כאשר התגוררתי בשכונת ארמון־הנציב בירושלים, הלכתי בבוקר שישי אחד לסופרמרקט השכונתי. בדרך לשם הבחנתי בהפגנת חרדים, דבר שלא נתקלתי בו מעולם בשכונה. מתוך סקרנות התקרבתי למפגינים ושאלתי אחד מהם מהי עילת ההפגנה. הוא הסביר לי שארכיאולוגים מצאו מתחת לבית הסמוך ארון קבורה מימי בית שני, ולדעתם יש אפשרות סבירה שבארון הזה נקברו עצמותיו של ישו, אבי הנצרות, והם מעוניינים מאוד לבדוק את העצמות. החרדים, כצפוי, מתנגדים לכך. בנימה פרובוקטיבית שאלתי את הבחור החרדי: ומה פתאום אכפת לכם כל־כך מישו? והוא, בטון של אדם שלא מבין עם איזה בור ועם הארץ הוא מדבר, השיב מיד: מה זאת אומרת, הוא היה יהודי!
יהדותו של ישו היא אפוא מוסכמה כללית, המקובלת אפילו על החרדים הקיצוניים ביותר. עכשיו בא פרופ' איל רגב, מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן, וטוען שלא רק ישו האיש, אלא כלל הנוצרים הראשונים המשיכו לתפוס את עצמם כיהודים במשך כמה דורות אחרי מותו של ישו, וזאת אף שנדחו בעקביות על ידי אחיהם היהודים. הטענה הזו עומדת במרכז ספרו החדש "יהודים אחרים: ישו והנוצרים הראשונים במבט פנים־יהודי", בהוצאת ידיעות ספרים.
יהודים אחרים | צילום: ללא
"אפילו פאולוס, שהדימוי המקובל, וגם המחקר הרווח, מייחסים לו את הפיכת הנצרות לדת נבדלת מהיהדות, המשיך לראות את עצמו כיהודי", מחדד רגב. "הוא נושא את דרשותיו בבתי כנסת, והנוצרים הראשונים ממשיכים לפקוד את בתי הכנסת גם אחרי מותו, למרות שהם כל הזמן מגורשים משם על ידי היהודים שהתנגדו לישו. גם הלא־יהודים שהוזמנו על ידי פאולוס להצטרף לאמונה בישו, מגיעים לממש את אמונתם החדשה בבתי הכנסת".
מעבר לכך, מוסיף רגב, "פאולוס אכן נחשב כמי שהפך את האמונה בישו לדת חדשה באופן פורמלי, משום שבניגוד לישו הוא הורה למאמיניו להפסיק לשמור מצוות. אבל האמת היא שהוא הורה כך רק ללא־יהודים שאליהם פנה, כי חשב שהמצוות עלולות להיות קשות להם, ואז הם יתייאשו גם מן האמונה בישו. מבחינתו, האמונה בישו הייתה חשובה יותר מהאמונה בתורה. אבל מהיהודים הוא המשיך לתבוע לשמור מצוות. רק בדיעבד אנחנו יודעים שהגישה של פאולוס הביאה ליצירת דת חדשה; בזמן אמת, גם הנוצרים הראשונים וגם אחיהם היהודים תפסו את עצמם כחלק מהסיפור היהודי".
אז מתי הנצרות נפרדה מהיהדות באופן סופי?
"כנראה רק בעקבות מרד בר כוכבא, שהוכרע בשנת 135 לספירה. בעקבות המרד הזה חרבה כל ארץ יהודה, ומאותו זמן המנהיגות הנוצרית היא מנהיגות של לא־יהודים. זוהי נקודת ההיפרדות".
חידוש נוסף של רגב עוסק בשאלה מדוע בעצם נצלב ישו. המחקר המקובל מייחס זאת לטענתו כי הוא משיחם של היהודים, טענה שהיהודים לא יכלו לקבל מבחינה דתית, והרומאים חששו מן האתגר הפוליטי הטמון בה. בעיני רגב, הטקסטים מלמדים משהו אחר לחלוטין: "ישו לא בא לבית המקדש עם יומרות של משיח, אלא כדי לתקן את שלטון השוחד והעושק של הכוהנים, ואת תרבות חלפנות הכספים שהפכה להיות מרכזית במקום הקדוש. בין השאר, הוא הפך את השולחנות של החלפנים ועורר מהומה גדולה. לדעתי, בעקבות המהומה הזו גם היהודים וגם הרומאים חששו שהוא מתכוון להרוס את המקדש, ולכן צלבו אותו. אבל האמת היא שהוא בכלל לא העלה בדעתו דבר כזה. הוא רצה לתקן, לא להרוס, וגם אחרי צליבתו, תלמידיו ממשיכים להגיע למקדש שוב ושוב. גם מבחינתם זה עדיין המקום החשוב ביותר, והם לא היו מגיעים לשם אם היו חושבים שישו רצה להרוס את המקום".
לדעת רגב, כל המיקוד המקובל של ישו בעניין המשיחי בטעות יסודו, שכן העניין העיקרי של פעילותו היה תיקון חברתי: "מקור הטעות הוא ב'ברית החדשה'. חלק מהספרים שם אכן מדגישים את העניין המשיחי, אבל לדעתי מדובר בטקסטים מאוחרים ולא אותנטיים, שמשקפים את מה שהנצרות התמקדה בו מימי פאולוס ואילך".
איך אתה מבחין בין טקסטים אותנטיים לטקסטים שאינם כאלה?
"אם יש טקסט, או רעיון, שחוזר על עצמו שוב ושוב ב'בשורות' השונות המיוחסות לתלמידי ישו ('הברית החדשה', טקסט היסוד של הנצרות, מכילה ארבע 'בשורות' שונות, שלוש מהן מקבילות בתוכנן, ובהן מצוטט ישו על ידי תלמידיו הקרובים; י"ש) – עצם העובדה שהוא מופיע אצל כמה תלמידים נותנת סבירות להנחה שמדובר בטקסט אותנטי. לעומת זאת, אם הטקסט מופיע רק בכתבים המאוחרים יותר, עולה הסבירות שהוא לא אותנטי. כשאתה בוחן את 'הברית החדשה' בדרך הזו אתה רואה שהטקסטים היותר אותנטיים מדברים על הפעילות החברתית של ישו, והטקסטים היותר מאוחרים מתמקדים בישו שיביא אותנו למציאות אסכטולוגית של אחרית הימים. גם הגאולה שישו מציע בטקסטים האותנטיים היא גאולה של הפרט ושל הקהילה ממצוקות ההווה, ולא גאולת כלל האנושות ממצוקות עתידיות.
"אנחנו רואים גם מי האנשים שישו פעל איתם", מוסיף רגב. "אלה אנשים פשוטים, קשי יום, כמו הדייגים בצפון הכינרת. הוא לא היה יכול לבוא אליהם עם בשורות משיחיות, כי זה לא היה מעניין אותם והם לא היו הולכים אחריו. הוא בא אליהם עם תקוות גאולה פרטית. לאו דווקא גאולה כלכלית, אלא גאולה רוחנית – שא־לוהים יקרב אותם אליו דווקא בגלל סבלם. בעצם, ישו די קרוב בדמותו לדמות הצדיק בחסידות, אבל כמובן הרבה יותר קיצוני ממנו".
ברוח הדימוי הזה, בקורס הראשון שהעביר רגב על ראשית הנצרות באוניברסיטת בר־אילן, הוא אפילו השווה בין דמותו של ישו לדמותו של הבעל־שם־טוב, שגם הוא התפרסם כמרפא וכעושה ניסים. "למרות שזו לא הייתה כיתה דתית במיוחד, ההשוואה הזו עוררה סערה גדולה ומאז נזהרתי ממנה", מספר רגב.
כיהודי דתי, לא היה לך קשה לעסוק באינטנסיביות בנצרות, אחרי כל הרתיעה שספגנו מחלב אימנו כנגד הדת הזו ומה שעשתה ליהודים?
"קודם כול צריך לומר שאני לא בא מבית דתי, אלא מרקע חילוני. ליד המיטה של אמא שלי היה מונח כל השנים כרך של 'הברית החדשה', והיא נהגה לקרוא בו בקביעות לא מפני שהאמינה בנצרות אלא מפני שזה סִקרן אותה. מעבר לכך, אני מאמין שהתפתחות הנצרות היא חלק בלתי נפרד מהסיפור היהודי של ימי בית שני, ואם אנחנו רוצים להבין את התקופה הזו לעומק, אי אפשר שלא לעסוק גם בסיפור הזה. אמנם לנוצרים הראשונים לא הייתה הרבה השפעה בזמן אמת, אבל הם היו כמו 'פורסט גאמפ', מופיעים שוב ושוב לאורך התקופה, מאז שישו עלה על המפה. יתר על כן, ישו עצמו נכשל כישלון חרוץ, והתנועה שלו חוסלה לכאורה עם צליבתו, ובכל זאת היא קמה מחדש והפכה לדת הגדולה ביותר בעולם. סיפור 'הקימה לתחייה', שסופר על ישו האיש, משקף בוודאי את סיפור התנועה שלו".
ולמרות כל ההסברים, רגב משתף כי "בתקופה שבה עסקתי במחקר הנצרות הקדומה, הקפדתי להתחיל כל יום בלימוד גמרא קצר. מין פעולה סמלית של חידוד הזהות העצמית, לפני שאני צולל במשך כל היום לעיסוק בנצרות".
אף שהספר עוסק בעניינים מחקריים סבוכים, הוא כתוב בבהירות מפתיעה ובמשפטים קצובים וחתוכים, כאילו מדובר בכתבה עיתונאית ולא במחקר עמוס הערות שוליים. "זה החלק שהיה לי הכי קשה בעבודה", משתף רגב. "אני רגיל לכתיבה אקדמית, ופה רציתי במודע לפרסם ספר שיהיה שווה לכל נפש". ואכן, הספר הזה, בניגוד לכל שאר ספריו של רגב, התפרסם בהוצאה פופולרית ולא אקדמית.
רגב בולט בחידושיו המחקריים לא רק בספר הנוכחי, אלא לכל אורך הקריירה שלו. כך, למשל, ספרו הראשון, שהתבסס על עבודת הדוקטורט שלו, הוקדש להלכה הצדוקית, ולמכלול השפעתם החברתית והדתית של הצדוקים בימי בית שני; זה גם הספר היחיד של רגב, מלבד ספרו הנוכחי, שפורסם בעברית. הוא טען שם, בין היתר, שההלכה הצדוקית משקפת למעשה את ההלכה היהודית הקדומה, בעוד הפרושים, במדרשי הפסוקים שלהם, הם שסטו ממנה. לדבריו, ההלכה הצדוקית נבדלה לא רק מההלכה הפרושית – זה הרי מובן מאליו – אלא גם מתפיסתם של אנשי כת קומראן, שרבים ניסו לטעון לזיקה בינם ובין הצדוקים, מעצם הדגש על המקדש ועל ענייני טומאה וטהרה. הוא, לעומת זאת, הצביע על כמה הבדלים בולטים בין שתי הקבוצות, במיוחד לגבי לוח השנה ובנוגע לתחומי הקדושה בהר הבית.
"ישו בכפר נחום", מאת הצייר היהודי־פולני מאוריצי גוטליב | צילום: באדיבות המוזיאון הלאומי ורשה, פולין
בניסיון למפות את כל הקבוצות החשובות של ימי בית שני, הקדיש רגב את ספרו השני לאנשי כת קומראן: "בהתחלת דרכי במחקר בית שני הייתה לי קצת רתיעה מעיסוק בהם, הם נראו לי יותר מדי מסובכים", הוא אומר. לדעתו, אנשי קומראן לא פרשו מיד עם הגעתם לקומראן מן החברה היהודית הכללית. כפי שמצא במחקרו, "מגילת מעשי המקדש" של אנשי קומראן מציגה רשימת הלכות שבהן חלקו אנשי הכת על הנעשה במקדש, אבל ניסו לשכנע את אנשי המקדש בצדקת דרכם. רק לאחר שנכשלו בכך פנו לבדלנות מוחלטת, ואת מקומו של המקדש בעולמם החליפו בתפילות ובהקפדות על התנהגות מוסרית. מסקנה נוספת של רגב היא שבסופו של דבר התפצלו אנשי קומראן עצמם לשתי כתות שונות: זו שעולמה מתואר במגילת "היחד", וזו שעולמה מתואר ב"ספר ברית דמשק". הראשונה הייתה קיצונית ובדלנית יותר בהשקפת עולמה אבל גם שוויונית יותר, ואילו השנייה הייתה הרבה יותר היררכית, ועם מעמד דומיננטי למנהיג.
ספרו השלישי של רגב הוקדש לחשמונאים. הקבוצה הזו נחקרה רבות, אך רגב ביקש לחקור אותה באופן ייחודי, ולהבין את הסוציולוגיה החשמונאית באמצעות הארכיאולוגיה של המבנים שבנו. מתוך כך, למשל, הגיע למסקנה שנושא הטומאה והטהרה הפך מרכזי בעם ישראל רק בתקופה החשמונאית: "לא מצאנו מקוואות מתקופות שקדמו לחשמונאים, נושא הטהרה היה כנראה פחות חשוב בתקופות האלה".
גם את חג החנוכה הוא מבין קצת אחרת מהמקובל: "זה לא סתם חג לציון הניצחון על היוונים או טיהור המקדש, מבחינתם זה היה מקביל לימי המילואים שליוו את חנוכת המשכן בתורה. אגב, זה גם היה חידוש שלהם לקבוע את החג הזה לדורות. ימי המילואים שבמשכן לא צוינו לדורות, ובכלל, חוץ משלושת הרגלים שציינו את יציאת מצרים, אין במסורת היהודית קביעה של אירועים היסטוריים כחגים לדורות, מדי שנה. אדרבה, מי שעשו זאת היו היוונים, כך שעצם הפיכת החנוכה לחג שנתי היא אימוץ של מסורת הלניסטית".
רגב גם טוען ש"בתקופת בית שני בכלל, ובתקופת החשמונאים בפרט, נעשה ניסיון פרושי מתמשך למקד את החיים הדתיים לא רק במקדש שבירושלים, אלא גם בחיי היומיום של הפרט. הדגש על דיני טומאה וטהרה, וגם הדגש על תחום הקבורה, יצרו את המעבר הזה מעולם דתי שכולו מרוכז במקדש, לעולם שהמקדש הוא חלק חשוב שלו, אבל בהחלט איננו בלעדי. איש המפתח בעיניי הוא יוסי בן יועזר, שפעל בתקופת החשמונאים ובלט מאוד בהקלות שלו בנושאי טומאה וטהרה. אבל באופן כללי, הפרושים בולטים בנכונות שלהם לאמץ כל מיני 'טריקים' כדי להכשיר מקוואות, בעוד הצדוקים מקפידים על החומרות המקוריות". ההקלות שנקט יוסי בן יועזר הביאו את רגב להציע זיהוי של "איש הכזב" המופיע בחלק ממגילות קומראן, וסופג ביקורת על יחסו המקל לדיני הטהרה, עם דמותו של בן יועזר.
איך אתה מצליח לצבור כל כך הרבה חידושים? אתה עושה עבודה יסודית יותר מאחרים, או שאולי אתה נוטה להאדיר את הממצאים שלך?
רגב: "אני משתדל לעסוק בשאלות הגדולות. לא בעניינים משניים וזוטרים. כשאתה עוסק בשאלות גדולות ורחבות, גם התשובות נעשות יותר מורכבות".
הוא נולד ב־1970 ברמת־גן, למשפחה חילונית. "סיפור בית שני ריתק אותי כבר מגיל צעיר", הוא מעיד על עצמו, "אם כי לא הייתי הילד החנון שכל הזמן רק קורא ספרים. עד היום מטריף אותי שבתקופה הזו יש כל כך הרבה אופציות שונות להיות יהודי, וכולן לגיטימיות ומתחרות ביניהן".
אחרי שירותו הצבאי חזר בתשובה, אם כי הוא מקמץ במילים בנוגע לתקופה הזו. כך, למשל, בתשובה לשאלה כיצד קיבלה משפחתו את חזרתו בתשובה, הוא מסתפק במילים "לא מתה על זה", ומבהיר במפורש שאינו מעוניין להרחיב: "גם דב אלבוים, שראיין אותי בתוכנית שלו על פרשת השבוע, ניסה לשאול אותי על החזרה בתשובה, ולא הסכמתי. לא בשביל זה אני פה, ואני לא אוהב לשים את עצמי על שולחן הניתוחים, בטח שלא ביחס לסוגיה הזו".
אבל ימי בית שני, והנצרות בכללם, המשיכו לעניין אותו גם אחרי השינוי האישי. בהיותו בן 25 הגיע לחודש קטיף במושב רמת־מגשימים: "הצבתי לעצמי שתי משימות לשעות הפנאי של אותו חודש", הוא מספר. "לסיים לקרוא את 'הברית החדשה', וללמד את עצמי לאהוב את בוב דילן. בשתיהן הצלחתי".
רעייתו, תניה, בוגרת בתי מדרש לנשים, מעבדת בימים אלה לספר את עבודת הדוקטורט שלה על דיני הצניעות מנקודת המבט הנשית. השניים הם הורים לחמישה בנים, שהצעיר שבהם מסיים השנה את לימודי התיכון שלו. הם לימדו אותו משהו על מורכבותה של החברה הדתית: "הבכור שלנו הלך ללמוד בירוחם, השני לישיבת רמת־גן, השלישי שוב לירוחם, והחמישי מתעניין בימים אלה בישיבת אלון־מורה".
דמותה של החברה הדתית־לאומית אחרי המלחמה מטרידה אותו מאוד: "המלחמה הקצינה מאוד את החברה הישראלית בכלל, ואת החברה הדתית בפרט. קשה לבוא בטענות על כך שבעקבות 7 באוקטובר החברה שלנו הרבה יותר עוינת כלפי הערבים, אבל זה מגיע לרמה שבה מחשבה הומניסטית כלפי כלל הערבים הופכת להיות לא לגיטימית, וזה מצב בלתי נסבל. בסופו של דבר זה ישפיע על היכולת שלנו לגלות יחס הומניסטי גם בתוך החברה שלנו".
בשנים האחרונות הוא לקח על עצמו תפקיד שנועד לשנות משהו ביחסים בין הקבוצות החברתיות בישראל. ב־2019 מונה רגב לראש המחלקה ללימודי יסוד ביהדות בבר־אילן, ועשה זאת במשך חמש שנים. לכאורה מדובר בעוד תפקיד אקדמי מן השורה, ודווקא כזה שפחות מוערך בקליקה האקדמית; מדובר בלימודי חובה שבר־אילן, כאוניברסיטה דתית, מחייבת בהם את כלל תלמידיה, מבלי שבחרו בכך. אבל רגב, עם הביוגרפיה המורכבת שלו, ראה בתפקיד הזה שליחות.
"באתי כדי לחולל שינוי, ואכן בחמש השנים שלי שם חוללתי שתי מהפכות גדולות", הוא מספר. "האחת, מצד התוכן: הרעיון היה להפוך את הלימודים האלה מלימודים של 'חומר' ללימודים שיש להם רלוונטיות לחיים של הסטודנטים. הכנסנו 80 קורסים שעוסקים בממשק שבין יהדות לסוגיות אקטואליות, מהסוג של 'המחשבה החברתית של חז"ל'. זה כמובן לא שינה כלום במספר הנרשמים, הרי ממילא מדובר בלימודי חובה, אבל המשובים שקיבלנו על הקורסים היו הרבה יותר טובים, כולל מסטודנטים ערבים שפתאום הלימודים האלה עניינו אותם.
"המהפכה השנייה הייתה צורנית. הורדנו את כמות השיעורים הפרונטליים והכנסנו הרבה יותר סדנאות, לימודים בחברותות, אווירה בית־מדרשית. גם פה המטרה הייתה להפוך את הלימודים ליותר חווייתיים ופחות שינון חומר. זה היה נפלא. השיא היה כשהכרזנו תחרות בין הסטודנטים על יצירת 'מדרש רוק': לקחת שיר כלשהו, עברי או לועזי, ולפרש אותו לאור רעיונות יהודיים. קיבלנו המון מצגות ופרשנו אותם על קירות המבנה של המחלקה, מה שיצר אווירה של הפנינג. קיבלנו, למשל, שלוש הצעות שונות על השיר 'sound of silence' של סיימון וגרפונקל. בסוף זכה אחד הדוקטורנטים, שכתב פרשנות לשיר של לד זפלין על פי הזוהר".
ההתנסות הזו, יחד עם השנתיים של המלחמה, גרמו לרגב להתעניין יותר בפעילות ציבורית: "יש לי רעיונות למחקרים חדשים, אבל אני מודה שהפעילות הציבורית הרבה יותר מושכת אותי עכשיו. זה קשור גם להתנסות החיובית בלימודי היסוד. אני מתייחס לתקופה הזו כאל התקופה החשובה ביותר בחיי, אבל זה מושפע גם מהמלחמה. ראיתי כל כך הרבה אנשים מוסרים את הזמן, האנרגיות, המשאבים, אפילו מסכנים את חייהם, כדי שיהיה טוב יותר במדינה הזו. זה גרם לי לחשוב שגם אני רוצה להתמקד בפעילות למען הכלל. אמנם גם לי היה תפקיד של חברות בכיתת הכוננות ביישוב שלנו, נווה־דניאל, אבל הרגשתי שאני לא רוצה להסתפק בזה".
עד שימצא את התפקיד הציבורי המתאים לו, רגב בכל זאת חושב על המחקר הבא, שיעסוק בתקופת "המרד הגדול" ברומאים. הוא כבר מצוי בעיצומה של הכתיבה, אך מחשש לגניבה אקדמית, או אולי סתם מעין הרע, הוא לא מוכן לחשוף את ההיבט הספציפי של המחקר. כמו קודמיו, גם הוא יכלול כנראה חידושים לא מעטים שימשכו תשומת לב. עם השלמתו יוכל רגב לומר שהצליח לכסות במחקריו את כל תקופת הבית השני ומגזריה: מהצדוקים והחשמונאים, ועד הנוצרים והמורדים.