לפני עידן "חיל האוויר יפתור הכול": בחזרה לאביב נעורים

מבצע "אביב נעורים", מהפעולות הנועזות והמוצלחות ביותר של צה"ל בראשית שנות השבעים, ממוסגר פעמים רבות כחלק ממבצע גדול יותר, "זעם הא־ל", שנועד לסמן נקודת מפנה במאבק בטרור. לאחר רצח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן, יצאו כוחות הביטחון של ישראל לשורה של פעולות שמטרתן חיסול כל מי שהיה מעורב בטבח או בתכנון שלו. שיאו של מסע עשיית הצדק היה חיסול שלושה מבכירי פת"ח בלב בירת הטרור דאז, ביירות. אלא שלפי אבנר שור ואבירם הלוי, צמד סופרים שחקרו את אביב נעורים לעומקו, מעולם לא היה מבצע ששמו זעם הא־ל: כל התנקשות במחבלים נולדה "מלמטה", מהשטח, מהזדמנויות שנוצרו לעיתים באקראיות גמורה, וממפקדים בדרגים השונים שהשכילו לנצל אותן. ומבצע אביב נעורים, הם אומרים, הוא הדוגמה המושלמת לכך. רצף של צירופי מקרים ויוזמות יצירתיות הוא ששילח בסופו של דבר, בלילה שבין 9 ל־10 באפריל 1973, את לוחמי יחידות העילית של צה"ל לפשיטה על יעדי טרור.

את ההזדמנות לפעולה יצרה לוחמת המוסד יעל מן, שאיתרה את מקום המגורים של שלושת מתכנני הטבח - יוסוף אל־נג'אר, כמאל נאצר וכמאל עדואן. "במדינת ישראל אין אסטרטגיה, הכול טקטיקה", אומר שור. "מבצע אביב נעורים התחיל לקרום עור וגידים כאשר אהוד ברק (אז מפקד סיירת מטכ"ל – ש"פ) שייט להנאתו במסדרונות המטכ"ל, ושמע בדרך מקרה שהמוסד עלה על הדירות של שלושת החבר'ה האלה. הכול, אני מדגיש, ממש במקרה. ברק שמע את זה ואמר: 'אז למה שלא נהרוג אותם?'

"באותו זמן מייק הררי מהמוסד שמע שגילו את המיקום של מתכנני הרצח, וסבר שהמוסד יכול לחסל אותם בעצמו. האפשרות של שיתוף פעולה בין צה"ל למוסד לא התקיימה אז, אף אחד לא חשב שאפשר לעשות דבר כזה. וכך כל אחד מהשניים, ברק והררי, גלגל את הרעיון בסביבה שלו. הררי הגיע למסקנה שזה בכלל לא בליגה של המוסד, והוא צדק. זה מבצע שגם בנגזרת הכי קטנה שלו הוא ענק. ואז זה עבר לשולחן של ברק, חזר לרמטכ"ל, והעסק התחיל להתגלגל".

בספרם "אביב נעורים", שיצא לאור בימים אלו, מתארים הלוי ושור בפרוטרוט את סיפורו של המבצע הנועז, את ההתרחשויות בשטח ואת השלכותיהן. תוך כדי כך הם מעלים על נס כמה מהגיבורים הנשכחים של הפעולה שהדהדה ברחבי המזרח התיכון. לאבנר שור יש קשר אישי כאוב לנושא הספר: אחיו, סגן אבידע שור, היה אחד משני חללי צה"ל שנפלו בפשיטה בביירות.

"מצד אחד סיפורו של אביב נעורים הוא סיפור של צורך", מסביר הלוי. "היה אתגר גדול של מלחמה בטרור, שאף אחד לא ידע איך להתעסק איתו מיד אחרי מינכן. ופתאום התברר שאפשר לעשות הרבה מאוד דברים. מצד שני, האתגר הזה פגש את צה"ל הרחב, הגדול והמגוון, שרצה להיות אקטיבי ושש לתקוף - לא לחכות למחבלים בתוך הארץ, אלא לצאת לפגוש אותם בבסיסים שלהם. זה צה"ל שבחלקו סבל ובחלקו נהנה מההיבריס של אחרי ששת הימים.

"הפריזמה המוצלחת של ההיבריס באה לידי ביטוי במבצע מורכב מאוד: זמן קצר להכנות, הרבה מאוד כוחות, חמש פשיטות שונות בו־זמנית. למבצע הזה יצאה ארמדה ימית של שמונה סטי"לים ו־48 סירות גומי. זה חלק ניכר מחיל הים, בית הספר לחובלים, יחידה 707, שייטת 13 וגם סיירת מטכ"ל, הצנחנים והרבה מאוד לוחמי מוסד. אנחנו מדברים על מבצע גדול וחדשני, שכולל שיתוף פעולה ראשון מסוגו בין המוסד לצה"ל. ובסופו של דבר הוא גם היה מוצלח מאוד".

שור מוסיף שלאביב נעורים, בניגוד למבצעים אחרים מאותה העת, לא הייתה אופוזיציה כלשהי. "הרצון לנקום בשלושת המתכננים של רצח הספורטאים בער בעצמות של כל מי שהיה אז בצמרת – אותם אנשים שהיו בצמרת בזמן הטבח במינכן, בספטמבר 72'. צביקה זמיר שהיה ראש המוסד, דדו שהיה הרמטכ"ל, ישראל טל שהיה ראש אג"ם. כשנמצאה ההזדמנות בעצם לגמור את החבר'ה שתכננו את הטבח, האישור היה חלק. לא היו פקפוקים ולא היסוסים".

חמישה מבצעים במקום אחד

גם אם לא הייתה מחלוקת על עצם הצורך במבצע, היו בהחלט גרסאות שונות באשר לשיטת הפעולה. הרמטכ"ל דוד אלעזר, מספר שור, הטיל בתחילה את תכנון הפעולה על קצין צנחנים וחי"ר ראשי, תא"ל עמנואל (מנו) שקד. "לפי התוכנית של שקד, פחות או יותר כל צה"ל היה אמור להיכנס לביירות. במקביל, אהוד ברק תכנן פעולה אחרת לגמרי. נכון שהשם של ברק התלכלך מאז קצת, אולי אפילו הרבה, אבל בעיניי זו עובדה מוצקה שאין עליה עוררין: בכל צה"ל של אז, היחיד שהיה מסוגל ליזום ולתכנן דברים כאלה היה ברק.

אבנר שור: "במדינת ישראל אין אסטרטגיה, הכול טקטיקה. מבצע אביב נעורים התחיל לקרום עור וגידים כאשר אהוד ברק שייט להנאתו במסדרונות המטכ"ל, ושמע בדרך מקרה שהמוסד עלה על הדירות של שלושת מתכנני הטבח במינכן. הוא שמע את זה ואמר: 'אז למה שלא נהרוג אותם?'"

"הוא היה אז מפקד הסיירת, סגן־אלוף בסך הכול, אבל הסתובב במסדרונות עם אספירציות של רמטכ"ל־פלוס. הוא הציץ לכל החדרים, אסף מידע גם אם לא בהכרח היה קשור אליו, והיה מסוגל להפוך את המידע הזה למבצע צבאי בממד דמיוני. ואז, כשדדו פסל את התוכנית של שקד והסביר שלא מעשי להכניס מאות רבות של חיילים לתוך ביירות, ברק הופיע עם התוכנית שלו, שנראתה לרמטכ"ל טובה יותר.

"אלא שאז דדו אמר שאם כבר יוצאים לפשיטה בסדר גודל כזה, אין טעם להסתפק בחיסול שלושה מחבלים, צריך לנצל את ההזדמנות עד הסוף. הרי מדובר במבצע ענק. צריך סטי"לים, צריך סירות קומנדו שיביאו את החיילים מהסטי"לים לחוף, וצריך מישהו שיחכה להם בחוף. אופרציה שלא הייתה עד אז, ולדעתי גם אחר כך. היה אולי משהו דומה בחיסול של אבו־ג'יהאד, אבל לא בצורה כזאת. פה אתה מגיע לעיר בירה ערבית ששורצת כוחות צבאיים וסמי־צבאיים בלי סוף, ומכניס אליה כוח קטן מאוד יחסית. אם משהו משתבש, אין סיכוי שהלוחמים שלך יצאו מזה".

המבצע שהגה ברק לחיסול שלושת מתכנני הטבח הפך לפיכך לאירוע גדול הרבה יותר. "הוחלט להוציא לפועל במקביל חמישה מבצעים, או אם תרצה מבצעונים. גם כדי לנצל את האופרציה בצורה מלאה, וגם כדי שאם חלילה הסיפור של השלושה לא יצליח, זה עדיין לא אומר שכל הכוח הענקי הזה יצא ללבנון לחינם. דדו הורה לאמנון ליפקין (מפקד גדוד 50, שהיה אז חלק מחטיבת הצנחנים - ש"פ) לתכנן מבצע נוסף, גם כן במרכז ביירות, של פיצוץ בניין ששהו בו בין 200 ל־300 מחבלים, מין קסרקטין של ארגון טרור. מבצעים אחרים נגד ארגוני הטרור הוא העביר לשייטת ולכוח צנחנים בפיקודו של שמוליק פרסבורגר. מפה העגלה התחילה לנסוע, והיה ברור שמובילי המהלך הם ברק והחבר'ה שלו מהיחידה. ליד זה קמו הכוחות האחרים, למדו את היעדים ותכננו איך להגיע אליהם ומה לעשות שם. כל העסק התכנס לקראת סוף מרץ 73', וכל שנשאר הוא לבחור תאריך ולבצע".

הכוחות שהשתתפו בחמשת המבצעים הונחתו בחופי לבנון. שם המתינו להם אנשי המוסד, מצוידים בכלי רכב שנשכרו יום קודם לכן, והובילו את הלוחמים ליעדיהם. הראשון בחשיבותו היה "יעד אביבה", צמד הבניינים שאכלסו כמה מאנשי צמרת פת"ח, ובכללם שלושת מתכנני הטבח. כוח של סיירת מטכ"ל בהובלת אהוד ברק פשט על הבניינים. חלק מהלוחמים, ובהם ברק עצמו, היו מחופשים לנשים. הם נכנסו לבניין בשלוש חוליות, איתרו את הדירות וחיסלו את שלושת בכירי פת"ח. במהלך הפעולה נחשפו לוחמי הסיירת, ובמקום התפתח קרב יריות עם שומרי ראשם של המחבלים הבכירים וכוח של הז'נדרמריה הלבנונית. למרות ההיתקלות, כל החיילים הישראלים שבו בשלום מהפעולה.

מטרה מרכזית נוספת הייתה "יעד גילה" – הקסרקטין שאכלס מאות מחבלים של ארגון החזית העממית, וגם את מפקדת פת"ח. כוח צנחנים בפיקודו של סא"ל אמנון ליפקין נשלח לפוצץ את הבניין. גם הכוח הזה נחשף, והפעם חילופי האש הסתיימו בצורה הרבה פחות טובה: שני לוחמים של סיירת הצנחנים, סגן אבידע שור וסמל חגי מעיין, נהרגו באש האויב. המשימה עצמה הושלמה, הבניין פוצץ וקרס, ועשרות מהמחבלים שהיו בו נהרגו. שלושת היעדים הנוספים, "צילה", "ורדה" ו"יהודית", כללו מוסך, בתי מלאכה ואת "מטה עזה" של פת"ח. הפשיטות עליהם הושלמו אף הן בהצלחה. כל הלוחמים שבו לחוף בתוך זמן קצר, וחזרו ארצה.

פשיטה קרקעית על יעדי אויב בלב עיר בירה דורשת תחכום ותעוזה רבה. הדבר בולט מאוד על רקע החיסולים מהשנים האחרונות, שנעשים כמעט אך ורק מהאוויר.

הלוי: "זה נכון. גישת 'חיל האוויר יפתור הכול' שולטת בצה"ל כבר הרבה שנים. היא נסמכת בין השאר על הפצצות שנעשות יותר ויותר מדויקות, ועל היכולת של החימוש גם לזהות מטרה וגם לתקוף אותה. לכאורה זה מייתר את הצורך באלמנט הפשיטה הקרקעית, והתוצאה היא הדרה של הפשיטה מארגז הכלים הצה"לי. אני חושב שלהדרה הזאת יש חלק לא מבוטל בהקטנת ההרתעה שצה"ל מייצר, כי אין דין הפצצה מהאוויר כדין פשיטה קרקעית שבה אתה רואה בעיניים את הכוח התוקף. נגד מטוס אתה לא יכול לעשות כלום, והיחס להפצצה הוא פטאלי. לפשיטה שבה הלוחמים מגיעים אל האויב יש כוח גדול מאוד גם מבחינה פסיכולוגית וגם מבחינת אפקטיביות קרבית.

אבירם הלוי: "גישת 'חיל האוויר יפתור הכול' הדירה את הפשיטה הקרקעית מארגז הכלים. בעיניי זה מקטין את ההרתעה שצה"ל מייצר, כי אין דין הפצצה מהאוויר כדין פשיטה קרקעית שבה אתה רואה את הכוח בעיניים. יש ערך מוסף לשיטות תקיפה שונות"

"מדינת ישראל מסתכלת על תוכניות מבצעיות דרך פריזמה אחת ויחידה – 'האם יהיו לנו נפגעים, כן או לא', בלי להידרש לערך המוסף של שיטות תקיפה שונות. ההיאחזות ביחס הגבוה של עלות־תועלת בהפצצה מהאוויר, וההדרה של הפשיטה מההוויה הצה"לית, הן תופעות רעות מאוד".

אולי צה"ל גם סומך פחות על החיילים בשטח, אפילו אם הם משתייכים ליחידות מיוחדות כמו סיירת מטכ"ל, ומעדיף לצמצם ככל האפשר את המבצעים הסבוכים המוטלים עליהם.

שור: "צה"ל לא סומך פחות, הוא מפחד יותר. בעבר חיילים היו מתגייסים כדי לשמור על האזרחים. היום כאשר נהרג חייל, העצב במדינה הרבה יותר עמוק מאשר אם חלילה נהרג אזרח. זאת אומרת, האזרחים אמורים לשמור על החיילים. וכשאתה רוצה לשמור על החיילים הכי הרבה שאפשר, אז א', אתה בסוף שומר עליהם הכי פחות שאפשר, וב', כמו שאבירם אמר, אתה מעקר את התוכן של הפשיטות, שהתוצאות שלהן מובהקות הרבה־הרבה יותר מהשניים או השלושה שהרגת. יש לזה חשיבות גדולה בהסתכלות הרחבה על שדה הקרב ועל הפגנת עוצמתו של צה"ל".

מצד שני, גם אם מבצע אביב נעורים נחשב להצלחה גדולה, בדיעבד אולי היה לו חלק בהעצמת ההיבריס שאפף אז את מדינת ישראל, ושהוביל במידה רבה למחדל של יום הכיפורים.

שור: "ודאי. זה אופייני לצה"ל – יש הצלחה, ובעקבותיה באה תקופה של זחיחות וטפיחה עצמית על הכתף ועל החזה, תחושה של 'כמה אנחנו גדולים'. ואז מגיע הכישלון, ואחריו תקופה ארוכה של ריפוי הפצעים, ושוב איזו הצלחה שגורמת לזחיחות. כפי שכבר אמרתי, זו מדינה שאין לה אסטרטגיה, יש לה רק טקטיקה. היוצא מן הכלל היחיד הוא בן־גוריון.

"לא כולם יסכימו איתי, אבל אני חושב שלמבצע אביב נעורים היה חלק לא קטן באסון מלחמת יום כיפור. הדור שלי הרי היה שותף לשניהם. חלק מהחבר'ה שלי בסיירת מטכ"ל השתתפו במבצע בביירות, ואחר כך כולנו, הצוות הוותיק ביחידה, לחמנו במלחמת יום כיפור ועברנו אותה על בשרנו. נכון שלא היינו אז בדרג שמשפיע במידה כלשהי על ההחלטות, אבל ההרגשה הייתה בדיוק מה שאתה מדבר עליו".

הלוי: "יש פה עוד שאלות, למשל מה זו הצלחה. ברור שאביב נעורים היה מוצלח בממד הצר של השגת המטרות המבצעיות, אבל האם הוא באמת השיג את המטרות הרחבות יותר שהיו לו, בהיבט של המלחמה בטרור? כלל לא בטוח. הרי רוב פיגועי המיקוח הגדולים התרחשו דווקא לאחר מכן – בקריית־שמונה, במעלות, בבית־שאן, במלון סבוי. ואלו רק פיגועי מיקוח, שלא לדבר על סדרת פיגועים אחרים, זכורים פחות. כך שסיפור אביב נעורים מעורר גם את השאלה מהי הצלחה ומהו כישלון".

הכתבה עשתה זץ

שני מחברי הספר מתגוררים היום בתל־אביב, אך שניהם בני ההתיישבות העובדת – שור (73) נולד בקיבוץ שובל, הלוי (68) במושב כפר־יהושע. שניהם בוגרי סיירת מטכ"ל - שור שירת בה כלוחם, ואבירם גם כקצין. מלבד "אביב נעורים" הם חתומים יחד על עוד כמה וכמה ספרים, ובהם "סיירת מטכ"ל: המבצעים הגדולים של היחידה" ו"האש והדממה: סיפורו של יוחאי בן־נון, מייסד שייטת 13". "חלוקת העבודה הקבועה בינינו היא שאני עושה את המחקר לסיפור, ואבנר כותב אותו", אומר הלוי. "זו שיטת עבודה שנוחה לנו מאוד, וההבדל הברור בין החוקר לכותב מוכיח את עצמו. זה כבר ספר רביעי או חמישי שאנחנו כותבים ככה".

כתיבתו של הספר הנוכחי קשורה הדוקות לשכול של משפחת שור. "כתבנו כמה ספרים להוצאת ידיעות ספרים, ובאחת הפגישות עם דובי איכנולד, המנכ"ל והמו"ל של ההוצאה, סיפרתי לו שאחי נהרג באביב נעורים", מספר אבנר שור. "דובי שאל: למה שלא תכתוב על זה? עניתי לו שכבר כתבו הרבה על המבצע – לא ספרים שלמים, אבל פרקים ארוכים. הוא אמר לי: 'אני מכיר את מה שנכתב, אתה תכתוב את זה אחרת'. אבל זה נשאר תלוי באוויר.

"אחרי כמה שנים הייתה כתבה בטלוויזיה לרגל 40 או 45 שנה למבצע, והכתבה הזאת הקפיצה אותי. ראיינו שם את אנשי היחידה - את אהוד ברק, את עמירם (לוין), את מוקי (בצר) - וכל אחד מהם סיפר, עם קצת זחיחות והרבה מאוד התלהבות עצמית, על המבצע הנהדר שהיה להם ביעד שלהם. הם ציינו שכל הלוחמים חזרו, ולא היו נפגעים במבצע. זה עשה לי 'זץ' רציני מאוד. מה זאת אומרת, לא היו נפגעים? 500 מטר מכם, בפעולה אחרת של אותו המבצע, נהרגו שני חיילים שהכרתם מצוין. ואז החלטתי, או החלטנו יחד, שזה הזמן לכתוב על אביב נעורים, אבל לא רק על חלקה של סיירת מטכ"ל – שהיא תמיד זו שגוררת אליה את כל התהילה. אף שאנחנו מהיחידה, רצינו לתת כבוד לכל מי שהשתתף. וזה לא רק הכוח של אח שלי, אלה גם שני כוחות של השייטת ושני כוחות צנחנים וכוח ענק של חיל הים. והחלטנו לעשות דבר נוסף, שלא נעשה לדעתי עד היום: לבחור ארבע דמויות מארבעה גופים שונים שהיו שותפים למבצע, ולשזור את סיפוריהן לאורך הספר".

הלוי: "אני לא בטוח שהיינו כותבים דווקא על אביב נעורים אלמלא נפילתו של אבידע. יש פה גם עניין אישי, חוב מוסרי שלנו כלפיו. זה הטריגר שלנו לכתיבה, ובלעדיו אני בספק אם הספר הזה היה בא לעולם. מעבר לכך, נכון שכתבו רבות על אביב נעורים ב־53 השנים שעברו מאז, אבל הספר שלנו מתמקד כולו במבצע ומספר דרכו סיפור של תקופה - תקופת המלחמה בטרור, שהחלה אז ונמשכה אחרי מלחמת יום כיפור. זה סיפור חשוב. הרעיון שלנו היה 'כתיבת רוחב': לספר את סיפור המבצע כפי שאנחנו רואים אותו בכל אחת מהזרועות שלו, ובמיוחד בחיל הים. זה היה המבצע הכי גדול של החיל מאז הקמתו ועד מלחמת יום הכיפורים".

שור: "נתנו בספר דגש על שיתוף הפעולה התקדימי בין המוסד לצה"ל. המוסד לא קיבל הרבה קרדיט על המבצע לאורך השנים, ומסיבות מוצדקות – בדרך כלל הפעולות שלו סודיות. אבל בתחום שהצנזורה מרשה לפרסם, אין סיבה לא לתת לו קרדיט, ובעיקר ללוחמת יעל. היא אולי הדמות הכי חשובה במבצע הזה, חשובה יותר מכל החיילים שהשתתפו בו".

אבנר שור: "כתבתי על אחי אבידע דברים שנשארו בחוג המשפחה והחברים, אבל כשאתה כותב ספר לכל הציבור, כל מילה נשקלת 5,000 פעם. ולכל זה מצטרף העניין הרגשי שקשה לי מאוד להתמודד איתו. קל לי יותר לכתוב על אבידע מאשר לדבר עליו"

הלוי: "על יעל נכתב ספר, ולכן היה קל יותר לבחור בה כאחת מגיבורות הספר שלנו. היא באמת אחת הלוחמות הנועזות ביותר ששירתו אי פעם במוסד. לצערנו, היו גם מי שלא הצלחנו לתת להם את כל הכבוד שרצינו להעניק - לוחמי המוסד, 'הנהגים' שהשתתפו במבצע. חשבנו שאחרי חמישים שנה אפשר כבר לתת קצת יותר פרטים מאשר 'שישה נהגים לוחמים', אבל מתברר שזה עדיין בלתי אפשרי. אני מרגיש החמצה בנושא הזה. ידענו שלא נילחם על כך, אבל לדעתנו היה נכון לתת יותר כבוד ללוחמים האלמונים האלה – למה שהם עשו ולמי שהם היו, לפני המבצע וגם אחריו".

מדוע יש חשיבות רבה כל כך לסיפורים האישיים של ארבעת הלוחמים שהחלטתם לפרוס את כל מסכת חייהם בספר?

שור: "ממש כמו שהיה חשוב לנו לתת מקום לכל הכוחות שהשתתפו במבצע, ולא רק לסיפורה של הסיירת, כך היה חשוב לנו לתת מקום לאנשים. בחרנו ארבעה שלא חיים היום, ואבידע הוא אחד מהם. כשאתה מספר את הסיפור המלא של האדם, ולא מסתפק ב'היה גיבור' או בשלושה משפטים קצרים של רקע כמו שעושים בדרך כלל, זה מוסיף הרבה צבע ואיכות לסיפור. זה בעיניי החידוש הכי גדול, אולי, בספר הזה. סיפורו של המבצע סופר לא מעט, אבל אנחנו מכוונים את הזרקור אל האנשים שעשו אותו, איפה הם גדלו, מה הם עשו גם אחרי הצבא. כך אנחנו מנסים לענות על השאלה מי מגיע למקומות האלו, ואיך מגיעים למקומות האלו".

רגשות הם מצרך מיותר

הלוי מבקש לציין עוד היבט של התיאורים המפורטים מההכנות למבצע – "וזה עניין מוסר הלחימה, שיש לו חשיבות דווקא בימינו המתלהמים. יש בספר שתי אפיזודות שמאפיינות תקופה אחרת מבחינת היחס של לוחמינו לאויב. בראשונה, אבידע שור מבקש מהרמטכ"ל לחשוב מחדש על כמות חומר הנפץ שנועד לפיצוץ יעד גילה. אבידע טען שהכמות גדולה מדי, ועלולה לגרום למה שנקרא היום 'נזק אגבי רב'. הדבר המדהים הוא שעמדתו התקבלה, וכמות חומר הנפץ הופחתה.

"אפיזודה שנייה הייתה טענה שהעלה סגן אמיתי נחמני, המפקד של אחת מחוליות החיסול בכוח סיירת מטכ"ל שפשט על יעד אביבה. נחמני, אז מפקד הפלגה המבצעית ביחידה, פנה לאהוד ברק ואמר שלא בשביל זה הוא התגייס לצבא – כלומר לא כדי להרוג אנשים במיטותיהם. הוא בא להילחם. גם כשברק הסביר שאלו אנשים שראוי וצריך להיפרע מהם, זה לא עזר. נחמני ביקש שהרמטכ"ל יסתכל לו בעיניים ויגיד שזה חשוב מספיק. רק אחרי שדדו שכנע אותו שאכן זה המצב, הוא 'התרצה' לפקד על החוליה. אני לא יודע לומר מה היה קורה אם נחמני לא היה משתכנע, אבל הסיפור אמיתי. בעיניי האירוע הזה הוא מקור לגאווה גדולה, כי הוא מדגים את מוסר האדם ומוסר הלוחם הישראלי. אני די משוכנע שהיום אמירות כאלו היו מותקפות בבוז, אם לא למטה מזה. מעטים האנשים שמבינים שבזה כוחנו".

מראשית העבודה על הספר ועד הוצאתו לאור, מספר שור, עברו שש שנים – בין השאר בגלל חוסר היציבות הפוליטית־ביטחונית בשנים האחרונות, שלדבריו לא הותירה לו פניות לכתוב. "אבל זה רק חלק מהסיפור. החלק הנוסף הוא הקושי לגשת לפצע. זה פצע שכמובן לא ייסגר אף פעם, אבל כשאתה מתחיל לחטט בו, הכאב גדול הרבה יותר. אבל כמו שאתה רואה, התגברנו.

"כתבתי על אבידע הרבה דברים שנשארו בחוג המצומצם של המשפחה והחברים, וזה היה פשוט יותר. כשאתה כותב ספר לכל הציבור, לאנשים שאתה לא מכיר, כל מילה נשקלת 5,000 פעם. ולכל זה מצטרף העניין הרגשי שקשה לי מאוד להתמודד איתו. מאוד. קשה לי לדבר על זה, לכתוב קצת יותר קל, כי אתה יכול לשקול את המילים שלך. המילים שאני כותב הן מדויקות מאוד, בעיניי לפחות".

גם אחרי 53 שנים, הקול שלך עדיין רועד כשאתה מדבר על אחיך.

"שמע, היה בינינו קשר מיוחד. אבידע היה גדול ממני רק ב־11 חודשים, וגדלנו ממש כמו תאומים. התגייסנו בהפרש של שנה, הוא לסיירת צנחנים ואני לסיירת מטכ"ל, כך שגם בשירות הצבאי שלנו עברנו חוויות דומות יחסית. היינו מחליפים חוויות כל הזמן".

אבירם הלוי: "לצערנו, היו גם מי שלא הצלחנו לתת להם את כל הכבוד שרצינו להעניק - לוחמי המוסד, 'הנהגים' שהשתתפו במבצע. חשבנו שאחרי חמישים שנה אפשר כבר לתת קצת יותר פרטים, אבל מתברר שזה עדיין בלתי אפשרי. אני מרגיש החמצה מסוימת בנושא הזה"

​הלוי: "אבנר מבוגר ממני בחמש־שש שנים, אבל לצורך העניין אנחנו בני אותו הדור. ובדור שלנו לא היו רגשות. אבנר לא יגיד לך את זה, אבל אני אגיד, כמו שאני אומר בהרצאות ואנשים צעירים לא מבינים אותי. בתקופה ההיא רגשות לא היו בשימוש, הם נחשבו למצרך מיותר, גם בשובל וגם בכפר־יהושע. לכן גם ממרחק של חמישים שנה, אנחנו לא בהכרח יודעים לבטא רגשות בצורה מילולית כפי שהילדים שלנו או הנכדים שלנו יודעים לעשות. בכתב, כמו שאבנר אמר, זה סיפור קשה טיפה פחות, או מורכב פחות. כי אתה יכול לחזור, לערוך ולשנות, ועד שאתה לא מבסוט במאה אחוז ממה שכתבת, אתה לא חייב להוציא את זה.

"​העניין הרגשי הוא משהו שקשה לנו להעביר, ואני בפירוש שם את עצמי באותה סיטואציה. לא היה לי אח שנהרג במבצע הזה או בכלל, אבל אני מבין היטב את הקושי. ולמרות הקושי הזה, ואולי בגללו, היה חשוב לנו לכתוב. ראיתי לעצמי חובה לדחוף את אבנר קדימה ברגעים הקשים, ולא לסגת מההחלטה שלנו – להוציא ספר שראוי לעמוד על מדף ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il