הפגישה הלא ידועה של קסטנר עם הסגן של אייכמן

האובססיה של ד"ר אילה נדיבי לפרשת קסטנר צמחה מטראומה משפחתית. שני הוריה היו שורדי שואה מהונגריה, ניצולים יחידים ממשפחותיהם. לסיפור ההשמדה של יהדות אירופה היא נחשפה לראשונה בגיל 13, בטקס בבית הספר. כשחזרה הביתה, סיפרה לאמה על מה ששמעה בטקס, ותוך כדי שיחה אמרה לה "הלכתם כצאן לטבח". האם בתגובה פרצה בבכי מר וממושך. לאחר שהצליחה להתאושש, אמרה לבתה: "לא כצאן לטבח. היינו במצבים קשים מאוד". אילה הצעירה אמרה לעצמה כבר אז שבבוא היום תלמד לעומק את קורות התקופה ההיא. לימים, כשראתה בתיאטרון הקאמרי את המחזה שכתב מוטי לרנר על משפטו של ישראל קסטנר, החליטה להתחקות אחר הפרשה.

וכך, כשהיא כבר כמעט בת 40, זמן קצר אחרי שבתה הבכורה (יש לה שבעה ילדים) התגייסה לצה"ל, נרשמה נדיבי ללימודי תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה. העבודה שכתבה לקבלת התואר עסקה במשה קראוס, שהיה ראש "המשרד הארצישראלי" בבודפשט - גוף שהיה שלוחה של ההסתדרות הציונית, ועסק בהבאת עולים לארץ. בהמשך, בדוקטורט שלה, התמקדה בהשוואה בין קראוס לקסטנר, שני אישים שגילמו לשיטתה שתי תפיסות הצלה הפוכות. בשעה שקסטנר התמקד במשא ומתן ישיר עם הגרמנים, והצליח לחלץ מהונגריה רכבת אחת ובה כ־1,700 יהודים "מיוחסים", קראוס פעל דרך השגרירויות הזרות, בעיקר זו של שווייץ, והצליח להשיג 40 אלף אישורי אזרחות אמיתיים ומזויפים. האישורים האלה, שהגנו על מחזיקיהם מפני גזרות הנאצים, חולקו בידי קראוס לכל דורש, בלי קריטריונים ופרוטקציות. 40 אלף היהודים הללו לא הצליחו אומנם לצאת מהונגריה בימי המלחמה, אבל זכו למקלט בטוח יחסית ב־72 בתי מחסה שהממשלה הפשיסטית ההונגרית נמנעה מלפגוע בהם.

גם לאחר שכתבה את הדוקטורט, ואף פרסמה ספר בעקבותיו ("בין קראוס לקסטנר", הוצאת כרמל 2014), הרגישה נדיבי שעדיין לא השלימה את צלילתה לעומק הפרשה. היא המשיכה לחקור את מעשיו של קסטנר, גילתה עובדות שלא היו ידועות, ולטענתה גם נתקלה בניסיונות הסתרה תמוהים. ממצאיה התפרסמו לאחרונה בספר שכותרתו הנוקבת אומרת הכול: "רכבת קסטנר – על השקר והבגידה" (הוצאת כרמל).

לפי נדיבי, ישראל קסטנר היה מודע למזימתם של הנאצים לחסל את יהדות הונגריה בשלב מוקדם בהרבה משנטען עד כה – ובכל זאת לא ניסה להזהיר את היהודים מפניהם. "יותר מזה: קסטנר ניסה לפגוע בפעילותו של משה קראוס", היא אומרת. "בשלב מסוים הוא הודיע לאנשי ועדת ההצלה של הסוכנות היהודית בז'נבה שהמשרד הארצישראלי בבודפשט נסגר. זה היה שקר גמור. קסטנר היה יכול להרשות לעצמו את השקר הזה משום שכל התקשורת של המשרד הארצישראלי עם העולם החיצון עברה דרכו. ברגע שקסטנר הפסיק להעביר את המכתבים והדו"חות של קראוס, הסיפור על סגירת המשרד היה יכול להישמע אמיתי. רק לאחר מכן הצליח קראוס לחדש באופן עצמאי את הקשר שלו עם העולם. משום מה, אף אחד לא שאל איך המשרד 'הסגור' נפתח פתאום מחדש".

המאשים הפך לנאשם

כדי להצביע על החידושים בספר, ראוי להביא קודם תקציר של פרשת ישראל קסטנר, האיש שדמותו ומעשיו שנויים במחלוקת גם קרוב לשבעים שנה אחרי הירצחו. סיפור רציחתם של יהודי הונגריה טרגי במיוחד, משום שהקהילה הענקית הזאת, שמנתה כ־800 אלף יהודים בערב השואה והייתה אחת הגדולות במערב אירופה, לא הייתה רחוקה מלשרוד את מלחמת העולם השנייה כמעט ללא פגע. דווקא מכיוון שהמשטר הפאשיסטי בהונגריה היה בעל בריתם של הגרמנים, הללו לא כבשו את המדינה, ואפשרו לממשלה בבודפשט לנהוג ביהודים כרצונה. המשטר היה אומנם עוין ליהודים, ואף החיל עליהם את חוקי נירנברג, אבל לא פעל לשלח אותם להשמדה המונית, כפי שעשו שלטונות הכיבוש הגרמניים ברוב ארצות אירופה האחרות. התפנית אירעה לקראת סוף המלחמה: כשההונגרים כבר חשו שגרמניה הנאצית עומדת לנחול תבוסה, הם הפכו את עורם והחלו לשתף פעולה עם בעלות הברית. בעקבות זאת פלשו הגרמנים להונגריה במרץ 1944, השתלטו על המדינה והחלו בהכנות להשמדת הקהילה היהודית.

ד"ר אילה נדיבי: "בשלב מסוים קסטנר הודיע לאנשי ועדת ההצלה של הסוכנות היהודית בז'נבה שהמשרד הארצישראלי בבודפשט נסגר. זה היה שקר גמור, אבל קסטנר היה יכול להרשות לעצמו לשקר כי  התקשורת של המשרד הארצישראלי עם העולם החיצון עברה דרכו. ברגע שקסטנר הפסיק להעביר את המכתבים והדו"חות של קראוס, הסיפור על סגירת המשרד היה יכול להישמע אמיתי"

ראשי הקהילה ניסו למנוע את רוע הגזירה. שניים מהם, ד"ר ישראל קסטנר ועוזרו יואל ברנד, ניהלו משא ומתן ישיר עם אדולף אייכמן - האיש שמונה לרכז את פרויקט החיסול של יהדות הונגריה, בעקבות הצלחותיו המוכחות בזירות אחרות. בשיחות האלה העלה אייכמן את ההצעה שכונתה לימים "משאיות תמורת דם": מיליון יהודי הונגריה (מספרם על פי חוקי הגזע הנאציים) יישארו בחיים, ובתמורה יקבלו הגרמנים מבעלות הברית 10,000 משאיות מלאות סחורה. בהמשך חייו גימד אייכמן את הצעתו וטען שדיבר על 30 אלף יהודים בלבד תמורת אותו מספר משאיות.

קסטנר מצידו ביקש מאייכמן "הוכחת רצינות" בדמות רכבת אחת עמוסה ביהודים שתיסע ליעד בטוח, מחוץ להונגריה. הבכיר הנאצי הסכים. אישורים חולקו, וכ־1,700 בני האליטה של יהדות הונגריה מכל המחנות, מחברי השומר הצעיר ועד חסידי סאטמר, עלו ל"רכבת קסטנר". בין אלה היו כ־400 מתושבי קלוז', עירו של קסטנר, ובהם כל בני משפחתו. הגרמנים עוד עיכבו אותם במעברי הגבול, התעללו בהם ואף שלחו אותם למחנה ברגן־בלזן, אך לבסוף הועברו כמעט כולם לשווייץ וחייהם ניצלו.

ברנד יצא בינתיים לארץ ישראל כדי להעלות את העסקה בפני הבריטים, אך נעצר עוד בחלב שבסוריה. לבריטים לא הייתה שום כוונה להעביר סיוע לגרמנים ההולכים ונחלשים, והם לא ניהלו איתם או עם ברנד שום משא ומתן על עסקה. לו היו מעמידים פנים לפחות שהם מוכנים לדון בנושא, ייתכן שפעולתה של מכונת ההשמדה הייתה מתעכבת מעט, ויותר יהודים היו מצליחים להגיע בחיים ליום השחרור. במקום זאת החזיקו הבריטים את ברנד במעצר בקהיר במשך שבועות ארוכים, כשאיש אינו יודע היכן הוא. גורלה של יהדות הונגריה נחרץ. בתוך שמונה שבועות גורשו לאושוויץ יותר מ־440 אלף איש, ובסך הכול הושמדו בהונגריה כ־600 אלף יהודים.

שמונה שנים אחר כך הופץ כאן בארץ עלון שהאשים את קסטנר בהפקרת יהודי הונגריה למותם. על הפרסום היה חתום מלכיאל גרינוולד, ניצול שואה יליד הונגריה. לטענתו, קסטנר נמנע מלהזהיר את היהודים מפני ההשמדה הצפויה להם, ובתמורה לשתיקתו נכללו מקורביו ברכבת המיוחסים. אחת ההוכחות לעסקה הסודית  של קסטנר עם בכירי הנאצים הייתה התייצבותו במשפטי נירנברג כדי להעיד לטובתו של קורט בכר, ראש המחלקה הכלכלית של האס־אס שהיה אחראי על ביזת הרכוש היהודי בכל רחבי אירופה. אייכמן עצמו, כידוע, ברח לארגנטינה ולא הועמד לדין בנירנברג, אלא רק כעבור כמה שנים, בירושלים.

בראשית ימי המדינה היה קסטנר פוליטיקאי עולה: הוא היה מועמד לכנסת (במקום ה־59 ברשימת מפא"י, מפלגת השלטון, בבחירות לאספה המכוננת ב־1949, ובמקום ה־53 בבחירות לכנסת השנייה ב־1951), וב־1952, בעת שגרינוולד הפיץ את עלונו, היה דוברו של השר ד"ר דב יוסף במשרד המסחר והתעשייה. היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן החליט שהמדינה אינה יכולה לעבור בשתיקה על האשמה חמורה כל כך כלפי פקיד בכיר, והגיש נגד גרינוולד כתב אישום פלילי בגין הוצאת דיבה. במשפט שהתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים שכר גרינוולד כסנגורו את עו"ד שמואל תמיר, לימים שר המשפטים בממשלת בגין הראשונה. תמיר, יוצא אצ"ל ואיש ימין מובהק, שש על ההזדמנות להתנצח עם שנואי נפשו ממפא"י. בתוך זמן קצר הצליח להפוך את תביעת הדיבה נגד גרינוולד ל"משפט קסטנר", ואת קסטנר עצמו לנאשם – לא פורמלית, אך בתפיסה הציבורית של הפרשה.

בהכרעת הדין זוכה גרינוולד מרוב טענות הדיבה, והשופט בנימין הלוי, נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, אף כתב ש"קסטנר מכר את נפשו לשטן". קסטנר והמדינה ערערו לבית המשפט העליון, וזה הפך ברוב קולות את הכרעת הדין. קסטנר טוהר מההאשמות שהופנו נגדו, למעט הטענה כי הִציל באמצעות שקר את קורט בכר מעונש מוות, ואילו גרינוולד הורשע בהוצאת דיבה ונידון לשנת מאסר על תנאי. אבל שיאה של הפרשה הגיע עוד לפני תום ההליך המשפטי: שלושה פעילי ימין ארבו לקסטנר ליד ביתו בלב העיר תל־אביב, וירו בו למוות. השלושה נתפסו, עמדו למשפט ונידונו למאסר עולם - אבל באופן מעורר תמיהה הם קיבלו חנינה כעבור שנים ספורות מהנשיא השלישי זלמן שזר. בן־גוריון בכבודו ובעצמו ביקש מאלמנתו של קסטנר להסכים לשחרור המוקדם.

הוויכוח בעניין קסטנר נמשך עד היום. רבים טוענים בזכות מעשי ההצלה שלו, גם ברכבת ההצלה וגם בסוף המלחמה, באפריל 1945, כשהגיע למחנות הריכוז ברגן־בלזן, מאוטהאוזן וטרזיינשטט בלוויית קצינים גרמנים וסייע להעביר את הוראותיו של היינריך הימלר בעניין שחרור אסירי המחנות. מעבר לכך הם מציינים שאי אפשר לשפוט את האנשים שפעלו בתנאים הקשים של אז, וניסו למצוא דרכים לחלץ מהתופת כל מי שאפשר. אחרים בטוחים שקסטנר הוא הבוגד הגדול ביותר שיצא מתוך העם היהודי בימי השואה, אדם שהתחבב על אייכמן ואפשר לו להוציא לפועל את מזימת ההשמדה.

פרופ' דינה פורת: "בסוף המלחמה קסטנר הסתובב עם קורט בכר במחנות הריכוז, והם הצילו רבבות יהודים. זו אחת הסיבות לעדות של קסטנר לטובת בכר בנירנברג. והייתה סיבה נוספת: הסוכנות היהודית שלחה אותו להעיד בתקווה שבכר יגלה בתמורה לכך היכן החביאו הנאצים את האוצרות שבזזו"

אגב, לימים זכיתי להיות העיתונאי הראשון שהצליח לראיין את ראש חוליית המתנקשים, זאב אקשטיין, אחרי ששמר על שתיקה במשך שנים ארוכות. לשאלתי אם היה חוזר על המעשה, השיב אקשטיין בחדות: "לא רק שהייתי חוזר על כך, אלא שלא הייתי מעניק לקסטנר סוף מכובד על ידי כדורי אקדח, אלא מטביע אותו בחבית מלאה צואה".

שני מיליונים תמורת שישה

נדיבי עומדת בצד המקטרגים. לדעתה, בגידתו ושקריו של קסטנר היו חמורים בהרבה משיוחס לו. הגילוי המרכזי שלה בספרה החדש הוא אירוע שנשמט עד כה ממחקריהם של כל ההיסטוריונים: עוד ביוני 1943, תשעה חודשים לפני כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, נפגשו קסטנר וברנד עם דיטר ויסליצני, סגנו של אייכמן; פגישה שקסטנר לא דיווח עליה מעולם. המידע הזה, אומרת נדיבי, היה גלוי כל השנים, אך איש לא הבחין בו. הדברים מופיעים בתמליל העדות שמסר ברנד בשבתו בכלא הבריטי לנציגי ועד פליטי המלחמה – גוף שהקים הממשל האמריקני בעקבות הביקורת הקשה על אדישותו להשמדת יהודי אירופה והימנעותו מעזרה לניצולים. "תמליל העדות מופיע הן בארכיון הוועד שנמצא בארה"ב, והן בארכיון הבריטי הלאומי", אומרת נדיבי. "יתר על כן: פרופ' יהודה באואר (מבכירי חוקרי השואה בעולם – י"ש) מצטט את העדות הזאת בהקשר אחר. כלומר, הוא הכיר את המסמך. אז מדוע לא הזכיר בכתיבתו גם את הפרט החשוב הזה?"

בפגישה ההיא, שנערכה כנראה על אדמת הונגריה, הציעו קסטנר וברנד לוויסליצני הצעה דומה לזו שכבר קיבל מוועדת ההצלה של יהודי סלובקיה. באוקטובר 1942 הצליחו יהודי סלובקיה לגרום לגרמנים להפסיק את הגירושים לאושוויץ בתמורה לשוחד כספי (הגירוש חודש רק באוגוסט 1944, בעקבות מרד של הסלובקים). לאחר מכן הציע להם הרב מיכאל ויסמנדל, ראש ועדת ההצלה בסלובקיה, לעצור את השמדת היהודים באירופה כולה תמורת 2 מיליוני דולרים, סכום נכבד אז. לימים כונתה ההצעה "תוכנית אירופה".

קסטנר וברנד, שידעו על יוזמת ויסמנדל, העלו הצעה דומה גם מצידם, אך המשא ומתן לא הבשיל מעולם שכן איש לא היה מוכן לתת להיטלר את הסכום הזה. כשהגרמנים פלשו להונגריה, ההצעה המרשימה כבר לא הועלתה מחדש, ודובר רק על הצלה מיידית של קבוצות קטנות יחסית: תחילה על 600 יהודים שאישורי העלייה שלהם לארץ הגיעו לבודפשט שלושה ימים לפני הכיבוש הגרמני, ובהמשך הצליח כאמור קסטנר לשכנע את אייכמן להגדיל את המספר, ולאפשר לרכבת של 1,700 איש לצאת מהמדינה כצעד לקראת העסקה הגדולה.

נדיבי: "השיחה עם ויסליצני התקיימה ביוני 1943. לפי העדות של קסטנר עצמו, הוא התמנה לחבר ועדת ההצלה של יהודי הונגריה רק ביולי 1943, חודש אחר כך. במשפט הדיבה טען קסטנר כי היה ממייסדי ועדת ההצלה, וכי בפועל עמד בראשה; מכתבים שהועלמו מבית המשפט מגלים כי הצטרף לוועדה בשלב מאוחר יותר. כלומר, ביוני הוא פעל ללא שום מעמד רשמי או סמכות מטעם יהודי הונגריה. אבל השאלה העיקרית קשה יותר: אם קסטנר ידע על תוכניות הפלישה של הגרמנים תשעה חודשים לפני שמומשו, מדוע לא הזהיר את יהדות הונגריה? מדוע לא שלח שליחים לכל רחבי המדינה כדי להתריע בפני הקהילות? אפילו בעיר המוצא שלו, קלוז', הוא ביקר פעמיים בחודשים ההם, אבל לא סיפר על כוונות הנאצים".

לפי הידוע, שליחי תנועות הנוער הציוניות דווקא יצאו לכל רחבי הונגריה כדי להזהיר את היהודים, אבל נתקלו בחוסר אמון.

"זה נכון, אבל השליחים הגיעו אחרי שגירוש יהודי הונגריה החל, ואז כבר לא היה אפשר לעשות הרבה. אילו הוזהרו היהודים תשעה חודשים לפני הפלישה, רבים מהם היו יכולים לברוח לארצות אחרות או להסתתר בהונגריה, וכך להינצל".

רוצח שתול

נדיבי מעלה "סעיפי אישום" רבים נוספים נגד קסטנר. חלקם כבר נשמעו בעבר, כמו סוגיית העדות שנתן בנירנברג לטובת קורט בכר - לאחר מכן התברר שהעיד גם לטובת ויסליצני - אבל יש גם חדשים. בין השאר היא מציגה כאמור את ניסיונותיו לפגוע בפעילות של קראוס, שדווקא הפכה למפעל הצלה משגשג.

ד"ר נדב קפלן: "בהוראתו של יעקב חרותי, ראש המחתרת שרצחה את קסטנר, הרכב שנגנב לצורך ההתנקשות הוחזר לבעליו, כשבתוכו האקדח. חרותי נעצר בליל הרצח, אבל שוחרר כעבור זמן קצר. להערכתי, היה דיל בינו ובין שב"כ: הוא ידאג לחיסול קסטנר, ובתמורה לא יועמד לדין על כלל פעילות המחתרת שלו. שב"כ לא משחרר גם היום את התיקים הנוגעים לפרשה"

מלבד טענות היסטוריות נגד קסטנר, נדיבי מעלה גם טענות עכשוויות נגד ארכיונים שמבקשים לדבריה למנוע נגישות חופשית למסמכים חשובים בפרשה הזאת. "כשהתחלתי לחקור את הנושא, הלכתי קודם כול לארכיון יד ושם. לתדהמתי התברר לי שפרוטוקול משפט קסטנר לא נמצא שם, למעט פסק הדין של בית המשפט העליון, שהיה על מדף פתוח בחדר החוקרים. המשכתי לארכיון המדינה, ושם מצאתי את פרוטוקול המשפט, אבל גם בו חסרו כמה חלקים. הדבר המוזר הוא שאחרי פרסום ספרי הראשון, שכלל ביקורת על היעדרות הפרוטוקול מהארכיון, המסמך הופיע שם על מסך המחשב - אך רק בעלי אישור היו יכולים לעיין בו. הוא נמצא במיקרופילם, בלתי ממוין וללא סדר כרונולוגי. לאחר מאמצים הצלחתי להשיג מארכיון המדינה את כל הקישורים לקריאת המסמכים לצורך כתיבת הספר הנוכחי, וזמן קצר לאחר צאתו של הספר לאור גיליתי להפתעתי שהקישורים הושבתו. רק בזכות פסק דין של שופט שקיבל את בקשתי, זכיתי לאחרונה לצלם בבית המשפט המחוזי בירושלים חומר ספציפי, שביקשתי מראש, מתוך הפרוטוקול.

"ידוע לי שנכד של אחד העדים ב'משפט קסטנר' רצה לקרוא בארכיון יד ושם את העדות של סבא שלו, ומכיוון שאיננו חוקר מקצועי הוא לא קיבל אישור לכך. במקרה אחר, ד"ר נדב קפלן, היסטוריון ואיש חיל האוויר לשעבר, החליט לערוך חקירה עצמאית על הפרשה. הוא ביקש לקבל את תיקי החקירה של השב"כ בעניין הרצח - וסורב, אף שעברו מאז עשרות שנים וכל המעורבים אינם בין החיים. גם עתירה לבג"ץ בעניין הזה לא הועילה. בקיצור, יש מאמץ שיטתי להסתיר חומרים חשובים שנוגעים לפרשת קסטנר".

לפני כשנתיים פרסם ד"ר קפלן ספר שכתב בעקבות מחקרו ("מדוע נרצח קסטנר", הוצאת סטימצקי). "כשהגשתי את הבקשה הראשונית לפרסום החומרים, הייתי בטוח שאחרי שנים רבות כל כך לא תהיה בעיה, אבל בשב"כ סירבו לכל בקשותיי", הוא מספר לנו. "הגשתי עתירה, ושופטי בג"ץ בראשות הנשיאה דאז אסתר חיות ביקשו להפנות שאלות לנציגי שב"כ ללא נוכחותי. בסופו של דבר הם הסכימו עם עמדת שב"כ, למעט חמישה מסמכים לא חשובים במיוחד שכבר היו בידי.

"החלטתי להפעיל צוות חוקרים עצמאי, ובאמצעות הפרוטוקול של משפט הרצח, שנמצא בארכיון בית המשפט המחוזי בתל־אביב, הם איתרו את כל תיקי החקירה. מהתיקים האלה, בצירוף פרסום של ארכיון המדינה משנת 2015 שחשף מסמכים הנוגעים לרצח קסטנר, עולים כמה דברים מוזרים. קודם כול, מתברר שהרצח היה יוזמה של מחתרת ימנית בראשות שני יוצאי לח"י, יעקב חרותי ויוסף מנקס. מנקס היה אחד משלושת הנאשמים ברצח (הוא זה שסיפק את האקדח לאקשטיין – י"ש), ואילו חרותי נעצר כעבור שבוע, אבל מעולם לא הועמד לדין על חלקו בהתנקשות. שישה ימים אחרי הרצח הופיע בישיבת הממשלה איסר הראל, שהיה אז הממונה על המוסד ועל שב"כ גם יחד, וסיפר שהמחתרת הזאת הייתה על הכוונת של שב"כ כל הזמן. אקשטיין עצמו היה שתול של שב"כ בתוך המחתרת, אבל לדברי הראל הוא הלך שבי אחרי אנשיה וניתק את הקשר עם מפעיליו.

"גיליתי גם שאקשטיין ומנקס נתפסו בתוך שעות אחדות אחרי הרצח, בגלל ההיכרות המוקדמת של שב"כ עם החבורה הזאת. דן שמר, השותף השלישי בחוליה, ששימש כנהג, נעצר כעבור יומיים בעקבות חקירת שני חבריו. האקדח ששימש לרצח הושאר משום מה בתא הכפפות של הרכב שהם גנבו לצורך ההתנקשות. הרכב הזה הוחזר לבעליו כשהאקדח בתוכו, וזאת לפי הוראה מפורשת של חרותי לאקשטיין. עוד התברר לי שהחוקר הראשי שחקר את שלושת המעורבים ברצח לא היה איש משטרה, אלא צבי אהרוני, מבכירי המוסד (שלימים היה בצוות שלכד את אדולף אייכמן – י"ש). אהרוני היה מקורב מאוד לאיסר הראל, שבעצמו הגיע לחקירה במדי רב־פקד במשטרה".

מה אתה מסיק מכל זה?

"ששב"כ היה מעורב ברצח קסטנר. להערכתי, נעשה דיל עם חרותי: הוא ידאג לחיסול קסטנר, שמשפטו העיק מאוד על מפא"י, ובתמורה לא יועמד לדין על כלל פעילות המחתרת שלו (חרותי הועמד לדין רק על עבירה קלה יחסית, של הפצת כרוזים נגד הממשלה ונגד שופט – י"ש). כל עוד לא משחררים את תיקי שב"כ הנוגעים לפרשה, אין לי כמובן שום הוכחה ישירה למעורבות הארגון, אבל כל הראיות הנסיבתיות מוליכות לדעתי להערכה הזו". אגב, קפלן אינו הראשון שמעלה את הטענה ששב"כ יזם את רצח קסטנר, כדי להיפטר מהאיש שמשפטו הביך מאוד את השלטון. דברים דומים כתב אורי אבנרי בעיתונו "העולם הזה" בזמן אמת, מיד לאחר הרצח.

ערעור התזה ההגמונית

נדיבי, 74, נולדה וגדלה במושב תקומה בנגב. "הייתה לי ילדות יפה, אבל קשה כלכלית", היא מספרת. "אנשים התקשו להחזיק מעמד, ואני זוכרת כמה מקרים של תושבים שהיו כל כך נואשים, שהם עזבו באישון לילה את ביתם והשאירו למושב את כל החובות".

קסטנר ביקש מאייכמן "הוכחת רצינות" בדמות רכבת אחת עמוסה ביהודים שתיסע ליעד בטוח, מחוץ להונגריה. הבכיר הנאצי הסכים. אישורים חולקו, וכ־1,700 בני האליטה של יהדות הונגריה, מחברי השומר הצעיר ועד חסידי סאטמר, עלו ל"רכבת קסטנר". בין אלה היו כ־400 תושבי קלוז', ובהם כל בני משפחתו של קסטנר. כמעט כולם הועברו לשווייץ וחייהם ניצלו

למרות נקודת הפתיחה הזאת, כל חייה עמדו בסימן התיישבות והגשמה. היא וישראל נדיבי, בן המושב השיתופי משואות־יצחק, היו הזוג הראשון שהתחתן במחולה בבקעת הירדן. שם הם גידלו את שבעת ילדיהם, ושם הם חיים עד היום. בעלה התמסר לעשייה ציבורית, והיה ראש המועצה האזורית הראשון של בקעת הירדן, תפקיד שמילא במשך שנים רבות. אילה למדה היסטוריה וספרות, ולימדה בתיכון האזורי ובתיכון בבית־שאן. גם ילדיהם נשארו בעולם ההתיישבות: ארבעה במחולה, אחד בטירת־צבי ושניים בעלי. אחד מנכדיהם, סגן עברי דיקשטיין מעלי, נהרג לפני כשנה בדרום לבנון.

כשסיימה את התואר השני, עם עבודה שעסקה כאמור במשה קראוס ובפועלו, ביקשה נדיבי להמשיך לדוקטורט, אבל נתקלה בעיכובים בלתי צפויים. "אחד השופטים שלי בתואר השני, פרופ' יואב גלבר, שלח לי בצעד חריג את הציון שנתן לי: 90. למרות זאת קיבלתי הודעה ממזכירות המחלקה שלא אוכל להמשיך לדוקטורט, משום שאחד התנאים לכך הוא ציון ממוצע של 76 ומעלה בעבודת התזה. לימים גיליתי שאחת השופטות, פרופ' דינה פורת, פסלה את העבודה. היא שיבחה אומנם את המקורות שלי, אבל האשימה אותי בחוסר איזון, ובפועל לא אישרה את המחקר. לדעתי הפסילה נבעה מכך שהתזה שלי ביקרה את התזה ההגמונית ששלטה ועדיין שולטת במחקר ובאקדמיה, וגם ביד ושם. מכל מקום, המשמעות של הפסילה הייתה שהממוצע שלי אכן היה נמוך מ־76. הייתי מוכנה לתקן את העבודה לפי דרישות המחלקה, אבל הם פשוט סירבו לתת לי להמשיך.

"שש שנים אחר כך ראיתי שפרופ' גלבר פרסם קול קורא: הוא הקים מכון לחקר השואה, וחיפש דוקטורנטים. התקשרתי אליו מיד, סיפרתי לו על הצרות שעושים לי, והוא קיבל אותי למחקר אצלו. את הדוקטורט עצמו עשיתי בהנחיית פרופ' יחיעם ויץ מחיפה ופרופ' רפי ואגו מאוניברסיטת תל־אביב. אני מוכרחה לומר לזכותו של פרופ' ויץ, שאף שדעתו על קסטנר שונה מאוד משלי, והוא אפילו פרסם ספר שמציג את האיש כגיבור - הוא לא ניסה להפריע לי בעבודת מחקר שהכיוון שלה שונה לחלוטין. אדרבה, הוא גיבה אותי ונתן לי תמיכה מלאה".

כיום היא מתלבטת אם להוסיף ולהעמיק בחקר הפרשה: "מצד אחד אני רוצה לנוח קצת, ומצד שני יש בי בערה פנימית, צורך לגלות כל מה שאפשר על הסיפור הזה. אם אמשיך, אני מתכוונת להתמקד בדו"ח שקסטנר פרסם מיד לאחר השואה על פעילותו. המסמך הזה הוצג ב־1946 בקונגרס הציוני הראשון שהתקיים לאחר השואה. אני רוצה לבדוק אם יש הבדל בין התרגום שהוכן לדו"ח הזה במהלך המשפט בידי אחד מעורכי הדין של גרינוולד, ובין התרגום של הביוגרף של קסטנר, דב דינור, שהתפרסם רק בשנות השמונים".

פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של מוסד יד ושם, שפרסמה כבר לפני ארבעים שנה מחקר חשוב על מאמצי היישוב בארץ ישראל להציל את יהודי אירופה, סבורה מצידה כי לנדיבי "יש נטייה קיצונית, והיא מגיעה למסקנות בעייתיות מאוד. במציאות, קסטנר לא היה אדם חשוב כל כך, והוא אפילו לא עמד בראש ועדת ההצלה בהונגריה. מה שכן, היה לו הרבה אומץ להיכנס ללוע הארי ולנהל משא ומתן, כשבכל רגע אייכמן היה יכול פשוט לפצפץ את ראשו".

קסטנר, מוסיפה פורת, לא ראה ב"רכבת המיוחסים" הישג חד־פעמי: "הוא באמת האמין לאייכמן שאם העסקה תמומש, עוד עשרות אלפי יהודים, ואולי כל יהודי הונגריה, יינצלו מהשמדה. באשר לשאלת האזהרה לכלל היהודים במדינה, צריך לומר שב־1944, כשהגרמנים פלשו להונגריה, כל העולם כבר ידע על ההשמדה. בבי־בי־סי, ששידוריו נקלטו בהונגריה, דיברו על זה כל הזמן. היו גם פליטים מקהילות יהודיות שהושמדו בארצות אחרות.

"הסופר אלי ויזל (בן העיירה סיגט בהונגריה – י"ש) טען בשעתו שהם לא ידעו כלום. שוחחתי איתו על כך, והגענו להבנה שבבודפשט בוודאי ידעו, אבל ייתכן שבערי השדה - שברבות מהן גרו יהודים אורתודוקסים, שהיו מנותקים מאמצעי התקשורת - היו כאלה שלא ידעו. המשורר אבא קובנר לא קיבל גם את ההשערה הזאת. הוא תקף את הטענה של ויזל בחריפות, וכתב שזה פשוט לא ייתכן. אני כהיסטוריונית חושבת שאולי צריך להבחין בין ידיעה למודעות. כלומר, כמעט כולם ידעו שהנאצים משמידים יהודים בכל רחבי אירופה, אבל היה כנראה פער בין ידיעת העובדות ובין הפנמתן ונקיטת תגובה מתאימה. איכשהו, למרות המידע, יהודי הונגריה סירבו להאמין בו".

ומה לגבי העדות של קסטנר לטובת קורט בכר? איך אפשר להסביר זאת?

"ממש בסוף המלחמה, קסטנר הסתובב עם בכר במחנות הריכוז בהונגריה, והם הצילו רבבות יהודים, כשבכר אמר למפקדי המחנות שיש הוראה מהיינריך הימלר (מפקד האס־אס – י"ש) לשחרר אותם. הימלר ובכר פעלו בעניין הזה מאחורי גבו של היטלר, משום שהעריכו שגורלה של גרמניה נחרץ, ועליהם לצבור 'נקודות חיוביות' לקראת המשפט שבוודאי ייערך להם. זו אחת הסיבות לעדות של קסטנר לטובת בכר.

נדיבי: "השיחה של קסטנר עם ויסליצני, סגנו של אייכמן, התקיימה תשעה חודשים לפני פלישת הגרמנים להונגריה. מדוע הוא לא הזהיר בכל התקופה הזאת את היהודים? אפילו בעירו קלוז' הוא ביקר פעמיים בחודשים ההם, אבל לא סיפר על כוונותיהם של הנאצים"

"והייתה סיבה נוספת: בכר, שהיה ראש המחלקת הכלכלית של האס־אס, ידע להיכן נלקחו כל האוצרות שנבזזו בידי הנאצים. הסוכנות היהודית היא ששלחה את קסטנר לנירנברג, בתקווה לרקום עסקה עם בכר - תמורת העדות לטובתו, הוא יחשוף את מיקומו של האוצר. בסוף זה לא קרה. בכר ניצל מעונש מוות, אבל האוצר לא התגלה".

באשר לטענתה של נדיבי בדבר פסילת המחקר שלה, מה שמנע ממנה להמשיך לדוקטורט, אומרת פורת: "זה פשוט לא נכון. אדרבה, הצלתי את העבודה ואת כל הקריירה האקדמית שלה. חשבתי אומנם שהעבודה גרועה, אבל בשום אופן לא רציתי לפסול אותה באופן גורף, כי זה היה גומר את הקריירה של המחברת. לכן ביקשתי שימצאו שופט אחר במקומי".

ממוסד יד ושם נמסר בתגובה לטענות על היעדר נגישות לפרוטוקול "משפט קסטנר": "טענותיה של ד"ר אילה נדיבי תמוהות, שכן בארכיון 'יד ושם' מצויים פרוטוקולי המשפט הזמינים לציבור, ומשנת 2011 הם אף נגישים לכל מתעניין באתר יד ושם. כמו כן ניתן למצוא בארכיון חומרים נוספים הקשורים לישראל קסטנר. איננו מכירים כל פנייה של ד"ר נדיבי, או של אדם אחר, לעיין בחומרים – שנדחתה. קל וחומר כשהחומרים מצויים באתר וזמינים לכל מתעניין".

מדוברות שב"כ נמסר לנו: "בשנים האחרונות פורסמו חומרי ארכיון שהיו ברשות שב"כ בנושא רצח קסטנר, והם זמינים לעיון הציבור בארכיון המדינה. באשר לחומרים שלא פורסמו, קבע בית המשפט העליון כך: 'מקובלת עליי עמדת המשיבים כי אין מקום לחשיפתם בעת הזו, זאת לאחר בחינת הערכת מידת הסיכון לביטחון המדינה ומידת ההסתברות לפגיעה בו, בשל חשיפת שיטות ודרכי פעולה של השב"כ, ופרטים הנוגעים למקורות מידע ויעדים מודיעיניים'.

"כפי שעולה מהחומרים, נחזור ונדגיש את שנמסר לבית המשפט העליון (בתיק קפלן נגד ארכיון המדינה ושירות הביטחון הכללי): 'בבדיקה שנערכה בשב"כ לא אותר חומר ארכיוני או ממצאים כלשהם אשר מצביעים על מעורבות השירות או גורם אחר מטעם המדינה ברצח, או תומכים בטענה זו באופן אחר'".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il