"לא התייחסו אליהם ברצינות": סיפורם הנשכח של עולי תימן שנספו בדרכם לארץ

מרים ליבי בת ה־102 מגדירה את עצמה גם היום "ניצולת שואה", אף שעלתה מתימן ולא מאירופה. האמירה הזאת נובעת מכך שבצעירותה היא נאלצה לקבור בעצמה את רוב בני משפחתה בחולות תימן בדרך למחנה חאשד, שממנו הועלתה במטוס לארץ ישראל.

"אימא התחתנה בגיל 12 כפי שהיה נהוג אז בתימן, ואחרי החתונה היא הייתה עדיין ילדה שמחפשת את עצמה בהרים", מספר השבוע בנה, שאול ליבי. "בשנת 1947, כשאמרו שאפשר לעלות לארץ, הם התחילו ללכת לכיוון מחנה חאשד, שאליו התכנסו היהודים מכל הכפרים של תימן. הם עשו זאת למרות אזהרות השכנות הערביות שארץ ישראל היא 'ארץ של דמים'. בדרך התנפלו עליהם שודדים, והם סבלו גם מהרבה מחלות. קרוב לעשרה מבני משפחתה נפטרו בדרך, בהם אביה, אימה, שלוש אחיותיה וסבא שלה. עד היום רואים עליה את מה שחוותה, זה חיסן אותה מאוד".

כשמרים הגיעה למחנה חאשד היא פגשה שם מחדש את בעלה משה, שהפך לאחד ממנהלי המקום. עם עוד אלפי יהודים הם המתינו לעלייתם במחנה, שנקרא לימים "מחנה גאולה" ונוהל על ידי ארגון הג'וינט. ביום הכרזת המדינה ילדה מרים ליבי במחנה את בתה הבכורה. לאחר כמה חודשים עלתה לארץ, ובמהלך השנים נולדו לה כאן שבעה ילדים נוספים. כיום היא מתגוררת בקריית־עקרון, שבעלה המנוח שימש בעבר ראש המועצה שלה, וזוכה ליהנות ממשפחה מפוארת, כולל בני נינים.

סיפורה המרגש של מרים ליבי הוצג השבוע במסגרת הטקס הממלכתי הראשון לציון העלאת יהודי תימן והנצחת זכרם של הנספים בדרכם לישראל, שהתקיים ביום שני בתיאטרון ירושלים. הטקס, בהובלת משרד המורשת ועיריית ירושלים, העלה על נס את תרומתה של העלייה מתימן לחברה הישראלית בתחומי ההתיישבות, הביטחון, המורשת, התרבות והמוזיקה. שחקן שגילם דמות של נציג הג'וינט והסוכנות היהודית, קידם את פני האורחים ו"הזמין" אותם לטיסה הראשונה מתימן לישראל. במתחם קבלת הפנים, לצד הכיבוד ומאכלים מסורתיים, הוצגה תערוכת צילומים אותנטית ששחזרה את סיפור העליות של יהודי תימן לישראל, ובעמדות השונות סופר סיפורם של אנשי הצללים שסייעו לעלייה. מסך זיכרון הציג את שמות הנספים בדרך, והשר לשעבר משולם נהרי השיא לפיד לזכרם של הנספים. בהמשך הערב הוענקו אותות הוקרה לפצועי מלחמה ומתנדבים למען החברה מקרב קהילת יוצאי תימן.

מהשנה אמור הטקס הממלכתי להתקיים מדי שנה בשבוע של ט"ו בכסלו, יום תחילתו של מבצע "על כנפי נשרים" בשנת 1948, זאת בעקבות חוק חדש שהעביר ח"כ יוני מישרקי מש"ס בחודש פברואר האחרון. מי שדחף לקידום החוק ולקיומו של האירוע הממלכתי הוא ד"ר יגאל בן־שלום, העומד בראש "האגודה לטיפוח חברה ותרבות", ששמה לה למטרה לשמר ולטפח את מורשת יהודי תימן. בן־שלום, ששימש בעבר מנכ"ל הביטוח הלאומי ומנכ"ל משרד הרווחה, פועל כבר שנים להנחלת מורשת יהודי תימן, כחלק מצוואתו של אביו עובדיה בן־שלום, שייסד את האגודה בשנת 1970 והפך אותה למפעל חייו.

"אבא שלי לא כלל את המילה תימן בשמה של האגודה שהקים, כי הוא האמין שבפעילותו לטיפוח מורשת תימן הוא דואג לתרבות של כל עם ישראל", מסביר בן־שלום. "הפעילות שלו הייתה אנטיתזה למדיניות כור ההיתוך, שראתה את העולים מתימן כמאגר של קולות להצבעה או כפועלים בלבד, ולא התייחסה לתרבות ולידע שלהם".

אנדרטה דיגיטלית ביער

עובדיה בן־שלום נולד בכפר בני־טיבה שבדרום תימן ועלה ארצה כבר בשנת 1930, בהיותו בן שבע. הוא גדל בתל־אביב ובנתניה, לחם באצ"ל ולאחר מכן בהגנה, וכאשר רבבות העולים מתימן הגיעו ארצה בשנים הראשונות להקמת המדינה, הוא התגייס לפעול למענם במחנות העולים שבהם שוכנו.

ד"ר יגאל בן־שלום: "כמו שאני שיננתי שירים של ביאליק, ראוי שתלמידים בישראל ילמדו את פיוטי רבי שלום שבזי. כולם יודעים שהתימנים יודעים לרקוד ולעשות ג'חנון, אבל לא יודעים שהייתה בתימן ספרות ענפה"

לבנו יגאל, שנולד בשנת 1946, יש זיכרונות ילדות מהנסיעות עם אביו למחנה העולים בעין־שמר, אבל עד לפטירת אביו הוא לא עסק בעצמו במורשת יהודי תימן. "גדלתי עם המדינה במקביל למורשת של יהודי תימן שאותה ספגתי רק בבית, מאבא. כשיצאתי מהבית לא שמעתי על המורשת הזאת, לא בבית הספר ולא בתארים שלמדתי באוניברסיטה, וזה הפריע לי. בהמשך קראתי ולמדתי באופן עצמאי את כל הספרים שנכתבו על יהודי תימן, ולמדתי להעריך את אוצרות התרבות שהם הביאו אותם".

ימים ספורים לפני מותו של עובדיה בן־שלום, בשנת 2004, כאשר חש שסופו קרב, הוא קרא לבנו. "הייתי אז מנכ"ל הביטוח הלאומי, ויום אחד, בעיצומן של הכנות לישיבת ממשלה, אבא הזעיק אותי וביקש ממני להמשיך את המורשת ולהחליף אותו באגודה", מספר יגאל.

העיסוק שלו בנספי העלייה מתימן החל בעקבות מיזם דיגיטלי שהוביל ביער יהודי תימן שבפרוזדור ירושלים, סמוך לכמה יישובים שהוקמו על ידי עולי תימן. "אבא שלי יזם את נטיעת היער הזה כחלק מ'יער הקדושים' כבר לפני שלושים שנה", מספר בן־שלום. "לפני כשש שנים יזמתי שם, יחד עם קק"ל, הקמת עמדות דיגיטליות שמספרות באמצעות ברקוד את ההיסטוריה והתרבות של יהדות תימן. את אחת העמדות הפכנו לאנדרטה דיגיטלית לנספים בדרך. כבר כילד ידעתי על הנספים, כי במשפחה שלנו דיברו על בני דודים של אימא שלי שנפטרו".

את שמותיהם של כ־400 מהנספים מצא בן־שלום בספרה של פרופ' אסתר מאיר־גליצנשטיין, "יציאת יהודי תימן: מבצע כושל ומיתוס מכונן". אבל בן־שלום מבהיר שזהו מספר חלקי, שכן ידוע על כאלף נספים מקרב העולים, וקורא לצאצאיהם של עולי תימן לבדוק את הסיפור המשפחתי ולהוסיף לרשימה שמות רלוונטיים למען הנצחתם. בנו, עדיאל בן־שלום, אף פיתח אפליקציה מיוחדת להוספת שמות הנספים. בשבועות האחרונים, לקראת הטקס שהתקיים השבוע, כבר נוספו כ־300 שמות של נספים בדרך מתימן לישראל. האגודה של בן־שלום גם מעודדת את המשפחות לכתוב את סיפורי יקיריהם שנפטרו. "מעבר לרציחות של שודדים ולמחלות בדרך, כשישים אחוז מהנספים, רבים מהם ילדים, מתו מרעב, תת־תזונה, ותנאים סניטריים גרועים במחנה חאשד שבו הם המתינו לעלייה", הוא אומר.

מחנה חאשד הוקם על ידי הג'וינט כבר במאי 1945 כדי לשכן את היהודים הרבים שיצאו מבתיהם במטרה לעלות לישראל, אך נתקעו בעיר עדן לאחר ששערי היציאה לארץ נסגרו. הקמת המדינה יצרה גלי התעוררות חדשים בקהילה היהודית בתימן. בעקבות החלטת בן־גוריון להעלות את כל שארית הפליטה בתימן, החלה נהירה המונית של אלפי יהודים לכיוון עדן. מכיוון שהשלטונות הבריטיים בעיר סירבו לקבל את זרם הפליטים, האלפים הגיעו למחנה חאשד שלא היה ערוך לקליטתם.

"לא היה שם מספיק כוח אדם וצוות רפואי. חלק מהאחראים במחנה התנשאו על התימנים, וכשהם התלוננו על מחלות לא התייחסו אליהם ברצינות. אחר כך, כשהם עלו לארץ רעבים ורזים, אמרו עליהם שהם באו חולים. זה היה נכון, אבל זה בגלל שהם שהו במחנה חודשים ולפעמים שנים, משום שהם לא קיבלו אישורי עלייה מהמנדט הבריטי".

מסע הייסורים של העולים לא תם בהקמת המדינה. המטוס הראשון שהביא את עולי תימן לארץ במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" המריא מתימן ב־15 בדצמבר 1948. בן־שלום: "הטייס האמריקני של חברת 'אלסקה איירליינס' מתאר שהיו שם 2,200 יהודים שפשוט שכבו שם בחולות בעדן. מכיוון שהמטוס שלו יכול היה לשאת רק חמישים איש, הם הוציאו את הכיסאות מבטן המטוס והעלו 150 איש על כל טיסה. הם טסו כך הלוך ושוב עשר פעמים, ולאחר המבצע הזה, צבא ארה"ב השעה את הטייס כי הוא עבר על חוקי הטיסה". בשלב השני והעיקרי של העלייה, שהתקיים בשנת 1949, עלו כ־30 אלף עולים, ובשלב השלישי, שהסתיים בשנת 1950, עלו כ־20 אלף נוספים. "השלב השני היה הכי קשה, כי המחנות נועדו להכיל שלושת אלפים איש לכל היותר, ובפועל שהו בהם כעשרים ושלושים אלף ממתינים. זה היה אחד הגורמים למחלות".

פיצויים לא יכפרו

עליות של יהודים מתימן לישראל החלו כבר לפני מאות שנים. בין הסיבות לעלייה מונה בן־שלום גזירות רבות שהשלטון המוסלמי גזר על היהודים לאורך השנים. בין השאר מדובר בגזירה שהורתה לאסלם יתומים יהודים, גזירה שהטילה את ניקוי המחראות על היהודים, איסור לבנות בתי כנסת, איסור לבנות בתים מעל בתים של מוסלמים, איסור רכיבה על סוס, ואיסור חבישת כובעים מעוטרים. "במאה ה־19 הטורקים כבשו את תימן וגזרו על היהודים לפרנס את החיילים שלהם ולהיות נושאי האלונקות של הפצועים".

מלבד הגזירות, יהודי תימן עלו ארצה גם מטעמים ציוניים ומשיחיים. פיוטיו הרבים של רבי שלום שבזי, גדול משוררי תימן שחי במאה ה־17, עסקו כולם בערגה לציון, והושרו שם בחגים ובשבתות. בשנת תרמ"ב (1881), עוד לפני העלייה הראשונה של הביל"ויים, התקיימה עליית "אעלה בתמר" של התימנים. "עלו בה כ־300 עולים מתימן, לפני הביל"ויים שעלו בהמשך אותה שנה. הביל"ויים היו בסך הכול 15 איש, אבל שמענו עליהם הרבה יותר. את התימנים שהגיעו לירושלים לא קיבלו ברובע היהודי, והם ירדו לגור במערות ובפחונים ליד כפר השילוח".

אימו של בן־שלום, בת מאה היום, עלתה מתימן כבר בשנת 1931, בגיל שש. "סבא שלי היה רב של קהילה קטנה בתימן", הוא מספר, "וכשהשייח' הערבי שם חלה באבעבועות, הרופא־אליל שלו אמר לו שהוא צריך דם של ילדה יהודייה כדי להתרפא. לאחר שהוא ביקש מסבא שלי לקנות ממנו את אימא שלי, סבא ביקש חמישה ימים לחשוב על מחיר, ובאותו לילה הבריח את כל בני המשפחה לעדן. אחרי שמונה חודשים של המתנה הם עלו לארץ".

פרשת הנספים בדרכם מתימן אינה מוכרת כל־כך בחברה הישראלית, לעומת פרשת היעלמותם של ילדי תימן שהולידה מחאה והובילה להקמתן של כמה ועדות חקירה. "אנחנו יודעים שנעלמו ילדים וחלקם אומצו שלא כדין, וזה פצע פתוח", אומר בן־שלום, "אבל אני רואה את זה כחלק מחבלי הקליטה וייסורי הגאולה, חלק מהמחיר שמדינת ישראל שילמה על הקמתה. נפגשתי עם אחד מאותם ילדים שאומצו על ידי משפחה לא תימנייה, והוא אמר לי 'אני כבר בן 65, אין לי סיבה להתחבר היום למשפחה שאני לא מכיר'. צריכים לחשוף את האמת ברמה המחקרית אבל אני לא רואה טעם למאבק על פיצויים, כי אי אפשר לקנות בכסף את תחושת העוול".

לאחר סיום כהונתו כמנכ"ל הביטוח הלאומי בשנת 2008, הקים בן־שלום מכון מחקר לזכר אביו. המכון עוסק בהוצאת ספרים וכתבי עת מדעיים, ומקיים כנסים בנושא יהודי תימן. "השליחות של אבא שלי הייתה להקים את התשתית, השליחות שלי היא לבנות על התשתית הזאת קומות נוספות", הוא אומר. "יזמנו קורסים באוניברסיטת בר־אילן על מורשת יהודי תימן, וכבר ארבע שנים מתקיים שם קורס שעוסק בפילוסופיה ומחשבת ישראל בתימן. אנשים לא יודעים שכבר במאה ה־14 היו בתימן הוגים יהודים שהכירו את אריסטו והרמב"ם". האגודה של בן־שלום הקימה גם שלושה הרכבים מוזיקליים – תזמורת תימנית, מקהלה של גברים פייטנים, וגם מקהלה של נשים, "בנאת אל־ימן". "לגברים תמיד היה ספר שירים, אבל לנשים לא היה והשירים הועברו מאם לבת. החלטתי לכתוב ספר שירים של נשות תימן, והמקהלה שרה אותם", מספר בן־שלום.

בחזונו של בן־שלום, כלל ילדי ישראל ילמדו את מורשת יהודי תימן במערכת החינוך. "כמו שאני למדתי על ביאליק ושיננתי בעל פה שירים שלו, ראוי שהתלמידים ילמדו גם את פיוטי רבי שלום שבזי ואת מורשת יהודי תימן. כולם יודעים שהתימנים יודעים לשיר ולרקוד ולעשות ג'חנון וקובנה, אבל לא יודעים שהייתה בתימן ספרות ענפה ופילוסופית. בחזון שלי, האוכל והמוזיקה יהיו ערך שולי במורשת יהדות תימן, והמרכז יהיה ספרי הגות ושירה, פילוסופיה וצמחי מרפא". בן־שלום מציין שהעולים מתימן גם הקימו כ־170 נקודות יישוב ברחבי הארץ, "מושבים, כפרי עבודה ושכונות בערים. הם היו חלק משמעותי מבוני המדינה".

חלום נוסף של בן־שלום הוא שאשכנזים וספרדים ירגישו בבית גם בבתי הכנסת התימניים, למרות הנוסח השונה והייחודי. "אנחנו קוראים בתורה במבטא הנכון, ואני רוצה שכולם יבינו את התפילות ואת הקריאה בתורה אצלנו בבתי הכנסת. אשתי ממוצא עיראקי, ובהתחלה גם לה הנוסח היה מוזר, אבל היום היא שולטת בו ועוקבת אחרי הקריאה. הרב גורן חשב שהוא ייצור סידור אחיד שכולם יתפללו בו, זה לא קרה. אם כל אחד רוצה לשמור על המסורת שלו, אז בואו נכבד את המסורות של כולם. אני כמובן לא בעד שכונות נפרדות לפי עדות, ואני שמח מאוד שיש שילוב בחיי הנישואים, צריכים רק להכיר את כלל הנוסחים וללמוד גם את טעמי המקרא של התימנים".