"אם נחפור בסביבה נמצא עוד דברים מטורפים": החוקרים שמנסים לפענח את הורדוס

שיגעון הגדלות של המלך הורדוס לא דהה גם אלפיים שנה אחרי שהמלך עצמו נקבר במורדות ההרודיון, ההר המלאכותי שבנה בפאתי מדבר יהודה. ארמונות מונומנטליים ומפעלי בנייה בלתי נתפסים, שהפכו את השממה הצחיחה לגן עדן, נחשפים ומושכים אליהם ארכיאולוגים ומבקרים רבים. אך בעוד חלקו העליון של ההרודיון נחקר רבות לאורך השנים, מורדות ההר לא זכו ליחס. כך גם הבריכה שעמדה בעבר בלב הגן המלכותי, נשארה קבורה תחת ערמות עפר. רק בחודשים האחרונים היא זכתה לשיפוץ, וכעת היא עומדת שוב במלוא תפארתה - 70 מטר אורכה, 45 מטר רוחבה ושלושה מטרים עומקה, ואי עגול ניצב במרכזה.

ביום שלישי הקרוב, 16 ביוני, תיחנך מחדש הבריכה הגדולה בגן ההרודיון במסגרת הכנס הבינלאומי למורשת ישראלית ועתיקות ביהודה ושומרון. באירוע, ביוזמתו של משרד המורשת, גם יעלה המופע "הורדוס נגד בר כוכבא - הקרב על הנצח", שמשלב עשרות שחקנים, מיצגים, שחזורים היסטוריים ומוזיקה חיה. באתר סביבנו מקפלים אומנם את ציוד העבודה ומארגנים את השטח לקבלת קהל, אבל הארכיאולוג־המשמר אבנר הילמן מסביר שהפרויקט רק בתחילתו, והפוטנציאל להמשך הוא עצום. "זה אפילו לא השלב הראשון בדרך להחזרת הבריכה לפעולה", הוא אומר. "עד עכשיו רק נגענו בארכיאולוגיה. תסתכלי אפילו על הכניסה לאתר ההרודיון - עלייה צרה שאוטובוס בקושי עובר בה. חשבנו למשל להעביר את הכניסה לאזור הגן, פה למטה, ואולי להוסיף רכבל שייקח את המבקרים למעלה. תהיה גם מבואה עם מוזיאון לממצאים שיצאו מפה. יש הרבה דברים מעניינים, אבל אין מקום להציג אותם. הייתה תערוכה על הורדוס במוזיאון ישראל - לא היה שם אפילו שבריר ממה שנמצא פה".

"זה אתר עצום בגודלו, שרובו לא נחפר מעולם", מוסיף הארכיאולוג־החוקר דותן טראובמן. "האזור שכולם מבקרים בו, ארמון המגורים של הורדוס בראש ההר, זה בסך הכול החלק הקטן ביותר".

חשיפת הבריכה ושיפוצה היו פרויקט יומרני בפני עצמו. הנוסעים בכביש בין ירושלים למזרח גוש עציון יכלו לראות איך חורבות מכוסות קוצים הופכות במהירות לאתר מרשים, שימי תהילתו ניכרים בו היטב. את הפרויקט הוביל צוות מטעם קמ"ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי, בראשותם של טראובמן והילמן. הם עבדו במקום במשך שבעה חודשים, כשלרשותם בין 70 ל־120 פועלים – סדר גודל יוצא דופן. לשם השוואה, בפרויקטים אחרים בארץ שנחשבים גדולים מועסקים עשרה עובדים. רגע לפני האירוע הרשמי, הבריכה העתיקה נראית כאילו שריו ומקורביו של הורדוס סיימו אך זה עתה להשתזף סביבה.

"אם רוצים לפענח את הדמות של הורדוס, הדרך היא להכיר את מפעלי הבנייה שלו", אומר הילמן. "אבל הורדוס לא פעל בחלל ריק. למעשה, כל אחד מהמפעלים שלו יושב על פרויקט שהתחילו החשמונאים לפניו: מצדה, הורקניה, מכוור, סרטבה – בכולם יש נגיעה חשמונאית מאסיבית, שהוא התלבש עליה. בניגוד לכל אלה עומד ההרודיון: הורדוס ברא אותו לבדו. הוא ייסד את המקום, שלט ממנו בממלכה, וערך בו שינויים לקראת מותו וטקס ההלוויה שלו".

הורדוס, מסביר הילמן, בנה פה את קריית הממשל שלו אחרי שהתרחק בכוונה מירושלים. "כבן גרים יש קונפליקט תמידי בינו ובין היהדות, ולכן מצד אחד הוא צריך לתפוס מרחק, ומצד שני חשוב לו להיות הכי יהודי שיש. זה מתבטא למשל בכך שבכל בתי המרחץ שלו, החדר הקר הוא גם מקווה.

"קריית הממשל שהוא בונה בהרודיון יושבת באזור התחתון, והבריכה הזאת היא הגן סאקר שלהם. כל הגבעות מסביב מאוישות במתקני ממשל ומגורים, והכול גדול ומפואר בצורה בלתי רגילה. בצד המזרחי עומד הארמון הגדול ביותר שלו, מבנה תפעול שממדיו 130 מטר אורך על 60 מטר רוחב - כמו הגודל של בית המשפט העליון היום. וזה לא המבנה היחיד פה. הייתי רוצה להגיד לך שהוא מיוחד, אבל אני מאמין שאם נחפור בסביבה, נמצא עוד דברים מטורפים כאלה. בית המרחץ מעל הבריכה הוא הגדול ביותר בין בתי המרחץ של הורדוס. הוא ראה במקום הזה את פנינת חייו הפרטית, והשקיע בה את כל־כולו. גם הבריכה כאן היא הגדולה ביותר שהורדוס בנה אי פעם. בכל אתר שלו יש בריכה, אבל אף אחת לא כזאת".

עם 2,000 שנה לא מתווכחים

כמו מפעליו של הורדוס עצמו, גם פרויקט שימור הבריכה נשען על כתפיהם של חוקרים קודמים שחפרו באתר, ובראשם פרופ' אהוד נצר ז"ל. נצר, מחשובי הארכיאולוגים בישראל, אף מצא את מותו בהרודיון, כשנפל מגובה רב. "הוא האורים והתומים לעניין הורדוס. נצר התחקה אחרי כל מפעלי הבנייה שלו, חקר אותם וכתב עליהם", אומר הילמן.

אבנר הילמן: "כל הגבעות מסביב מאוישות במתקני ממשל ומגורים, והכול גדול ומפואר. בצד המזרחי עומד הארמון הגדול ביותר שלו, כמו הגודל של בית המשפט העליון היום. הייתי רוצה להגיד שהוא מיוחד, אבל אם נחפור בסביבה, נמצא עוד דברים מטורפים כאלה"

אחת התעלומות הגדולות שנצר ביקש לפתור היה מקום קברו של הורדוס. במהלך מחקריו הוא התחיל לחפור בבריכה, מכיוון שעלתה הטענה שייתכן שזה הקבר. לבסוף הבין נצר שהורדוס לא נטמן שם, אך השאיר את המקום מוכן לפיתוח בסיסי.

לאחר שחפר וליקט ממצאים במשך שנים, פנה נצר לאדריכל וביקש שייצור עבורו הדמיה של הבריכה והגן. ההדמיה הזו מוצגת היום באתר ההרודיון, וכשהילמן ניגש למלאכת השחזור, הוא חיפש את האדריכל שמאחוריה. "עברו שלושים־ארבעים שנה מאז הפרויקט שלו עם נצר, ולא ידעתי אם אצליח למצוא אותו. לפני שהתחלנו, ראיתי במקרה שהשם שלו חתום בתחתית ההדמיה – חיים כהנוביץ'. יצאתי לאתר את האיש הזה, ומצאתי. הוא כבר עבר את גיל שמונים, אבל זכר כמובן את העבודה הזאת, וסיפר בהתרגשות שיש לו מגירה ובה כל הסקיצות ששרטט ביד. היום כל דבר נשמר בענן, אבל בדור ההוא דברים חשובים הועברו למגירה. אמרתי לו, 'זה נהיה רלוונטי, אשמח לראות'".

אם יתגשם החלום של הילמן, ההדמיה תקום לחיים והגן יחזור ללבלב מסביב. "יש עוד שאלות פתוחות - האם להוסיף צמחייה? האם למלא מחדש את הבריכה? התכולה שלה היא קרוב ל־10,000 ממ"ק של מים, האידוי כאן מטורף והתחזוקה מורכבת. אני לא רוצה להגיע לכך שרצים קדימה, גוזרים סרט ובסוף נהיית פה ביצה. יש לי הצעות למערכות מים מתאימות, אבל אם אין מי שיספק מים כמו שצריך, בסוף זה הופך למפגע ויצא שכרנו בהפסדנו. אפשר גם למצוא פשרות, למשל למלא את הבריכה ב־20 סנטימטר מים, רק כדי להמחיש. האמת היא שזה מרגש, כי מים מביאים חיים. אחרי הגשמים שהיו פה, הופיעו פתאום עופות מים".

השיקול הכלכלי משחק גם הוא תפקיד. "יש מתקן שאיבה של 'מקורות' שמיועד ליישובי מזרח גוש עציון. בכל פעם שמפעילים אותו, מזרימים לוואדי בערך 500 קוב עודפים. אם יזרימו אותם לפה, יש על מה לדבר - אלה מים שנקבל חינם, והם יוכלו להשקות גם את העצים. אבל קודם שיביאו לי את צינור המים, ואז אבנה את המערכת".

טראובמן: "מים עמוקים זה בעייתי, כי מתעוררת גם סכנת טביעה. אם רוצים להביא אנשים לאתר שיש בו מים, רשות הטבע והגנים צריכה שיהיה לה מספיק כוח אדם. בקיצור, לוקח זמן להבין אם כל הכוכבים מסתדרים, ובעיקר צריך לחשוב מראש על כל הפרטים".

אנחנו מתקרבים לשפת הבריכה, ובכל צעד היא נראית מרשימה יותר. הילמן מסביר שלפי התוכנית העתידית ייבנה גשר אל האי שנמצא במרכזה. הרעיון הוא להפוך את האי לבמת מופעים, והקהל ישב מסביב. "הגשר צריך יסודות, וכשקדחנו כדי להבין איך לסדר את זה, הגענו אחרי שמונה מטרים פתאום למצוק. מתברר שהורדוס לא רק בנה את ההר המלאכותי למעלה, גם המשטח פה לא עמד מימי בראשית. הורדוס שיטח את הוואדי: הוא בנה סכר ענק, מילא את הרווח בינו ובין המצוק באדמת טרה־רוסה פורייה, לא הרנדזינה המקומית, וככה יצר פארק ענק. בהתחלה לא הייתה בריכה – אנחנו יודעים את זה כי יש לנו פה תעלות מים וממצאים קדומים יותר - אבל בשלב מסוים הורדוס החליט לחפור אותה".

גם האי במרכז הוסיף הדר לבריכה. לפי הממצאים היו עליו עמודי כותרות, וככל הנראה השתרגה סביבו גפן. "מכירה בר צף במלונות?", שואל טראובמן. "זה אותו רעיון, והורדוס חשב עליו לפני 2,000 שנה".

הבריכה עצמה הייתה מטויחת כולה בשכבת סיד עבה. "ייצור סיד בכמויות האלה דרש כמה וכמה מפעלים שעבדו רק בזה", אומר הילמן. "עד היום השקענו בבריכה כ־8 מיליוני שקלים, והחזרנו בעצם את שכבת האבנים שהיא הכנה לטיח. אם אני רוצה לטייח, העלות היא עוד 8 מיליוני שקלים, כי חייבים להשתמש בסיד המקורי. ניקח דגימה, נמצא את הפורמולה ואיתה נעבוד. אני לא מתווכח עם פרט שעומד אלפיים שנה, ולכן עשינו את זה כמו מה שהיה בעבר: בנינו פה מפעל אבן, הבאנו אבן מתאימה ממחצבה, והתחלנו לעבוד עם עשרים פועלים שמפרקים אותה, עוד עשרים שמערבבים חומר, ועוד ארבעים שמניחים את הרצפה. אבן אחרי אבן, מטר אחרי מטר.

דותן טראובמן: "עשיתי את הסיור הרגיל שאני עושה בכל יום באתר. התברר שאנשים נכנסו, זרקו אבנים ועקרו את הריצוף. במצלמות אפשר ממש לראות את זה. זיהו את מי שאחראי לזה, ופקחים הגיעו אליו הביתה והביאו את כל מה שמצאו שם, כי היו אצלו עתיקות נוספות. זה מאבק שלא מסתיים"

"כששחזרתי את הקיר, ירדתי קודם כול ליסודות, להבין איך הוא בנוי. רוב מה שעשינו היה לפרק בטון וברזלים שיצקו לפנינו. הרבה מאוד זמן הלך על זה, אבל הצעד הראשון בשימור הוא להבין את המקור. אם אני אניח טיח מודרני, גם את תוכלי להבחין בהבדל, מה גם שזה לא יחזיק מעמד. לכן חייבים לחזור למקור".

ותודה לשודדים

אנחנו מסתובבים בין העתיקות החשופות. כל השטח סביבנו, מסביר הילמן, היה בעבר שוקק חיים ומלא הדר. "אלה לא סתם בתי מגורים, אלה מבנים מונומנטליים. פה היו חדרי הכס, שם היו פרסקאות (עיטורים בטכניקת ציור על טיח טרי - א"ז). כל מבני השלטון המרהיבים היו סביב הגן".

הוא מצביע על קירות שיוצרים מעין מתומן. "לפי היסודות, המבנה הזה היה מקורה וכנראה זרמו דרכו מים. זה לא מבנה שיש בחצר של סתם אדם, זה חתיכת דבר. הרדיוס של העיר היה עוד חצי קילומטר לפחות, כולל שטחים שבהם נמצא היום כפר פלסטיני, אבל קשה לשרטט את הגבולות שלה בלי שחפרנו".

בכל יום שעובר, תושבים מהכפר חוצבים בהר ובונים על העתיקות. אני מניחה שהם לא מזמינים אותך לחפירות הצלה.

"נכון. זה לא כפר חדש, ובעייתי מאוד להיכנס ולחפור שם עכשיו. אגב, התהליך הטבעי והאנושי הוא שבונים על השכבות הקדומות. בתוך מדינת ישראל הכול מסודר, השטח כולו מחולק לפוליגונים, ואם בפוליגון יש עתיקות זה מופיע בתב"ע. כך הקבלן יודע מראש באיזה שטח הוא עובד, ולוקח את זה בחשבון. הייתי הארכיאולוג של צפת וטבריה – לפני כל נגיעה בקרקע שם, חייבים לחפור. צריך להשכיל לחבר את ההווה לעבר. ביהודה ושומרון זה מאבק, אבל גם פה אפשר לחיות ולבנות עם עתיקות".

אתם מתמודדים גם עם הרס מכוון?

"זו בעיה שקיימת בעיקר בשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית, שם הורסים במטרה למחוק. קמ"ט ארכיאולוגיה, בני הר־אבן, סיפר שבתחילת המלחמה כל הפקחים שלו היו מגויסים, ומבחינת כמה גורמים זו הייתה שעת כושר. הם הסתכלו ימינה ושמאלה, עלו עם באגרים והשמידו אתרים ארכיאולוגיים שנמצאים בלב הכפרים. יש רשימה של אתרים שהיו ואינם. המטרה היא להעלים את ההיסטוריה, כמו שדאעש עשו בכל מיני מקומות".

גם במהלך העבודות שלהם בהרודיון, המקום סבל מהשחתה. בליל אחת השבתות נכנסה חבורה של צעירים למבנה באתר ושברה ריצוף הרודיאני מקורי, זהה לריצוף שהתגלה בהר הבית. "חזרתי ביום ראשון ועשיתי את הסיור הרגיל שאני עושה בכל יום באתר", מספר טראובמן בזעזוע. "התברר שאנשים נכנסו, זרקו אבנים ועקרו את הריצוף. במצלמות אפשר ממש לראות את זה. זיהו את מי שאחראי לזה, ופקחים הגיעו אליו הביתה והביאו את כל מה שמצאו שם, כי היו אצלו עתיקות נוספות. זה מאבק שלא מסתיים, ולכן יש פקחים בקמ"ט. הגדילו מאוד את היחידה הזאת – כשהגעתי לשם לפני עשור היו חמישה פקחים, עכשיו יש יותר מ־15".

הילמן מוסיף שפרופיל הפקחים השתנה: "הבינו שחשוב אומנם שפקח יבין בארכיאולוגיה, אבל הרבה יותר קריטי שידבר ערבית. יש ארכיאולוגים שהם דוברי ערבית ויוצאי שב"כ, והסינרגיה מינפה את התפקיד".

שוד העתיקות משבש את עבודתם של החוקרים והארכיאולוגים בדרכים לא צפויות. "כשהתחלנו למשל לעבוד בהורקניה, לא הבנתי מה אני רואה באתר. היו שם תלוליות עפר וחשבתי שאולי זה סימון של בית עלמין. לבסוף הבנתי שזו רשת שלמה של בורות שהשודדים יצרו - היה שם בית עלמין, והם חפרו כדי למצוא אוצרות בקברים. זה למרות שהורקניה נמצאת בלב שטח אש.

"מצד שני, יש דברים שלא היינו מגלים בלי השודדים. החבר'ה האלה מחפשים מטבעות או משהו אחר שאפשר להכניס לכיס ולמכור; הם לא מתעניינים בקרמיקה או קיר. בסרטבה בבקעה, אתר מדהים שאנחנו עובדים בו עכשיו, היה לנו סיפור מעניין. מישהו דיווח לי שהוא ראה שם בורות שוד, וביקש שאלך לבדוק. הסתכלתי לתוך הבור, ואני רואה קמרון שלם שנבקע. פתאום הבנתי שאני עומד מעל 'הרודיון 2': השודדים יצרו פיר שדרכו יכולתי להציץ ליסודות של ההר, והבנו שכל ההר הזה, שבולט בשטח באופן לא טבעי, הוא אכן מלאכותי. אז תודה לשודדים, שבזכותם יש לנו שם עכשיו חפירה מסודרת".

דותן טראובמן: "אנחנו מגיעים עם ידע רב על מה שאמרו לפנינו, אבל הוא תמיד מוטל בספק. אתה לא כופה על הממצאים להיות מה שאתה רוצה, אלא מוצא אותם ולפי זה מוסיף מידע"

את דרכו בשימור עתיקות החל הילמן לא כארכיאולוג אלא כנגר. רק בהמשך למד ארכיאולוגיה והתמחה בתחום הים, שאפשר לו לחבר בין נגרות ובין חקר ספינות עתיקות. עונות חפירה שלמות הוא בילה מתחת למים. לבריכת ההרודיון הוא הגיע בעקבות בדיקה שערך לפני כשש שנים, במסגרת תפקידו בקמ"ט ארכיאולוגיה, על מצבם של אתרים ברחבי יהודה ושומרון שאינם תחת אחריותו של אף גורם רשמי. "המקומות שהוכרזו כגנים לאומיים, או נמצאים בתוך יישובים, מטופלים יותר או פחות", הוא מסביר. "אבל יש אתרים בלי אבא ואמא, זנוחים לגמרי. בנישות האלה הקמ"ט נכנס לעבוד. הייתי למשל לפני שבוע בעינות פצאל - אתר מדהים שיש בו בריכות עצומות ומפעלי מים הרודיאניים אדירים. אנחנו מטפלים בבית הכנסת העתיק בסוסיא, בנבי סמואל, במצודה המוזנחת באתר 'השומרוני הטוב', בארכילאיס ליד יריחו ובאמת המים שיוצאת מגוש עציון לירושלים. חנניה היזמי, קמ"ט ארכיאולוגיה הקודם, אמר לי שהוא חושב שלא נשאר שום דבר מהאמה הזאת בשטח, אבל שאלך לבדוק. מכיוון שזה בתוך היישוב אפרת והתחילו לבנות מסביב, היה חשוב להגיע לשם כדי שייזהרו. ידענו שיכול להיות מבוגר אחראי שידאג לזה בהמשך, אבל אם לא, האתר פשוט ייזנח.

"על פני השטח לא ראו כלום, הייתה שם שפוכת בנייה ישראלית ופלסטינית. מתחתיה הסתתרה תעלה חצובה בסלע, ומזל שכך, כי כשמשהו נחשף, הוא חשוף גם לפגיעות של ונדליזם או מזג אוויר. הנה, גם פה הבריכה הייתה מכוסה, ולכן היא נשמרה. התחלנו לנקות באתר באפרת, ומצאנו אוצר: תעלה שאפשר להזרים בה מים. עצרנו אחרי שחשפנו שלושה קילומטרים ממנה. עכשיו זה נכנס למפות, וזה יישמר. רק סיימנו את הסקר הבסיסי והראשוני, ובאפרת כבר הודיעו על הקמת טיילת לאורך האמה. הם לקחו את זה ברצינות ורוצים אפילו להזרים שם מים. אני אגב לא מתנגד, כי תיירות והנגשה זה מה ששומר על העתיקות. אחרי שאתר נחשף חייבים לתחזק אותו, ואם אין מי שיעשה את זה, אנחנו יכולים גם לכסות אותו כדי למנוע שוד או פגיעה אחרת".

לא מחכים להפקעות

חידוש פניה של הבריכה נעשה כשברקע מתחוללת דרמה מדינית סביב ההר של הורדוס. הרשות הפלסטינית מקדמת בחודשים האחרונים הכרה של אונסק"ו באתרים ברחבי יהודה ושומרון, ובראשם ההרודיון, כאתרי מורשת פלסטיניים. שר המורשת עמיחי אליהו החליט בתגובה להשקיע מאמצים נוספים בייצוב מעמדו של ההרודיון כאתר יהודי וישראלי, ובמסגרת זו הוחלט לפתוח במקום את הכנס הבינלאומי למורשת ישראלית ועתיקות ביהודה ושומרון, ולהעלות את המופע הייחודי. "האירוע הזה הוא הרבה מעבר למופע תרבותי או לכנס אקדמי", הסביר השר אליהו. "מדובר בעוד שלב במהלך היסטורי של השבת הסיפור היהודי למקומו הטבעי, אל אדמת יהודה ושומרון. במשך שנים ניסו גורמים בישראל ובעולם לנתק את עם ישראל מהשורשים שלו, אבל הארכיאולוגיה, המחקר והמורשת מספרים אמת אחת ברורה: יהודה ושומרון הם לב הסיפור היהודי".

המנהל האזרחי אף הודיע לפני כשבועיים על הפקעת קרקעות מסביב לאתר ההרודיון. אלו חדשות טובות בעיני הילמן, אבל מכיוון שהעבודה שלו נועדה להצלת שרידים עתיקים, הוא לא תמיד זקוק לכל הבירוקרטיה. "אם יש מבנה מסוכן, אנחנו לא מחכים להפקעות, אנחנו מטפלים. כדי להוסיף או לבנות שחזורים צריך היתרים, אבל אנחנו בסך הכול מחזירים את המצב לקדמותו, ובעוד 300 שנה יצטרכו לעשות את אותה עבודה שוב".

הוא מציג את העמודים המשוחזרים שהועמדו סביב הבריכה, במקום שבו ניצבו בעבר סיטראות - שורות עמודים שיוצרות חלל מוארך. "מפעלי המים המרהיבים החזיקו מעמד כשהורדוס עדיין היה פה, אבל בהמשך לא הצליחו לתחזק את זה. אנחנו רואים למשל שבנו שתי גיתות בתוך הבריכה, מה שמראה שהיא לא הייתה בשימוש. האזור הזה הוא מדבר, האקלים יבש, וכדי להשמיש את הבריכות צריך כאמור 10,000 קוב מים. יש כאן טרוונטין (שכבת סלע שנוצרת ממשקעי מים - א"ז) שמעיד שזרמו פה מים, אך הם התייבשו שוב ושוב. מלבד זאת החזיקו כמות זהה של מים גם בהר למעלה. זו לא אספקת מים במשורה: זרמו למקום הזה מים בכמויות, היו פה מפלים מצד לצד. הגיעו לכאן מים מבריכות שלמה - המפעל שהזרים מים לירושלים עשה פאוזה קטנה כדי להזין את ההרודיון, שבכל זאת היה קריית הממשלה. הורדוס בנה פה נאת מדבר שאפשר לתחזק רק כשיש לך שלטון מרכזי חזק מאוד.

"כשאני מסתכל על הבריכה הגדולה הזאת, אני מבין שהיא החוליה האחרונה בשרשרת זרימת המים, ומפה הם כבר יצאו לוואדי להשקות את השדות. במובן מסוים התחלנו מהסוף, כי יש לפני כן עוד ועוד בריכות ושימושים למים. כשהגענו לכאן לא ידענו כלום, וככה חייבים להגיע לאתר. נכנסנו לראש של פרופ' נצר, של הבנאים של הורדוס, של המתכננים, נכנסנו לראש של מערכות מים. צריך להיות צנוע, להבין שאתה לא יודע כלום, וכך לספוח אליך את כל התובנות".

לטראובמן חשוב לדייק: "ברור שאנחנו מגיעים עם ידע רב על מה שאמרו לפנינו, אבל הוא תמיד מוטל בספק. אני לא אגיד 'בטוח שיש אמת מים שנשפכת לבריכה, ואני הולך למצוא אותה'. אתה לא כופה על הממצאים להיות מה שאתה רוצה, אלא מוצא אותם ולפי זה מוסיף מידע".

אבנר הילמן: "את בעצם נמצאת בפארק מים של ארכיטקטורה מדהימה. כל המבנים הבלתי אפשריים, ההולכה של המים והשימוש בהם - זה דבר רומאי מאוד, אלה סממנים להתגברות האדם על הטבע. אם צריך, בונים בקיסריה בריכת מים מתוקים בתוך הים המלוח. אם צריך, תולים ארמון באוויר במצדה"

לא בכדי משתמש טראובמן בדוגמה של אמת מים: בבריכה שבהרודיון הם חיפשו במשך זמן רב את האמה המזינה אותה. "יש פה בריכת שיקוע", מצביע הילמן. "המים זורמים אליה, המשקעים יורדים בתוכה, ואז המים שמגיעים לבריכה הגדולה נקיים יותר. אבל לא מצאנו את האמה אל הבור הזה, וגם נצר הודה שהוא לא מצא אותה. דותן חפר מסביב לבריכה, וכלום. אחת האפשרויות היא שהצינור היה גבוה יותר. אני חשבתי שזה אמור להגיע מאזור בית המרחץ, שם יש אינספור תעלות מים, ואיכשהו זה אמור להתחבר - אבל לא איתרנו חיבור כזה. התייאשנו, הפסקנו לחפש, ותוך כדי ההכנות לטקס מצאנו בטעות שתי אמות מים שמגיעות בכלל מכיוון אחר. האמת היא שהיינו צריכים בסך הכול לקרוא, כי מישהו כתב כבר ב־1738 שיש שתי אמות מים. אבל עדיין לא מצאנו איך הן מתחברות לבריכה".

בגלל סבבי מילואים רבים בגדס"ר אלכסנדרוני, טראובמן הפסיד חלק מתקופת החפירה. בין השאר הם לא סיימו לחקור את האמות, ונאלצו לאטום אותן לקראת הכנס. "אני מקווה שבשנה הבאה נחזור לחפור פה, גם בגלל שאלות ארכיאולוגיות שהתעוררו במהלך השימור, וגם כדי לחשוף מחדש את האמות. בארכיאולוגיה הכול קורה ברגע האחרון. הביאו באגר לפנות קצת את האדמה, ופתאום נתקענו במשהו. פתחנו לאט־לאט ובהתרגשות, אבל לצערנו זה נגמר ב'ספלול', שקע באבן שככל הנראה היה בסיס למזרקה".

הילמן: "יש פה עוד אינספור דברים שלא חפרנו ואנחנו לא יודעים עליהם כלום. יש עתיקות גם מחוץ לתחום של האתר, במקומות שכבר יש בהם כבישים ובתים. מה שכן ברור הוא שזה בית המרחץ הגדול ביותר של הורדוס, והתחרות לא קלה. את בעצם נמצאת בפארק מים או בלונה פארק של ארכיטקטורה מדהימה. הורדוס, מיום שקיבל את המלוכה ביהודה, הסתכל על רומא וניסה להוכיח שהוא לא נופל ממה שיש בה. לכן הוא גם מביא ספינות עם חומרי גלם משם. כל המבנים הבלתי אפשריים האלה, ההולכה של המים והשימוש בהם - זה דבר רומאי מאוד, אלה סממנים להתגברות האדם על הטבע. אם צריך, בונים בקיסריה בריכת מים מתוקים בתוך הים המלוח. אם צריך, תולים ארמון באוויר במצדה. אין מגבלה מבחינתם".

הילמן כבר ידע עבודות שימור רבות, אבל הוא עוד לא נתקל בפרויקט בהיקף כמו זה. "החפירה מורכבת, אבל מיוחדת מאוד. יש כאן למשל נימפאון, שדרת עמודים שעליהם היו צינורות עופרת שהשפריצו מים. כמו מתחמים נוספים בסביבה, הורדוס החליט לסגור לקראת סוף חייו גם את הנימפאון, והקים מעליו את ציר התהלוכה של הלוויה שלו. אבל אפשר להבין שאם יש פה נימפאון, זה לא מקום שסבל ממחסור במים. הכול משפריץ פה מכל כיוון".

טראובמן: "היסטוריון רומי אמר ש'למצרים יש פירמידות, ליוונים מקדשים, ולנו אקוודוקטים'. המומחיות שלהם הייתה מתקנים שמובילים מים לאורך קילומטרים".

הם לא חוששים שפתיחת הדלתות לקהל הרחב תגרום נזק לאתר. אדרבה, אומר טראובמן, זו הדרך היעילה ביותר לשמור על הממצאים ולהעמיק את המחקר. "כשאין אנשים, המקום נהרס. במשך שנים היו פה עשבים ולא היה אפשר לראות שום דבר. נכון שעכשיו ניקינו, אבל אם לא יסתובבו פה בני אדם, הכול יצמח שוב. אם יעבירו לפה את הכניסה לאתר יצטרכו לטפל בדברים כאלה, ואז ישמרו גם על הארכיאולוגיה".

הילמן: "לכל אתר יש גרף השתמרות, וכשחופרים בו המצב שלו מידרדר, כי פתאום הקירות חשופים ויכולים ליפול. ברגע שחפרת, כנראה גם פגעת. למעשה, אין מי שפוגע באתרים כמו הארכיאולוגים. אבל אז נכנסים אנשי השימור, שבהתחלה עובדים במקביל לחפירה, מחזקים מה שצריך, מוציאים או משמרים במקום. לפעמים מעבירים מבנה שלם – לאחרונה עשינו את זה בתל מנשה. באופן כללי אנחנו כרגע לא מחפשים לבצע חפירות חדשות, אלא להצליח לשמר דברים שנחפרו בעבר, כמו במקרה הזה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il