"כשהוא נעצר ונשאל את מי רצח, הוא ענה: 'הרגתי רוצח המונים'"

שלום אוריאל, מה שלומך?

"אני ממש בסדר, ברוך השם".

השבוע הזכרת שמלאו מאה שנים להתנקשות של שלום שוורצבארד בסימון פטליורה. אתה תמיד חי לפי תאריכים עגולים של 30, 40 ו־100 שנה?

"לא תמיד, אבל זה קיים אצלי. למשל, בתשעה באב הקרוב ימלאו 400 שנה להולדתו של שבתי צבי. בטוח יהיו אירועים סביב התאריך, כי צבי הוא פרשייה היסטורית הרבה יותר מוכרת. שוורצבארד, לעומתו, עבר מתחת לרדאר. אבל כן, תאריכים עגולים עושים לי משהו".

למה אנחנו לא מכירים את שלום שוורצבארד?

"הוא נחשב לנוקם היהודי הראשון בעת החדשה. אחר כך היו עוד נוקמים. ב־1938 הרשל גרינשפן התנקש בדיפלומט גרמני בפריז, יומיים לפני ליל הבדולח, ואחריו הנוקמים אבא קובנר ואחרים שניסו להרעיל גרמנים ב־1944 וב־1945. בשנות השלושים והארבעים היו כל כך הרבה אירועים בתולדות העם היהודי, עד שהפרשה הזאת נשכחה. אבל ב־1926־1927 כולם הכירו את שוורצבארד, בעיקר בתקופת המשפט שלו. הוא היה אז גיבור לאומי".

מה קרה שם?

"לפני מאה שנה, ב־25 במאי 1926, שלום שוורצבארד, יהודי שהגיע מחבל בָּסַרְביה והתגורר בצרפת, שמע שסימון פטליורה נמצא בפריז. הוא אמר לעצמו שלא יכול להיות שפטליורה בפריז ולא עושים עם זה שום דבר, ולכן החליט לעשות מעשה. הוא ארב לו כמה ימים, ולבסוף פגש בו ברחוב, אבל לא היה בטוח בעצמו. אז, לא כמו היום, לא היה פשוט לזהות אנשים. כדי לדעת איך פטליורה נראה, שוורצבארד קנה עיתונות אוקראינית ובדק באנציקלופדיה את התמונה שלו. כששוורצבארד ראה את פטליורה, הוא שאל אותו אם זה הוא. פטליורה לא ענה, אבל משהו בתנועות הגוף שלו הסגיר שזה הוא.

"אז שוורצבארד ירה כמה יריות. בכל ירייה הוא אמר: זה בשביל פרוסקורוב, זה בשביל אומן, זה בשביל ברדיטשב וזה בשביל צ'רקסי. כולם מקומות באוקראינה. המעניין הוא שבסוף הירי שוורצבארד לא ניסה לברוח. הוא פרק את הנשק כדי שאף אחד לא ייפגע, ואז עצרו אותו. הוא רצה את זה, כדי שיהיה משפט, כדי שהסיפור יסופר".

זו חתיכת אומץ, זה בעצם סוג של התאבדות.

"נכון. נסביר רגע מי זה פטליורה: הוא היה הנשיא האוקראיני ב־1919 כאשר היה ניסיון אוקראיני להקים מדינה עצמאית. במשך מאות שנים ועד 1991 אוקראינה לא הייתה מדינה עצמאית. באותן שנים, מ־1918 עד 1920, הם ניסו להקים מדינה כזו, ולבסוף נכשלו. זו הייתה מלחמה קשה, היו בה הרבה צדדים: תומכי הצאר, הקומוניסטים, האוקראינים הלאומנים, פולנים ואנרכיסטים. כולם היו שם נגד כולם, וכולם נגד היהודים.

"בשנים האלה היו הרבה מאוד פוגרומים. יש מקומות שעברו פוגרומים כמה פעמים. לא כל הפוגרומים היו של האוקראינים, לפעמים אחרים פרעו ביהודים, אבל הפוגרומים קיבלו את השם 'פרעות פטליורה'. זה לא אומר שהוא יזם את הפרעות האלה, אבל הוא היה המנהיג, והוא לא מנע את מה שהוא יכול היה למנוע, וגם לא העניש את הפורעים. 50 עד 80 אלף יהודים נרצחו, והזוועות היו איומות. לשוורצבארד עצמו היו 14 בני משפחה שנרצחו בפוגרומים, והוא אמר שלא יכול להיות שהיו דברים כל כך איומים ואדם כזה מסתובב חופשי. חייבים לעשות מעשה, לנקום, שידעו שדם יהודי אינו הפקר.

"האסוציאציה שלי מ־7 באוקטובר לא הייתה השואה. זה הזכיר לי את מה שהיה באוקראינה ב־1919: שריפת אנשים ואונס של אלפי נשים. זה היה אירוע קשה מאוד".

אלה אירועים נוראיים שכאילו נשכחו מההיסטוריה שלנו.

"זה פלא, כי אלה היו פרעות בסדר גודל שלא נודע קודם לכן. יכול להיות שזה בגלל שברית המועצות נסגרה או משום שכל כך הרבה נשים נאנסו שרצו להשתיק את זה. במלחמת העולם הראשונה לא הייתה אפשרות לעלות לארץ, העלייה התחדשה ב־1919, עם האונייה רוסלאן שיצאה מאודסה. לכאורה זו אונייה שמחה, כי חידשו את העלייה, היו שם חלוצים, הגרעין המייסד של קריית־ענבים, רחל המשוררת חזרה. אבל בעיתונות של אז תיארו את האונייה כעצובה, ככזו ששטה על גלי ים עכורים כי היו שם פגועים בנפש ובגוף, אנשים שעברו את הפרעות. כשקיימנו השבוע טקס קטן ליד הקבר של שוורצבארד במושב אביחיל, אמרתי שמה שהוא היה רוצה זה שנדבר יותר על הפוגרומים מאשר עליו".

אמרת שהמשפט של שוורצבארד לכד את תשומת לב העולם.

"כשהוא נעצר ושאלו אותו אם הוא יודע את מי הוא רצח, הוא ענה - 'הרגתי רוצח המונים'. כששוטר הגיע אחרי כמה דקות ואישר שזה פטליורה, שוורצבארד שמח ואמר: 'איזה יופי, הגשמתי חלום'. הוא חשש שהוא הרג אולי מישהו אחר.

"שנה וחצי לאחר מכן נפתח המשפט. הוא ריתק את האוקראינים, כי באוקראינה פטליורה היה ועודנו גיבור לאומי. העולם היהודי היה מרותק. מובן שלא הייתה ציפייה גדולה, כי הוא הודה במעשה, והיו עדים וראיות. שוורצבארד הפך את המשפט לשיעור היסטוריה, וסיפר על הפרעות. עורך הדין שלו, אנרי טורס, הפך את הקערה על פיה - הוא הציג את הקורבן כרוצח ואת הרוצח כקורבן בשם העם היהודי.

"חבר המושבעים קבע ששוורצבארד לא אשם והפך אותו לאדם חופשי. שוורצבארד רצה לעלות ארצה, אבל הבריטים לא אפשרו לו. הם חששו שהוא יתנקש בחאג' אמין אל־חוסייני בעקבות פרעות תרפ"ט. שוורצבארד נפטר ב־1938 בדרום־אפריקה ונקבר שם, וארונו הובא ארצה אחרי מלחמת ששת הימים. הוא קבור בבית העלמין במושב אביחיל".

כשהתחלת לחקור את הפרשה הזאת, לא עשית את זה ממקום אישי, אבל במהלך הדרך גילית שחוק היהודים השלובים מתקיים גם פה.

"נכון. אמי מתגוררת בפריז, והיא רופאה במקצועה. לפני שנתיים, כשהיא שאלה אותי במה אני עוסק כרגע, וסיפרתי לה שאני מכין הרצאה על משפט שוורצבארד, היא אמרה לי: 'הו, אני מכירה את הסיפור'. שאלתי אותה איך, שכן היא לא באה מתחום ההיסטוריה, והיא סיפרה לי שאבא שלה ושוורצבארד התגוררו בפריז באותו בניין, שניהם היו שענים ועבדו בשיתוף פעולה. מצד אבי, שני סביו נרצחו בפרעות של פטליורה בוויניצה. הם אומנם לא נרצחו בידי האוקראינים, אבל זה היה באותה תקופה. בוויניצה יש כיום אנדרטה לזכרו של פטליורה. אגב, ב־1941, כשהנאצים פלשו לברית המועצות והסובייטים ברחו, היה זמן שבו הנאצים עוד לא הגיעו לכל מקום באוקראינה ולכן היה כאוס למשך זמן מה. בינתיים האוקראינים עשו שמות ביהודים, והייתה להם קריאת קרב 'פטליורה, פטליורה'. אתם הרגתם לנו את הגיבור שלנו, אנחנו נהרוג אתכם".

אתה חי את ההיסטוריה היהודית לא רק בישראל, אלא גם ברחבי אירופה. מה החשיבות בעיניך של זכירת האירועים האלה?

"ראשית, כל אירוע חשוב. אנחנו מתבוננים בעבר כדי להכיר את עצמנו יותר, ואולי לעשות מזה משהו בעתיד. כאן מדובר באירוע קשה שנשכח לגמרי, ולכן חשוב להזכיר אותו. ב־1927 המשורר יצחק למדן פרסם את הפואמה הארוכה שלו 'מסדה', מה שהפך את מצדה למיתוס מכונן בציונות. הוא הקדיש את הספר לאחיו משה שנרצח בפרעות. המשפט הראשון בפואמה, 'פתחי לי מסדה שערייך ואבואה הפליט', תמוהה. אתה עולה לארץ כפליט? אבל הרבה מעולי העלייה השלישית הרגישו פליטים אחרי שעברו את הפרעות.

"גם יעקב אורלנד, הפזמונאי הידוע, עבר את הפרעות. בגיל חמש הוא ראה את הסבים שלו נרצחים. הוא הוסתר בתוך כנסייה, ואיכשהו יצא מזה. בגיל שבע עלה עם הוריו לארץ. אורלנד ניסה להשאיר את הטראומה מאחוריו, אבל לא הצליח. כעבור עשרות שנים הוא כתב את השיר 'אני נושא עמי את צער השתיקה'. חושבים שהשיר מדבר על בני זוג, אבל הוא עוסק בפרעות ההן, בצער ובשתיקה שהוא נשא עמו במשך שנים".

לפעמים כשהמלחמה והאובדן כאן בישראל נדמים כעומדים להכריע את הלב, מספיק מבט אחר קצר לאחור כדי להבין שלמרות הכול מוטב לנו כך, עם מדינה וצבא ישראליים.