מרוקו | צילום: שאטרסטוק
אחד הסיפורים המזוהים ביותר עם היחסים בין יהודי מרוקו לבית המלוכה נוגע לימי מלחמת העולם השנייה. לפי הנרטיב שעבר לאורך השנים, תחת משטר וישי סירב מלך מרוקו למסור רשימות של יהודים לנאצים, ואף אמר שאם יהודי ארצו יידרשו לענוד טלאי צהוב, גם הוא ובני משפחתו יעשו זאת. ואקנין־יקותיאלי מתייחסת לסיפור הזה בספקנות, אבל בעיניה דווקא עוצמתו של המיתוס מלמדת משהו חשוב.
"אם יש כל כך הרבה אנשים שקונים את המיתוס הזה, שכנראה לא היה באמת, זה אומר משהו. היו חומרים במציאות שמהם נבנה המיתוס". בעיניה, זה גם המפתח להבנת סיפורי "סבא שלי היה יועץ למלך". גם כאשר הפרטים התרחבו, התקשטו או השתנו במהלך השנים, הם לא נולדו יש מאין.
אבל לא כל החוקרים מוכנים להעניק לסיפור המשפחתי הזה תוקף היסטורי רחב. "צורפים מקומיים במרוקו היו מתגאים שלמדו אצל צורפים יהודים", מספרת בזיז. "היה צוות מורים יהודים שלימדו כיצד לרקוע בנחושת ולעבוד עם חומר גולמי של כסף טהור. חינוך מקצועי היה אז פאר החינוך. איזו אסתטיקה מפותחת הייתה שם".
לצד ההתפעלות ממעמדם המקצועי של היהודים, היא מסתייגת מן המיתוס של "בעלי המלאכה של המלך". "אלו דיבורי סרק. אין לזה ידיים ורגליים. אנשים רצו לבטא גאווה וגעגוע לעולם מסודר וידוע. הם העריצו את המלך שאוהב את עמו ושעמו אוהב אותו. זאת הגזמה כמו שאנשים אומרים שיש להם ח"י סלטים על שולחן שבת". בזיז קושרת את התפתחות הסיפור גם למה שקרה לאחר העלייה לישראל. לדעתה, האופן שבו נתפסו יהודי מרוקו כאן נבע בין השאר מן ההרכב החברתי של גלי העלייה הראשונים. "הציונות הגיעה למרוקו והביאה, לפי הצו של בן־גוריון, קודם כול ידיים עובדות. אימא שלי הייתה אומרת: את מי הם הביאו קודם? יהודים ממקומות נידחים. וכך נתפסו יהודי מרוקו בעיני הישראלים".
אגאדיר, מרוקו | צילום: שאטרסטוק
מול הדימוי הזה, היא אומרת, עלתה גם התרפקות על עולם שאבד. "אנשים רצו לייפות את המציאות. כמו התרפקות על העבר מול אתגרי הקליטה בארץ".
ובכל זאת, הקשר בין יהודי מרוקו לבין בית המלוכה אינו רק סיפור מן העבר. ד"ר בזיז עצמה פסעה לאחרונה בגינת ארמון המלך ברבאט ולחשה לעצמה "בעזרת השם נעשה ונצליח".
בסוף חודש ינואר השנה היא הוזמנה לפגישה עם אחמד תאופיק, השר הממונה על ענייני האסלאם במרוקו. ההתרגשות לקראת המפגש הייתה רבה. השניים דנו בכנסים בין־דתיים העוסקים בשלום ובאחווה בין העמים, ולקראת סוף הפגישה שיתף אותה תאופיק בזיכרונות ילדות על שכניו היהודים.
בזיז פועלת במשך שנים למען מה שהיא מגדירה "קידום אחוות עמים". בשנת 2017 הובילה עם תנועת "תיקון" בראשות פרופ' מאיר בוזגלו את כנס "מטרוז", שבמסגרתו הגיעו לישראל אנשי אקדמיה ועיתונאים מרוקאים והתארחו בכנסת ובמפגשי תרבות ודת.
"פירוש המילה מטרוז במרוקאית הוא אריג וגם מעין הרמוניה במוזיקה", היא מסבירה. "אנחנו הלכנו על הבסיס החברתי של הכרת הטוב ועושר התרבות".
בחג הסוכות הקרוב צפוי להיפתח במוגדור, אסואירה של ימינו, פסטיבל שלום שבו יתקיימו מפגשי מוזיקה ותרבות של יהודים מישראל, צרפת וקנדה עם מרוקאים מוסלמים. בזיז צפויה לשאת בו הרצאות על שלום ומים בעברית, במרוקאית ובצרפתית. מי שנתן את ברכתו לאירוע הוא אנדרה אזולאי, שמוגדר באופן רשמי יועץ בכיר למלך מרוקו מוחמד השישי.
אנדרה אזולאי וד"ר בזיז | צילום: באדיבות המצולמת
כאן המיתוס פוגש את המציאות: אזולאי, יהודי יליד מוגדור, משמש כבר שנים ארוכות יועץ לבית המלוכה המרוקאי. הוא שומר על קשר רציף עם רבים מקהילת יוצאי מרוקו ופעמים רבות משמש חוליה מקשרת בינם לבין בית המלוכה. בשנת 2020 חנך במוגדור את "בית דאכירה", מוזיאון לתולדות יהודי מרוקו. את טקס הפתיחה כיבד בנוכחותו מלך מרוקו עצמו. גם הקשר הטקסי בין המלוכה לקהילה היהודית נשמר. אל תפילות יום הכיפורים בבתי הכנסת בערים הגדולות במרוקו נהג להגיע שליח לא שגרתי, נציג של המלך.
"אני אישית נכחתי באירוע כזה בעיר פאס", מספרת ואקנין־יקותיאלי. "אותו נציג מלכות נכח בבית הכנסת כאשר נישאה התפילה לשלום המלך". מבחינתה, זו עוד דוגמה לכך שאי אפשר להבין את יהדות מרוקו בלי להבין את מקומה בתוך החברה המרוקאית עצמה. היא הקימה באוניברסיטת בן־גוריון את תוכנית המצטיינים "מבטים מן המזרח", שמובילה תלמידי תארים מתקדמים לפרויקטים העוסקים ביהודי המרחב המוסלמי.
"אנחנו עושים מהפכה בתוכנית הזאת. זו לא רק ההכרה ביהודים שבאו מהאזורים הללו כשווי ערך, אלא מבט אמיתי על הערך ההכרחי של ידע מהמזרח לחיים כאן".
נדב אבקסיס מספר כי גם במסעותיו שלו במרוקו שמע שוב ושוב את אותו געגוע. מרוקאים מוסלמים שפגש סיפרו לו שהם מתגעגעים לשכנים היהודים שלהם ולחיים המשותפים שאפיינו את הערים והשכונות שבהן גדלו. "החיים ביחד של היהודים והמוסלמים במרוקו הם מפתח להבנת הפלורליזם המרוקאי, או נכון יותר, הפשרנות שמאפיינת את הקהילה הזאת. הפשרנות הזו היא מה שחסר כאן כיום", הוא אומר.
נדב אבקסיס | צילום: באדיבות המצולמת
גם במשפחתו שלו נשמרו לאורך השנים, זה לצד זה, הזהות המרוקאית החזקה והיכולת להכיל עולמות שונים. לאחר שאחיו יצאו בשאלה, מספר אבקסיס, ביקשה מהם אמו ז"ל שלא ייסעו בשבת כדי להגיע לארוחות המשפחתיות.
"היינו שמים את האוטו בחוץ ובאים ברגל. אחר כך היינו חונים קרוב יותר ומגיעים ברגל, עד שלאט לאט היא קיבלה את זה. אפילו היציאה שלי מהארון, שחששתי מאוד מהתגובות אליה, התקבלה במשפחה".
"בעיניי, המשפחה שלי מייצגת את הישראליות הכי נוכחית היום. אחי הבכור נשוי לאנגלייה, אחותי נשואה לעיראקי, אח אחד נשוי לפולנייה ואחד לרומנייה, ואם ילדיי היא תוניסאית. בהופעה אני אומר שדרך זה אני מתחבר למאכלים ולמנהגים. בחגים אחותי מביאה טבית ואחי שנשוי לפולנייה מביא את אימא שלה, אבל עדיין כל אחד מביא את מה שהוא מביא".
הוא מחייך. "לפני חמישים או שישים שנה כל עדה הייתה מתחתנת עם עצמה. מרוקאים היו מתחתנים עם מרוקאים ואשכנזים עם אשכנזים. היום זה כמעט לא קיים, ואני אישית שמח. כי אם מדברים על קיבוץ גלויות, זה המודל".
אולי גם המיתוס על היהודי שהיה יועץ למלך מספר סיפור דומה. לא רק על יהודי מרוקו, אלא על הדרך שבה זיכרון משתנה כשהוא עובר מארץ לארץ ומדור לדור. גם אם לא כל סבא התהלך בחצר ארמון המלוכה, המציאות שממנה הסיפור נולד, מתברר, הייתה אמיתית מאוד.