התרומה היהודית לעיצוב דמותה של ארה"ב - והמחיר שלה

כאשר מסתכלים על יהודי ארצות הברית היום – קהילה של כ־7 מיליוני בני אדם, שנטועה היטב בעולם העסקים, בתרבות, בתקשורת ובפוליטיקה האמריקנית - קשה להאמין שהסאגה הגדולה הזאת נפתחה בניסיון לגרש אותם משם. בספטמבר 1654, 23 פליטים יהודים־ספרדים נמלטו מידה הארוכה של האינקוויזיציה הפורטוגלית, שכמעט השיגה אותם בברזיל. הם נחתו בחופי ניו־אמסטרדם, כיום ניו־יורק, אך מושל הטריטוריה ההולנדית דאז, פיטר סטייווסנט, ניסה מיד לזרוק אותם כלעומת שבאו. המושל פנה אל הממונים עליו בבקשה "להגלות את גזע הרמאים", אך חברת הודו המערבית ההולנדית – ששלטה אז בחלקים נרחבים מהעולם החדש – לא התעניינה בעקרונות ישנים, אלא רק בהצלחה ושגשוג כלכליים. הבוסים הורו לסטייווסנט להותיר את היהודים במקומם.

כך החלה הדיאלקטיקה הגדולה של היהודים באמריקה. במשך הרבה יותר מ־250 שנה, המסלול היהודי בצפון היבשת היה מעין תמונת ראי ממוזערת לנשמה האמריקנית. כל התחקות אחר סיפורם של היהודים שם – משנותיהם המוקדמות בניופורט הקולוניאלית, דרך הבוץ של המערב הפרוע ושכונות העוני של הלואר־איסט־סייד, ועד לפנקסי החשבונות המוכתמים בדם של המאפיה היהודית ולמכונות הדפוס של העיתונים הגדולים – תחשוף גם את התמורות, הטרגדיות וההצלחות שחוותה ארצות הברית של אמריקה כולה. זהו סיפורו של עם שחיבק את ההבטחה האמריקנית עד כדי כך שלעיתים נחנק ממנה, ובכך הצטרף לאומה שמתנדנדת בין האידיאלים התנ"כיים הנשגבים שנשענה עליהם ובין האינסטינקטים הישנים והנמוכים ביותר שתוקפים את האדם בכל מקום שהוא. יהדות ארצות הברית חוותה עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות, וכמו אמריקה היא ממשיכה לפרוח ולשגשג – גם אם העתיד לוט בערפל, והצללים לעיתים נעשים כבדים.

1775 כאשר בנג'מין פרנקלין, תומס ג'פרסון וג'ון אדמס נדרשו בקיץ 1776 לעצב את סמלה של אומתם המרדנית שזה עתה נולדה, הם לא ביקשו השראה מרומא או מאתונה: הם שמו אל המדבר פניהם. בתום דיונים ערים, פרנקלין וג'פרסון הציעו דימוי שידבר אל ליבו של מי שהתחנך על התנ"ך, ובפרט על הברית הישנה. "משה, בבגדי כהן גדול, ניצב על החוף ושולח את ידו אל הים, ובכך מטביע את פרעה היושב במרכבה פתוחה... עמוד האש והענן שולח את להבותיו אל משה, כדי לבטא שהוא פועל על פי צו הא־ל", כך תיאר זאת פרנקלין. עם ישראל אומנם לא נכח כמעט באמריקה בשנים ההן, אך דיוקנו האידילי ניצב לנגד עיניהם של האבות המייסדים.

למובילי העצמאות האמריקנית היה פטיש דתי כמעט לעם הנבחר. הם לימדו את עצמם עברית כדי לקרוא את התנ"ך בשפת המקור, צירפו את האורים והתומים לסמלה של אוניברסיטת ייל, והציגו את המהפכה נגד הבריטים כהמשך ישיר לניסים ולנפלאות שנעשו לבני ישראל ביציאת מצרים. לעומת זאת, היכרותם עם היהודים בני זמנם הייתה תאורטית לכל היותר. לפי מחקרים עדכניים, בתקופת המרד חיו במושבות פחות מ־2,500 יהודים – רעש סטטיסטי באוכלוסייה של כ־4 מיליוני נתינים בריטים.

המרב שיהודי אירופה יכלו לקוות לו היה הבטחה ל"סובלנות". ג'ורג' וושינגטון דחה זאת בתוקף. "אין אנו מדברים עוד על סובלנות, כביכול כהטבה המוענקת על ידי מעמד אחד של אנשים, כזה שנהנה ממימוש זכויותיו הטבעיות"

אך היהודים, כמו בשנים אחרות וביבשות אחרות, הצליחו לרשום את שמותיהם בדפי ההיסטוריה. בזמן שהאבות המייסדים ישבו בפילדלפיה ודנו בשאלות הפילוסופיות הכבדות הנלוות לכינון אומה חדשה, האוכלוסייה היהודית הקטנה בחרה צד בפומבי. כאשר הצי הבריטי איים על ניו־יורק, הרב גרשום מנדס סיישאס סירב לשאת את התפילה המקובלת לשלומו של המלך ג'ורג' השלישי. במקום זאת הוא ארז את ספרי התורה של קהילת "שארית ישראל", ונמלט מהעיר. בינתיים במושבת דרום קרוליינה, האריסטוקרט הצעיר פרנסיס סלבדור הפך ליהודי הראשון שנבחר לכהן בבית מחוקקים אמריקני. זמן קצר לאחר מכן, בקיץ 1776, היה גם ליהודי הראשון שמת למען המטרה הפטריוטית: הוא נהרג במארב של בני שבט הצ'ירוקי, בעלי בריתם של הבריטים במלחמה.

תרומתם הגדולה ביותר של היהודים לתקומה האמריקנית הייתה כלכלית. המאמץ המלחמתי, שהתנדנד תמיד על סף חדלות פירעון, שרד בעיקר בזכות חיים סולומון, איש עסקים יהודי יליד פולין שניהל את פעילותו מבית קפה בפילדלפיה. סולומון סייע מכספו האישי לצבא המורדים כאשר קופתם הייתה ריקה, ונתן להם כל כך הרבה מהונו, עד שהוא עצמו נותר ללא כלום. הוא מת ב־1785 כפושט רגל, כשברשותו שטר חוב ממשלתי חסר ערך בשווי אלפי דולרים – סכום עתק שלא היה יכול לפרוע. רק כעבור שנים רבות זכה סולומון להכרה על תפקידו החיוני במימון המהפכה.

בשנת 1790 שלח הגנרל לשעבר וכעת הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון, מכתב לקהילה היהודית בניופורט. לכאורה הוא עשה זאת כדי להשיב בנימוס על איגרת הברכה ששלחו לו עם ניצחונו בבחירות הראשונות לנשיאות, אך בפועל הוא קבע כיצד תתייחס ארצות הברית ליהודיה. במשך מאות שנים, רמת הקיום הטובה ביותר שהקהילה היהודית הייתה יכולה לקוות לה באירופה הייתה "סובלנות" – הבטחה שברירית לביטחון בחסות המלך. אך וושינגטון דחה בתוקף את ההנחה הזאת. "אין אנו מדברים עוד על סובלנות, כביכול כהטבה המוענקת על ידי מעמד אחד של אנשים, כזה שנהנה ממימוש זכויותיו הטבעיות הטבועות", הצהיר הנשיא, וקבע שממשלת ארצות הברית "לא תיתן אף אישור לשנאה, ולא אף סיוע לרדיפה". הוא סיים את המכתב בציטוט הנביא מיכה: "מי ייתן ובני זרע אברהם, היושבים בארץ הזאת ימשיכו לזכות וליהנות מרצונם הטוב של התושבים האחרים, וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד".

יומה האחרון של שנת 1860 היה יום רווי חרדה בבירה וושינגטון. בשבועות שחלפו מאז ניצחונו המפתיע של אברהם לינקולן בבחירות לנשיאות – וניצחונה הראשון של המפלגה הרפובליקנית, שדרשה את הגבלת העבדות – עוד ועוד מדינות דרומיות הודיעו על פרישתן מהאיחוד. ארצות הברית, 84 שנים אחרי הקמתה, הלכה והתפוררה. באולם הקונגרס קם על רגליו יהודה פיליפ בנימין, סנאטור ממדינת לואיזיאנה, ונשא נאום פרדה. ברהיטות גדולה הגן הסנאטור על מוסד העבדות ועל החלטתה של מדינתו לפרוש מהאיחוד, ואז יצא מהאולם בפעם האחרונה.

בנימין, יהודי שנולד באיי הודו המערבית וגדל בקרוליינה, היה משפטן מחונן, בעל אחוזה עשיר ומהפוליטיקאים הבכירים ביותר באריסטוקרטיית העבדות הדרומית. הוא לא היה הסנאטור היהודי הראשון בקונגרס האמריקני - הכבוד הזה היה רשום על שם קרוב משפחתו דוד לוי יולי מפלורידה, גם הוא בעל עבדים - אך בנימין עמד להפוך ליהודי הראשון שמכהן בקבינט אמריקני. זמן קצר לאחר פרישתו מהקונגרס ימנה אותו נשיא הקונפדרציה החדשה, ג'פרסון דייוויס, לשר המלחמה של הדרום, ובהמשך יעניק לו את תפקיד מזכיר המדינה. בצפון יזכה בנימין לכינוי "מוחה של הקונפדרציה".

המנהיגים היהודים לא צייתו בשקט לצו הגירוש שפרסם הגנרל גרנט; הם נסעו לפגוש את הנשיא. לינקולן – שחיבב יהודים וכינה את האמריקנים "העם הכמעט־נבחר" - היה מזועזע, ודרש שהצו יבוטל

האירוניה של החוויה היהודית בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית (1861־1865) הייתה שהיטמעות היהודים בארה"ב הצליחה אף יותר משצפה וושינגטון. בעקבות גלי הגירה ממרכז אירופה, אוכלוסיית יהודי ארצות הברית זינקה בשנים 1840־1860 מכ־15 אלף איש ליותר מ־150 אלף. היהודים התפזרו ברחבי היבשת, עסקו במסחר, הקימו ארגונים אזרחיים ואימצו את התרבות האזורית בכל מקום שהגיעו אליו. גם כשהאומה האמריקנית התפצלה בסוגיית העבדות, היהודים לא היו מנותקים מההתפתחויות הפוליטיות. הם לא התלכדו כקבוצה בפני עצמה, אלא התפלגו גם הם בין צפון לדרום, ממש כמו האוכלוסייה הכללית. וכמו הפילוגים התאולוגיים ששיסעו את הפרוטסטנטיות האמריקנית, גם הפיצול בקרב היהודים קיבל ממד דתי.

בינואר 1861 נשא הרב מוריס רפאל מניו־יורק דרשה ששלחה גלי הלם ברחבי האומה. בהסתמך על פרשנות לפרשיות בספרים שמות, ויקרא ודברים, טען הרב רפאל שהתורה מאפשרת שעבוד. מכאן הסיק שהאבולישניזם - המאבק הצפוני נגד עבדות, שהתבסס בראש ובראשונה על מניעים דתיים – מנוגד לרוח הטקסט התנ"כי.

העיתונות הדרומית פרסמה את הדברים בשמחה ובאינספור עותקים. מנגד, כמה רבנים מחו על פרשנותו של הרב רפאל, ופרסמו מאמרים ודרשות משלהם. ההתנגדות הבולטת ביותר בקעה דווקא מבולטימור שבמרילנד, שם החזקת עבדים הייתה חוקית. במאמר ארוך ומפורט שנכתב בגרמנית ובעברית ושילב ציטוטים מהמקורות ומהפרשנים, קבע הרב הרפורמי דוד איינהורן שצמצום רוח התורה בנושא הזה לפשט הפסוקים הוא בגדר חילול השם. סיפור יציאת מצרים, גרס הרב איינהורן, הוא הוכחה ניצחת לכך שהתורה דורשת חירות לכל אדם. הרב הוסיף וכתב נגד העבדות בלהט כזה עד שאספסוף של תומכי עבדות ביקש לעשות בו שפטים, והוא נאלץ לגלות מבולטימור.

הפיצול בין הצפון לדרום הפך באפריל 1861 למלחמה כוללת. בין 7,000 ל־10,000 חיילים יהודים צעדו לשדות המערכה – כשלעיתים אח נלחם באחיו ואב בבנו. בין נופלי הקרבות העקובים מדם של גטיסברג, שילה ואנטיאטם היו גם יהודים.

אולם גם במצב הזה של אינטגרציה מוחלטת לכאורה, רוחות האנטישמיות האירופית הוסיפו לרחף מעל אדמות אמריקה. הגנרל יוליסס ס' גרנט מצבא הצפון, שהיה מתוסכל מהשתוללות השוק השחור של כותנה דרומית, פרסם בדצמבר 1862 את "צו מס' 11" ובו פקודה לגירוש מיידי של "היהודים כמעמד" ממחוז טנסי. בהיסטוריה האמריקנית, זה היה אחד הרגעים הבוטים ביותר של אנטישמיות מוסדית. אך דווקא האירוע הזה הוכיח בסופו של דבר עד כמה ארצות הברית הייתה שונה מהעולם הישן. המנהיגים היהודים לא צייתו בשקט לצו, ולא חיכו לפוגרום; הם ניצלו מיד את זכותם החוקתית לעתור לממשלה, ונסעו ישירות לבית הלבן, לפגוש את הנשיא. אברהם לינקולן – שחיבב יהודים וכינה את האמריקנים "העם הכמעט־נבחר" - היה מזועזע מהפרת זכויותיהם, ודרש שהצו יבוטל מיד. בהמשך, יש לציין, גרנט התנצל על מעשיו. כנשיא ארה"ב בשנים 1869־1877 הוא אף היה המנהיג האמריקני הראשון שגינה פוגרומים ואנטישמיות מעבר לים, ופעל לסייע ליהודי מזרח אירופה הנרדפים. באמריקה, כך נראה, הדברים באמת עבדו אחרת.

בשיאה הסוער של הבהלה לזהב בקליפורניה, 45 יהודים – 44 גברים ואישה – עצרו ליממה אחת את מרדפם אחר האושר. הם התאספו באוהל מרופט ליד רחוב קירני בסן־פרנסיסקו, ובהיעדר רב וספר תורה ראוי, אלתרו את תפילת יום הכיפורים בעזרת חומש אחד וקורא בתורה שהגיע מבולטימור המרוחקת. זו הייתה תפילה לא שגרתית, נישאת מפי חלוצים עייפים שחצו זה עתה יבשת שלמה, אך היא סימלה את המציאות החדשה: גם העם היהודי היה מוכן לרדוף אחר החלום האמריקני עד קצווי ארץ.

יומיים לאחר מכן נכונה להם הפתעה לא נעימה. ספינת קיטור הגיעה לנמל והביאה איתה בין השאר לוח שנה עברי. כך גילו הנבהלים לזהב שהם צמו, התפללו וציינו את יום הכיפורים של שנת תר"י, 1849, במועד הלא נכון.

הריחוק מהציוויליזציה היה ליבת סיפורו של המערב האמריקני. בעוד החוף המזרחי נחנק לאיטו בעשן התיעוש המהיר, מלחמת האזרחים ונורמות חברתיות שהשתנו באיטיות רבה, המערב הציע משהו יקר ערך אפילו יותר מזהב: לוח חלק לחלוטין. במרחבים החדשים שנפתחו, ההיררכיות החברתיות הנוקשות של אירופה ואפילו הדעות הקדומות המנומסות של החברה האמריקנית בחוף המזרחי – פשוט התאדו.

כשהרב יצחק מאיר וייס סייר במערב, הוא נדהם: הפליט היהודי־אירופי המבוהל לא היה עוד. "היהודי הוא אדם, אדם עצמאי", דיווח וייס בגאווה לקוראיו בחוף המזרחי. "הוא אזרח"

במחנה כורים בקליפורניה, איש לא נשפט על פי מוצאו; הוא נשפט על פי חוסן נפשו וזרועותיו, ועל פי יכולתו לספק למחנה קמח, ציוד חפירה וכסף. שנאת זרים ושאר הרעות החולות של העולם התקיימו כאן עדיין, אך איבדו מכוחן. נשים שגשגו, שחורים שגשגו, וכך גם יהודים. כאשר הרב יצחק מאיר וייס, האדריכל הגדול של היהדות הרפורמית האמריקנית, סייר במערב בשנת 1877, הוא נדהם מהשינוי התרבותי שראה: הפליט היהודי־אירופי המבוהל והחרד לא היה עוד. "היהודי במערב", דיווח וייס בגאווה לקוראיו בחוף המזרחי, "הוא אדם, אדם עצמאי... הוא אזרח".

העצמאות הזאת באה לידי ביטוי גם בדרכים צבעוניות להפליא. קחו לדוגמה את סולומון "סול" סטאר, מהגר יליד אוסטריה שהעז להגיע לגבעות השחורות של דקוטה. הוא ואיש החוק האגדי סת' בולוק ניהלו חנות בעיירה הידועה לשמצה דדווד, ובהמשך פתחו שם בנק. בסופו של דבר נבחר סטאר לראש העיר הראשון של דדווד, והחזיק בתפקיד לאורך עשר קדנציות. יהודי אוסטרי אחר, לוי שטראוס מסן־פרנסיסקו, הבין שהעושר האמיתי לא טמון בזהב, אלא בציוד של הגברים שיצאו לכרות אותו. כך נולדו מכנסי הג'ינס שהפכו עם הזמן למותג־על גם בערים.

המערב ליהק יהודים למגוון רחב של תפקידים מרתקים. הם אבטחו כרכרות דואר, שירתו כמרשלים בגבול ומפעם לפעם השתתפו בקרבות יריות, כמו האקדוחן היהודי־אירי ג'ים לוי. ג'וזפין מרקוס, בת למשפחה יהודייה מכובדת מסן־פרנסיסקו, הגיעה לעיירת הפשע טומבסטון באריזונה והפכה שם לבת זוגו של איש החוק והאקדוחן ויאט ארפ. ג'וזפין עמדה לצדו ארפ כשנלחם מול כנופיית פושעים, בעלילות גבורה שהונצחו בספרים, בסדרות ובסרטים רבים מספור.

כך, הרבה לפני שמטרופולין הענק המודרני הגדיר את החיים היהודיים כאירוע עירוני בלבד, המערב סיפק סיפורים בטעם אחר לחלוטין. המציאות שם הוכיחה שבאופק הפתוח, היהודי יכול להסתגל גם לקצוות הפרועים ביותר של ההבטחה האמריקנית.

הלואר איסט־סייד של מנהטן סביב תחילת המאה ה־20 היה סיר לחץ. הליכה ברחוב הסטר בשנת 1895 לוותה במתקפה על כל החושים: שאגה מחרישת אוזניים של הרכבת העילית, מבוך של עגלות שמכרו כל מוצר עלי אדמות, ריח תבשילים מוכרים וזרים שעלה משלל סירים, וגם המנגינה של תריסר דיאלקטים של יידיש שדוברו שם בו זמנית.

בעקבות ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני בשנת 1881, גל פוגרומים אכזרי שטף את "תחום המושב" היהודי באימפריה הרוסית, והתוצאה הייתה רעידת אדמה דמוגרפית בארצות הברית. האוכלוסייה היהודית האמריקנית חוותה התפוצצות - מרבע מיליון לכמעט 3 מיליונים בשנת 1914. יהודים ממזרח אירופה נהרו לנמל ניו־יורק ונדחסו לבנייני דירות שכבר היו מלאים עד אפס מקום.

יהודי האליטות ראו את הפליטים העניים, הדתיים, הדוברים יידיש, והתמלאו בושה. הם רצו לנקות מהמהגרים החדשים את אווירת השטעטל

גל ההגירה של השנים ההן סימן את כניסתו של הציבור האמריקני אל העידן המוזהב, שהתבטא בעושר עצום בצמרת התעשייתית ועבודה מתישה בתחתית. בקרב יהדות ארצות הברית, הדיכוטומיה הזאת הורגשה יותר מכול במאבק בין "אפטאון" ל"דאונטאון". באפטאון – מעלה העיר – התגוררו בעיקר היהודים המבוססים, יוצאי גרמניה, שכבר נטמעו בחברה האמריקנית. כזה היה למשל יעקב שיף, איל הון שעסק במימון מסילות הרכבת האמריקניות, וידע גם להשתמש בהונו העצום כמנוף גיאופוליטי. למשל, הוא הלווה מיליוני דולרים לצבא יפן בשנת 1904, כדי שמלחמת רוסיה־יפן תוביל להפלת הצאר הרוסי האנטישמי. כאשר האליטות הללו הביטו אל העיר התחתונה, הן ראו את זרם הפליטים העניים, הדתיים ברובם, הדוברים יידיש, והתמלאו בושה. היהודים האמריקנים הוותיקים פנו לפיכך לבניית מרכזים קהילתיים, ספריות ובתי ספר מקצועיים, כדי לנקות מהמהגרים החדשים את אווירת השטעטל ולהפוך אותם לאמריקנים מכובדים. דינמיקה דומה, אגב, התחוללה באותן שנים בגרמניה, גם כן כלפי מהגרים מהמזרח.

אך יהודי הלואר איסט־סייד לא המתינו בפסיביות לחילוץ. לאחר שנדחקו אל מפעלי הענק האכזריים של הגרמנט דיסטריקט, רובע הבדים, הם התניעו גל חסר תקדים של יזמות שאפתנית משלהם. בתוך שנים ספורות הלואר איסט־סייד הפך למרכז של מיקרו־קפיטליזם. מהגר חסר פרוטה היה עובד ומשדרג עצמו לעגלת רחוב, חוסך כל סנט אפשרי כדי לקנות חנות, וחולם להיות בסופו של דבר הבעלים של מפעל משלו. לא תמיד זה עבד כך, כמובן. שבוע העבודה האמריקני נמשך שישה ימים, והיהודים שומרי המסורת נאבקו לא לחלל את השבת, לעיתים קרובות על חשבון עסקיהם. אך הקהילה בכללה פרחה והתעצמה, והדבר לא התבטא רק בחיי המסחר. על סמך ניסיונם הקודם באירופה, היהודים בנו לעצמם רשת רווחה ענקית של אגודות סיוע או גמ"חים שסיפקו הכול - מהלוואות ללא ריבית ועד חלקות קבורה.

המשוררת היהודייה אמה לזרוס הביטה בהמוני המהגרים הללו, וכתבה ב־1883 את "הקולוסוס החדש". השיר, שחלקים ממנו נחרתו על לוח שהוצב על פסל החירות, הפך לנכס צאן ברזל אמריקני: "שלא כמו הנפיל היווני היהיר / עם רגליים ענקיות מפושקות בין חוף לחוף / כאן תעמוד בשערים שטופי ים בשקיעה / אישה אדירה עם לפיד, ששלהבתו / היא ברק כלוא, ושמה הוא / אם הגלויות. המשואה שבידה / זוהרת לכל עבר בברכת הבאים, עיניה הפייסניות צופות / לעבר הנמלים שהערים התאומות נתברכו בהם. / 'שמרו, ארצות קדמוניות, את זוהר אגדותיכם!', קוראת היא / בשפתיים שקטות, 'מסרו לי את היגעים, העלובים שבכם, / ההמונים המצטופפים, ששואפים לשאוף אוויר חופשי / נפולת האנשים שממלאים את חופיכם התוססים. / שלחו אותם, חסרי הבית, מוכי סערה, אליי, / אני מניפה את הלפיד ליד השער המוזהב'".

לא כל המהגרים היהודים וצאצאיהם בחרו ביזמות כדרך לניידות חברתית. היו שפנו למסלולים עוקפים בדרכם להגשמת החלום האמריקני. צעיר יהודי שלא היה לו הרקע המתאים כדי להגיע לקולג' וגם לא הרצון לשבור את גבו בסדנאות יזע תמורת שכר זעום, היה עשוי לבחור ברחוב ובכל מה שהוא הציע באותם ימים. חקיקת היובש ב־1920, שאסרה מכירת אלכוהול ברחבי ארה"ב, הובילה לפריחה כלכלית חסרת תקדים של הפשע המאורגן, והפכה אותו לסולם - עקום אך גבוה - של ניידות חברתית.

לצד מהגרים איטלקים, הובילו את הענף הזה גנגסטרים יהודים כמו ארנולד רוטשטיין ומאיר לנסקי בניו־יורק, "קינג" סולומון בבוסטון ועוד רבים אחרים שהפכו לאבות המייסדים של הפשע האמריקני המודרני. הם היו קטלניים, ואף הקימו כנופיה יהודית־איטלקית שנקראה "רצח בע"מ". אך בניגוד לבני קבוצות אתניות אחרות, הפושעים היהודים הבכירים הציבו חומה בצורה בין עיסוקיהם המפוקפקים ובין המשפחה והקהילה שמהן באו.

על דוגמה צבעונית במיוחד להפרדה הזאת סיפר ההיסטוריון רוברט רוקאווי בריאיון לעיתון הזה לפני שנים אחדות. בשעות אחר הצהריים של אחד מימי שישי, כך סיפר, נכנס המתנקש היהודי אייב "קיד טוויסט" רלס לבית קפה, ונתקל במפתיע באדם שהיה היעד הבא שלו לחיסול. רלס הזמין אותו בנימוס לעלות לדירה של אמו לסעודת ליל שבת. הבן המסור עשה קידוש, וכולם התיישבו לאכול. בסוף הסעודה שלח רלס את אמו לצפות בסרט בקולנוע הסמוך. אך בקושי נסגרה הדלת מאחוריה, ובנה כבר קם על האורח המבולבל, רצח אותו באכזריות יעילה וניקה את הדירה. כשאמו חזרה, הוא ישב איתה לתה עם עוגת דבש.

לצד המבוכה העמוקה שגרמו לממסד היהודי, הגנגסטרים הללו נותרו נאמנים לקהילותיהם ודאגו לגונן עליהן בתקיפות. בשנות השלושים, כאשר ה"בונד" הנאצי האמריקני ערך עצרות ברחבי ארה"ב, הגנגסטרים היהודים יצאו לשטח, פיזרו את האירועים והכו את האנטישמים.

הרגש הלאומי המשיך לפעם בליבם של בכירי הפשע המאורגן גם אחרי השואה. כאשר קברניטי היישוב העברי ניסו לגייס כספים ולהיערך למלחמה הצפויה, הם פנו אל המאפיונרים היהודים באמריקה וביקשו עזרה. כך אירע שפושע ידוע לשמצה כמו בנימין "באגסי" סיגל העביר עשרות אלפי דולרים במזומן לסוכני ההגנה, ומאיר לנסקי מינף את קשריו ברציפי הנמלים כדי שנשק המיועד למדינות ערב ייפול באורח מסתורי לאוקיינוס האטלנטי. לנסקי גם סייע להבריח נשק ליהודי ארץ ישראל, חרף האמברגו הקפדני שהטילו שלטונות ארה"ב. אותם פושעים שהבעיתו את הממסד היהודי הפכו לחבל ההצלה של המדינה היהודית.

רבבות האוהדים שהגיעו למשחק בין לוס־אנג'לס דודג'רס למינסוטה טווינס - הראשון בסדרת הגמר של ליגת הבייסבול האמריקנית לעונת 1965 - נחלו אכזבה קשה. סנדי קופקס, המגיש הראשי של הדודג'רס וכוכב הקבוצה, סירב בנימוס לעלות למגרש. הסיבה: המשחק חל ביום הכיפורים, וקופקס, בן למשפחה אורתודוכסית מברוקלין, בחר לצום ביום הזה.

למרבה ההפתעה, הצעד של קופקס הרים עוד יותר את קרנו בקרב הציבור האמריקני. היעדרותו התקבלה ביראת כבוד. בהמשך הסדרה הוא עלה לשחק, סייע לקבוצתו לזכות באליפות, והמחיש מציאות חדשה ומדהימה: היהודי־האמריקני יכול להגיע לפסגות הגבוהות ביותר של ההוויה האמריקנית, גם כשהוא גאה במסורתו.

היובל שלאחר השואה ומלחמת העולם השנייה היה תקופה של ביטחון, עושר וכוח מוסדי חסרי תקדים ליהודי ארה"ב. חמושים בהטבות שניתנו לוותיקי המלחמה, ובזכות הפריחה כלכלית שבאה בעקבותיה, ילדיהם ונכדיהם של היהודים שנאבקו בשכונות העוני של הלואר איסט סייד נמלטו למדשאות המטופחות והרחבות של הפרוורים האמריקניים החדשים. המכסות המפלות שהגבילו בעבר את ההרשמה היהודית לאוניברסיטאות העילית נפלו בזו אחר זו. הפרופיל התעסוקתי היהודי עבר כמעט בן לילה מפועלי הטקסטיל קשי היום אל הרופאים, עורכי הדין והאקדמאים. במובלעות הפרוורים החדשות הם בנו מרכזים קהילתיים ובתי כנסת ענקיים שכונו בהלצה "שול וית' א פּול", בית כנסת עם בריכה.

זה היה מרגעי הקונצנזוס הגדולים והאחרונים של הקהילה היהודית האמריקנית: רבע מיליון יהודים צעדו ברחובות וושינגטון, בדרישה שברית המועצות תפתח את שעריה

יהודי ארה"ב הפגינו בעוז את כוחם הפוליטי והמוסרי החדש. בין השאר הם כרתו ברית עם תנועת זכויות האזרח, וזכורה היטב תמונתו של הרב אברהם יהושע השל צועד לצד מרטין לותר קינג. אך תור הזהב היהודי לא התבטא רק באקטיביזם; הוא הגיע לחלונות הגבוהים ביותר של הממשל בארצות הברית. עוד לפני מלחמת העולם השנייה כיהן הפוליטיקאי היהודי הנרי מורגנטאו בתפקיד מזכיר האוצר האמריקני, ובשנות השבעים עלה לגדולה פליט יהודי מגרמניה - הנרי קיסינג'ר. כמזכיר המדינה ניהל קיסינג'ר את האסטרטגיה של האומה החזקה עלי אדמות בתקופת המלחמה הקרה. מסדרונות השלטון לא היו מוגבלים עוד לממסד הפרוטסטנטי הישן.

עדות אולטימטיבית להון הפוליטי העצום של יהודי ארה"ב ניתנה בקמפיין למען יהדות ברית המועצות. זה היה מרגעי הקונצנזוס הגדולים והאחרונים של הקהילה היהודית האמריקנית. ב־6 בדצמבר 1987 צעדו רבע מיליון יהודים ברחובות וושינגטון, בדרישה שהמעצמה הסובייטית תפתח את שעריה. הלחץ עשה את שלו. תוך שימוש בגישה הנרחבת שלהם לאולמות הקונגרס ולבית הלבן, יהודי ארצות הברית נחלצו לעזרת אחיהם שמאחורי מסך הברזל.

אך ההצלחה חסרת התקדים נשאה את זרעי חורבנה שלה. החיבוק החם מצד המיינסטרים וקריסת המחסומים האנטישמיים אפשרו ליהודים להיטמע בחברה הכללית עד כדי הפיכת ההתבוללות לנורמה. משוחררת מתא הלחץ של הגטאות ושכונות העוני, הזהות היהודית החלה להתמוסס בכור ההיתוך האמריקני. שיעור נישואי התערובת, שהיו אנומליה סטטיסטית בעבר, זינק ככל שהמאה התקרבה לסיומה. מתחמי בתי הכנסת העצומים בפרוורים, שנבנו כמונומנטים אדריכליים לבני המעמד הבינוני, הלכו והתרוקנו. הדור הצעיר התרחק מהאמונה התובענית של אבותיו והעדיף על פניה ליברליזם חילוני. הקהילה זכתה בחלום האמריקני, אך הניצחון הותיר אותה חלשה, חלולה ומפולגת.

כשהעיתונאי היהודי הצעיר אדולף אוקס שמע ב־1896 שצרותיו הכלכליות של העיתון ניו־יורק טיימס עשויות להביא למכירתו, הוא מיהר ללוות 75 אלף דולר ולהשתלט על המוסד. שאיפתו הבלתי נלאית של אוקס להיטמע בחברה הגבוהה בחוף המזרחי דחפה אותו להביא את הניו־יורק טיימס לפסגת העיתונות האמריקנית. אך למרדף אחר לגיטימציה במיינסטרים היה מחיר הרסני. כדי להימנע מכל האשמה ב"אג'נדה יהודית", אוקס ויורשיו נמנעו ככל האפשר מדיווח על חדשות "יהודיות" או כאלו שעלולות להציג אותם באור פרובנציאלי. חטאים רבים נמנו לחובת העיתון, אך ייתכן שאין גדול יותר מהחלטתו הידועה לשמצה לקבור את הדיווחים על שואת יהודי אירופה בעמודים האחוריים.

את אותו הדבר, אך באופן נסתר וחשאי יותר, עשו היהודים לא רק בעיתונות אלא גם בבידור. בעשורים המוקדמים של המאה, יהודים כמו לואי ב' מאייר, אדולף צוקור וארבעת האחים הארי, אלברט, סם וג'ק וורנר נסעו אל חופיה שטופי השמש של דרום קליפורניה והקימו שם את תעשיית הבידור האמריקנית החדשה, תחת השלט מאיר העיניים של הוליווד, באולפני מטרו־גולדווין־מאייר, פרמאונט והאחים וורנר. הם ייצרו שם את המיתוס האמריקני הגדול – אבל כמו אוקס, מחקו את זהותם הלאומית והדתית.

פס הייצור ההוליוודי, שהחל לתפקד במלואו בשנות השלושים, הציע סרטי גנגסטרים אלימים (שלעיתים גוללו את מעלליהם של קרובי משפחה של המפיקים), סרטי פילם נואר ציניים, קומדיות מטורפות, מערבונים אפיים ועוד. רבים מהמפיקים, הבמאים, התסריטאים והשחקנים היו יהודים, אך הסתירו את זהותם מאחורי שמות אמריקניים בדויים. ועדיין, קשה לפספס את השפעת יהדותם על התוצרים.

מכונת הבידור העצומה הלכה וביססה את עצמה בתור המנגנון הגדול להפצת תרבות אמריקנית. בתום מלחמת העולם השנייה, סופרים, מפיקים ומנהלים יהודים הציפו גם את תעשיית הטלוויזיה, ששידרה את תרבות הצריכה למיליוני בתים. הטקס הציבורי בבית הקולנוע בסוף השבוע הפך לטקס משפחתי יומיומי בסלון, ותפקידם של היהודים בתעשיית הבידור רק נעשה מרכזי יותר. בין הסרטים והסדרות ושידורי החדשות, היהודים הגדירו את המציאות הלאומית. האולפנים, הרשתות והעיתונאים השיגו מגפון חסר תקדים. באמצע המאה, ליהודי ארצות הברית כבר היה חלק מרכזי בקביעת הזהות האמריקנית. בתמורה הם ויתרו, במידת מה, על זהותם שלהם.

כשהזיקוקים יאירו הלילה את שמי וושינגטון לציון 250 שנה לניסוי האמריקני, הקהילה היהודית תצפה בחגיגות גם מתוך חרדה עמוקה. תור הזהב שלאחר המלחמה הסתיים, השיכרון התפוגג, ובמקומו בא ההנגאובר.

במשך עשרות שנים ההנחה הרווחת הייתה שיהדות ארצות הברית עלתה על כביש חד־סטרי של שגשוג וביטחון. האנטישמיות הלכה ופחתה, והיהודים הלכו והתבססו. אך אשליית הביטחון התנפצה באלימות לאחר טבח 7 באוקטובר, כשגלים חסרי תקדים של אנטי־ציונות ואנטישמיות גלויה התעוררו ברחבי ארצות הברית. המפלצת הישנה מרימה את ראשה, ויהודי אמריקה נאלצים להתמודד עם דיסוננס קוגניטיבי עמוק. היום הם בשר מבשרה של האליטה האמריקנית, אך הם מגלים שהם לבד. אותם מוסדות ואליטות שסימלו בעבר את שיא ההצלחה וההתערות היהודית – אוניברסיטאות ליגת הקיסוס, מוסדות התרבות והחוגים הליברליים – הפכו למוקדים של האנטישמיות הארסית ביותר. לצד זאת מתמודדים היהודים גם עם אנטישמיות ישנה ומוכרת מצד הימין הפופוליסטי, שמתענג על תאוריות קונספירציה וציטוטים תלמודיים מנותקי הקשר.

קהילה מלוכדת הייתה יכולה אולי לעמוד מול האתגרים, אך תור הזהב פעל לרעת היהודים בהקשר הזה. יהדות ארה"ב, החילונית והליברלית ברובה, מתקשה למצוא את החוסן הערכי והנפשי הנדרש להתמודדות עם סערת השנאה המחודשת, ויש מי שאפילו מצטרפים לצד התוקפן.

החוויה היהודית נותרה המבחן האולטימטיבי לבריאותה של הנפש האמריקנית. המשבר הנוכחי של יהודי ארצות הברית לא נוצר בחלל הריק. הוא משקף באופן מושלם את התפוררות הקונצנזוס האמריקני, את קריסת האמונה במוסדותיה של המדינה, ואת הקיטוב שלא נראה כמותו זה שנים רבות.

בשנת 1790 קהילה קטנה ברוד־איילנד שלחה איגרת לנשיא הראשון, וקיוותה לקבל אישור להיותה שייכת לאמריקה. ג'ורג' וושינגטון בתגובה הבטיח דלתות פתוחות ומקום קבוע. איש תחת גפנו ותחת תאנתו. כעבור 250 שנה, יהודים אמריקנים רבים שוב נושאים את עיניהם לוושינגטון ותוהים אם השדים שהתעוררו משנתם הארוכה יפרו את החוזה הישן, או שמא הבטחתו של הנשיא הראשון אכן ניתנה לדורות.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il