ארץ ישראל באמצע המאה ה־19 הייתה רחוקה מלהיחשב יעד נופש לגיטימי. היא נתפסה כמחוז פראי, נחשל ומסוכן, שנשלט בידי אימפריה עות'מאנית דועכת ומתפוררת. הדרכים בה היו משובשות, כנופיות של בדואים הטילו אימה על עוברי האורח המעטים שהעזו לנוע בדרכיה, ומעט מקומות הלינה המסודרים והמיועדים לזרים היו ברמה נחותה. מי שהגיעו לכאן היו בעיקר נוצרים, צליינים אדוקים שהיו מוכנים לסבול תלאות קשות בשביל המפגש עם המקומות הקדושים בארץ הקודש. לראשונה מזה אלפיים שנות הייתה הנסיעה בהישג ידם של אירופים ואמריקנים, בין השאר בשל המצאת ספינת הקיטור, שקיצרה והוזילה דרמטית את המסע הימי הארוך. ספינת הקיטור הומצאה אומנם בתחילת המאה ה־19, אך עבר זמן עד שהתבססה והפכה למסחרית; רק ב־1838 נפתח קו ספינות הקיטור הטרנס־אטלנטי הראשון.
האחראי הישיר להעלאתה של ארץ ישראל על מפת התיירות העולמית היה תומס קוק. היזם האנגלי האנרגטי, שהחל את דרכו כמטיף דתי, הבין שהדרך לקרב את האדם לא־לוהיו ולמוסר עוברת בין פלאי הטבע והעולם. קוק רתם את המהפכה התעשייתית ואת רכבות הקיטור החדשות כדי להנגיש את הטיול המשפחתי - שהיה עד אז פריבילגיה של העשירון העליון בלבד - לבני מעמד הביניים ומעמד הפועלים. הוא המציא את "חבילת הכול כלול": מחיר אחד שכולל הסעה, לינה, אוכל והדרכה.
ב־1869, לאחר פתיחתה של תעלת סואץ, הגיע קוק לראשונה לארץ הקודש. הוא זיהה את הפוטנציאל התיירותי של האזור, אך הבין שהתשתית המקומית לא תספק את הטיילים האנגלים ושאר בני ארצות המערב. הפתרון שלו היה יצירתי: "גלמפינג" נוסח המאה ה־19 - שיירות ענק שנושאות אוהלים מפוארים, אוכל משומר מאירופה ומלצרים בכפפות לבנות. אחד המסעות הללו, כנראה השני של חברת התיירות של קוק לארץ ישראל, יצא מאנגליה בינואר 1872, ותועד ביומנה של קרוליין לואיזה פורמן, צעירה בת 20 מנוטינגהם. היומן נחשף לא מזמן בפרק בהסכת "הספרנים" של הספרייה הלאומית, שבו המגישה ורד ליון־ירושלמי, דוברת הספרייה, שוחחה עם פרופ' קובי כהן־הטב. שניהם רואיינו לצורך הכתבה הזאת, שבמרכזה יומנה של פורמן - מסמך שמספק הצצה נדירה למכונת התיירות המשומנת של קוק, אך גם לטרגדיה האנושית בארץ הקודש של אז.
צילום: גטי אימג'ס, ובאדיבות כתיב - אוסף כתבי היד של הספרייה הלאומית
לא מעט יומני מסעות בארץ ישראל נכתבו בתקופה ההיא – ממחצית המאה ה־19 ועד תחילת המאה ה־20. את המפורסם והמצוטט ביותר שבהם חיבר הסופר האמריקני הנודע מארק טוויין: בספרו "התמימים בחוץ לארץ" יש פרק מוכר המתחולל בארץ ישראל, ותורגם פעמיים לעברית תחת הכותרת "מסע תענוגות לארץ הקודש" (ביטוי ציני ששימש את טוויין בעצמו). רוב היומנים האחרים נכתבו בידי נוצרים אדוקים שמטרת ביקורם הייתה רוחנית בלבד. דווקא לכן, יומנה של גברת פורמן הצעירה ייחודי: היא שמה לב לפרטים טכניים שנותנים לנו מושג על מאחורי הקלעים של תעשיית התיירות הארץ־ישראלית המתפתחת, והשפה היבשה והקצרנית שלה מבטאת את אופי חוויותיה במרחבי הארץ השוממים. דווקא משום כך בולטים המקומות שהיא טרחה לפרט עליהם. בדפים הבאים נביא בעיקר את הקטעים המתארים את החלק הארץ־ישראלי של המסע, שהגיע אחרי טיול ממושך במצרים.
החברה שייסד תומס קוק, אגב, שרדה עד 2019, ואז הודיעה על פשיטת רגל וחדלה להתקיים - כמעט 180 שנה לאחר שנוסדה ושינתה לנצח את עולם התיירות.
// חברת תומס קוק הייתה חברת התיירות הגדולה בעולם. רוב האנשים שהפליגו מלונדון למזרח התיכון היו אנגלים, כמצופה, אך כמה וכמה מהם היו בני לאומים אחרים, וחלקם הגיעו להפלגה מרחוק מאוד – מיבשת אמריקה. מי שחלמו להלך בשבילי הארץ הקדושה והיו יכולים להרשות זאת לעצמם קפצו בוודאי בשמחה על המסע הזה - אחד הטיולים המאורגנים הראשונים לארץ הקודש. העובדה שרוב הרשימה מורכבת מזוגות מדגישה את האופי המשפחתי של הטיול, חידוש היסטורי בנופיה של ארץ ישראל.
// עלות הטיול: 31 שילינג לאדם ליום.
במונחים של היום, כ־900 שקלים ליום. הכפילו בכחודשיים וחצי, ותמצאו שהמסע כולו עלה הון עתק לכל נוסע, ולכן המשתתפים בהכרח היו אמידים מאוד.
18 בינואר, יום חמישי
עזבנו את נוטינגהאם אחר הצהריים לאחר שנפרדנו לשלום מחברינו; הגענו ללונדון בסביבות שבע. וילי מריוט הגיע זמן קצר לאחר שהתחלנו לשתות תה והלך איתנו להיימרקט, שם ראינו את המחזה "פיגמליון וגלתיאה"; הוא בטובו הביא לי את "מִקֶדֶם" מאת קינגלייק. עבר עליי ערב מהנה ביותר, ואם הסיור שלנו ימשיך טוב כפי שהתחיל, אני בטוחה שהוא יהיה מענג ביותר. נחיה ונראה.
ההגעה ליפו, שבת, 9 (במרץ).
עזבנו את אסמאעיליה מיד לאחר ארוחת הבוקר. היו לנו שלוש ספינות קיטור, ומסע מהנה ביותר לפורט־סעיד, במורד תעלת סואץ. סעדנו בפורט־סעיד במלון דה־פראנס ועלינו על סיפון ה"מארס" בחמש. היה לנו שיט טוב ליפו, הוצגנו בפני בני לווייתנו החדשים. הים היה רגוע ומהנה למדי. הלכנו לישון בסביבות עשר.
// תעלת סואץ שברה את דפוסי השיט שהעולם כולו התנהל לפיהם עד המאה ה־19. התעלה נפתחה ב־1869, לאחר עשור של חפירה, ואפשרה להגיע מאירופה להודו במהירות שיא, להימנע מהמסע סביב כף התקווה הטובה מדרום לאפריקה, ולחסוך כמעט עשרת אלפים קילומטר בהפלגה מאירופה למזרח. התעלה הייתה גם אטרקציה תיירותית ראשונה במעלה מרגע פתיחתה.
יום ראשון, 10.
קמתי מוקדם ועליתי לסיפון, לא הרגשתי טוב במיוחד. הים רגוע ונעים למדי. הגענו ליפו בעשר. ירדנו לחוף בסירות קטנות והובלנו לאוהלים שלנו. בשתיים נערך טקס דתי אנגלי בחדר בית הספר של מיס ארנוט בידי הכומר מר הארקה; הטקסט: "עסקו בכך עד בואי". לאחר מכן ביקרנו בבית שגר בו שמעון הבורסקאי, ורכשנו כמה מחרוזות תפילה מצדפים.
//הבילוי של קרוליין פורמן בלונדון כלל גם קריאת הכנה לנסיעה: ספר המסע "מִקֶדֶם" ("אֵאוֹתֶן", ביוונית עתיקה), שפורסם ב־1844, הוא תיעוד ביקורו של הסופר וההיסטוריון האנגלי אלכסנדר ויליאם קינגלייק באימפריה העות'מאנית ב־1834 - מהבלקן דרך איסטנבול, דמשק וירושלים ועד לקהיר.
// ספינות הקיטור הגדולות לא היו יכולות לעגון בחוף יפו בשל הסלעים הגדולים שאיימו עליהן במים הרדודים. הירידה לחוף נעשתה לפיכך באמצעות סירות קטנות שהשיטו דייגי יפו הערבים הלוך וחזור מהספינה הגדולה ליבשה. נשים תיארו את החלק הזה במסע, בדרך כלל, באופן שלילי ולא נעים. העובדה שקרוליין פורמן לא מתעכבת על הסוגיה, מרמזת שצוותי המסע של חברת קוק חשבו על כל הפרטים, ונוחיות הנוסעים ובעיקר הנוסעות עמדה בראש מעייניהם. גם בואם של התיירים מיד לאוהלים שלהם מעיד שהכול היה מסודר מראש, עם צוות חלוץ שהכין את כל הדרוש לשהייה נינוחה ונעימה.
יום שני, 11.
עזבנו את יפו בסביבות תשע, לאחר שבחרנו סוסים ואוכפים, והגענו לרמלה לארוחת צהריים; נחנו שעתיים, והמשכנו לעמק אילון, שם חנינו ללילה.
יום שלישי, 12.
עברנו דרך קריית יערים, סעדנו בעמק האלה וחנינו בבריכות שלמה.
יום רביעי, 13.
סעדנו בחברון וחזרנו לבריכות שלמה ללילה.
יום חמישי, 14.
ביקרנו בבית־לחם; סעדנו בשדה הרועים, חנינו במנזר היווני מר סבא.
// כלי התחבורה הנפוץ בארץ ישראל בימים ההם היה החמור, אך לרשות הקבוצה של תומס קוק היו סוסים ואוכפים – עוד הדגמה לאיכות הטיול ולדאגה לנוחיות המטיילים.
// מיפו הדרימו הנוסעים לחברון, ואז פנו צפונה לנסוע דרך גב ההר עד שיגיעו לסוריה. מארק טוויין, שביקר בארץ ב־1867, עשה מסע הפוך: הקבוצה שלו עגנה בצור, התחילה את הטיול בסוריה, והדרימה לאורך גב ההר עד לירושלים ובית־לחם. הסיבה היא עונות השנה. טוויין הגיע לכאן באמצע הקיץ הלוהט, כשהגיוני יותר להתחיל את המסע בצפון הקריר מעט יותר, ואז להדרים בהתקרב הסתיו. הטיול של חברת תומס קוק ב־1872 החל בינואר, כשנוח יותר להתחיל מהדרום ולהתקדם צפונה לקראת האביב.
// נקודות הציון שמופיעות בשני היומנים – של טוויין ושל פרומן – כמעט זהות. נראה שמסלול התיירים היה קבוע יחסית וידוע מראש.
// פורמן מדגישה ביומנה כמעט בכל יום את העניין הקולינרי. האוכל של הקבוצה הגיע ברובו מאיטליה, כי אנשי תומס קוק לא סמכו על המזון המקומי ואיכויותיו.
יום שישי, 15.
עברנו דרך מדבר יהודה לים המלח, שם הגברים התרחצו, אחר כך לנהר הירדן לארוחת צהריים. חנינו ביריחו העתיקה, לאחר שעברנו דרך יריחו החדשה.
שבת, 16.
עברנו דרך מדבר יהודה לעמק בית עניה לארוחת צהריים, נכנסנו לירושלים דרך הר הזיתים וגן גת שמנים, חנינו ליד שער יפו.
יום ראשון, 17.
יום מקסים, אכלנו ארוחת בוקר בשמונה, והלכנו לכנסייה בהר ציון. הבישוף גובאט הטיף, ד"ר טריסטראם קרא את התפילות. סעדנו באחת, ובשלוש יצאנו להליכה ארוכה דרך ויה דולורוזה ומעלה הר הזיתים, משם היה לנו נוף מרהיב של העיר. חזרנו לחניה לארוחת ערב ונשארנו בשקט לאורך הערב.
יום שני, 18.
ארוחת בוקר בשמונה. לאחר מכן למסגד עומר, כיפת הסלע.
יום שלישי, 19.
ערכנו קניות של חפצים מעץ זית וכו'.
יום רביעי, 20.
עזבנו את ירושלים לבית־אל לארוחת צהריים, חנינו בעין אל־חראמיה. היה לנו מסע רטוב וספוג מים.
// זהו אחד הטקסטים היחידים ביומן שבהם קרוליין פרומן יוצאת מעט מגדרה וכותבת מילת התפעלות. באותו המקום בדיוק כתב מארק טוויין את אחד המשפטים הכי יפים שנכתבו על ירושלים אי פעם: "ניצבת על גבעות הנצח שלה, לבנה, זרועת כיפות וממשית, מקובצת יחדיו ומוקפת חומות אפורות גבוהות, בהקה העיר הנערצת באור השמש".
// אחד המאפיינים הבולטים של תעשיית התיירות הצעירה בארץ ישראל היה מכירת מוצרים מעץ זית, ובייחוד אלבומי פרחים מיובשים שהיקרים והמהודרים שבהם נכרכו בפיסות עץ זית מלוטשות. בשיא התקופה, מאות ירושלמים עסקו בייצור ומכירה של אלבומים אלה ומזכרות אחרות שנעשו מהעץ המזוהה עם ארץ הקודש.
יום חמישי, 21.
עברנו דרך שילה, סעדנו בבאר יעקב, חנינו בשכם תוך מעבר בין הר עיבל להר גריזים.
יום שישי, 22.
עברנו דרך שומרון, סעדנו בבורקה, חנינו בג'נין.
שבת, 23.
חצינו את עמק יזרעאל, דרך יזרעאל, למעיין עין ג'אלוד. סעדנו בשונם, עברנו בנעין ועין דור, חנינו בנצרת.
// באר יעקב היא באר מים בשכם, לא רחוק מתל בלטה, מיקומה המשוער של שכם התנ"כית. הבאר נמצאת כיום בכנסייה יוונית אורתודוקסית הקרויה על שמה. הבאר מופיעה בברית החדשה אך גם ב"ספר הדורות" של ההיסטוריון היהודי הרב יחיאל היילפרין, שכתב כך באמצע המאה ה־81: "ונגד שכם הוא הר גריזים והר עיבל, ובין הר עיבל הוא קבר יוסף, ושם בארי מים חיים נקראים עין יעקב".
יום ראשון, 24.
בילינו את היום בנצרת, הלכנו לכנסייה האנגלית; הכומר מר פלמינג ניהל את הטקס והטיף.
יום שני, 25.
עזבנו את נצרת מוקדם, עברנו דרך קנה בגליל אל ההר והמשכנו לטבריה לארוחת צהריים. עברנו את מגדלא לכפר נחום לחניה.
יום שלישי, 26.
מכפר נחום לבית צידה, כורזים ובחזרה.
יום רביעי, 27.
עברנו את באר יוסף למי מרום לחניה.
פרופ' כהן־הטב מבחין בין שלושה סוגי אנשים שהגיעו לארץ ישראל במאה ה־19. הראשונים הם כאמור "עולי רגל מטעמים דתיים כמעט בלעדיים, כלומר צליינים". מהמחצית השנייה של המאה ה־19 אנחנו עדים לעוד שני טיפוסים, לדבריו: "צליין־תייר, ותייר־צליין. צליין־תייר הוא מי שמניעיו הבולטים בהגעה לכאן הם עדיין המקומות הקדושים, אבל הוא מתחיל להרים את העיניים ולהסתכל גם קצת ימינה ושמאלה. אם כבר הגעתי, לא נלך לראות את ים המלח? לא נסתכל על הכנרת מעבר למקום שישו הלך בו על המים? התייר־צליין – זה הטיפוס שמחברת היומן מתאימה לו יותר. הוא מגיע לכאן לאו דווקא מסיבה דתית, והוא בדרך כלל חילוני. זה לא אומר שהוא לא מכיר את כתבי הקודש, אבל במהותו הוא יותר דומה למרק טוויין, ורואה את הארץ מזווית פחות אידאולוגית־דתית".
// נהר פרפר יורד מהחרמון מזרחה, לדמשק, לאחר מעבר בעיירה הסורית בית־ג'ן. הוא אחד משני המקורות העיקריים של נווה המדבר ע'וטה, שהעיר דמשק שוכנת בו. בספר מלכים ב' מצוינים הנהרות אמנה ופרפר כמקורות המים של העיר: "הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל, הלא ארחץ בהם וטהרתי".
יום חמישי, 28.
עברנו דרך דן, ממקורות הירדן, הלאה לקיסריה פיליפי (בניאס) לארוחת צהריים וחניה.
יום שישי, 29.
עברנו בדרום החרמון בדרך משובשת, סעדנו לצד נהר פרפר, חנינו בכפר חוואר, שם זכינו לקבלת פנים חמה מהמקומיים.
שבת, 30.
עברנו דרך צומת של דרך רומית, במקום שפאולוס הקדוש פגש בו את שמעון, סעדנו וחנינו במלון דמשק.
קבוצת המחנאות שלנו בפלשתינה כללה שלושים ושמונה אנשים, אחד עשר מלצרים, שלושה טבחים וארבעים ושלושה מובילי פרדות. היו מאה וחמישה סוסים, חמורים ופרדות, ושמונה עשר אוהלים. המנצחים ומורי הדרך היו אלכסנדר הווארד וטימוליאון בונוקופולי.
// המערך הלוגיסטי שליווה מסע לארץ ישראל באותה התקופה כלל לא פחות מ־59 אנשי צוות קבועים שליוו 38 מטיילים - כלומר, יותר מאיש צוות על כל נוסע. זאת בלי להחשיב את מספר המקומיים שנשכרו בכל אתר ואתר לצורך פעולות נוספות, ובהן שמירה.
אבוי! אבוי! בקושי ראיתי את ההערות שלעיל בדפוס, כשזועזעתי מהודעה פרטית מנוטינגהאם, ומהודעת האבל הבאה ב"נוטינגהאם גרדיאן":
"ב־15 לחודש, מקדחת הטיפוס, קרוליין לואיזה, בתם היחידה של תומס וקרוליין פורמן, בת 20. חברים מתבקשים לקבל הודעה זו כפנייה אישית".
הייתכן כי ההודעה מתייחסת לעלמה הצעירה והחביבה - הצעירה ביותר בחבורת פלשתינה שלנו – אשר, תחת השגחתם הפקוחה של הורים מסורים, הייתה כמעט ברציפות לנגד עיניי במשך כמעט ארבעה חודשים? עד כמה יזדעזע כל אחד מנוסעיי הנכבדים שיקרא את הידיעה המצערת הזו – על מותה בלא עת של מי שחיבבה את עצמה על כל מי שבא עמה במגע. אב, אם ובת עזבו אותנו בחיפזון ברומא, כדי למהר הביתה להיות נוכחים בחתונת בן ואח.
איזה היפוך גורל מעציב וכואב! איזה אושר מצופה שהפך ליגון המר מכול! איזה משא של צער הוטל על ההורים המסורים מכול! שום דבר ב־31 שנות ניסיוני במסעות לא גרם לי לצער ולתימהון נוקבים כל כך, שהתעצמו עקב התבוננותי מדי יום ויום בהתפתחותה הפיזית והמנטלית. למענה ההורים הרחיקו לכת ברחבי הארץ יותר מכפי שהייתה כוונתם המקורית, והכול העריכו את מניעיהם. אך תקוות ארציות נגדעות על ידי הטיפוס הערמומי והבלתי מתפשר, שפגיעתו, לטובת נוסעים עתידיים למזרח, דורשת חקירה מדעית – נחישות שאינה עומדת בסתירה להכנעה ביראת כבוד המרכינה ראש בפני החלטתו מרובת החוכמה של מי שנתן את החיים אשר לקח, ובו, על אף ניסיונות כאלה, טמון כל כוחנו. אך לצד ההשלמה הזו עם הרצון הא־לוהי, הגורמים המלווים של מחלת הטיפוס, במקרה המצער הזה, לא יישכחו.
// בסוף היומן מודבקים שני קטעי עיתונות, שככל הנראה נוספו לו בידי בני משפחתה של קרוליין פורמן לאחר מותה, זמן קצר לאחר שובה מהמסע בארץ ישראל. הראשון הוא שיר קינה נוצרי שפורסם באחד העיתונים באנגליה, מאת מחבר לא ידוע ששמו מוזכר בראשי התיבות PJ. השני הוא מודעה בתשלום שפרסם תומס קוק בעצמו, ובה הוא מביע זעזוע ממותה של התיירת הצעירה. הטקסט נכתב ככל הנראה בהתייעצות עם מומחה למשברים או עורך דין: מלאכת מחשבת של הרחקת האסון מהכותב ומהחברה שלו, ולצד זאת הבעת רגשות אבל כנים. כאמור, ארץ ישראל הייתה יעד חדש יחסית, והידיעה על אישה צעירה שמתה ממחלת הטיפוס זמן קצר ביותר לאחר חזרתה ממסע של חברת קוק למזרח התיכון, הייתה עלולה לפגוע קשות בעסקים ולהרחיק מטיילים אחרים ממסע דומה. כדאי לשים לב במיוחד ליחסו של קוק לטיפוס, "שפגיעתו, לטובת נוסעים עתידיים למזרח, דורשת חקירה מדעית", ומיד לאחר מכן לקריאתו לקבלת דין שמיים, "של מי שנתן את החיים אשר לקח, ובו, על אף ניסיונות כאלה, טמון כל כוחנו".