הלכות חורים שחורים: מדוע סירי החרס בירושלים מנוקבים?

מאמר שפרסם לאחרונה אשר גרוסברג בכתב העת "ארץ ישראל - מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה" מציע הסבר להימצאותם של המוני סירי בישול מחרס, רבים מהם נקובים, בעתיקות ירושלים משלהי תקופת בית שני. בחפירות של הארכיאולוג נחמן אביגד ברובע היהודי אחרי מלחמת ששת הימים, למשל, נמצאו באחד מבורות המים שברי חרס של 750 סירים ומספר ניכר של סירים שלמים, חלקם מנוקבים. בקרקעיתו של בור אחר אותרו 35 סירי חרס שלמים, שגם לרבים מהם נקב זעיר בדופנם.

ממצאים דומים הניבו בורות מים אחרים שנחפרו ברובע היהודי. בחפירות באתר שנבנית בו מעלית הכותל כיום נמצאו בבור מים מימי בית שני שברים של כ־35 סירי בישול וכן שלושה סירים שלמים, שניים מהם מנוקבים. סימני פיח לא ניכרו כמעט בתחתית הסירים המנוקבים, מה שמעיד שהם היו בשימוש מועט בלבד, אפילו חד־פעמי, בטרם נוקבו.

ליד הכניסה לחפירות חניון גבעתי נמצאו בקרקעיתו של מאגר מים שברים של כלי חרס רבים, חציים סירי בישול, וכן 55 כלים תמימים לגמרי או מנוקבים מעט – כולם מהמאה הראשונה לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. רק הסירים נוקבו, לא כלי החרס האחרים.

סמוך לשער הפרחים אותרו שני סירי חרס שלמים שנוקבו בדופנם, וכן שברים של כ־150 סירי חרס מסוף ימי בית שני. בכמה מהם נראו חורים קטנים בדופן הכלי. רוב מוחלט של הארכיאולוגים שללו את האפשרות שהנקבים הם תוצאה של בליה טבעית או שבר מקרי. בכמה מקומות בעיר דוד נמצאו סירי חרס שלמים מימי בית שני במספרים גדולים, אחרי שננטשו כפי שהם בצמוד לחומות העיר מימי בית ראשון מבחוץ, ובמשך הזמן כוסו בפסולת. בתוכם נמצאו עצמות של בעלי חיים.

המדרון המזרחי של עיר דוד, היורד לנחל קדרון, שימש במאה הראשונה לספירה מטמנת אשפה של העיר. חוקרים טענו שהייתה זו מערכת עירונית מסודרת של פינוי אשפה ביתית מכל העיר, שפעלה במשך עשרות שנים והייתה ייחודית לירושלים. המניע העיקרי לתופעה, לפי הארכיאולוג ד"ר עמרי עבאדי, היה הטמנה של שרידי מזון שנותר מסעודות של בשר קורבנות. כשבודקים את הרכב האשפה מגלים שסירי בישול הם הכלי הנפוץ שם.

במטמנה בקצה הדרומי של עיר דוד נמצאו שברים של כ־2,600 סירי חרס מהמאה הראשונה לספירה. שכיחות סירי הבישול בנקודות החפירה באשפת העיר מניב שיעור של בין רבע ליותר ממחצית החרסים באשפה. בהשוואה לאתרי חפירות אחרים זהו שיעור גבוה באופן יוצא דופן. שברי סירי בישול רבים נמצאו גם במורדות המזרחיים של הר הבית. שכיחותם באחת החפירות שם היא כמחצית מהחרסים, ושכיחותם בעפר שפונה בשנת 1999 מאורוות שלמה היא 34 אחוזים.

בורות ושברים

עד כה נהגו ארכיאולוגים להסביר את ניקוב סירי החרס בהלכות טומאה וטהרה, אולם גודל הנקבים הוא בדרך כלל בין כמה מילימטרים לסנטימטר אחד. אין בכך כדי לטהר כלי מטומאתו: הנקב בכלי שמחזיקים בו מאכל או שמבשלים בו צריך להיות "כמוציא זית", גודל שנאמד ב־15 עד 20 מילימטרים. בנוסף, כדי לטהר כלי יש לנקבו דווקא בתחתית, ואילו בממצאים הנקבים נמצאים בצד הכלי. כל זה מבהיר שטהרה איננה הסבר מספק, ושיש לפנות להצעות חלופיות.

גם גרוסברג מניח שאלה סירים ששימשו לבישול בשר קורבנות. שיעורם הגדול של שברי סירי הבישול באשפת העיר מוסבר היטב במספרם הרב של עולי הרגל בירושלים, וזו גם הסיבה לשכיחות הנמוכה באופן יוצא דופן של נרות חרס – ממצא המאפיין בדרך כלל אתרי מגורים - בחפירות גלי האשפה שממזרח להר הבית (רק 1.9 אחוזים מהחרסים הם נרות). זה מחזק את ההנחה שהמקור עיקרי של השברים באשפה הזו הוא הסירים שהכוהנים בישלו בהם את בשר הקורבנות בעזרה.

אולם גרוסברג מזכיר שקיימת מצווה לשבור כלי חרס שבישלו בהם בשר "קודשי קודשים". את הקורבנות מהסוג הזה אכלו הכוהנים בעזרה עצמה – הלוא היא חצר המקדש – וגם שבירת כלי החרס הייתה צריכה להיעשות "במקום קדוש", כלומר בעזרה. ההלכה מוסיפה שסיר חרס שהוצא אל מחוץ לעזרה, יש להחזירו לעזרה ולשוברו שם. אבל אם בינתיים נטמא הסיר, אסור היה להכניסו לעזרה אלא צריך היה לנקבו, ואז היה אפשר להכניסו לעזרה ולקיים שם את מצוות שבירתו.

גודל הנקב שנדרש לשם כך קטן בהרבה משיעור הניקוב הנדרש לגבי כלי חרס רגיל שנטמא. די בנקב שגודלו "כשורש קטן" - כלומר, ששורש יכול לצאת דרכו, וגודלו כמילימטר אחד בערך. נקב כזה, שמסתבר שאין צורך שיהיה דווקא בתחתית, מוציא את הכלי מייעודו המקורי ולכן אִפשר את הכנסתו לעזרה כדי לשוברו שם. לעומת זאת, כאשר הנקב גדול משורש קטן, הכלי לא רק יצא מייעודו אלא כבר לא נחשב כלי, ולכן אי אפשר לקיים בו את מצוות השבירה.

למעשה, לפי גרוסברג, כשנוצר נקב גדול יותר משורש קטן, חסכו בעלי הסירים את הטורח להגיע לעזרה ולשבור שם את הכלי. "קשה עד בלתי אפשרי לנקב בכלי חרס חור בגודל קטן ומדויק", הוא כותב, "וכתוצאה מכך נוצרו נקבים גדולים יותר. במצב כזה הסירים כבר לא נחשבו כלים שלמים שחייבים בשבירה, ולכן לא היה צריך להחזירם לעזרה ולשוברם שם".

גרוסברג מעריך שהסירים שנמצאו בבורות המים ברובע היהודי הם מסוג הסירים הללו, ש"הוצאו לירושלים ונטמאו שם. קיימת גם האפשרות שהסירים לא נטמאו, והנקבים נעשו במכוון בגודל הזה כדי לפטור אותם מחובת השבירה בעזרה". מכיוון שעל פי ההלכה אי אפשר עוד להשתמש בסירים כאלה, ומצד שני היו מי שהעדיפו לא להשליך אותם לאשפה הרגילה, חלק מהסירים הושלכו לבורות מים.

סירים ושערים

קורבנות אחרים, המכונים "קודשים קלים", אוכל כל אדם בכל שטח ירושלים המקודשת. אך במקורות מסופר שבניגוד להלכה, "עמי הארץ" אכלו קורבנות גם מחוץ לתחום המקודש של העיר – חומות העיר מימי בית ראשון.

סירי החרס שנמצאו ליד שער הפרחים, בשטח שהיה בגבולות העיר בימי בית שני אולם מצוי מחוץ לגבולות הקדושה המתירה אכילת קודשים קלים, עשוי לדעת גרוסברג להתאים למקורות על עמי הארץ שאכלו קורבנות גם מחוץ לתחומי העיר המקודשים. דין סירים שבושלו בהם קודשים קלים שנוי במחלוקת: לדעת רש"י יש לשבור אותם בתחומי העיר המקודשת, ואילו הרמב"ם סבור שדי לנקות אותם.

הסירים הרבים שאותרו בחפירות כשהם שלמים עשויים לדעת גרוסברג להיות כאלה שבושלו בהם קודשים קלים, וזאת על פי הדעה שאין צורך לשבור אותם, ומנגד אסור להשתמש בהם עוד לבישול - כך שאין טעם להחזיק בהם. זה עשוי לדעתו להסביר גם את סירי החרס השלמים שננטשו בצמוד לחומת העיר. עולי הרגל שחזרו לבתיהם לא מצאו עניין לשאת עימם את סירי החרס שהשתמשו בהם בימי החג, מכיוון שאי אפשר עוד לבשל בהם לפי ההלכה, ולכן הניחו אותם שם.

מנגד, שברי הסירים הרבים במטמנת האשפה העירונית מימי בית שני עשויים בהחלט להתאים לדעה המצריכה את שבירתם של סירי חרס שבושלו בהם קודשים קלים ברחבי העיר. ייתכן בהחלט ששתי הדעות – זו המצריכה את שבירת הכלי וגם זו שסוברת שדי לנקות אותו – התקיימו כבר בזמן הבית. היו ששברו את סירי החרס והיו שהותירו אותם שלמים, לחדוות הארכיאולוגים. זהו זכר לעידן נשכח שבו דיני קודשים לא היו רק סוגיה הלכתית סבוכה למיטיבי לכת בתחום, אלא התנהלות יומיומית פשוטה בהוויית עיר הנצח.