בשיאה של הקריירה המקצועית שלו, כאשר סדרת הטלוויזיה "בטיפול" שיצר זכתה לפופולריות עצומה בישראל ובעולם, חש הבמאי חגי לוי דווקא את אימת הכישלון: "הפחד שלי היה שזו נקודת השיא של הקריירה שלי, ומכאן אפשר רק לרדת". לעזרתו נחלצה הפסיכולוגית שלו, שהמליצה לו לקרוא את יומנה של אתי הילֶסוּם, סטודנטית יהודייה ילידת הולנד שנרצחה באושוויץ.
לוי קרא את הגרסה המלאה של היומן, בת מאות העמודים, שפורסמה באנגלית. "היא אכן הושיעה אותי בתקופה הקשה שעברתי", הוא מספר. "למדתי ממנה איך לחיות ללא תלות בהערצת הזולת, מתוך עמדה נפשית עצמאית. היא דווקא התחילה את דרכה כאדם מאוד נרקיסיסטי ונוירוטי, כמוני, והצליחה להירגע. זה נתן לי תחושה שגם אני יכול להירגע מהתלות בהצלחה".
בעקבות אותה חוויה, לפני 14 שנים, החליט לוי ליצור סרט על הילסום. ליתר דיוק, "לא על חייה אלא על היומן שלה. האתגר הגדול היה להפוך כתיבה אישית של יומן לנרטיב סיפורי קולנועי". לפני כמה חודשים הושלמו הצילומים, ומכיוון שמדובר בשש שעות, היה ברור שלא סרט יש כאן אלא סדרת טלוויזיה בת שישה פרקים, שזכתה לשם "אתי". בשל עיכובים שונים אצל גופי השידור, הסדרה הוקרנה כבר בכמה הקרנות בכורה כסרט בן שני חלקים, אבל בכורתה האמיתית לקהל הרחב תהיה ביום ראשון הקרוב, כאשר תחל הקרנתה כסדרה ביס ובהוט, בו־זמנית.
בתוך קופסת נעליים
כמעט ארבעים שנה חלפו מאז הירצחה של הילסום ועד לפרסום הראשון של היומנים, ב־1982. למעשה, הם כמעט לא ראו אור. לפני שהילסום שולחה למחנה המעבר ההולנדי וסטרבורק, שממנו הועברה לאושוויץ, היא מסרה את שמונה מחברות היומן שלה לחברתה, מריה טווינזינג, וביקשה ממנה שאם היא לא תחזור, היומנים יועברו לידידהּ של הילסום, הסופר קלאס סמליק, כדי שהוא ידאג לפרסומם.
"רציתי לשדר אווירה על־זמנית ועל־מקומית". מתוך הסדרה | צילום: Martijn van Broekhuizen
לאחר המלחמה, סמליק ובתו יוהנה ניסו להגשים את בקשתה של הילסום. יוהנה העתיקה בעצמה חלקים נרחבים מהיומן למכונת כתיבה, ובמהלך שנות החמישים והשישים פנו השניים לכמה מו"לים בהולנד והציעו להם את כתב היד, אך להפתעתם כולם סירבו. התירוץ הרשמי היה שהשוק כבר "רווי" בספרי שואה, במיוחד לאור ההצלחה הפנומנלית שזכה לה יומנה של אנה פרנק, וכן שכתיבתה של הילסום "פילוסופית ורוחנית מדי".
במשך שנים ארוכות שכבו היומנים בתוך קופסת נעליים ישנה בבית משפחת סמליק. עד שב־1979 החליט קלאס סמליק הבן לעשות ניסיון אחרון ופנה למו"ל ההולנדי חריט חרונהויס. זה נטל לביתו את קופסת הנעליים, התחיל לקרוא ביומנים בשעות הערב ולא היה מסוגל להפסיק עד שסיים לפנות בוקר. חרונהויס ערך מהדורה מקוצרת של היומנים, מתוך חשש שהטקסט המלא ארוך מדי, ופרסם אותם לראשונה ב־1982 תחת השם "שמיים מופרעים".
הספר שבתחילה איש לא רצה בו, הפך תוך זמן קצר לסנסציה עולמית. בהולנד הוא הודפס בתוך שנה ב־14 מהדורות, ותורגם במהרה לעשרות שפות נוספות. בעקבות ההצלחה הוקמה בהולנד "קרן אתי הילסום", שמימנה ב־1986 את הוצאת המהדורה המלאה של היומנים, כולל המכתבים שכתבה הילסום מווסטרבורק, אחרי שכבר מסרה את היומנים. בעברית פורסמו שתי מהדורות שונות בהוצאת כתר, שאף אחת מהן אינה מכילה את הטקסט המלא של היומנים: הראשונה פורסמה ב־1985, בשם "חיים כרותים", והשנייה, מורחבת יותר אך גם היא לא מלאה, בשם "השמיים שבתוכי". הסיבה לשינוי השם הייתה התחושה שהכותרת הראשונית, המתייחסת רק לאובדנה של הילסום, אינה מבטאת את המשמעות הרוחנית של היומנים, שהיא בסופו של דבר עיקרם.
למרות ההשוואה המתבקשת לאנה פרנק, יהודייה הולנדית מפורסמת הרבה יותר שכתבה יומן בתקופת השואה, ההבדלים ביניהן עולים על קווי הדמיון: אנה פרנק הייתה בתקופת השואה נערה בגיל ההתבגרות, שקורותיה ולבטיה מלאים בחן המיוחד לגיל הזה, אבל אינם מעמיקים במיוחד. הילסום, לעומתה, הייתה מבוגרת מפרנק ביותר מעשור; סטודנטית למשפטים ופסיכולוגיה שהייתה בטיפול פסיכולוגי מתמשך וקשורה בקשרים עמוקים עם שלושה גברים שונים, כולם מבוגרים ממנה בשנים רבות (בעל הדירה שלה, הפסיכולוג יוליוס ספיר שהיא התאהבה בו, וידידה הסופר הסוציאליסט). הכתיבה שלה, מטבע הדברים, הגותית ומעמיקה בהרבה. כפי שמתאר לוי, היא עברה שינוי פנימי במהלך השנתיים שבהן כתבה את היומן. בתחילת היומן, כדרכן של צעירות מוכשרות רבות, היא מלאת תשוקה להתפרסם, אבל בהמשך, בהשראתו של ספיר, היא מחנכת את עצמה לוותר על המיקוד הזה ובוחרת להתמקד בעשיית טוב.
יתר על כן, בניגוד לפרנק שנלקחה בכפייה אל מותה בעקבות הלשנה של שכן על מקום המחבוא של המשפחה, הילסום יכלה להינצל. אנשי היודנראט של אמסטרדם בחרו בה כעובדת סוציאלית שתישאר בקהילה, אבל היא בחרה במודע שלא לנצל את המעמד הפריווילגי ולהיות יחד עם כלל בני עמה במחנה וסטרבורק, שממנו נשלחה לאושוויץ.
בלי סממנים תקופתיים
הילסום, שבאה מרקע חילוני, מקיימת ביומנה דיאלוג מורכב עם האל. האלוהים שלה איננו הלכתי, והיא איננה שומרת מצוות, אבל היא מאמינה בו כמקור השראה קוסמי, המורה לה את דרכה. כך, בעיצומם של ימי השואה באמסטרדם, היא כותבת: "עשיתי דרך קשה וארוכה עד שחזרתי ומצאתי את המחווה האינטימית כלפי אלוהים: לעמוד בערב ליד החלון ולומר: תודה לך, אלוהים. בתוכי שוררים שקט ושלווה. הדרך היתה קשה וארוכה. עכשיו הכל נראה פשוט ומובן מאליו. משפט אחד רודף אותי כבר שבועות: אדם צריך את האומץ לומר שהוא מאמין. לבטא את שם אלוהים".
צילום: אריק סולטן
עבור לוי, שעזב בצעירותו את הדת מתוך כעס גדול, גם זה היה מקור חיבור ליומן ולהילסום: "מאז שעזבתי את העולם הדתי, חשתי רתיעה מעצם המילה 'אלוהים'. עברתי ממצב של ילד חרד, שמאוד תלוי באלוהים, לפחד וכעס גדול כלפי אלוהים ההלכתי. עם האלוהים של הילסום פתאום יכולתי להתחבר. אלוהים תמיד נראה לי משהו שמשמש אנשים לעונג עצמי, אבל היא לקחה את האמונה שלה לכיוון של הארה ועשתה איתו משהו בעולם, לא רק בשביל עצמה".
הסדרה "אתי" צולמה באמסטרדם של ימינו, ללא מאמץ לשוות לה אווירה של סרט שואה. אין בה מדים נאציים, ואפילו לא לבוש או תפאורה שיתאימו לימי מלחמת העולם. "רציתי שהסדרה תשדר אווירה על־זמנית ועל־מקומית", מסביר לוי את הבחירה הזו. "זו סדרה על התמודדות עם רוע, לא 'סרט שואה'. אז רצינו אווירה מודרנית אבל גנרית, לא כזו שיכולה להתחבר לתקופה ספציפית. זה לא היה בהכרח יותר זול או יותר פשוט מאשר להפיק דרמה תקופתית, כי השקענו מאמץ גדול במחיקת סממנים עכשוויים: אין בפריים מחשבים או טלפונים סלולריים, ואת הרחובות שצילמנו השתדלנו לרוקן ממכוניות, כדי שלא ייראו כמו אמסטרדם העכשווית".
אתי הילסום | צילום: מויקיפדיה
כמי שצפה בסדרה, אני יכול להעיד שהתוצאה מרשימה בעוצמתה. אתה מחפש את הסמלים הנאציים המוכרים על מדי החיילים, אבל רואה במקומם רק מדים שחורים גנריים. העובדה שעל המסך לא נראות מכוניות משנות הארבעים או כל סממן תקופתי אחר, גורמת לצופה, לפחות בהתחלת הסדרה, לשאול את עצמו האומנם מדובר בתקופת השואה. הצפייה בסדרה בהחלט מעניקה את התחושה שיותר משהיא מספרת עוד סיפור שואה, היא אומרת משהו על־זמני על רוח האדם ועל יכולתו להתמודד עם רוע.
הסצנה החזקה ביותר מבחינתי (זהירות, ספוילר) קשורה גם היא לתפאורה החיצונית. בשלב מסוים הצטוו יהודי אמסטרדם למסור את כל זוגות האופניים שלהם, כדי להקשות על תנועתם ברחובות העיר. הפרק הרביעי בסדרה נפתח במראה של אתי הרוכבת לבדה על אופניה, כשהסיבה כמובן אינה ידועה. בהדרגה מצטרפים אליה עוד ועוד רוכבי אופניים, עד שהם מגיעים למאות. יחד הם מגיעים למגרש ענק, שבו נפרקים כל האופניים.
אף שתכנון הסדרה החל לפני שנים רבות, צילומי הסדרה התקיימו בפועל אחרי טבח 7 באוקטובר: "כל ההכנות וההפקה נעשו קודם לכן, אבל הצילומים עצמם תוכננו לימים שאחרי הטבח, וזה היה קשה מאוד", מספר לוי. "ב־7 באוקטובר היו יותר מדי אירועים עם קונוטציה שואתית: אנשים שהסתתרו בארונות, ילדים שהושתקו כדי שלא ירעישו, משפחות שלמות שנטבחו. הייתי צריך לשנות חלק גדול מהתסריט כדי שדילמת ההתמודדות עם הרוע, שהיא מרכז הסדרה, תעמוד גם מול האסוציאציות החדשות.
"הגעתי לצילומים האלה אחרי תקופה ארוכה של השתתפות במאבק נגד ההפיכה המשפטית, שהייתי פעיל בו מאוד. אחרי הטבח גם פעלתי במשך כמה חודשים במאבק למען החטופים. כשהגעתי לצילומים החלטתי שאני חייב להתנתק מכל זה, ובאופן מודע התנתקתי לגמרי מאתרי החדשות. זה לא היה קל, אבל הכרחי".
מאורעות 7 באוקטובר גרמו לו לרצות שהסדרה תשדר גם תקווה: "השארתי בארץ הרבה אנשים מיואשים, אנשים שהלכה והשתלטה עליהם תחושה שאין עוד תקווה לחיים בישראל, שהאווירה שהשלטון הנוכחי יוצר היא בלתי נסבלת לאנשים כמונו, והדמוגרפיה רק תלך ותקצין את התהליכים האלה. רציתי לתת להם איזה עוגן רוחני־מוסרי להיתלות בו, סוג של תקווה".
היפוך מגדרי
לוי הוא אחד מבמאי הקולנוע והטלוויזיה הבולטים בישראל, וכנראה גם הבמאי הישראלי המוכר ביותר בעולם. הוא החל את הקריירה שלו בשנת 1993, בהיותו בן שלושים בלבד, בסרט ירושלמי קטן בשם "שלג באוגוסט", שכבר בו ניכרה ההתמודדות עם העולם הדתי שעזב. אחר כך יצר כמה סדרות טלוויזיה מוערכות: הראשונה הייתה "בטיפול", שנמכרה, תורגמה ועובדה ל־18 גרסאות שונות ברחבי העולם, וזכתה להצלחה גדולה במיוחד בארה"ב ובצרפת: "הגרסה בצרפת הייתה הכי מצליחה. אפילו הנשיא מקרון אמר שצפה בה", מספר לוי.
לאחר מכן יצר סדרה הרבה פחות מוכרת בשם "המקוללים". זו הייתה סדרה תיעודית עם סיפור מסגרת שהתחזה לסיפור אישי, ושעסקה בכמה גיבורי תרבות בהיסטוריה הישראלית שנודעו כשנויים במחלוקת ואף דחויים: הסופר פנחס שדה, הפילוסוף משה קרוי, הציירת אביבה אורי, והמשוררת יונה וולך.
בהמשך יצר, יחד עם הבמאים יוסף סידר ותאופיק אבו־ואיל, את "הנערים", סדרת דרמה על בסיס סיפור הרצח של הנער הפלסטיני מוחמד אבו ח'דיר, שבוצע כנקמה על רצח שלושת הנערים היהודים שנחטפו בגוש עציון בקיץ 2014. הצלחת הסדרות "בטיפול" ו"הנערים" הביאו לו את הפרויקט הבא: יצירת גרסה עכשווית לסדרה המיתולוגית שיצר הבמאי אינגמר ברגמן בשנות השבעים, "תמונות מחיי נישואין".
כשאני שואל אותו אם יש מכנה משותף לכל העבודות שלו, ובעצם לְמה שמעניין אותו כיוצר, הוא חושב רגע ואז משיב: "נדמה לי שיש נקודת מוצא משותפת והיא הזעם, סוג של התרסה כלפי מערכות קיימות. את 'בטיפול' עשיתי מתוך זעם על הממסד הפסיכולוגי, שעד היום מקדש ברובו את הטיפול המנוכר, הלא־אישי, שאני סבלתי ממנו מאוד. 'המקוללים' היא כולה מחווה אייקונית ליוצרים שפעלו מתוך זעם וגם עוררו זעם. 'הנערים' נוצרה מתוך זעם לא רק על האירוע עצמו, אלא בעיקר על ההנחה שרווחה בחוגים שלי, הליברליים, כאילו אלימות כלפי הערבים היא עניין לנוער גבעות בשטחים. רציתי להראות עד כמה השנאה והאלימות הזו נוכחות גם בקרב נערים 'נורמטיביים' לכאורה בתוך הקו הירוק.
יומניה של אתי הילסום | צילום: מויקיפדיה
"גם 'תמונות מחיי נישואין' נוצרה מתוך התרסה כלפי הסדרה המקורית של ברגמן, שאצלו הגבר היה חלאה והאישה כנועה וחלשה. אני הפכתי את התפקידים מבחינה מגדרית. רציתי להראות שרוע וחולשה הן לא עניין מגדרי אלא תופעות אנושיות, קיומיות, שיכולות להופיע אצל גברים ונשים גם יחד.
"דווקא 'אתי' הוא הפרויקט הראשון שנעשה לא מתוך זעם והתרסה אלא להפך, מתוך רצון לטפח תקווה ונחמה, רצון שהתחזק אחרי קטסטרופה נוראה כמו 7 באוקטובר. הנחמה נמצאת בעובדה שאפשר להתמודד עם רוע קודם כול מתוך שליטה בעצמך. כבר ויקטור פרנקל אמר, ואחרים אמרו עוד לפניו, שהרוע יכול לקחת ממך הכול חוץ מאשר את דרך ההתמודדות איתו. אתי הילסום לא רק כתבה את זה, אלא באמת חיה כך. יש גם נחמה בעובדה שאפשר לשלוט אפילו בשנאה. גם כשהיא לגמרי מוצדקת, השנאה הורסת אותנו מבפנים וחשוב מאוד לא להיכנע לה".
יותר יהודי מישראלי
הוא נולד ב־1963 בקיבוץ הדתי שעלבים, בן למשפחה חרדית־ציונית: "כבר הסבא שלי, ליאו לוי, היה בעל עמדות שמאלניות. הוא היה חבר של ישעיהו ליבוביץ בסיעת 'העובד הדתי' (מפלגה של דתיים תומכי מפא"י, שליבוביץ' עמד בראשה; י"ש). ואבא שלי היה אחד מחברי הקיבוץ היחידים שקרא כל יום 'הארץ'".
לוי עצמו עזב את העולם הדתי במהלך שירותו הצבאי, אבל בנשמתו מרד בו עוד קודם: "לא הדת עצמה הרגיזה אותי כל־כך, אלא הקיבוץ והכפייה הדתית שלו. לא יכולתי לסבול את זה שמכריחים אותי להיות דתי. נוצר אצלי ניכור נורא כלפי כל מה שקשור לדת".
נפילת אחיו הצעיר ישי ב־1990, במהלך שירותו הצבאי בלבנון, הוסיפה לתחושות הכעס שלו: "ישי היה ילד טוב ירושלים, הילד שהכי הלך בתלם. גם כשעזב את בית הספר הקיבוצי נשאר בחינוך הדתי, בתיכון הרטמן. היה לו שם מחזור נפלא, עם חברים כמו ברוכי קרא, אראל סג"ל וישראל רוזנר. עד היום הם מגיעים כל שנה לאזכרה שלו. לא הבנתי איך זה מגיע דווקא לו. הרי אני הייתי כל השנים המרדן במשפחה".
צילום: אריק סולטן
אירוע ספורט שהתרחש כעבור שנה הגביר את זעמו. קבוצת הכדורסל מכבי תל־אביב החליטה שלא לוותר על משחק חצי הגמר של גביע אירופה, אף שהמשחק חל בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל: "הרגשתי שכל השכול הממלכתי הזה הוא לגמרי מזויף. הרי איזו קבוצה נחשבת יותר 'ממלכתית' יותר ממכבי תל־אביב, 'הקבוצה של המדינה'? והנה אין להם בעיה לחלל את היום הקדוש הזה רק כדי לזכות בעוד קצת כבוד במפעל האירופי". לוי פרסם אז בעיתון "חדשות" מאמר חריף נגד ההחלטה הזו, שעורר הדים רבים.
והיום הוא שוב מתמודד עם תחושות כעס. על מה בדיוק, אני שואל. "על זה שהערכים ההומניסטיים של אנשים כמוני הפכו להיות בזויים לגמרי בישראל של היום, על זה שאנשים כמוני הפכו להיות כל־כך שנואים. כשאני הולך בירושלים אני מרגיש לפעמים שאנשים מסתכלים בי בשנאה, כמו שלפעמים מסתכלים על יהודים בגולה. ממש פחד פיזי. ואתה יודע מה, דווקא בחו"ל אני לא בהכרח מרגיש אנטישמיות, גם לא את השנאה לישראל. הצגתי את 'אתי' בפסטיבל ונציה האחרון. אז נכון ששאלו אותי כמה שאלות על המצב בעזה. אמרתי שאני לא בקי במצב ומעדיף שישאלו אותי על מה שאני מבין ועוסק בו, ובזה זה נגמר".
הסדרה גרמה לו מחשבות גם מהבחינה הזו: "מתי מגיע הרגע שבו אתה צריך לברוח, שבו אתה כבר לא יכול לחיות בארץ שבה גדלת. זו שאלה שאני חושב עליה הרבה בשנים האחרונות. אחרי 7 באוקטובר, הקו האדום שלי היה אם חלילה המדינה תיתן לחטופים למות ולא תדאג להחזיר אותם. הרגשתי שבמדינה כזו אני לא מסוגל ולא רוצה לחיות. בינתיים החטופים חזרו, ועכשיו הקו האדום שלי הוא הבחירות הקרובות. אם הקואליציה הנוכחית תמשיך לעוד קדנציה, אני לא אוכל יותר לחיות בארץ. כי פירושו של דבר שאנשים באמת רוצים את השלטון הזה, והתהליך הדמוגרפי יגרום לכך שהמצב רק יחריף. לאנשים כמוני לא יהיה יותר סיכוי כאן".
הוא מודה שזו לא הכרעה קלה. "קודם כול, הילדים שלי חיים כאן", אומר לוי. בנו הבכור הוא עמנואל, בן 30, מאשתו הראשונה הסופרת נילי לנדסמן; בתו השנייה היא אלישבע, בת 17, מאשתו השנייה יעל בורשטיין. "אני לא מדמיין את עצמי חי בנפרד מהם. במקרה שארגיש צורך לעזוב, אעשה מאמץ לשכנע אותם לעזוב גם כן. אבל מעבר לכך, גם עבורי זו הכרעה קשה. כל התרבות שלי כאן, השפה שלי היא עברית, היצירה שלי מעוגנת בתרבות היהודית והישראלית, לאן אני אלך? אומנם אני עובד היום הרבה בעולם ויש לי הרבה אפשרויות, אבל מעולם לא החזקתי דירה בחו"ל. דירת הקבע היחידה שלי היא בארץ. כשאני עובד בחו"ל שוכרים לי דירה.
"לפני כמה שנים הופעתי עם שני אבות שכולים, ישראלי ופלסטיני, בכנס על קולנוע בזמן מלחמה. דיברתי גם שם על מחשבות עזיבה ותחושות של ניכור עמוק כלפי מה שמתרחש כאן. אחרי הכנס נסעתי עם האבא הפלסטיני לשדה התעופה, והוא אמר לי: אסור לך לעזוב. אתה חשוב מדי למאבק, וגם לא תוכל לחיות במקום אחר. דווקא הוא אמר לי את זה".
באותה מידה שהוא הולך ומרגיש קושי עם הישראליות שלו, כך הוא נשאר דבק ביהודיות שלו. "כשהפלסטיני אמר לי מה שאמר, חשבתי: בעצם השורשים שלי כאן זה רק שמונים שנה, באיטליה יש לי שורשים של אלף שנה. אני מרגיש הרבה יותר יהודי מישראלי. כשאני בחו"ל, אין מצב שלא אלך בליל שבת לבית הכנסת, לשמוע את המנגינות והתפילות, להרגיש יהודי, ותמיד זה יהיה בית כנסת אורתודוקסי. לא שיש לי בעיה עם בתי כנסת אחרים, אבל זה הניגון שאני רגיל אליו. גם כשאני כאן בארץ, אני אשתדל בכל ליל שבת לאכול ארוחה משפחתית עם אחת האחיות שלי. לא תמיד אנחנו שרים את הניגונים המשפחתיים, אבל בכל יום שישי אני מבקר את אימא שלי, שנמצאת בתחילתו של מצב דמנטי (האב נפטר לפני שנים רבות), ואני שר איתה את כל תפילת ליל שבת ועוד ניגונים אחרים".
בגיל 63, אחרי קריירה עשירה ומרשימה, ופרויקט ענק כמו "אתי", יש עוד חלומות?
"האמת שאני נמצא עכשיו בצומת מבחינה מקצועית. אני מאוד מתלבט אם להמשיך בארה"ב, שם יש הרבה יותר כסף אבל מצב התרבות בכי רע בגלל העימות הנורא בין הטראמפיזם ותרבות הפרוגרס, או אולי לחזור לאירופה. המימון שם נמוך יותר, ובעיקר ציבורי, אבל יש הרבה יותר נכונות לעשייה תרבותית עמוקה. בכל מקרה אני יודע שמה שלא אעשה, מכאן ואילך אחרי 'אתי' אני רוצה לעשות לא מתוך התרסה וזעם, אלא מתוך רצון לתת עוגן של תקווה ונחמה".
פרקי הסדרה "אתי" יהיו זמינים לצפייה החל מיום ראשון הקרוב ב־VOD HOT,YES VOD, ו־NEXT TV