שואת יהודי בלארוס הייתה מהאכזריות והקטלניות ביותר. לפי חלק מההערכות, לפחות 800 אלף יהודים - שהיוו כ-90% מהקהילה היהודית במדינה - נרצחו בין השנים 1944-1941.
הקהילה היהודית בבלארוס לפני השואה
במהלך המאות ה-19 וה-20, הייתה בלארוס חלק מהאימפריה הרוסית, ולאחר מכן חולקה בין פולין לברית המועצות. ב-1939, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, סיפחה ברית המועצות את מערב בלארוס, והקהילות היהודיות בשני החלקים אוחדו תחת השלטון הסובייטי.
בלארוס הייתה ערש התרבות היהודית-ליטאית ובתחומה פעלו כמה מהישיבות המפורסמות ביותר, כמו וולוז'ין ומיר.
הכי מעניין
הערכות מסוימות מעמידות את מספר היהודים בבלארוס ערב המלחמה על 375 אלף בלבד, אך למעשה הנתון מתבסס על מפקד שנערך ביחס לחלק המזרחי של בלארוס בלבד, ללא 700 אלף היהודים שחיו בחלקה המערבי שנחשב אז לחלק מפולין. לפי הספר "Bringing the dark past to light" (אוניברסיטת נברסקה, 2013), ביוני 1941, ערב פלישת הנאצים למדינה, חיו קרוב ל-1.1 ממיליון יהודים בשטחי בלארוס של היום - אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם באותה תקופה. לפי "יד ושם" חיו במדינה בשעתו קרוב למיליון יהודים.
פלישת גרמניה ושואת יהודי בבלארוס
ב-22 ביוני 1941, פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות במסגרת מבצע ברברוסה וכבשה את מרבית שטחי בלארוס בתוך שבועות בודדים. המנהיגות המקומית נמלטה מבלי להורות על פינוי, מה שהקל על הנאצים לתפוס את רובם המוחלט של התושבים היהודים - בסיועם של מקומיים שהצטרפו למשטרת העזר שהקימו הנאצים במדינות בריה"מ, ה"שוצמאנשאפט".
ב-8 ביולי 1941 פקד ריינהרד היידריך לירות בכל היהודים הזכרים בין הגילאים 15-45 ובאוגוסט החלו לירות גם בילדים, נשים ובמבוגרים. מרבית היהודים שנרצחו בבלארוס נורו בידי גדודי איינזצגרופן וכוחות ביטחון נאציים נוספים.
הגרמנים, בסיוע מתנדבים ליטאים, אוקראינים ולטבים, ביצעו מספר מעשי טבח המוניים ביהודים, בין היתר בברונה-גורה, גרודנו וצ'צ'רסק.
מבצע ברברוסה. | צילום: שאטרסטוק
לפי המוזיאון הצבאי של בלארוס, הנאצים הקימו יותר מ-380 גטאות ברחבי בלארוס, שם אוכלסו היהודים ונדרשו לענוד טלאי צהוב. בין הגדולים שבהם הגטאות במינסק, ברסט-ליטובסק, פינסק, פרוז'ני, ברנוביץ', סלונים, נובוגרודוק, הורדנה, וולקוביסק, נובוגרודוק, בוברויסק, מוגילב, ויטבסק, הליבוקיה, הומל, סלוצק, בוריסוב ופולוטסק. בגטאות סבלו היהודים מתנאים קשים של רעב כבד, צפיפות ודוחק בתת-תנאים שהובילו להתפרצויות מחלות ומגפות וכמובן גם התעללות ורציחות אכזריות מצד השומרים הנאצים.
יהודים רבים נשלחו למחנות עבודה, שם מתו מתשישות, רעב ומחלות. לפי נתוני המוזיאון, הנאצים הקימו למעלה מ-560 מחנות ברחבי מינסק, רובם מחנות ריכוז ועבודה ולצדם גם מחנות השמדה ומחנות מעבר לפני שילוח למחנה השמדה.
מחנות ההשמדה המרכזיים שפעלו בבלארוס היו טרוסטינץ, אזאריצ'י, קרסני-ברג ולופולובו, כאשר מרבית הנרצחים בהם לא היו יהודים. לפי נתוני המוזיאון, 546 אלף בני-אדם נרצחו במחנה ההשמדה טרוסטינץ הסמוך למינסק, מחנה ההשמדה הרביעי באירופה מבחינת כמות הנרצחים בו, כאשר מספר ההערכות לגבי מספר היהודים שנרצחו בו נעות בין 65 אלף ל-200 אלף. למעלה ממחצית אוכלוסייתו של המחנה באזאריצ'י, שבדרום-מזרח בלארוס, הייתה ילדים.
לפי Bringing the dark past to light, נרצחו בבלארוס לפחות 800 אלף יהודים במהלך השואה, בין 88-90% משיעורם.
כאמור, אנשי השוצמאנשאפט סייעו לנאצים וגם מנהיגים בלארוסיים אחדים תמכו בהשמדת היהודים, אך בגדול ניתן לומר שבלארוס לא שיתפה פעולה עם הנאצים. מאידך היא גם לא סייעה ליהודים, ולפי יד ושם היא התאפיינה באדישות כלפי גורלם. דו"חות ששלחו כוחות הכיבוש הגרמניים לפיקוד בברלין נכתב שהמקומיים נמנעים מלהשתתף בפעילות נגד היהודים, זאת בניגוד לאזרחי שכנותיה של בלארוס, המדינות הבלטיות והאוקראיניים. בדו"ח אחד נכתב שהאוכלוסייה ראתה בחיוב את הקמת הגטאות, עבודת הכפייה וצעדי הדיכוי נגד היהודים.
התנגדות יהודית: מרד הגטאות הראשון בשואה
למרות התנאים הקשים, התקיימה התנגדות יהודית בבלארוס. יהודים רבים הצטרפו לפרטיזנים ולחמו נגד הכובש הנאצי. הם ביצעו פעולות חבלה, סייעו בהצלת יהודים, והעבירו מידע לבעלות הברית. ההתנגדות היהודית הייתה חלק משמעותי מהמאבק הכולל נגד גרמניה הנאצית. אחת הפעולות ההירואיות ביותר היו בגטו לחווא.
באזור לחווא התארגנה קבוצת צעירים יהודים ששמעה על הזוועות בגטו לחווא ומעשי הטבח ביהודים באזור. הם התאגדו תחת יצחק רוחצ'ין, ראש תנועת בית"ר המקומית, ופעלו בשיתוף עם היודנראט ובראשו דב-ברל לופטין.
ב-3 בספטמבר 1942 הודיעו הנאצים ללופטין כי הגטו עומד להתחסל והורו להכין את תושביו לגירוש למחנות השמדה. על מנת להבטיח את שיתוף הפעולה של מנהיגי הגטו, הבטיחו לו כי חברי היודנראט וקבוצה נוספת של כ-30 יהודים שאותם יוכל לבחור, יינצלו מהגירוש. לופטין סירב להצעה, ומסר בתגובה "או שכולנו נחיה, או שכולנו נמות".
כאשר נכנסו הגרמנים לגטו, העלה לופטין באש את מפקדת היודנראט, ובכך סימן על פרוץ מרד הגטאות הראשון בשואה. חברי המחתרת תקפו את הגרמנים באמצעות בקבוקי-תבערה, מקלות, סכינים וידיהם החשופות.
המחיר היה יקר. כ-650 יהודים נהרגו בלחימה או באש הלהבות, ועוד כ-500 נלקחו אל בורות ההריגה. כאלף מתושבי הגטו הצליחו לברוח, אך לפי הערכות רובם נתפסו ונרצחו ובתום המלחמה, ב-1945, רק 90 מתושביו נמצאו בין החיים. רוחצ'ין נרצח בזמן שנמלט מהגטו ואילו לופטין הצליח להצטרף ליחידת פרטיזנים, אך נהרג ממוקש בפברואר 1944.
שלוש שנים בדיוק לאחר פלישת הנאצים לבלארוס, ב-22 ביוני 1944, פתח הצבא האדום במבצע בגרטיון, שנועד להשמיד את קבוצת ארמיות מרכז הגרמניות, לכבוש את כל שטח בלארוס ולחדור לתחומי פולין המזרחית. ביולי שוחרר גטו לחווא ובאוגוסט הושלם כיבוש בלארוס בידי הצבא האדום.