הטריק ההלכתי שפגע בפועלים היהודים באירופה

שביתה ממסחר ביום השבת הייתה אתגר מרכזי שניצב לפתחם של בעלי עסקים יהודים במזרח אירופה. אחד הפתרונות ההלכתיים הנפוצים היה הפעלת העסק בשבת, תוך החכרתו לגוי או עשיית שותפות עימו, כך שהגוי או מי מטעמו הפעיל את העסק בשבת וזכה ברווחים שהופקו. אולם המציאות הכלכלית המשתנה בגליציה של המאה ה־19, כאשר הותר ליהודים להחזיק בבעלות על אחוזות וכפרים, הפכה את שמירת השבת בנכסיהם למאתגרת במיוחד, שכן קשה היה למצוא חוכר או שותף אמיתי לנכסים אלו.

אחד הבולטים שבפוסקי גליציה, רבי חיים הלברשטם מצאנז, התיר לבעלי האחוזות לעשות שימוש בשטר מכירה פיקטיבי שבו העסק "נמכר" כביכול לגוי למשך יום השבת, והוא נדרש לשלם את תמורתו עם צאתה. מאחר שהתמורה לא שולמה – כפי שהיה ברור לשני הצדדים מלכתחילה – בטלה המכירה והנכס חזר לבעלות היהודי, באופן שמזכיר כמובן את מכירת החמץ הנהוגה עד ימינו. בדרך זו, עבודת השבת באחוזה או בכפר התקיימה בהיתר, שכן במהלך יום המנוחה הם היו כביכול בבעלות הגוי. הרבי מצאנז נימק את ההיתר הדחוק בכך שבלעדיו יעברו בעלי האחוזות על איסורי תורה. גם ברוסיה התירו זאת למי שהחזיק בבעלותו מפעלים ומזקקות או חכר אחוזות, מתוך הבנה שהחלופה היא חילול שבת המוני. מנגד, היו פוסקים שהתנגדו לשימוש בשטר המכירה, מחשש שהדבר יהפוך את השבת ליום מסחר רגיל.

ואכן, לא רק בעלי אחוזות גדולות השתמשו בהיתר המכירה הפיקטיבי, וגם סוחרים רגילים החלו להזדקק לו. כך, הרב יצחק יהודה שמלקיש נשאל האם אדם שמספק בשר לצבא יכול למכור את עסקו לנוכרי ליום השבת, כדי לאפשר אספקת בשר סדירה במשך כל ימי השבוע. הוא הסתייג מכך והתיר זאת רק במקום צורך גדול, ותוך שימוש במנגנון אמיתי של שותפות. אולם לדבריו, בעירו פשמישל כבר נהגו מוכרי הבשר להשתמש בשטר מכירה, מה שגרם לסוחרים נוספים לפתוח את חנויותיהם תוך שימוש באותה תחבולה. אמנם, הוא מודה, הדבר הביא להתפשטות הזלזול בשבת, אך "בעוונותינו הרבים כבר נהגו להתיר, ולא אוכל לאסור עליהם". כלומר, הציבור הוא שקבע למעשה את המציאות בשטח, ופסיקתו נועדה להפחית במידת האפשר את חומרת האיסורים שיופרו.

הרב יצחק מלצן, מאנשי תנועת המוסר בליטא, גילה סובלנות פחותה למציאות הזו, ויצא בחריפות נגד השימוש הרווח בשטר מכירה. לדבריו, ההיתר המקורי שניתן לבעלי פונדקים, הותנה בכך שהשותף או החוכר הגוי יזכו ברווחים שהופקו בשבת. ואולם עם הזמן, גם בעלי חנויות החלו להסתמך על ההיתר, והם עושים זאת באופן שבו המכירה לגוי נעשית באופן פיקטיבי והבעלים היהודי גורף לכיסו את רווחי השבת, מה שמביא לזלזול מוחלט בקדושת היום ובאיסוריו: "ואם גם במקומות הכשרים לא נעשה סייג וגדר, חס ושלום תפוג תורה חלילה... ואוי לאותן המחללים שבת בפרהסיא על פי היתר".

גם בברזין שבליטא נאבקו בשימוש בשטר המכירה, שהיה נפוץ במיוחד בעסקי האלכוהול: נכבדי העיר הורו לבעלי חנויות לממכר משקאות חריפים לחדול ממכירתם בשבת על ידי גוי, באומרם שהדבר דומה למכירת מזון, שבוודאי לא יעלה על הדעת להתירה בשבת. מי שסייע באחד המקרים להתנגדות הרבנים, היה המושל הרוסי של צ'רניגוב: עיתון אנטישמי שסיפר לקוראיו "כיצד ניתן להתמודד עם סובייקטים ערמומיים כמו הז'ידים שלנו", דיווח כי המסחר בחנויות המשקאות של יהודי העיר נמשך בשבת כרגיל, באמצעות שימוש בשטר מכירה. אולם לאחר שהמושל שאל את הרב האם הדבר מותר לפי ההלכה ונענה בשלילה, הוא הורה למשטרה לוודא שהחנויות תיסגרנה בשבת.

עיכבו את קריאת התורה

לא הייתה זו תופעה נדירה. בראשית המאה העשרים דווח כי בעלי חנויות בעיירה באזור קייב השתמשו בשטר מכירה כדי לפותחן בשבת, ובשלב מסוים החלו לוותר גם על כך ולמכור באמצעות צעירים יהודים שאינם שומרי מצוות; בעל חנות באוטווצק שליד וורשה פתח את חנותו בשבת בהסתמכו על שטר מכירה, ובפולמוס ציבורי שהתעורר בוורשה לאחר שדוכן לממכר גזוז שפעל בשבת נרגם באבנים, הוטלה האשמה על בעל הדוכן. נאמר כי הוא אשם בהתרחשויות, משום שלא עשה שימוש בשטר מכירה ולא העמיד גוי שימכור במקומו. בעל הדוכן טען להגנתו שהרבנות מסרבת לאשר שימוש בשטרות מכירה עבור דוכני גזוז. היו אף מי שבנו את ביתם בעזרת פועלים שאינם יהודים ו"מכרו" אותו לגוי בשבת, כדי להמשיך ולבנותו גם אז. הרב שלמה הלר, שדן בתופעה זו, יצא כנגדה בתקיפות ואמר שהערמה כזו אינה מועילה.

בפולין היו תעשיינים יהודים רבים. חלקם שמרו על מפעליהם סגורים בשבת, חלקם חיללו אותה, והיו כאלו שהחלו בראשית המאה העשרים להשתמש ב"שטר מכירה". הדבר הציב אתגר משמעותי בפני הפועלים היהודים - שמצבם לא היה מזהיר גם קודם לכן. תעשיינים פולנים נטו שלא להעסיקם, וגם תעשיינים יהודים הסתייגו מכך, משום שהפועל היהודי נתפס כפחות מיומן, חזק וממושמע ממתחרהו הפולני; היו שחששו מהתעוררות סכסוכים בינם ובין הפועלים הפולנים, והיו שפחדו מהאקטיביזם הפוליטי שאפיין את הפועלים היהודים שנטו לסוציאליזם. ככל שהתפשט השימוש בשטר המכירה, גם אלה שבכל זאת העסיקו יהודים, החלו לפטר אותם, כדי שלא לגרום להם לחלל שבת במפעל. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה אנו שומעים על חסידים בעלי מפעלי טקסטיל בוורשה ובביאליסטוק, שפיטרו את פועליהם היהודים לאחר שהחלו להשתמש בשטר מכירה. גם בין שתי המלחמות נהגו כך, לדוגמה, בעלי מנסרות בגרודנו ובסמבור, ובעל מפעל באוזורקוב.

הפועלים שומרי המצוות נקלעו למלכוד: הפולנים לא רצו להעסיקם, יהודים מחללי שבת דרשו מהם לעבוד בשבת, ורבים מהתעשיינים שומרי המצוות החלו להפעיל את מפעליהם בשבת בעזרת שטר מכירה ולפיכך פיטרו אותם. מטבע הדברים, הפועלים החלו למחות. חברי ארגון "צעירי אגודת ישראל", שהתפללו בשטיבל של גור בעיירה זגירז' – יחד עם התעשיינים שסירבו להעסיקם – עיכבו בשל כך את קריאת התורה בשבת, מתוך ציפייה להירתמות שאר המתפללים לעזרתם, אך הדבר לא קרה. בקאליש נחל עיכוב הקריאה בתורה הצלחה רבה יותר, ויו"ר אגודת ישראל בעיר התחייב שלא להפעיל את המפעל שלו בשבת.

המחאות נשמעו לא רק בשטיבלך. הרב איידלברג מפלוצק יצא נגד התעשיינים המפטרים יהודים כדי להעסיק נוכרים, והרב מיכל יצחק סבא מוורניאן קבע שהם מביאים להרס התורה, שכן החרם שהם מטילים בפועל על הפועלים היהודים, דוחף אותם לזרועות מפלגות השמאל. בנוסף, היו רבנים שהסתייגו מעצם השימוש בהסדר "שטר המכירה", אם כי לא מדובר בדמויות בעלות משקל. כך, רבה של דורפט השווה בין השימוש בשטר ובין בדיקת סירכא בריאותיו של חזיר שנשחט בשחיטה כשרה, ואילו רבה של סובאלק התנגד לכך שתעשיינים "פרומערס" ייפטרו משמירת שבת באמצעות הערמה שכזו. הרב דוד שמרלר אמר שלא ייתכן שפועלים ירעבו לפת לחם בשל היותם שומרי שבת, שעה שתעשיינים יורשו להשתמש בהערמה הלכתית רק כדי להגדיל את הונם בעוד כמה אלפי זלוטי. הוא הוסיף ואמר שההיתר – הדחוק מלכתחילה – אינו תקף משעה שהתברר כי הוא פוגע בפרנסת הפועלים, שכן מתן עבודה ליהודי הוא בגדר צדקה מדאורייתא, ואין להימנע מלקיימה בעזרת שימוש בהערמה.

חזקים על חלשים

מי שהובילו את המאבק נגד שטרות המכירה היו "פועלי אגודת ישראל", שרבים מחבריהם מצאו את עצמם מחוסרי עבודה בגללם. הם איימו כי יפסיקו לתמוך באגודת ישראל, ויצאו נגד "התעשיינים היהודים האדוקים (ש)פשוט זורקים ממפעליהם את העובדים הדתיים, שכן הם לא יכולים לעבוד בשבת, ובמקומם מביאים עובדים נוצרים, ועל בסיס שטר מכירה מפעילים את המפעל בשבת". בכנסייה הגדולה של אגודת ישראל הציגו אנשיהם את האבסורד במצב הקיים, כאשר "אתה יכול לראות בליל שבת יהודי לבוש בבגדי שבת וחובש שטריימל, המזרז בתקיפות את בעלי הדוכנים העניים ואת הסוחרים, ודורש מהם לסגור את עמדות המכירה שלהם משום שהשבת מתקרבת, ובאותה העת עובדות המכונות בבית החרושת שלו במשך כל השבת". ביטאונם ערער גם על בסיס ההיתר ההלכתי המאפשר לתעשיינים להשתמש בשטרות מכירה. נטען שם שהרב יחזקאל הלברשטם, בנו הבכור של הרבי מצאנז, אמר כי אביו ביקש ממנו לפני מותו לבטל את כל שטרות המכירה, שכן הוא לא התיר לעשות בהם שימוש לשם הפעלת בתי חרושת.

הפועלים זכו לסיוע בלתי צפוי מצד יעקב רוזנהיים מגרמניה, נשיא אגודת ישראל העולמית, שנרעש לשמע מקרה שבו תעשיינים חסידים בלודז' פיטרו פועל משום שסירב לעבוד ביום כיפור. בטור שכתב רוזנהיים בביטאון התנועה בפולין הוא קרא לתעשיינים ולסוחרים שלא להזדקק לשטרות המכירה ולסגור את עסקיהם בשבת. לדבריו, זו הייתה מדיניותו של הרב שמשון רפאל הירש, שאסר אפילו על פתיחת עסק בהסתמך על שותפות אמיתית עם גוי.

למרות הפגיעה הקשה בפועלים שומרי המצוות, לא הייתה כל דמות רבנית בולטת בפולין שיצאה נגד השימוש בשטרות המכירה, ובשנת 1922 אף נאמר בכינוס של אגודת ישראל שאין להתייחס לסוגיה זו, שכן היא נתונה להחלטתם של גדולי התורה. הרבי מרדזין אמנם הבטיח ל"פועלי אגודת ישראל" בשנת 1928 כי יפעל לביטול הענקת שטרות מכירה למי שאינם מעסיקים יהודים, וכעבור שנה יצאה קריאה ברוח זו מאסיפת רבני פולין. אולם גדולי אדמו"רי פולין ורבניה – שעמדו בראש ההנהגה הרוחנית של אגודת ישראל – לא עשו דבר כדי ליישם זאת. גם קריאה נואשת לעזרה שהפנו פועלי אגודת ישראל למועצת גדולי התורה, לא הובילה לשינוי.

גם מנהיגיה הפוליטיים של אגודת ישראל לא עשו דבר כדי להגן על האינטרסים של הפועלים היהודים, ולא נמנעו מלהשתמש בעצמם בשטר מכירה למטרות שונות ומשונות. כך, נטען כי משולם קמינר, אחד מראשי אגודת ישראל בוורשה, דחק בפועלים לעבוד בשבת כדי להשלים את שיפוצו של מבנה קהילתי – שטקס החנוכה שלו עמד להיערך מיד לאחר השבת – על סמך שימוש בשטר מכירה. בתלונה של פועלי אגודת ישראל' שהוגשה בעניין למועצת גדולי התורה נאמר כי בין הפועלים שנדרשו לעבוד בשבת היו יהודים, וכי "שטר מכירה" שימש גם כדי להתיר עבודות שיפוץ בשבת בסניף אגודת ישראל בוורשה. שימוש בהערמה דומה נעשה גם בידי אגודת ישראל בלודז', שלשם מימוש תחבולה פוליטית השאירה באופן חד־פעמי את משרדי הקהילה פתוחים בשבת, והושיבה בהם גוי שיעניק שירות לבאים בשעריה.

מול שתיקת ההנהגה הרבנית ביחס לשימוש בשטר המכירה בידי חסידים עשירים, בולטת פעלתנות המאבק הרבני נגד יצרנים וסוחרים קטנים שנעזרו באותה תחבולה. למשל, קצב וַרשאי השתמש בהיתר מכירה כדי להפעיל את האטליז שלו בשבת ולמכור במהלכה בשר טרף לפולנים, אך רבנות ורשה הורתה לשים קץ לדבר; בלודז' פורסמו שמותיהם של סוחרים ויצרני ממתקים ושתייה שפעלו בשבת, ונקבע שאין תוקף לשטרות המכירה שהם מציגים; בקיילצה אסרה הרבנות על בעל מסעדה למכור משקאות חריפים באמצעות שטר מכירה; והרבנויות בוורשה ובשדליץ יצאו בחריפות נגד האופים העובדים בשבת, והודיעו כי אין כל תוקף לשטרי המכירה שהם מציגים.

היה היגיון רב בהתנגדות לשימוש הרחב בשטר המכירה, שעשוי היה להפוך את השבת ליום עבודה רגיל. אולם נחרצות המאבק בסוחרים ובבעלי מלאכה קטנים, מאירה באור בלתי מחמיא את הסלחנות שנקטו מנהיגיה האורתודוקסיה בפולין כלפי תעשיינים עשירים שעשו שימוש באותה תחבולה, ובכך גדעו את מטה לחמם של אלפי פועלים עניים ושומרי מצוות.

האם ניתן למתוח קו בין דפוס התנהגות זה ובין העמדה החרדית הנוכחית בנושא הגיוס? לקוראים פתרונים.