"סיפור שהודחק כמעט לחלוטין": השופטת שהחליטה לפתוח מחדש את תיק דמיאניוק

היום הזה היה אמור להירשם בדפי ההיסטוריה לצד יום חטיפתו של אדולף אייכמן. האמצעים היו פחות דרמטיים אומנם, וגם האדם במרכז הפרשה מילא תפקיד דרמטי פחות במכונת ההשמדה הנאצית, אבל העמדתו לדין נועדה לסמן לעולם כולו שמדינת היהודים לעולם לא תחדל לרדוף ולהעניש את הפושעים. ב־24 בפברואר 1986, שושן פורים ה'תשמ"ו, בסופה של סאגה משפטית שהתמשכה על פני שנים, חתם מזכיר המדינה של ארצות הברית ג'ורג' שולץ על צו להסגרת ג'ון איוון דמיאניוק למדינת ישראל. שלושה ימים אחר כך הוטס דמיאניוק ארצה, וכעבור שנה נפתח משפטו. לפי כתב האישום, האיש הזה היה לא אחר מ"איוון האיום", שומר במחנה ההשמדה טרבלינקה שהתעלל באסירים היהודים, רצח רבים מהם במו ידיו, ונודע באכזריותו הבלתי נתפסת.

סופו של הסיפור ידוע: דמיאניוק הורשע ונידון למוות בתלייה, אך ראיות חדשות שהתגלו בארכיון הקג"ב עם נפילת "מסך הברזל" הטו את הכף בערעור והביאו לזיכויו מחמת הספק. הוא גורש לארה"ב, וכעבור שני עשורים הוסגר לגרמניה ושוב הועמד לדין, הפעם בגין פשעיו לכאורה כשומר במחנה סוביבור. הערכאה הראשונה הרשיעה אותו, אך מותו לפני סיום הליכי הערעור מנע את הפיכת פסק הדין לחלוט.

משפטו של דמיאניוק בארץ היה ויישאר ההליך המשפטי האחרון שניהלה מדינת ישראל בהתאם ל"חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם". סיפורו של המשפט הזה, על התפניות הרבות שבו, עומד במרכז ספרה החדש של השופטת ד"ר יהודית דורי־דסטון, "המשפט האחרון" (הוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית). "זה סיפור שמתחיל כעשור לפני ההסגרה, בישראל ובארה"ב כמעט במקביל, כאשר תהליכים שונים מתחילים להבשיל", אומרת ד"ר דורי־דסטון. "בתוך 'שירות ההגירה וההתאזרחות' של ארצות הברית פעל אז משרד מיוחד, Project Control Office. המנהל שלו, סם זוטי, קיבל רשימה ובה שבעים שמות של אנשים שנחשד כי שיתפו פעולה עם הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה, ולאחריה היגרו לארצות הברית והצליחו להתאזרח בה. זוטי בדק את הרשימה הזאת וצמצם אותה לכדי תשעה שמות.

"ביולי 1977 הוקמה בוושינגטון מחלקת ליטיגציה מיוחדת, שמשימתה לתאם את החקירות בכל התיקים מהסוג הזה. שלב חשוב ביותר בסיפור מגיע שנה אחר כך, כשביוזמתה של אליזבת הולצמן, חברת קונגרס יהודייה, התקבל תיקון לחוק ההגירה: לפי הנוסח המתוקן, אפשר לשלול אזרחות ממי שהשיג אותה במרמה, כלומר אדם שיצר מצג שווא מול רשויות ההגירה - למשל אם הסתיר את חלקו ברדיפות בתקופת המשטר הנאצי. בעקבות זאת מחלקת הליטיגציה המיוחדת עברה למשרד המשפטים, קיבלה שם חדש – 'המשרד לחקירות מיוחדות', והחקירות התחילו להתקדם ברצינות".

במקביל לשינויים במצב החוקי בארה"ב, גם ישראל גילתה עניין בפושעים שזהותם עשויה להיחשף. "זוטי העביר לישראל עוד בשנת 76' את הרשימה של תשעת השמות ואת תמונות החשודים כפי שצורפו למסמכי ההגירה שלהם, בשנים שמיד אחרי המלחמה", ממשיכה דורי־דסטון לתאר את השתלשלות האירועים. "במשטרת ישראל הייתה אז יחידה קטנה שנקראה חפ"ן, חקירת פשעי הנאצים. את הרשימה של זוטי קיבלה מרים רדוויקר, חוקרת מבוגרת יחסית, מנוסה מאוד. היא החליטה להתמקד בשניים מהשמות: ג'ון איוון דמיאניוק ותיאודור פדורנקו. לפי המידע שהגיע מארצות הברית, דמיאניוק שירת בסוביבור ופדורנקו בטרבלינקה; רדוויקר ידעה שיש בישראל ניצולים משני המחנות האלה, ולכן יהיה אולי קל יותר להשיג עדויות על האנשים שפעלו שם. וכך יצאה לדרך החקירה שלה".

"בארכיוני הקג"ב התגלו ארבעים הודעות מחקירותיהם של ואכמנים ממחנה טרבלינקה, עם תמונה של האדם שהם זיהו כאיוון מרצ'נקו – שהיה שונה מאוד מדמיאניוק ומבוגר ממנו בתשע שנים. לא היה מידע על שרשרת ההחזקה במסמכים, השימוש בהם מנוגד לכל כללי הראיות, אבל לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, אפשר לקבל אותם"

הפנייה מארצות הברית, אומרת דורי־דסטון, פגשה גם תהליכים פנים־ישראליים שיצרו קרקע נוחה לעיסוק בנושא. "ב־77' התרחש המהפך, ושר המשפטים החדש היה שמואל תמיר, סנגורו של מלכיאל גרינוולד במשפט קסטנר, ונושא השואה היה חשוב לו מאוד. ראש הממשלה מנחם בגין הנחה את גורמי הביטחון, ובעיקר את המוסד, לחדש את הניסיונות לאתר פושעי מלחמה נאצים. המוקד היה אז החיפוש אחר יוזף מנגלה, שנחשב לאחד מסמלי הרוע הנאצי".

חילופי השלטון יצרו אולי גם רצון "לשחזר" את משפט אייכמן?

"יכול להיות. עדות מפורשת לכך לא מצאתי, אבל ההנחיה שנתן בגין עשויה אולי לרמוז לכיוון הזה. הייתה אז התעוררות עולמית של המאבק בהכחשת שואה, ומכאן צמחה התקווה לייצר מה שקראו אז 'משפט אייכמן שני' - אירוע שיהיו לו הדים ותהיה לו השפעה רבה מבחינה חינוכית והיסטורית. לכך צריך להוסיף שבתקופה ההיא התחזקה התודעה של חלוף הזמן מהשואה. הניצולים התבגרו, וחלחלה ההבנה שהם לא יחיו פה לנצח. אז היה מגוון רחב של גורמים, אבל חשוב לומר שלולא הייתה התעוררות לנושא בארצות הברית, לא היה לישראל מי לשפוט".

בארה"ב, מסבירה דורי־דסטון, אין מקבילה ל"חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" הישראלי, ולכן השלטונות שם לא יכלו להעמיד למשפט את החשודים כפושעים נאצים. הם כן יכלו לשלול את אזרחותם ולהסגיר אותם – ולשם כך נדרשו הליכים משפטיים שישראל התבקשה לסייע בהם. "הצעד הראשון שנעשה כאן היה פרסום מודעה בעיתונות, ובה בקשה שמי שיש לו מידע על דמיאניוק או פדורנקו יפנה למשטרה. זאת הייתה מודעה קטנה מאוד, שהתפרסמה בשולי עמודי המודעות בעיתונים היומיים, ולא הניבה שום פנייה. אבל רדוויקר לא הסתפקה בה. מתוך הנחה שפדורנקו פעל במחנה טרבלינקה, היא החליטה להתחיל ממנו, והזמינה ניצולים מהמחנה שאת שמותיהם הכירה. רדוויקר הציגה להם גיליון תמונות הכולל בתוכו גם את התמונות שפדורנקו ודמיאניוק צירפו לבקשות ההגירה שלהם בשנים 1949 ו־1951 בהתאמה. הניצולים הביטו בגיליון, ולהפתעתה הצביעו דווקא על דמיאניוק ואמרו לה בעברית, ביידיש או בגרמנית: 'זה איוון, איוון גרוז'ני מטרבלינקה'".

גם הגרמנים לא תמיד מסודרים

"איוון גרוז'ני" – ברוסית, איוון האיום – היה במקור כינויו של אחד הצארים שנודע באכזריותו. האסירים במחנה טרבלינקה הצמידו את השם הזה לשומר אוקראיני, משתף פעולה עם הנאצים, שהתבלט בסאדיזם ובתאוות הרצח שלו. את שם משפחתו לא ידעו, רק את שמו הפרטי. "רדוויקר, חוקרת מנוסה כאמור, התרשמה מאוד מהאותנטיות של הזיהוי בידי שישה ניצולים", ממשיכה דורי־דסטון. "אחר כך היא הזמינה גם ניצולים מסוביבור, ולהם תמונתו של דמיאניוק לא הייתה מוכרת. את תוצאות הליך הזיהוי העבירה רדוויקר לארצות הברית, ובאוגוסט 77' נפתח שם הליך לשלילת האזרחות של דמיאניוק. כעבור חצי שנה, כחלק מההליך הזה, הגיעה למשטרת ישראל בקשה לתשאל שני ניצולים נוספים מטרבלינקה. באותו שלב רדוויקר כבר הייתה בגמלאות, והבקשה הועברה לחוקר אחר בחפ"ן, מרטין קולר. הוא ראיין את שני הניצולים, ואגב כך עבר על תיק החקירה וראה שאחד ממשתתפי הליך הזיהוי הראשון ציין שם של עד פוטנציאלי נוסף. קולר הזמין גם אותו, ובסך הכול ראיין שלושה ניצולים. גם השלושה האלה זיהו את תמונתו של דמיאניוק כאיוון האיום. וכך בשנת 79' התיק הוחזר למשרד החקירות המיוחדות, לצורך המשך הליך שלילת האזרחות".

בשלב הזה אותרה גם "תעודת טרווניקי" של דמיאניוק - מעין "כרטיס שירות" שניתן למשתפי הפעולה עם הנאצים, לאחר שהוכשרו במחנה טרווניקי בפולין. על פי הכתוב בתעודה, דמיאניוק שירת כ"ואכמן", כלומר שומר ואיש סגל, במחנה סוביבור. במסמך לא הוזכר שירות בטרבלינקה, אך דורי־דסטון מדגישה שהעובדה הזאת לא אמורה להפיל את החשדות נגד דמיאניוק: "אנחנו אוהבים לייחס לגרמנים סדר ודיוק, אבל מידע חלקי בתעודות האלו הוא לא בגדר יוצא דופן, וזה היה ידוע מראש. זה היה נתון הפתיחה של המשפט גם בארצות הברית. אנחנו גם יודעים שוואכמנים עברו לא פעם ממחנה למחנה. טרבלינקה וסוביבור הם שניים משלושת מחנות 'מבצע ריינהרד', ובהחלט ייתכן שדמיאניוק עבר מאחד לאחר".

ההליכים המשפטיים בארצות הברית - שכללו שלילת אזרחות, החלטה על גירוש והוצאת צו הסגרה - נמשכו שבע שנים. הם נעו בין 12 ערכאות שונות, והגיעו עד לבית המשפט העליון שם. במקביל התנהל כאן בארץ דיון ציבורי בבקשת ההסגרה. "עלו שאלות לא פשוטות", מציינת דורי־דסטון. "למשל, עלתה האפשרות שדמיאניוק יזוכה, או אולי יורשע בעבירה קלה יחסית, שהעונש עליה הוא שנות מאסר מעטות. עלה החשש שאנחנו בעצם 'ניתקע' איתו, כי קיבלנו אותו בהליך של גירוש, אין לו אזרחות, ואף מדינה לא תהיה מעוניינת לקבל אותו מאיתנו. בעיתונות שאלו: האם לא עלול לקרות שהוא ישב לצד מישהו מאיתנו בתור לקופת חולים?"

למרות כל זאת הוחלט לבקש את הסגרתו של דמיאניוק, משום שנראה שהוא עומד בכל הקריטריונים שקבע משרד המשפטים להעמדת פושע מלחמה נאצי לדין: מעורבות במישרין ברצח יהודים; יש בישראל עדי ראייה שיוכלו להעיד במשפטו; והקריטריון החשוב ביותר, לדברי דורי־דסטון - סיכויי הרשעה גבוהים. וכך, ב־27 בפברואר 1986 הגיע דמיאניוק לישראל כדי להישפט כאן, בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

"עלו שאלות לא פשוטות. למשל, אם דמיאניוק יזוכה, או יורשע בעבירה קלה יחסית שהעונש עליה הוא שנות מאסר מעטות, אנחנו בעצם 'ניתקע' איתו. בעיתונות של אז שאלו: האם לא עלול לקרות שהוא ישב לצד מישהו מאיתנו בתור לקופת חולים?"

במשך השנים נטען לא פעם שישראל לא באמת רצתה בקיומו של המשפט, ושהאמריקנים "דחפו" לנו את דמיאניוק.

"זו ממש לא התמונה שעולה מהחומרים שאני עברתי עליהם. נכון שהאמריקנים הציעו לנו אותו. ראש המשרד לחקירות מיוחדות הגיע לפגישה בארץ והציג את סיפור דמיאניוק כ'מקרה מבחן ראשון': אם המהלך יצליח, הוא אמר, ייתכן שיתוף פעולה בהסגרת פושעים נאצים נוספים. אבל ברור שזה היה שיתוף פעולה. האמריקנים היו מעוניינים בכך, אבל גם בישראל רצו לנהל את המשפט".

ספק שביר

מרגע שדמיאניוק הגיע ארצה, ההליכים התקדמו בקצב מהיר למדי. כתב אישום הוגש, ובתוך שנה מההסגרה נפתח המשפט. בהתאם ל"חוק בתי המשפט (עבירות שעונשן מוות), תשכ"א־1961" הוקם הרכב שופטים מיוחד, בראשות שופט בית המשפט העליון דב לוין ולצידו השופטים דליה דורנר וצבי טל - שניהם כיהנו אז בבית המשפט המחוזי בירושלים, שניהם יתמנו לימים לשופטים בבית המשפט העליון.

משפטו של דמיאניוק התנהל באופן פומבי בבנייני האומה, והיה המשפט הראשון בישראל שצולם ושודר בטלוויזיה. על דוכן העדים עלו בזה אחר זה ניצולים ששרדו את מחנה טרבלינקה והיסטוריונים שחקרו את השואה. "המשפט התנהל מהר יחסית, בוודאי אם לוקחים בחשבון שזה תיק של עונש מוות", אומרת ד"ר דורי־דסטון. "השופטים, פרקליטי התביעה ופרקליטי ההגנה אף יצאו יחד לגרמניה, שם גבו עדות מאיש אס־אס לשעבר שזיהה בחקירה את דמיאניוק. המשפט הסתיים בתוך שנה וחודשיים בלבד. כאנקדוטה צריך להגיד שכאשר התחיל 'מבצע צדק' - זה השם שניתן בישראל להבאתו של דמיאניוק לדין – דניס גולדמן, ראש המחלקה הבינלאומית בפרקליטות שהיה אחד הגורמים המרכזיים בניהול ההליך, העריך שהמשפט יימשך בין שישה לשמונה שבועות".

ב־18 באפריל 1988 ניתנה הכרעת הדין: בית המשפט הרשיע את דמיאניוק וקבע כי הוא "איוון האיום" מטרבלינקה. שבוע לאחר מכן, ב־25 באפריל, נשמעו הטיעונים לעונש. בישיבת אחר הצהריים של בית המשפט, עוד באותו היום, ניתן גזר הדין – מוות בתלייה.

בראש צוות ההגנה של דמיאניוק בבית המשפט המחוזי עמד עורך דין אמריקני, מרק אוקונור, ולצידו הסנגור הישראלי יורם שפטל. לקראת סוף ההליך בערכאה הראשונה אוקונור עזב, ושפטל נותר בראש הצוות. הוא ערער כמובן על ההרשעה ועל גזר הדין, אך שרשרת אירועים עיכבה את המשך ההליך. עו"ד דב איתן, שופט בדימוס של בית המשפט המחוזי בירושלים וחבר צוות ההגנה, קפץ אל מותו ימים ספורים לפני תחילת הדיון בערעור. במהלך הלווייתו של איתן התקרב ניצול שואה אל יורם שפטל, והתיז לעברו חומצה. עינו השמאלית של הפרקליט נפגעה קשות, והוא נזקק בעקבות כך לאשפוז ממושך. שורת העיכובים, כך מתברר בדיעבד, הייתה גורלית, וייתכן שהיא זו שהביאה לתפנית הדרמטית בסיפור והצילה את דמיאניוק מחבל התלייה.

"מדחייה לדחייה נפתח מסך הברזל, ופתאום ניתנה למדינת ישראל גישה לארכיונים של הקג"ב שהיו חסומים בפניה קודם לכן", מתארת דורי־דסטון. "התובע מיכאל שקד נסע לרוסיה יחד עם חברים נוספים בצוות התביעה, והם איתרו שלל חומרים. במקביל, בתוכנית הטלוויזיה האמריקנית '60 דקות' התראיינה אישה שעבדה בזנות סמוך למחנה טרבלינקה, והיא סיפרה שאחד הלקוחות שלה היה ממפעילי תאי הגזים במחנה, ושמו היה איוון מרצ'נקו. התביעה ביררה וגילתה שלפי הטפסים שדמיאניוק הגיש בארה"ב, שם נעוריה של אמו היה מרצ'נקו - אלא שבמקביל הסנגוריה השיגה ראיות לכך ששמה האמיתי של האם היה אחר. לכך הצטרפה עדותו של ואכמן־לשעבר במחנה סוביבור, שסיפר שאיוון דמיאניוק היה שם יחד איתו.

"בעקבות ההרשעה וגזר הדין במחוזי, ניסו לבדוק אם אפשר להעמיד לדין בישראל עוד פושעים נאצים. הייתה אפילו יוזמה להקמת מחלקה במשרד המשפטים שתעסוק בנושא. אחרי שדמיאניוק זוכה והמשפט נתפס ככישלון גם בעיני הציבור, ישראל הניחה את ידה מהמאמצים לשפוט פושעים נוספים"

"כל אלה עדיין לא שינו את התמונה. מה כן גרם לתפנית? בראיות שהתגלו בברית המועצות היו כארבעים הודעות מחקירותיהם של ואכמנים ועובדי כפייה ממחנה טרבלינקה, וגם שם סיפרו על מפעיל תאי גזים שנקרא איוון מרצ'נקו; בתשע מתוך ארבעים ההודעות הייתה תמונה של האדם שהם זיהו כאיוון מרצ'נקו – והוא היה שונה מאוד מדמיאניוק, על כך אין שום מחלוקת. מרצ'נקו גם היה מבוגר מדמיאניוק בתשע שנים, לפי המסמכים, ועם סימני זיהוי שאינם תואמים את הנאשם שהובא לישראל. כשהמידע הזה עלה, התביעה השיגה גם את תעודת השירות של איוון מרצ'נקו.

"צריך להגיד שכל הראיות הללו לא היו מתקבלות בכלל במשפט פלילי רגיל. לפי הדין הפלילי, אי אפשר להגיש הודעה אם אנחנו לא יודעים מי האדם שמסר אותה ומי גבה אותה. במקרה הזה הגיעו מסמכים, דפים, בלי מידע על שרשרת ההחזקה בחומרים. זה מנוגד לכל כללי הראיות, אבל לפי סעיף 15 לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, אפשר לקבל את המסמכים האלה. בהתאם לכך, בית המשפט העליון אמר שיש ספק סביר בזיהויו של דמיאניוק כאיוון האיום".

חמשת השופטים מאיר שמגר, מנחם אלון, אהרן ברק, יעקב מלץ ואליעזר גולדברג, החליטו פה אחד שיש לזכות את דמיאניוק מהעבירות שהואשם בהן. "432 עמודים מחזיק פסק הדין של בית המשפט העליון, ורק ב־18 העמודים האחרונים המסקנה מתהפכת לטובתו. השופטים למעשה אומרים: אנחנו לא יודעים מי יצר את הראיות הללו, אולי הן אפילו מזויפות - גם ספקולציות כאלו היו - אבל הן מעוררות אצלנו 'ספק סביר'".

חשוב לה להסביר מהו ספק סביר: "התביעה מספרת סיפור, ומציגה ראיות שבאות להוכיח אותו. אם הנאשם בא ואומר 'מכל הראיות האלה אני יכול ליצור סיפור אחר', הסיפור שלו לא חייב להיות נכון יותר או משכנע יותר; די בכך שזה סיפור שעומד על הרגליים, כלומר שהוא אפשרי, כדי להביא לזיכוי. הדברים כתובים במפורש בפסיקה. בית המשפט העליון אמר שהתביעה לא הפריכה את התוקף של תשע ההודעות שהצביעו על זיהוי שונה, ולכן התעורר ספק. מצד שני, בית המשפט העליון כן קבע שדמיאניוק היה ואכמן במחנה סוביבור ובמחנות נוספים. הוא גם לא קבע שדמיאניוק לא היה ואכמן בטרבלינקה, אלא אמר שבנושא הזה התעורר ספק סביר. משפט הסיום בפסק הדין הוא 'הוואכמן איוון דמיאניוק יצא מלפנינו זכאי מחמת הספק'".

"בית המשפט קבע שלא ניתנה לדמיאניוק אפשרות סבירה להתגונן מפני האישומים החלופיים. האם זה נכון? אני לא בטוחה. כששפטל הציג את הראיה שקשרה את דמיאניוק לסוביבור, בית המשפט המחוזי הזהיר אותו שהוא לוקח סיכון, ושפטל בחר בכל זאת להגיש את הראיה כדי לנתק את דמיאניוק מטרבלינקה. לכן לא ברור שהקביעה נכונה"

אז אם הוא אכן היה ואכמן במחנות אחרים, למה בית המשפט העליון לא הרשיע אותו?

"בית המשפט נתן שני נימוקים לכך. הראשון הוא עקרון הייחודיות: אם אדם מוסגר לישראל, אי אפשר להרשיע אותו באישומים שונים מאלו שהוסגר בגינם. ועם זאת, העליון לא הכריע בעניין הזה עד הסוף. אם אתה שואל אותי, אפשר היה גם לקבוע אחרת - שההסגרה לישראל כוללת גם את המעשים של דמיאניוק במחנות אחרים. הנימוק השני הוא שלא ניתנה לדמיאניוק אפשרות סבירה להתגונן מפני האישומים החלופיים. האם זה נכון? גם בזה אני לא בטוחה. ראשית, כתב האישום התייחס במפורש גם למעשיו בסוביבור. מעבר לזה, כששפטל הציג את הראיה שקשרה את דמיאניוק לסוביבור, בית המשפט המחוזי הזהיר אותו שהוא לוקח סיכון, ושפטל בחר בכל זאת להגיש את הראיה כדי לנתק את דמיאניוק מטרבלינקה. לכן כלל לא ברור שהקביעה 'לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן' היא נכונה. נכון שעיקר המשפט במחוזי נסוב סביב טרבלינקה".

למוות יש מחיר

בעקבות הזיכוי הוגשו לבג"ץ עשר עתירות שדרשו שהיועץ המשפטי לממשלה יגיש נגד דמיאניוק כתב אישום חדש, המתייחס למעלליו במחנות האחרים. "בתשובתו, היועמ"ש דאז יוסף חריש נתן ארבעה נימוקים להחלטה לא להעמיד את דמיאניוק לדין שוב", אומרת השופטת דורי־דסטון. "מלבד הנימוק של עקרון הייחודיות, הנימוק השני היה העיקרון של 'סיכון כפול', שלא מאפשר להעמיד לדין אדם על עבירה שבגינה הוא כבר נשפט וזוכה. צריך לומר ביושר שאם חריש היה רוצה לטעון שהעמדה לדין בגין המעשים בסוביבור לא מנוגדת לשני העקרונות הללו, בהחלט אפשר היה להגן על עמדה כזאת. הנימוק השלישי היה קושי בהשגת ראיות נוספות, שעלול להביא לסיכויי הרשעה נמוכים; והנימוק החזק ביותר היה שהיועמ"ש קורא את פסק הדין של בית המשפט העליון כאמירה: 'הנח את ידך ואל תוסיף לעסוק בנושא'.

"בג"ץ דחה את העתירות, בהרכב שונה מזה שישב במשפט, והבהיר שבית המשפט העליון שקיבל את ערעור דמיאניוק לא הנחה את היועץ המשפטי לממשלה לגבי השאלה של כתב אישום חדש. השופט גבריאל בך אפילו הדגיש שאסור לבית המשפט לתת הנחיה כזאת, ואסור ליועץ המשפטי לממשלה להתחשב בה. אתה יכול לראות שהרשויות גלגלו את תפוח האדמה הלוהט מזו לזו, אף אחת לא רצתה לקחת אחריות. אני חושבת שכאשר קוראים את כל החומר, ברור שהנחו את חריש גם שיקולים לא משפטיים, מה שמכונה 'שיקולים לבר־משפטיים'. אפשר לראות את זה למשל בכך שכתב 'לא בטובתו של הציבור לשוב ולהתעבר במשפט זה'. מצאתי והבאתי בספר גם מסמך של התובע שכותרתו היא 'שיקולים לבר־משפטיים'. אני לא יודעת מתי הוא נערך ולמי הוא הוצג, אבל מופיעה בו רשימה של עשרה שיקולים, ובהם סבל שייגרם לניצולי השואה עם פתיחת המשפט מחדש, תקצוב, לוגיסטיקה, הקצאת שופטים, החשש שיתגלה מסמך שיעורר ספקות נוספים, וגם הסיכוי שדמיאניוק יזוכה שוב. אני חושבת שאלו היו החששות, בעיקר האחרון. ייתכן שגם לשיקולים המשפטיים היה משקל, אבל לדעתי השיקולים הלא־משפטיים הם שהכריעו".

יכול להיות שהזיכוי בערעור נבע דווקא מעונש המוות שגזר בית המשפט המחוזי, מה שעורר חשש מפני אפשרות, ולו קלושה, של הוצאה להורג שגויה? אולי אם היו גוזרים על דמיאניוק מאסר עולם, בית המשפט העליון היה מותיר את ההרשעה על כנה?

"זו שאלה טובה, ואני כותבת עליה בהרחבה בספר. בדין הישראלי, בניגוד לשיטות משפט אחרות, קיים אותו רף ראייתי בעבירה שהעונש עליה הוא קנס של מאה שקל ובעבירה שעונשה מוות: בכולן הרף הוא 'מעבר לכל ספק סביר'. במדינות אחרות זה שונה, וגם במשפט העברי יש עונש שנקרא 'כיפה' (כליאה בתנאים שגורמים בעקיפין למותו של האסיר – ש"פ), והרף הראייתי שנדרש כדי להטיל אותו נמוך יותר. אין מחקרים שבדקו את הקשר בין הענישה ובין הרף הראייתי שהשופטים הישראלים דורשים בפועל, אבל בארצות הברית נעשו מחקרים כאלו, ושם אנחנו רואים שיש קשר. ככל שהעונש האפשרי חמור יותר, השופטים חשים שהם צריכים להיות משוכנעים במידת ודאות רבה יותר, וזה גם הגיוני.

"אני לא יכולה להגיד מה היה קורה אם בית המשפט המחוזי היה גוזר על דמיאניוק מאסר עולם, אבל הגיוני שהייתה לזה השפעה על התוצאה בערעור. כשראיינתי את השופטים שאלתי אותם על זה, והם לא ענו לי. חשוב לי להגיד בהקשר הזה שאני מבינה בהחלט מדוע החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם מטיל עונש מוות. זה עונש הצהרתי, רואים את זה גם מהדיונים בכנסת על החוק. איך ייתכן שהפושעים הנאצים לא יקבלו עונש מוות? מדינת ישראל, שמייצגת את הקורבנות, את ששת המיליונים, חייבת לדרוש זאת. וכך באמת נוצר פלונטר, כי מצד אחד צריך עונש מוות, ומצד שני יש לזה מחיר".

"כשהתחלתי לחקור את הנושא זה היה סיפור שהודחק כמעט לחלוטין. פסקי הדין לא הופיעו במאגרים המשפטיים, ואנשים שהיו מעורבים במשפט סירבו לבקשה שלי לראיין אותם. אחרים היו מוכנים לדבר איתי בתנאי שהשיחה תהיה לא לציטוט, או שלא אקליט אותם. היום המצב כבר שונה"

זיכוי דמיאניוק סתם למעשה את הגולל על הבאת פושעים נאצים לישראל לצורך העמדתם לדין, כפי שעולה גם משם ספרך ומכותרת המשנה שלו – "משפט דמיאניוק והסוף לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל".

"זה נכון. אחרי ההרשעה וגזר הדין של דמיאניוק במחוזי, הייתה התעוררות בנושא הזה וניסו לבדוק אם יש אפשרות להעמיד לדין בישראל עוד פושעים נאצים. הייתה פנייה של פרקליטות המדינה לארה"ב, ואפילו יוזמה להקמת מחלקה במשרד המשפטים שתעסוק בנושא. זה לא קרה, אבל חשוב לומר שלא מצאתי תיעוד של קבלת החלטה להפסיק לעסוק בכך.

"במבט היסטורי אפשר לומר שמשפט דמיאניוק היה מקרה מבחן לא רק לאפשרות להעמיד לדין בישראל פושעים נאצים, אלא גם לרצון להשיג מטרות חוץ־משפטיות באמצעים משפטיים. ברגע שזה לא קרה, כשהניסיון הזה נכשל והמשפט נתפס ככישלון גם בעיני הציבור, מדינת ישראל הניחה את ידה מהמאמצים לשפוט פושעים נוספים. תום שגב, במאמר שפורסם בעקבות הספר שלי, כתב שלא היו עוד פושעים נאצים, אבל זה לא נכון. אני יודעת שאפרים זורוף (היסטוריון וצייד נאצים – ש"פ) אסף מידע על פושעים. הם לא היו בסדר הגודל של מנגלה ואולי גם לא של איוון האיום, אבל היו אפשרויות. מדינת ישראל היא זו שלא הייתה מוכנה לקחת את הסיכון. בריאיון שערכתי עם מרים נאור, שהייתה בכירה בפרקליטות המדינה בזמן המשפט, היא אמרה במפורש: היה ברור שאחרי הזיכוי של דמיאניוק לא יהיו משפטים נוספים, ולמעשה החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם הפך לאות מתה".

שתי אמיתות סותרות

השאלה שנותרה פתוחה נוגעת כמובן לדמיאניוק עצמו – האם הוא אכן היה איוון האיום מטרבלינקה, או שהניצולים שזיהו אותו טעו? כשאני שואל את דורי־דסטון מה הייתה מסקנתה, היא משיבה: "זו שאלת השאלות. אני לא מתיימרת כמובן לבקר את בית המשפט העליון, לא דנתי בפרשה הזאת כשופטת, והתשובה שלי היא אך ורק כחוקרת וכהיסטוריונית, לא בכובע השיפוטי שלי. ואחרי ההסתייגויות הללו אגיד דבר כזה: הספק הסביר סובייקטיבי אצל כל שופט, ואנחנו רואים את זה בפסיקה. לפעמים הרכב בבית משפט מחוזי חושב ככה, ושופטי בית המשפט העליון חושבים אחרת. האם הראיות הנוספות במשפט דמיאניוק מעוררות ספק סביר? ודאי שהתשובה היא חיובית. ומצד שני, גם השופט טל וגם השופטת דורנר אמרו עוד הרבה שנים אחרי המשפט שהם משוכנעים שדמיאניוק הוא איוון האיום מטרבלינקה. אני גם חושבת שאפשר לקבוע זאת על סמך העדויות של הניצולים שזיהו אותו. ועדיין, זה לא אומר שלא מתעורר כאן ספק סביר מבחינה משפטית".

זה בעצם הפער בין "אמת היסטורית" ל"אמת משפטית"?

"כן. אני חושבת שרוב הציבור לא מבין את הפער הזה, ואפילו משפטנים לא מבינים. נתקלתי במחקרים שכתבו משפטנים, והם מזהים את ההכרעה במשפט דמיאניוק עם האמת העובדתית. אבל כשאתה קורא את פסק הדין של בית המשפט העליון, אתה רואה שהשופטים אומרים במפורש: אנחנו לא מתערבים בקביעת המהימנות של בית המשפט המחוזי, אנחנו מאמינים לניצולים, אבל התעורר אצלנו ספק סביר בגלל הראיות הנוספות. זאת הבחנה שהציבור לא עושה, וכאן הקושי הגדול. ברגע שהציבור תופס את האמת המשפטית כאמת עובדתית, זו סכנה גדולה לפרשנויות היסטוריות ולמשפטים שנידונים בהם פשעים היסטוריים. אם אנחנו לוקחים בחשבון את האפשרות שמשפט יכול להיגמר בזיכוי, אנחנו חייבים לחשוב מה תהיה ההשפעה של תוצאה כזאת על הזיכרון הקולקטיבי. במקרה של משפט דמיאניוק, השתרשה בתודעה המסקנה שהעדים טעו.

"זו הטרגדיה הנוראית של המשפט. אנחנו יודעים שבכל הליך פלילי, התוצאה המשפטית לא תמיד זהה למה שקרה בפועל. למשפט יש הרבה כללים - יש דיני ראיות, יש פרוצדורות, לא מקבלים עדות שמיעה, אדם לא מעיד נגד ילדיו או הוריו, יש כללי איסוף של ראיות, יש מחדלי חקירה, יש כללי חיסוי. המטרה של כל אלה היא לשמור על הליך הוגן, אבל הם גם יוצרים את הפער הזה בין סוגי האמת, וצריך להיות מודעים לכך ולא לערבב ביניהם".

יהודית דורי־דסטון (43), נשואה ליהושע ואם לחמישה, מתגוררת במצפה־יריחו בבנימין. לפני כשנתיים מונתה לשופטת בית משפט השלום בירושלים. קודם לכן הייתה בין השאר עוזרת משפטית בבית המשפט העליון ותובעת משמעתית באוניברסיטה העברית. הספר "המשפט האחרון" מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה.

הממשק בין היסטוריה למשפט, היא מספרת, דיבר אליה כבר מגיל צעיר. לתואר ראשון היא למדה במקביל גם משפטים וגם היסטוריה של עם ישראל. "התמקדתי בלימודי השואה, נושא שתמיד עניין אותי מאוד", היא אומרת, ומספרת שבזמן הלימודים אף עבדה כמדריכה ביד ושם. "במסגרת הדוקטורט רציתי לכתוב על נושא שמחבר בין חקר השואה למשפט. כשהתחלתי להתעמק בזה, ראיתי שעל משפט אייכמן נכתב רבות, אבל על משפט דמיאניוק - כמעט כלום. זה הפתיע אותי. אגב, לקח לי כמעט שנה לקבל אישור ממשרד המשפטים לעיין בתיקים. אף שחלפו שלושים שנה, התיקים היו חסויים, ואיש לא חקר עדיין את הנושא.

"כשהתחלתי במחקר שלי, הבנתי שהמשפט הזה נדחק כמעט לחלוטין מהתודעה הציבורית. כאשר אתה נכנס היום למוזיאונים של השואה בישראל ובעולם, תמיד תראה קטעים מתוך משפט אייכמן. כולם מכירים את העדות המפורסמת של ק. צטניק, וביוטיוב אתה יכול למצוא היום, בחיפוש קל, את כל העדויות. זה נגיש מאוד. אבל במשפט דמיאניוק זה פשוט לא קיים".

ההתעלמות הזאת הגיעה לדברי דורי־דסטון אפילו עד המאגרים המשפטיים. "הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי במשפט דמיאניוק לא הופיעו כלל במאגר 'נבו', עד שפניתי אליהם וביקשתי מהם להעלות את זה. גם פסק הדין בערעור - שהוא חשוב מאוד מהבחינה המשפטית הטהורה, פסק דין יסודי מאוד בשאלה מהו 'ספק סביר' - לא היה שם. הכניסו גם אותו בעקבות פנייה שלי, אבל נותרתי בתחושה שכל הפרשה לא נמצאת בתודעה של הציבור הישראלי, וזה רק הגביר את הרצון שלי ללמוד אותה ולספר את סיפורה.

"כשהתחלתי לחקור את הנושא, בשנת 2010, זה היה סיפור שהודחק כמעט לחלוטין, פצע שאף אחד לא היה מעוניין לחטט בו. כמה וכמה אנשים שהיו מעורבים במשפט סירבו לבקשה שלי לראיין אותם לצורך הדוקטורט. אחרים היו מוכנים לדבר איתי, אבל התנו זאת בכך שהשיחה תהיה שלא לציטוט, או שלא אקליט אותם. צריך להגיד שהיום המצב כבר שונה. בשנת 2011 דמיאניוק הורשע בגרמניה ונידון למאסר, ולפני שבע שנים שודרה בנטפליקס הסדרה 'איוון האיום'. הסיפור כבר מדובר הרבה יותר, ואני מקווה שגם למחקר שלי הייתה תרומה מסוימת לכך. אבל כשיצאתי לדרך הרגשתי שבתוך התחום של שואה ומשפט, הנושא הזה כמעט לא נחקר. זה היה פצע במערכת המשפט, ואולי בחברה הישראלית כולה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il