"לא היה ברור מי אחראי": האם היה אפשר למנוע את אסון נבי דניאל?

בצהרי 27 במרץ 1948, בכביש צר בפאתי בית־לחם, כמאתיים לוחמים ואזרחים יהודים מצאו את עצמם לכודים במלכודת אש. 41 כלי רכב של מה שמכונה היום "שיירת נבי דניאל" נתקעו מול שורת מחסומים ערביים בדרכם חזרה מגוש עציון. אבל הדרמה הגדולה באמת התרחשה בשרשרת הפיקוד: דווקא מפקדי הכוח הבכירים, שהיו במכוון במאסף הפגיע יותר, מצאו את עצמם בקבוצה הקטנה של כלי הרכב שהצליחו להסתובב ולשוב אל הגוש. בלב הכאוס, כשכדורים שורקים מכל עבר ומאות ערבים חמושים סוגרים על השיירה, נוצר חלל פיקודי - ומי שלקחו את הפיקוד על ההמון הנצור היו שני מפקדים זוטרים: מפקד המחלקה אריה טפר, שארגן מתחם הגנה מאולתר בבית סמוך, ומפקד הכיתה זרובבל הורביץ, שניהל קרב הישרדות טרגי עם לוחמים ספורים מתוך המשוריין שהיה אמור לפרוץ את המחסומים אך נבלם בעצמו.

כמעט שמונים שנה אחרי הקרב ההוא, סגן־אלוף במיל' בנימין טרופר – שפיקד עד לאחרונה על גדוד בחטיבת כרמלי – צלל אל המסמכים שסבבו את מבצע האספקה ההוא, שהצליח בחציו – ובחציו האחר כשל לחלוטין. במחקרו החדש על השיירות לגוש עציון, שהוצג לאחרונה בכנס מחקרי ארץ יהודה ה־10 בבית ספר שדה כפר־עציון, הוא לא מחפש אשמים בדרגים הבכירים או מותח ביקורת על חוסר הניסיון של מפקדי תש"ח בני העשרים ומשהו, אלא מציע התבוננות מפוכחת וחומלת על קבלת החלטות תחת אש, ומראה איך לקחי תש"ח רלוונטיים גם בלחימה בעזה ובלבנון בימינו.

"המחקר עסק בכל השיירות לגוש עציון", הוא מסביר, "אבל הפרק החשוב ביותר לאנשי ידיעת הארץ וההיסטוריה הצבאית הוא הפרק על נבי דניאל". אחת הסיבות לכך היא האישים שהיו מעורבים בהוצאת השיירה לדרכה: צבי זמיר פיקד על כוח האבטחה כמפקד גדוד בפלמ"ח, ולימים מונה לאלוף בצה"ל וראש המוסד; יגאל ידין, שנתן את ההנחיה להוציא את השיירה, היה ראש אג"ם בארגון ההגנה דאז, ובפועל סגן הרמטכ"ל, ובהמשך מונה לרמטכ"ל השני של צה"ל; מישאל שחם, המפקד הלוגיסטי של השיירה, היה אחר כך מפקד חטיבת גולני, מפקד חזית המרכז והמייסד והמפקד של חטיבה 16 הירושלמית. כיום הוא זכור בעיקר בכך ששלח את אריאל שרון להקים את יחידת ה־101 בשנות החמישים.

האיום על הכביש בין ירושלים לגוש עציון החל מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. ב־8 בדצמבר נערכה התקפה ראשונה לעבר מכונית שחלפה בכביש, ומאז פסקה תנועת האוטובוסים של אגד לגוש וממנו, והתנועה התקיימה בשיירות מאובטחות בלבד. הנהגת היישוב החליטה לא להפקיר את הגוש, ושלחה כוח לוחמים לשמור על ארבעת הקיבוצים בו: כפר־עציון, משואות־יצחק, עין־צורים ורבדים. ב־11 בדצמבר, בעיצומו של חג חנוכה, יצאה מירושלים שיירה עם ציוד בישול ומוצרי מזון בדרכה לגוש. היא הותקפה בצומת שנקרא כיום צומת שיירות עציון (או בשמו העממי צומת אפרת צפון). עשרה לוחמים נהרגו שם, ב"שיירת העשרה". "אז באמת התחיל המצור על גוש עציון", אומר טרופר. "זאת השיירה הראשונה שכשלה בשבירת המצור. מאז היו עוד 15 שיירות במשך כארבעה חודשים, ושיירת נבי דניאל היא האחרונה".

באמצע ינואר, הוא מספר, התנהל משא ומתן עם הבריטים על הסדרה של שיירה קבועה ומאובטחת, פעם בשבוע־שבועיים. לבריטים היה אינטרס שיהיה שקט בכביש – שהשיירות שיעברו, אם יעברו, לא יותקפו - אבל היה להם תנאי: בשיירות שהם ילוו לא יהיו לוחמים וכלי נשק. "הם כן אישרו להחליף לוחמים 'ראש בראש'", אומר טרופר, "וממש הקפידו על זה, כי מבחינתם הם לא רוצים להיתפס כתומכים באחד הצדדים במלחמה".

"השיירה לא נכשלה. היא הביאה את האספקה לגוש. נכון שהיא לא הצליחה לחזור, אבל היא נתנה חמצן לקיבוצים לחודשים קדימה. אפשר לומר שהיא נבלמה בדרך חזרה בגלל העיכוב בשעות הבוקר, אבל יש פה משהו מהותי יותר: לא היה ברור מי אחראי"

גם על הציוד הייתה ביקורת של הבריטים, שלקחו את הסמכות למנוע העברת כלי נשק וציוד דו־שימושי – למשל, בטון שיכול לשמש לבניית בור מים אבל גם לבניית עמדת לחימה. לפי טרופר, ההנחיות של הבריטים הובילו לכך שמשאיות התרוקנו לחלוטין: "אם באת עם ארבע משאיות, אתה יוצא עם אחת או שתיים. אתה מעביר את האוכל אבל לא פותר את בעיית גוש עציון שבסכנה", הוא אומר. כשהמצב החמיר החליטה ההגנה להוציא שיירה גדולה בלי ליווי הבריטים, ב־21 בפברואר, ובה כלי נשק ולוחמים רבים.

גדוד מכמש של חטיבת עציוני, שהורכב מיוצאי הצבא הבריטי, ניהל את המבצע, ועל השיירה פיקד מ"פ ג' של הגדוד, בועז שכביץ'. בשיירה, שכונתה "שיירת דבורה", היו 30 טונות של ציוד. בטרם צאתה לדרך ערכו סיורי הכנה בשיירות הבריטים, הכינו מסמכים, ירדו לרזולוציות. הפתרון למחסור במכשירי קשר, למשל, תוכנן מראש: במסמך שקיבל טרופר מארכיון צה"ל, שמסומן באדום "סודי" בפינה, יש הדרכה ל"סימני דגלים לקשר פנימי בשיירות". "כל משאית קיבלה דגלים בצבעים, ודף הוראות שמסביר מה כל סימן ודגל מסמלים", מספר טרופר. "ליד כל נהג היה מלווה שתפקידו להשתמש בדגלים בעת הצורך. הם עשו הרבה תרגולות לפני כן. לא היית רוצה לצאת מכלי הרכב כשירו עליך, אז הדגלים סייעו לתאם סיבוב של השיירה בכביש הצר בלי לחסום את הדרך. לכן שיירת דבורה היא הטופ. לא ראיתי שום מסמך ניהול כזה מתש"ח".

גם הביצוע היה מושלם. בתוך רבע שעה הם פרקו את כל הציוד באלון הבודד, הסתובבו ונסעו. "היו כמה פרות שביקשו מהם להעמיס", מספר טרופר, "אבל בועז אמר להם 'עברתי את החצי שעה אז אני נוסע', והוא באמת נסע. זה היה מאוד מתוקתק. כל בעל תפקיד בשיירה כתב מסמך סיכום, לא רק המ"פ וקצין ההדרכה שעזר לו לתכנן, אלא גם הרס"פ, הסמל והמ"מ. הבעיה היא שהמסמך היפהפה הזה, שמישהו בגדוד מכמש במחוז ירושלים שמר ונמצא היום בארכיון צה"ל, לא הגיע לאנשי השיירה הבאה, שיירת נבי דניאל, או שהם קיבלו אותו ולא קראו. הם הטמיעו חלק מהלקחים אבל רואים שחסרו להם דברים, וזה הסיפור הגדול".

המחיר של שליחת השיירה העצמאית מירושלים לגוש עציון היה שהבריטים סירבו לאבטח גם שיירות "כשרות" בדרך אל הגוש. מאז החל מחוז ירושלים לקבל מדי כמה ימים מברקים מאנשי גוש עציון שלוחצים להוציא שיירה נוספת.

על גוש עציון פיקדו בזה אחר זה כמה מפקדים – בתחילה חבר כפר־עציון יעקב אלטמן, שלא הייתה לו הכשרה צבאית עשירה. קצת אחרי פרוץ המלחמה הפך דני מס למפקד הגוש למשך חודש. את מקומו תפס לאחר מכן עוזי נרקיס, ובתקופה הזאת נפל מס בדרכו לגוש עם שיירת הל"ה. חברי הקיבוצים לא הסתדרו עם עוזי נרקיס וביקשו להחליף אותו, ואחרי שבועיים, ב־16 במרץ, הגיע המפקד האחרון של הגוש, מוש זילברשמידט. "הוא גדל במושבה נווה־יעקב מצפון לירושלים, והבין חקלאות ואת נפש הקיבוצניקים", מספר טרופר. "כנראה שהייתה לו אישיות מיוחדת והעריכו אותו מאוד".

"שיירת דבורה היא הטופ. כל משאית קיבלה דגלים בצבעים, ודף הוראות שמסביר מה מסמל כל סימן ודגל. לא היית רוצה לצאת מכלי הרכב כשירו עליך, אז הדגלים סייעו לתאם סיבוב של השיירה בכביש הצר בלי לחסום את הדרך"

שיירת נבי דניאל יצאה לדרך כשזילברשמידט כבר היה בפיקוד, אבל הדיונים לקראת שליחתה החלו עוד לפני מינויו. "ב־11 במרץ שלח מפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל לדוד בן־גוריון מכתב המציע לפנות את היישובים הקטנים הנתונים במצור", אומר טרופר. "בן־גוריון ענה לו שלא מפנים אף אחד ונזף בו. שאלתיאל השיב שהוא לא יכול להוציא שיירות למושבה הר־טוב ולגוש עציון, ודרושה פעולה בהיקף ארצי ולא רק מחוזי". הוא טען שירושלים זקוקה ל־120 משאיות ציוד ביום - כמה סבבי נסיעה של השיירות בדרך אל העיר - והזכיר שהוא "מחויב להבטיח יום־יום את התחבורה לאוניברסיטה, לעטרות ורמת־רחל, חוץ מהשיירות שאני מחויב לשלוח לעציון והר־טוב. שיירה להר־טוב ובעיקר לעציון דורשת ממני השקעת כל המשוריינים בצירוף המשוריינים של הקו תל־אביב שאני מקבל עם כמות רצינית של נשק. אם יקרה אסון לאחת השיירות נשאר אני בירושלים בלי אמצעים מינימליים. לכן אין באפשרותי לארגן שיירות לעציון עד שאקבל מכם תוספת רצינית גם במשוריינים, רובים, מקלעים ותתי־מקלע. אתם ודאי יודעים כי מאז פרצנו לעציון אין הצבא מסדר יותר שיירות ואני חושב שמקסימום הזמן המותר לי לחכות אם אין ברצוני להפקיר את עציון הוא עשרה ימים".

בשל העומס המבצעי על חטיבת עציוני, חיפשו כוח אחר שיאבטח את השיירה לגוש. בתום דין ודברים החליטו להפקיד את המשימה בידי הגדוד השישי של הפלמ"ח, שהיה ממונה על אבטחת השיירות בשער הגיא. התוכנית הייתה לשלוח את השיירה בשבת, 20 במרץ, עם 33 משאיות משא עמוסות ב־120 טון ציוד, משוריין פורץ מחסומים, 13 משורייני ליווי, וארבעה אוטובוסים שיישאו את פלוגה ב' של גדוד מכמש לגוש עציון וישיבו את פלוגה ג' לירושלים. הכביש מירושלים לגוש עציון – כ־20 קילומטרים - עבר אז בפאתי בית־לחם, בין בתים ערביים, והחסימות שהציבו הערבים נעשו בעיקר מדרום לבית־לחם, ליד בריכות שלמה, בקילומטרים ה־10 עד ה־13. כדי שהערבים לא יוכלו להעביר ידיעות על יציאת השיירה, תכננו בהגנה לנתק את קווי הטלפון בין ירושלים לבית לחם וחברון, וכדי לדעת מראש על חסימות תוכנן לשלוח מטוס שילווה את השיירה ממעל. כמו בשיירת דבורה, היעד היה לפרוק את כל הציוד במהירות רבה, בתוך חצי שעה בלבד. "יש תיעוד טוב על שיירת נבי דניאל", אומר טרופר, "המון מסמכים מקוריים ועדויות של לוחמים. בסוף היו בשיירה יותר מ־200 אנשים, נהגים, לוחמים, סתם טרמפיסטים וחברי קיבוץ, והכול רשום. זה היה מאוד מתוכנן. לכן אני יודע לומר איפה התכנון כשל, ושם שילמנו את המחיר".

היציאה – בליווי כוח מיומן מלוחמי הגדוד השישי - נקבעה לשש בבוקר, ודווקא בשבת, יום המנוחה, שלא יצאו בה שיירות בדרך כלל. אולם הפלמ"ח לא הספיק להתארגן במועד. חלק מהמשוריינים לא הספיקו להעפיל מהשפלה, ובערב שבת הוחלט לדחות את היציאה. המשאיות נפרקו בירושלים מהציוד שנועד לצאת לגוש, כדי שיוכלו לרדת לתל־אביב ולהביא אספקה חדשה. "יש תיאור מתסכל של חבר קיבוץ שהיה בירושלים ותיאר את הפריקה הזאת אחרי שהעמיס את הציוד ביום שישי", אומר טרופר.

ב־24 במרץ הופצה פקודת מבצע חדשה, שמפקדה היה "עזריה", שם הקוד של מישאל שחם; השיירה קיבלה את שם הקוד "לאה"; המג"ד צבי זמיר נבחר לפקד על הכוח הלוחם. תאריך היעד: 27 במרץ, שבוע אחרי המועד המקורי. "המסר המרכזי הוא מהירות", מנתח טרופר את פקודת המבצע. "גם לנסוע מהר על הציר וגם לפרוק מהר את כל הציוד". איך פורקים 120 טונות במהירות? מתכננים היטב את החניה ואת סדר הפריקה, וקוראים לכל הקיבוצניקים לצאת לסייע.

התוכנית נראתה טובה: כוח האבטחה היה מיומן ומנוסה, כוח חילוץ משוריין חנה ברמת־רחל, והתזמון היה מפתיע. אבל אז דברים החלו להשתבש. בירושלים לא מצאו מקום שהפלמ"חניקים יוכלו לישון בו, אז הם חזרו לישון במעלה־החמישה ובקריית־ענבים. הצורך לנסוע לירושלים לפני היציאה גרם לכך שהשיירה יצאה רק בשמונה בבוקר. אבל הנסיעה לגוש עברה בשלום. הטייס שליווה את השיירה כתב בדו"ח מסודר לאחר הטיסה שהמשוריין פרץ את אחד המחסומים, והערבים ששמרו עליו ברחו. שעה וחצי אחרי שיצאה מירושלים הגיעה השיירה לאלון הבודד, וב־9:30 החלו הקיבוצניקים והפלמ"חניקים לפרוק 120 טונות של ציוד. בתוך חצי שעה הייתה השיירה מוכנה לצאת בדרך חזרה. 

"בדרך כלל, כששואלים אנשים למה השיירה הזאת התעכבה בגוש עציון, שומעים הסברים", אומר טרופר. יש סיפור על מטוס פייפר שבור שהעמסתו למשאית בחזרה לירושלים לקחה זמן. סיפור אחר הוא שפר ששמו זמרי סירב לעלות על המשאית במשך שעה ארוכה. "צריך לזכור שגם הגיעו לוחמים להחליף את מי שהיה שם, ראש בראש בעמדה עם הנשק, וגם זה לקח זמן. ואז, ב־11:06 דקות, המטוס שיצא לסיור מקדים דיווח על חמישה מחסומים בדרך, ועל תנועה של ערבים לכיוון הכביש כדי לחסום את השיירה. כולם הבינו מה צפוי: כל המרחב מבריכות שלמה לבית־לחם היה בתהליכי חסימה".

זמיר ושחם התלבטו מה לעשות. הייתה אפשרות להישאר עם השיירה בגוש מתוך הנחה שגם הערבים צריכים את הכביש ולא יוכלו לחסום אותו לאורך זמן. דרך אחרת הייתה לנסוע בכביש מצומת האלה לבריכות שלמה, כיום כביש 375 שעובר דרך צור־הדסה וביתר־עילית. אבל אף אחד לא ידע אם הכביש מתאים למשאיות. אפשרות שלישית הייתה לצאת לירושלים, וזה מה שעשו. "זה נבע בעיקר מהרצון להחזיר את המשאיות לעיר, שהייתה זקוקה להן. צביקה זמיר, בביטחון העצמי שלו, אמר 'אני מתמודד בשער הגיא בכל יום בפריצת הדרך, אז אני יכול להילחם גם בגוש עציון'".

היה לו כוח צבאי גדול, פורץ מחסומים משוריין, מטוס באוויר וכוח חילוץ ברמת־רחל. שיירה של 51 כלי רכב היא עניין גדול גם היום, אבל "המאבטחים של השיירה היו במשוריינים, ובאוטובוס היה נשק רק לנהג ולמאבטח שלידו. כל השאר לא היו חמושים".

יש סיפור על מטוס פייפר שבור שהעמסתו למשאית בחזרה לירושלים לקחה זמן. סיפור אחר הוא שפר ששמו זמרי סירב לעלות על המשאית. "צריך לזכור שגם הגיעו לוחמים להחליף את מי שהיה שם, ראש בראש בעמדה עם הנשק, וגם זה לקח זמן"

את ההחלטה לצאת קיבלו זמיר ושחם לבדם, בלי התייעצות או קבלת אישור מגורם בכיר יותר?

"עברתי על אלפי מסמכים ולא ראיתי שום אזכור של דיון עם ידין או עם שאלתיאל. אבל יכול להיות שיש".

ב־11:30 יצאה השיירה מהאלון הבודד. 25 דקות חלפו עד שהגיעו למחסום הראשון ליד באובת אל־חאדר, סמוך למחסום כביש המנהרות כיום. המשוריין פרץ אותו, והשיירה המשיכה למחסום הבא. במחסום השביעי המשוריין נתקע. זה היה ב־12:20. "יריות הערבים פגעו בצמיגים שלו והוא פשוט לא הצליח לדחוף את האבנים שהערבים גלגלו אל הכביש. כל השיירה נתקעה אחריו", מסביר טרופר, "אבל הוא לא קיבל שום החלטה אלא דיווח למפקדים והמתין לפקודות נוספות. זמיר ושחם היו בחלק האחורי של השיירה. למה הם לא היו בראש הכוח? כי בהיסטוריית השיירות הותקפו המשוריינים שבסוף השיירה. הם פקדו להסתובב, אבל לא היו דגלים, אז אף אחד לא ידע שצריך להסתובב עד שמישהו התחיל, ופרצה מהומה".

מכוניות נתקעו, משאיות שניסו להסתובב נפלו לתעלה בצד הכביש, אחרות נתקעו. רק עשרה כלי רכב, מאחורי השיירה, הצליחו להסתובב ויצאו בחזרה לגוש עציון. בתוכם היו שני מפקדי השיירה. 41 כלי רכב נותרו תקועים ליד בית־לחם עם כמאתיים לוחמים ובלי מפקד. "מפקד הפלוגה שהיה שם לא תפקד, כנראה בגלל תגובת קרב, ואת הפיקוד לקח מפקד מחלקה, אריה טפר, שסיים את שירותו כמג"ד 13 בגולני אחרי המלחמה", מספר טרופר. "הוא היה פנומן צבאי. מצא את דרך בורמה, ניצח על קרב בלימה בגוש עציון עם עשרים לוחמים מול מאות ערבים חודש קודם לכן, אדם מוכשר מאוד צבאית. הוא לקח אחריות על כל כלי הרכב שנתקעו בשטח, ריכז את כל האנשים בבית לצד הכביש, הציב משאיות מסביב כדי ליצור מתחם הגנה, הציב מקלענים על הגג וניהל את הלחימה עם מכשיר קשר. ואז התחיל קרב יריות עם הערבים שמסביב".

בראש השיירה, ליד פורץ המחסומים המשוריין שנתקע במחסום עם גלגלים מפונצ'רים, 14 חיילים ניהלו קרב במשך שעות ארוכות מול הערבים החמושים שהלכו והתקרבו אליהם. "מפקד הכיתה, איש בית השיטה זרובבל הורביץ, פיקד על המשוריין", מספר טרופר. "רק הוא ושלושה חיילים מהקבוצה הזאת לא נפצעו. כשירד החושך, הערבים התקרבו והציתו את המשוריין בבקבוקי תבערה. הם הבינו שלא ישרדו, והורביץ פקד על שלושת הלוחמים שלא נפצעו שיברחו מיד. הוא סירב להצטרף אליהם, והם הצליחו להגיע לכפר־עציון בלילה. זרובבל פוצץ את המשוריין על עצמו, על הפצועים ועל הערבים שבחוץ. לימים קיבל על זה אות גיבור ישראל".

בארגון ההגנה התלבטו איך לחלץ את 200 הנצורים בבית. לדילמה היו שותפים כל המפקדים - מיגאל ידין, דרך צבי זמיר ודוד שאלתיאל ועד אריה טפר. "כולם היו בברוך הזה", אומר טרופר. "רוב האנשים שם לא היו חמושים – הם השאירו את כל הנשק אצל המחליפים בגוש עציון. מעט הנשק יוכל להחזיק ליום־יומיים. אי אפשר להגיע אליהם מירושלים כי הכביש חסום. נסיגה בחסות החשכה לא הייתה אפשרית בגלל הפצועים וההרוגים. לשלוח כוח חילוץ מגוש עציון – לא היה אפשר, כי בגוש בקושי היו יכולים להגן על עצמם. בשלב מסוים פקדו על חטיבת גבעתי לארגן כוח שיעלה בשיירה לירושלים ויבוא לחלץ את הנצורים, אבל תהו כמה שעות זה ייקח והאם זה יהיה רלוונטי בכלל. האפשרות האחרונה הייתה לבקש חילוץ מהבריטים, והתנהל מולם משא ומתן ארוך מאוד. הערבים עצמם לא היו מוכנים לפנות את השטח: מבחינתם הם רצו להרוג את הנצורים".

בבית הנצור, אריה טפר לא ידע שהוא ואנשיו יישארו שם עד יום ראשון בערב. הקרב נמשך כל מוצאי שבת, וגם ביום למחרת. טפר דיווח לאחר מכן: "ערבים ניסו כמה פעמים להתקרב והגיעו לטווח שלושים מטר, זרקו רימונים. גם אנשינו זרקו רימונים וירו בסטנים. הם השתמשו בפצצות הארה ממרגמה. הם צעקו לנו בעברית 'היכנעו. נביא בעוד חמישה רגעים תותחים ותמסרו שלום בבית'. לי, אישית, לא הייתה שום בעיה להסתלק משם, אך לא דובר בי אלא בכמאתיים בחורים שהייתי אחראי לחייהם, וכל מחשבותיי היו איך לחלצם משם בחיים. גם לא היה מדובר בקבוצת לוחמים הומוגנית שנתמניתי לפקד עליה אלא בערב רב של לוחמים ששרדו מיחידות נפרדות. בתנאים שבהם פעלנו מול מאות פורעים ערבים שהקיפו אותנו מכל עבר, בלתי אפשרי היה לחמוק במאורגן. הדרך היחידה שנותרה לפניי להוציא את הלוחמים בחיים היא להיעזר בצבא הבריטי, שניצב מהצד ולא ניסה להתערב".

חייל אירי ששירת בצבא הבריטי צילם תמונות ש"מספרות מעט ממה שהתרחש", אומר טרופר ומציג כמה מהן: המשוריין השרוף, גופות מרוטשות. "החודש הזה נקרא 'מרץ השחור'"

בסוף הגיעו הצדדים להסכם - הבריטים, הערבים והיהודים. מהצד היהודי היו מעורבים הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בנו חיים הרצוג שהיה קצין קישור בצבא הבריטי, ופרופ' יהודה לייב מאגנס. "הוסכם שזה לא יהיה 'חילוץ', אלא מאסר של אנשי ההגנה לעיני הערבים, כשבסוף כמובן שחררו את כולם", מספר טרופר. "בנוסף הם היו חייבים למסור את הנשק והמשאיות שלהם לידי הערבים. שלושה נציגים ערבים פיקחו על התהליך. ההגנה הצליחה ליירט מסר מאיים של הערבים לבריטים, שאם הם לא יעשו בדיוק מה שנקבע אז הם יתקפו את השיירה. הבריטים העלו את הנצורים למשאיות שלהם, והמשאיות של השיירה נמסרו לערבים. חלק מהלוחמים הוציאו את הנוקרים מהרובים שלהם לפני שכלי הנשק נמסרו לערבים. אחרים דווקא רצו להישאר עם הנשק עד לרגע האחרון למקרה שהבריטים לא יגנו עליהם. כולם פונו לירושלים. יש דיון האם הערבים ידעו על השיירה מראש או לא, אני חושב שלא".

חייל אירי ששירת בצבא הבריטי צילם שם תמונות, ושנים רבות לאחר מכן מסר אותן לאיש מערכת הביטחון ששירת בבריטניה. "הן מספרות מעט ממה שהתרחש", אומר טרופר ומציג לי כמה מהן: המשוריין השרוף והמפויח, גופות מרוטשות. 15 לוחמים נהרגו, ארבעים נפצעו, וההגנה איבדה כלי נשק ומשוריינים, תיק מסמכים של גדוד מכמש, וארבעה אוטובוסים. "גם המשאיות הלכו. בשיירה היו 10 עד 15 אחוזים מכל המשאיות המשוריינות בארץ, ו־30 אחוזים מהמשאיות של מחוז ירושלים".

מעבר לכל הנזקים הכספיים הייתה גם פגיעה במורל. "החודש הזה נקרא 'מרץ השחור'. הרבה מאוד שיירות נבלמו אז בכל הארץ", אומר טרופר. "שער הגיא זאת השיירה המוכרת, ובהמשך היו גם שיירות הנגב, צפת והגליל המזרחי. בשבוע האחרון של החודש היה מקבץ, שלוש שיירות: נבי דניאל, שיירת יחיעם בצפון עם 47 הרוגים, ויומיים אחר כך שיירת חולדה בדרך לירושלים עם 21 נופלים. בסך הכול 83. אלה אירועים מאוד טראומטיים".

מרץ השחור הביא לשינוי עמוק בתפיסה של ההנהגה היהודית. "מלחמת העצמאות עברה מהגנה להתקפה", אומר טרופר. "מבצע נחשון יצא לדרך. בן־גוריון הורה להפסיק עם השיירות ולהתחיל לתקוף, לתפוס אזורים שולטים. ככה פתחו את שער הגיא, כבשו את הקסטל, את קאלוניה במרחב מבשרת־ציון ואת בית מחסיר. את אותה השיטה עשו בכל הארץ. יש מקומות שלא הספיקו לשחרר, כמו גוש עציון. היה סדר עדיפויות. היו תוכניות לכבוש את בית־לחם ואל־חאדר וכל מי שישבו על הדרך, אבל הגוש נפל לפני שזה הושלם. ביחיעם עשו את מבצע בן עמי, שנקרא על שם המג"ד שנהרג בשיירת יחיעם, במטרה לפתוח את הדרך לכל הגליל המערבי, מחיפה לנהריה, ומשם לכל הקיבוצים הנצורים – חניתה, יחיעם, אילון ומצובה. אלמלא שיירות נבי דניאל, יחיעם וחולדה, היינו נשארים במגננה עד 15 במאי, וצבאות ערב היו פולשים לישראל מנקודת פתיחה טובה יותר. זו השפעה מרחיקת לכת. אם אנשי גוש עציון היו מצליחים להחזיק מעמד עוד כמה ימים, יכול להיות שהיו מגיעים גם אליהם. אבל הערבים לא היו מוכנים לחכות עוד. השנאה הערבית לתושבים בחבל הארץ הזה, והחשיבות שלו על הכביש הראשי ועל ירושלים, גרמו להם לנצל את ההזדמנות ולתקוף את הגוש".

המסקנה העיקרית במחקרו של טרופר היא שמפקדי השיירה כשלו בהשבתה בשלום משום שהיו נטולי ניסיון ספציפי בגזרת גוש עציון. הלקחים המבצעיים והניסיון שנצבר לא הועברו אליהם בהליך חפיפה מסודר, וזה מה שגרם לקבלת החלטות לא מיטביות. "השיירה לא נכשלה", קובע טרופר. "היא הביאה את האספקה לגוש ועמדה במשימה הבסיסית שלה. נכון שהיא לא הצליחה לחזור, אבל היא נתנה חמצן לקיבוצים לחודשים קדימה. אפשר לומר שהיא נבלמה בדרך חזרה  בגלל העיכוב בשעות הבוקר, אבל יש פה משהו מהותי יותר: בפקודת המבצע כתוב שהמפקד הוא מישאל שחם, ש'אישוריו ואיסוריו מחייבים', אבל זמיר היה אחראי על הצד המבצעי. ההגנה הסתבכה כל הזמן בשאלה מי אחראי על מה, ובמסמך מ־17 במרץ שיגאל ידין חתום עליו, שבוע וחצי לפני שהשיירה יצאה, היו הגדרות. לפי המסמך, צביקה זמיר היה המפקד הצבאי של השיירה, האחראי לביטחונה, אבל אין תפקידו לטפל בבעיות מנהלתיות. בשעת התנועה כל סמכויות הפיקוד על השיירה ירוכזו בידיו. מישאל שחם מונה על הכנת השיירה, אבל ברגע שיצאו לדרך תפקידו היה לעזור למפקד, לנהוג את השיירה למטרתה, לטפל בכלי רכב שנעצרו וזהו".

"ברור שגם טעו בתש״ח, אבל לפעמים קשה להבין את תמונת הקרב. היום מג"ד הולך עם מערכות שליטה ובקרה וחפ"ק שלם מסביבו וחטיבה מאחוריו – אבל בתש״ח לא היה כלום, רק המג"ד עם ניסיונו ואומץ רוחו, ואיתם הוא היה צריך להחליט החלטות הרות גורל"

ומה קרה כשהם חנו באלון הבודד?

"זה שטח אפור עצום: אלה היו שעתיים שבהן לא היה ברור מי אחראי. אולי שחם וזמיר הסתדרו טוב ביניהם, אני לא יודע, אבל לא היה אדם אחד שמחליט".

הוא מציג לי תמונה של יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, מגיע במטוס לגוש עציון ביום ראשון, בשעה שהקרבות עדיין מתחוללים בנבי דניאל. "זמיר נמצא לידו, ועוד מפקד ולוחם יושבים", מסביר טרופר. "איפה שחם? טס בפייפר בחזרה לתל־אביב, כי מבחינתו המשימה הלוגיסטית נגמרה. אלה לא החיילים שלו, אז הוא הולך לטפל במשימות אחרות. אני לא בא בטרוניה, אבל זה מבהיר עד כמה המתח היה גדול. יכול להיות שבשבת בבוקר מישהו בא לזמיר ואמר לו שצריך לנסוע משם מהר, אבל זמיר אמר לו שעכשיו הלוגיסטיקה קובעת - אין הרבה מטוסים להגנה אז צריך להחזיר את המטוס התקול, וצריך להוריד מאה לוחמים מהעמדות.

"לתוך הבעיה הזאת נוסף הכביש. שער הגיא נראה יותר מסובך מגוש עציון, טופוגרפית, אבל בשער הגיא, כשההגנה הייתה פורצת את הציר בתחילת היום, הוא נותר פתוח גם בהמשך והגיעו עוד ועוד שיירות. לכן לא הייתה בעיה להתעכב בירושלים אפילו ארבע שעות. מחר אפשר לפרוץ את הציר שוב. אבל בגוש עציון זה לא היה ככה. הערבים בבית־לחם היו יכולים לצאת מהבית עם סיגריה ולירות על המכוניות, או לגלגל אבנים לכביש. יכולת החסימה בגוש גדולה יותר".

בהגנה, אומר טרופר, הבינו שמיד בסיום הפריקה בגוש מוכרחים לצאת בחזרה. אבל מבחינת זמיר, לא הייתה בעיה להישאר ביעד שעתיים־שלוש. "הם חיקו את שיירת דבורה אבל לא למדו את הלקחים, לא הבינו את משמעות הפרטים הקטנים", אומר טרופר. "כשעלתה הדילמה קיבלו החלטה לא נכונה. אני חושב שהחיילים הם אלה שעיכבו את היציאה: כולנו מכירים החלפת קו, זה אירוע מורכב, וזמיר לא הבין את הדחיפות בחזרה המהירה. הבלגן נוצר בגלל השילוב בין השיירה הראשונה שאבטח הפלמ"ח בגוש עציון, המתח בין המפקדים, הצרכים הלוגיסטיים, וחוסר ההבנה של הנהגים שצריך לסובב את השיירה, כי לא היו דגלים".

טרופר, בן 44, נשוי ואב לחמישה, הוא תושב עיר דוד ב־18 השנים האחרונות. באזרחות הוא מנכ"ל עמותת "זאת ירושלים", ועד לאחרונה היה מג"ד בחטיבת כרמלי. את מחקרו ערך תחת המחלקה לארכיאולוגיה וארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן, בהנחיית ד"ר גד קרויזר. מסקנותיו הוצגו בכנס מחקרי ארץ יהודה ה־10, שנערך בתחילת החודש בבית ספר שדה כפר־עציון. "כשהתחלתי את המחקר הייתי כבר מ"פ במילואים", הוא מספר. "חוויתי את מלחמת לבנון השנייה, מבצעים והיתקלויות בעזה לפני ההתנתקות, וידעתי מה זה להיות תחת אש ולקבל החלטה בהיעדר מידע. כשהדרכתי בבית ספר שדה כפר־עציון ואמרנו שהשיירה התעכבה בגלל פר ההרבעה, אמרתי לעצמי שאין מצב שזה רק בגלל זה.

"בעקבות השיירה של 12 בינואר, ישב מ"כ מגדוד מכמש וכתב מסמך לקחים. היום קל לי להסביר מה זאת למידה רוחבית בצה"ל: אם מישהו יביא פטנט מעולה נגד רחפנים, כמה זמן יעבור עד שהפתרון שלו יפעל בכל צה"ל? המון זמן. בהגנה בתש"ח, בלי טלפונים, עוד יותר קשה להעביר למידה מאירוע לאירוע. היה פה מחסור בכוח, והביאו יחידה מנוסה משער הגיא, שניהלה שיירות לירושלים אבל צריך ללמד אותה מהר את הטכניקה, המשמעויות, ההיסטוריה הגזרתית, לעדכן אותה על המטוס, וכמובן ללמד אותה כמה מהר הכביש נחסם מחדש. בשער הגיא זה לוקח שעות אבל בין ירושלים לגוש - דקות. זה מידע שעובר בתורה שבעל פה, וגם אם הוא כתוב - צריך ללמוד, והלמידה במלחמה היא קשה".

הלקחים האלה היו חשובים לך בתור מג"ד מילואים?

"המחקר הזה ליווה אותי בהרבה היבטים בצבא. אפילו במלחמה הזאת, שיירות עובדות כל הזמן. לא נוסעים 20 ק"מ בשטח האויב, אבל בעזה נוסעים 8 ק"מ, ובלבנון 10, גם בחילוץ פצועים, בהעברת ציוד ועוד. בתחילת המלחמה הרציתי לפלוגת המפקדה של הגדוד שלי על שיירת דבורה כדוגמה לשיירה מוצלחת. זה הסטנדרט, אמרתי להם. ככה מנהלים ויורדים לפרטים. היום יש לנו יותר אמצעים טכנולוגיים, אבל אם אתה לא יורד לפרטים זה לא יועיל. הרבה מהדילמות שהיו פה מלוות אותי. לשמחתי, עם כל זה שאנחנו במלחמה מאוד ארוכה, לא נכנסנו למצב של קיבוצים שנצורים במשך חצי שנה ואז נופלים בקרב.

"צריך הרבה ענווה כדי ללמוד מהשיירות לגוש. אני לא בטוח שחצי מהמג"דים היום בצה"ל יעמדו באמות המידה של שיירת דבורה. אגב, המפקדים אז היו צעירים מאוד. אני הייתי מג"ד מילואים בגיל ארבעים, מג"ד סדיר הוא בן 35. בתש"ח זמיר היה בן 22 בלבד. ילד. הוא צבר ניסיון מטורף במלחמה, עמד בדילמות ובאתגרים, ופה הוא קיבל החלטה לא מבריקה, לא טובה, אבל צריך להתחשב בנתונים שהיו לו. רבין היה מח"ט בן 26 במלחמה שנמשכה שנה וחצי. זה הזוי".

האקדמיה לא עסקה ברצינות מספקת בשיירות תש"ח, לדבריו, אך מדריכים וחוקרים למחצה "לא לגמרי מבינים את התמונה המלאה, ומותחים ביקורת על החלטות פיקודיות בתש"ח. ברור שגם טעו בתש״ח, אבל לפעמים קשה להבין את תמונת הקרב. היום מג"ד הולך עם מערכות שליטה ובקרה וחפ"ק שלם מסביבו וחטיבה מאחוריו – אבל בתש״ח לא היה כלום, רק המג"ד עם ניסיונו ואומץ רוחו, ואיתם הוא היה צריך להחליט החלטות הרות גורל. היום קל לנו לבקר. כשאני שומע ביקורת על שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, ויודע עם מה הוא התמודד ואילו אתגרים היו לו, אני אומר שאל תדון אדם עד שתגיע למקומו. תבין מה הוא עשה לפני שאתה מבקר אותו.

"בסיפור הזה גם רואים שמנהיגות היא לאו דווקא בדרגות. טפר היה מ״מ והורביץ היה מ״כ, ושניהם מצאו את עצמם מפקדים על כוחות במצבי קיצון. שני המפקדים האלה ניחנו בדוגמה אישית גבוהה, שהיא מופת בעיניי. כמפקד בדור אחר אני מסתכל עליהם בהשתאות. לפקד על 200 איש שלכודים בשיירה, בלי לאבד את השלווה וקור הרוח, ולנהל קרב הגנה בתנאים קשים כל כך, זה מרשים. אני יודע שהתנאים שלהם בקבלת ההחלטות היו גרועים פי עשרה מהתנאים שלי, והמצב היה קשה פי עשרה משלי, והם עדיין החליטו החלטות ואפשר לבקר אותם - אבל אני לא מחפש אשמה, אני מנסה ללמוד. הלמידה האמיתית היא לא לחפש אשמים, אלא להבין מה לא עשינו טוב. לא להטיל רפש באדם, אלא ללמוד מהטעות שלו כדי לשפר.

"קשה לפקד, ואת זה אני מבין ויודע מניסיוני בשדה הקרב. גם אליי אפשר לבוא בטענות על דברים שהחלטתי במלחמה, בעיקר בשבועיים הראשונים שהיו מטורפים לחלוטין. התחושה הייתה כמעט אובדן שליטה. הייתי עסוק בלהציל ולהגן על אנשים אבל לא תמיד הצלחתי. חוויית הכאוס בשדה הקרב הייתה חזקה מאוד בתחילת המלחמה הזאת, ופי עשרה בתש"ח".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il