"למה את בלי כובע?", נוזף בני הר־אבן, ושולח מבט סקפטי גם לעבר הנעליים הפתוחות. "ככה באים לסיור? בואי לפחות נדבר בצל", הוא מחייך ומתיישב על ספסל של שולחן פיקניק בכניסה לתל חברון.
כדי להגיע לכאן, לנקודת הפתיחה בסיור שלנו, צריך לעבור את מערת המכפלה, לנסוע ברחוב המתפתל בין השכונות היהודיות של חברון, לעלות בכביש התלול אל תל־רומידה ולחכות לפתיחתו של השער הצהוב. מבקרים מועטים נמצאים בשעת בוקר זו בגבעה המשקיפה אל העיר ההומה למטה. רובם הגיעו כדי לפקוד את ציון קבריהם של ישי ורות, שלפי המסורת שוכן כאן, במבנה אבן שתוכו שופץ ביד אמן. פניהם של הבאים לא אל האתר הארכאולוגי העתיק־צעיר הנמצא בסמוך. צעיר, שכן בורות רבועים חפורים בקרקע, שוליהם מוקפים שקי חול לבנים, מעידים על העבודות שהחלו כאן מחדש אך לפני חודשים ספורים.
מהעיר עולות צפירות של מכוניות וקריאות מואזין. כאן למעלה יש רוח חברונית קרירה שמפריעה קצת לבני הר־אבן, קמ"ט (קצין מטה) ארכאולוגיה במנהל האזרחי, להצית את הסיגריה שגלגל. זו תתגלה כראשונה מבין רבות, שיוסיפו ניחוח טבק תואם־אווירה לסיור בין עתיקות יהודה. "האתר הזה כאן בתל־חברון", מקדים הר־אבן ואומר, "הוא אחד האתרים שכלולים בהחלטת הממשלה שנועדה לבצע שיקום, שימור ופיתוח של אתרי מורשת ביהודה ושומרון".
ארבע חפירות נעשו בעיר, דו"ח אחד בלבד נכתב. תל חברון | צילום: נעמה שטרן
ביולי 23' אישרה הממשלה תוכנית רב־שנתית למלחמה בהרס העתיקות ואתרי המורשת ביו"ש. ההחלטה שיזמו שר המורשת הרב עמיחי אליהו, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ושר התיירות חיים כץ, תוקצבה בכ־120 מיליון שקלים לשלוש שנים, ושינתה מהקצה אל הקצה את עבודתה של יחידת קמ"ט ארכאולוגיה - הגוף האחראי על אכיפת חוק העתיקות ואתרים היסטוריים באזור יהודה ושומרון. על פי נתוני משרד המורשת, ברחבי יו"ש פזורים 3,064 אתרי מורשת יהודית, מהם 2,452 בשטחי C, הנתונים בשליטה ביטחונית ואזרחית של מדינת ישראל. שליש מכלל האתרים, 1,150 במספר, נפגעו במהלך השנים על ידי פלסטינים ובעידוד הרשות הפלסטינית.
הר־אבן (60), תושב ענתות, הצטרף ליחידה כבר ב־1998 כארכאולוג צעיר. "היינו אז 12 איש, דלי תקציבים ויכולות. שלושה פקחים על כל יו"ש". הוא החל כארכאולוג אזור בנימין, וראה מקרוב בעיניים כלות את ההשתלטות הפלסטינית על האתרים שם ואת הרס העתיקות. לאורך השנים מילא "את כל התפקידים ביחידה", כהגדרתו, ומאפריל 23' הוא עומד בראשה. היום הוא חולש על 42 עובדים, ועל תקציב שמאפשר ליחידה לפעול כפי שלא היה בעבר. "ב־2022 שינינו במנהל האזרחי, על פי צו אלוף, את כל מנעד הסמכויות של היחידה. הגדרנו מבנה ארגוני חדש ואת דרכי הפעולה כדי לשמור על נכסי המורשת של עם ישראל. קמ"ט ארכיאולוגיה היום היא סמכות מקבילה למשטרת ישראל בעניין חוק העתיקות. אנחנו יכולים לעצור אדם, לחקור אותו, להכין את כתב האישום ולהגיש לבית המשפט הצבאי. כך החל השינוי בעבודת היחידה".
ערב טוב סבסטיה
הר־אבן מודע היטב לטענות הקשות שעלו בעבר בנושא חוסר האכיפה מצד המדינה ואוזלת היד שאפשרה את ההרס באתרי המורשת. ובכל זאת, הוא מעדיף להתמקד במהפכות ובסל היכולות החדשות, שמאפשרות היום רמת פעילות אחרת לחלוטין. הוא מתאר למשל איך עיכב לחקירה את ראש המועצה של הכפר סבסטיה בצפון השומרון, לאחר ניסיון לפגיעה מכוונת באתר העתיקות הסמוך באמצעות סלילת ציר. מאז 7 באוקטובר, מודה הר־אבן, ההתנהלות המחמירה יותר של צה"ל היא נדבך נוסף ביכולת להגן על אוצרותיו ההיסטוריים של עם ישראל באזור. כך למשל, החשש הקבוע מפני התפרעויות שיתפתחו בעקבות הריסת מבנים בלתי חוקיים שהוקמו על אתרי מורשת, כמעט הוסר מעל הפרק. "מאז שקיבלנו את הסמכויות, הן הפליליות והן המנהליות, אין בכלל מה להשוות לעבר. הסיפור הזה של להגיע לאתר פעם בחצי שנה ולראות שהוא נפגע משוד עתיקות – זה נגמר.
"במסגרת שינוי המבנה הארגוני הכנסנו גם דברים שלא היו בעבר, כמו מחלקת חינוך, מחלקת שימור ומחלקת אכיפה. יש פה תהליך התעצמות לכל אורך הספקטרום. מחלקת 'אח"מ' - אכיפה, חקירות, מודיעין - אחראית על פעילות יוזמת וגם מגיבה למקרים של פגיעה, שוד וסחר בעתיקות. הבאנו אנשים שהם לא ארכאולוגים, אלא 'ערביסטים' - יוצאי שב"כ ואמ"ן או חוקרים מהמשטרה. היום כמעט הכול מנוטר. אם מישהו היה באתר, חפר ולקח, אני יודע להגיע אליו. המערכת למדה להפעיל בסינרגיה מוחלטת את צרכי הארכאולוגיה ביחס לשטח ביו"ש. המנהל האזרחי נותן לנו כל מה שאנחנו זקוקים לו. זה הבדל של שמיים וארץ לעומת מה שהיה. כחלק מהשינוי שהתחולל בממשלה האחרונה (ובכלל זה מנהלת ההתיישבות שהקים השר סמוטריץ' בתפקידו כשר במשרד הביטחון – הכ"ח), אני עובד היום עבור משרד המורשת ובמנהל האזרחי. יש לי שני בוסים".
חלק נוסף מהשינוי, לפי הר־אבן, הוא ההבנה שחייבים לצאת בתהליכים יזומים, ולא רק לנסות להגיב בדיעבד. "מרגע שהחלטת הממשלה עברה והתחלנו לקבל את התקציבים, יכולנו לעסוק לא רק בפיקוח ואכיפה, אלא גם להיכנס לתהליכי עומק של שיקום ושימור בכל יו"ש. במסגרת זו בחרנו כמה אתרי עוגן שאנחנו רוצים להפוך אותם לאתרים עבור הקהילה, והקמנו מערך של חפירות קהילתיות ומערך הדרכה בשיתוף כל המועצות האזוריות. המועצות מביאות את המתנדבים או את תלמידי בתי הספר, ארכאולוגים שלנו יוצאים איתם לחפירות, וכך משקמים אתרים, חושפים את ההיסטוריה וגם יוצרים חיבור לאוכלוסייה.
"אנחנו מצפים כאן לתגליות מסעירות". הר־אבן באתר החפירה בחברון | צילום: נעמה שטרן
"יש לנו היום כ־400 אלף ממצאים במחסן, ואני רוצה שהם יהיו במרכזי מבקרים. עכשיו יש תקציב, ואפשר לבנות מרכזים כאלה יחד עם הקהילות. יש כמעט שישים אתרים שנחפרו בעבר בתוך יישובים, והם בעלי פוטנציאל מדהים להיות פארקים ארכאולוגיים".
אתה יכול לומר שהיום כבר אין הרס באתרים שבשטחי C?
"יכול לומר זאת בלב שקט. יש פה ושם שוד, יש כפריים שמחפשים מטבעות, אבל לא הרס ממשי במסגרת מנגנון מתוכנן וממומן של הרשות הפלסטינית, כפי שראינו קודם - שמגיעים עם טרקטורים ובונים טרסות. אני מרשה לעצמי לומר שסוף־סוף עצרנו את התופעה, ואנחנו שולטים במצב וכבר לא נגררים. אין אדם שפוגע באתרים ואני לא יודע להגיע אליו, וכבר הכנסנו לכלא סוחרי עתיקות".
כל זה בשטחי .C
"נכון. בשטחי A ו־B יש הרס מוחלט. כל דכפין בונה כמה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה על האתרים. בכייה לדורות".
על איזה אתר אתה מצטער במיוחד?
"וואו", הוא אומר ונושם עמוק את עשן הסיגריה. "כואב. כואב לי למשל על תל־ג'נין. היום יש שם תחנת אוטובוס עצומה, מהתל לא נשאר כלום. זו הייתה עין גנים", הוא נוקב בשמה של עיר לווים ששכנה בנחלת שבט יששכר. "כואב גם על אתר ארמון חלקיה שסובל מהרס".
צילום: נעמה שטרן
כשאני שואלת אילו אתרים הצליחה היחידה להציל בשטח C, תשובתו הראשונה היא סבסטיה – העיר שבנה הורדוס על חורבותיה של שומרון, בירת ממלכת ישראל. "סבסטיה הייתה על סף אובדן. התחלנו לחקור ולשמר, והמקום הזה יהיה קיסריה של השומרון, עם שחזור של התיאטרון העתיק ושימור של האלמנטים שהולכים ונהרסים, של הבזיליקה. הפורום של העיר נמצא לצערי בשטח B. גם אתר ארכלאיס בבקעת הירדן. הוא נחצה בין שטח A ל־C, וספג פגיעות קשות. בשטח A הפלסטינים הקימו שכונת מגורים, ובעצם חיסלו את האתר. אנחנו הפקענו את כל השטח, גידרנו אותו, הצבנו מצלמות, ובקיץ הקרוב אנחנו נכנסים לשיקום עמוק. או פסגת הסרטבה – שם מתחילים להיכנס לחפירות יחד עם הארכאולוג ד"ר דביר רביב מאוניברסיטת בר־אילן. סיימנו לסלול ציר שמיועד לרכבים, נסדר שביל ונהפוך את האתר הזה לגן לאומי. זה עניין של ארבע שנים. הורקניה, אתר שעמד בלב המדבר ואף אחד לא הגיע אליו - אנחנו בשנה שנייה של חפירות נרחבות שם, וזה יהיה אתר קולט קהל. כבר היום אנחנו פותחים אותו לסיורים יחד עם מועצת גוש עציון בימי חול המועד, ואני מקווה שבשלב מסוים הוא יהיה פתוח באופן קבוע.
אתר חורבת עמיר שנהרס על ידי פלסטינים | צילום: מועצה אזורית שומרון
"על כביש 1 נמצא אתר 'השומרוני הטוב', שהוא בעצם מוזיאון הפסיפסים של המנהל האזרחי, ומצפון לו יש שני מתחמים חשובים שהצלנו. אחד הוא ארמון הרודיאני שישב על הדרך היורדת מירושלים ליריחו. הארמון הזה נפגע קשות כתוצאה מבנייה של מחנה צבאי בתקופה העות'מאנית, ואחר כך ישב שם מחנה ירדני. כמעט גמרו אותו. החפירות הארכאולוגיות שם החלו ב־2006, ושחזרנו את האתר כדי שיהיה מונגש לכל המטיילים שמגיעים למדבר יהודה. לצידו נמצאת מצודת קסטלום רוז', שכבר עמדה על סף התפוררות. אנחנו בעונה שנייה של חפירות שם, ובמקום הזה נקים את בית מורשת עתיקות יו"ש. ככה אנחנו מפתחים על כביש 1 אשכול מוזיאונים של יו"ש: פסיפסים, עתיקות, אתר פתוח. ולכל אלה מצטרף גם תל חברון. הננו כאן".
3,000 שנה ועוד 10
אנחנו נוטשים את שולחן העץ ויורדים במדרגות אל עבר אזור הממצאים. "המטרה שלנו כרגע היא להפוך את תל חברון לגן לאומי, ולחשוף ככל הניתן את רובדי העתיקות. בתקופת העיור הראשונה בארץ ישראל, חברון הייתה אחת מערי המדינה ששלטו פה בהר המרכזי, יחד עם ירושלים ושכם. בחלק ההוא", מצביע הר־אבן, "מצאנו מקוואות מימי בית שני, והכול נשען על החומה הגדולה הזאת", הוא מפנה את האצבע לעבר האבנים הגדולות. "החלק המעניין יותר הוא להגיע אל השכבות שבתוך העיר. ככל שנלך ונעמיק, נגיע לתקופת הברזל, תקופת דוד. זה פרויקט שיימשך בעשור הקרוב, אבל זה ייעשה במקביל לפיתוח וקבלת קהל. עד לפני כמה חודשים המקום הזה נראה כמו מה שיש שם, עם זבל מסביב", הוא מורה בידו. "אלפי שנים האתר עומד, אז ייקח עשר שנים לחפור, לא נורא".
אחד מחופרי תל־חברון הוא ד"ר אהרן טבגר, ארכאולוג ביחידה של הר־אבן. אביו, הפיזיקאי פרופ' בן־ציון טבגר, היה אחד מגואלי אתריה היהודיים העתיקים של חברון, ובהם בית העלמין הסמוך. "אף שבחברון חפרו ארבע משלחות עוד לפנינו, יש רק דו"ח אחד שנכתב. וחברון היא עיר מרכזית כל כך ביהודה", אומר לנו ד"ר טבגר. "בכל אזור אחר שיש בו עיר מרכזית, המידע הארכיאולוגי שיוצא ממנה מבסס את כל האתרים מסביב. ובחברון אין לנו מידע מחקרי מסודר".
המשלחת הראשונה שחפרה בתל חברון, מקום משכנה של חברון המקראית, הגיעה מארה"ב בשנות השישים של המאה הקודמת. שני עשורים אחר כך פעלה כאן משלחת בראשות אבי עופר מאוניברסיטת תל־אביב, רשות העתיקות חפרה בתל בסוף שנות התשעים, ואז שוב בשנת 2014, בשיתוף אוניברסיטת אריאל. המשלחת הנוכחית, שהחלה בעבודתה בחודש מאי השנה, התמקדה לראשונה בחפירה שיטתית בתוך תחומי החומה.
טבגר מצביע על בור טבילה גדול שהתגלה באתר, עם מדרגות רחבות המובילות אליו. "זהו מקווה טהרה מתקופת בית שני, והייחוד שלו הוא שיש בו שלושה מפלסים. אנחנו מכירים מקוואות ציבוריים עם אזור לעולים מהטבילה ואזור ליורדים אל המים. כאן יש שלושה אזורים. המקום היחיד שבו נמצא עד כה מקווה דומה הוא בקומראן, ולכן חשבו שזה עניין של האיסיים. עכשיו אנחנו רואים מבנה כזה גם פה, ויש דיון מה המשמעות. זה מקווה ענק, ואין ספק שהוא ציבורי".
צילום: נעמה שטרן
ממצא מעניין שנחשף כאן בחפירות החודשים האחרונים הוא חרפושית עם חותמות "למלך חברון". "כשהמלך חזקיהו החליט למרוד באשורים, הוא החל קודם לארגן את המרד - לבנות מערך מיסוי ולאגור מזון במחסנים", מסביר הר־אבן. "חזקיהו הסדיר ארבעה מקומות מנהליים שאליהם יביאו את התוצרת החקלאית כדי לאגור אותה. חברון הייתה אחד המקומות הללו. האוכלוסייה הכפרית מכל אזור יהודה הביאה לכאן את המס שלה: קנקנים מלאים גרעיני חיטה, שמן זית ועוד. על הידיות של הקנקנים הופיעה טביעת חותם של חרפושית בדרך כלל, והכיתוב ציין 'למלך חברון'".
טבגר: "וזה רק מהשפכים שהוצאו מהחפירה, בלי סינון. פתאום ראינו בעיניים את החרפושית".
הר־אבן: "אנחנו מצפים כאן לתגליות מסעירות".
טבגר: "אנחנו רואים שהחומה הזאת הייתה בשימוש בתקופת בית שני. יש קירות של חדרים שצמודים לחומה, הייתה פה שכבה גדולה של כלים מרוסקים, ויש קנקני ענק, דוליות, שנמצאו גם בהרודיון. פה מצאנו ארבעה כאלה בינתיים. הם תחובים בתוך הרצפה.
"הבן שלי איננו. למזלי, יש לי שליחות". שילה הר־אבן ז"ל | צילום: דובר צה"ל
"על גבי זה נמצאת שכבה מהתקופה הרומית המאוחרת, וממש למעלה התחלנו למצוא רצפת פסיפס מהתקופה הביזנטית, התקופה האחרונה שבה התיישבו באתר. העיר חברון התקיימה פה עד התקופה הביזנטית ואז ירדה למטה, לכיוון מערת המכפלה".
מסביב לבורות הרבועים עומדים עצי זית דקי גזע וצעירי ימים, שניטעו בידי תושביה הערבים של העיר. "המורכבות של העבודה נובעת בין השאר מכך שבנו כאן טרסה ומילאו הכול באדמה. בבור כאן חפרנו מטר וחצי ולא הגענו אפילו לשכבה העליונה", מסביר טבגר.
הר־אבן: "אנחנו רוצים שכל מה שרואים כאן ייחפר, יטופל, ינוקה ויהפוך לאתר קולט קהל. בסוף המטרה היא לחבר את עם ישראל לשורשים שלו".
עד כמה החיבור הזה לשורשים חשוב לך, במסגרת התפקיד?
"זה אחד הדברים שהכי חשובים לי. אני לא אדם דתי, לא חובש כיפה, אבל אני מחובר בנימי נפשי לאתוס של העם שלנו. ארכאולוגיה זה באמת לגעת בהיסטוריה. זה המצג הפיזי שלה, וזו התשובה לשאלה למה אנחנו פה. בגלל זה הבנים שלי נקראו שילה, נבו ואיתם".
צריך להיות ראש ממשלה
את דיוקן פניו של שילה, בנו הבכור, הוא נושא כבר שנתיים על לוחית מתכת קטנה, בשרשרת שתלויה על צווארו. רב־סרן שילה הר־אבן, מפקד פלוגה בגולני, נפל בקרב גבורה שניהל סמוך למוצב נחל־עוז. בן 25 היה בנופלו. בעודנו נוסעים בטנדר הלבן של קמ"ט הארכאולוגיה, גולשים במורד רחובות חברון בדרכנו לאתר הבא, אני שואלת אותו מה השתנה בו מאז אותו יום. "מה השתנה", הוא חוזר על השאלה בקול שקט, "כל החיים השתנו. הבן שלי איננו, אין דבר נורא יותר מזה. למזלי יש לי עבודה שמבחינתי היא שליחות. אחרי שאסון כזה קורה לך, אתה צריך למצוא סיבות לקום בבוקר. אז הסיבה שלי, מעבר לכך שהמשפחה צריכה אותי, היא העבודה. היא נתנה לי משמעות עוד לפני שבעה באוקטובר, אבל עכשיו היא הסיבה לצאת מהמיטה.
"יש בקרים שלא בא לי לקום בהם. הגעגוע, הכאב, האובדן, החיים השלמים שכבר לא יהיו לו - כל זה כמעט מכריע אותך. העתיד של שילה היה פרוס לפניו. החתונה שהיינו אמורים לערוך לו, הילדים שכבר לא יהיו. ובתוך זה אתה צריך ללמוד לחיות, עם כל האובדן הזה".
מה הוא רצה להיות כשיהיה גדול?
"ראש ממשלה. באמת", מחייך האב לרגע, כשהמכונית יוצאת מתחומי העיר חברון אל קריית־ארבע. "הוא העריך מאוד את הדרך שעשה חילי טרופר - התחלה בנתינה חברתית, ומשם הלאה. אבל בתקופה של מערכות הבחירות הרצופות הוא אמר לי שהתוכניות שלו השתנו. שאת המדינה הזאת אי אפשר לתקן מלמטה, צריך להיות ראש ממשלה כדי להזיז דברים. והוא היה טיפוס כזה שאם הוא מציב מטרה, הוא מגיע אליה. כל דבר שנגע בו, הפך לזהב. תלמיד מחונן, שחקן כדורסל – אם כי תמיד צחקתי עליו בנושא הזה. בכיתה ה', כשהוא בחר ללכת לחוג כדורסל, אמרתי לו 'אבל אתה הבן של אבא שלך, אנחנו ליליפוטים, מה כדורסל'. אבל הוא רצה. היה רזה ונמוך קומה, ובכל זאת הפך לשחקן כדורסל, מין מוטי ארואסטי כזה. המשיך לשחק לאורך כל התיכון, וגם היה תלמיד מצטיין. הכול הלך לו חלק, הכול הצליח לו. ב־2017 הוא התגייס והגיע לאגוז. הוא יכול היה לשרת ב־8200, אבל רצה להיות קרבי. סיים כמובן את קורס הקצינים כמצטיין גדוד".
הוא היה בן שמתקשר הביתה לעיתים קרובות?
"איתי הוא היה מדבר כל הזמן. היה החבר הכי טוב שלי, נפש תאומה כמעט", אומר הר־אבן ומצית עוד סיגריה. הוא פותח חלון, מבטיח בפעם המי־יודע־כמה שהוא אוטוטו מפסיק לעשן. נוף בנייני קריית־ארבע מתחלף בינתיים בצחיחות הרי יהודה. "שילה היה מתקשר אליי המון. היינו מדברים על כל מה שקורה איתו, מה שעובר עליו. גם אני הייתי מתייעץ איתו. אני כאבא אומר על הבן שלי שלידו הייתי מרגיש בטוח. כולנו, כל המשפחה, היינו במובן מסוים תחת כנפיו של שילה. ואנחנו לא אנשים שלא עושים. אשתי אינגריד היא עורכת דין, בעלת משרד. גם אני עסוק. אבל בשילה היה ביטחון, והוא הקרין אותו על כל הסביבה. כל מי שפגש אותו העריץ אותו. הוא פרש את כנפיו על כל הבית.
צילום: נעמה שטרן
"באוגוסט 23' הוא קיבל את הפיקוד על הפלוגה בגולני. היה אמור להיות שמונה חודשים בגולני, ואז לחזור לאגוז. הוא נבחר לתוכנית שאליה לוקחים עשרה מפקדי פלוגות כל שנה, במטרה להפוך אותם לעתודה פיקודית של הצבא. אמרתי לו, חצי בצחוק, שמכינים אותו להיות מפקד אגוז, אבל הוא לא רצה להיות גנרל. הוא הסתכל עליי ואמר – 'אבא, התבלבלת לגמרי. בצבא אני משפיע על אנשים. אני לוקח בני נוער והופך אותם לאנשים טובים יותר, ללוחמים טובים יותר ובסוף גם לאזרחים טובים יותר. זו הסיבה שבגללה אני פה. ברגע שאתחיל להתעסק בתפקידים, לא אשאר'. הוא ראה בשירות הצבאי שליחות אמיתית. היה מפקד יוצא דופן, החיילים היו תמיד בראש מעייניו. הוא היה איש של אנשים, איש שמבין מה מניע אנשים".
הוא נזכר איך נסע באחד מימי שישי לירושלים, לאסוף את שילה. "הוא היה אז מפקד צוות צעיר. אני רואה אותו יורד מהרכבת הקלה כשהוא אוחז בידו של איש מבוגר, ואז הולך איתו יד ביד עד אליי לאוטו. הם נכנסו, ושילה אמר שהוא ראה את האדם הזה בתחנה המרכזית, והוא נראה קצת מבולבל. כששאל אותו לאן הוא צריך להגיע, האיש השיב 'לעפרה', ושילה לקח אותו לרכבת והציע לו טרמפ לפחות עד המחסום. כשהתחלנו לנסוע, שילה אמר – 'אבא, מה אתה אומר, ניקח אותו לעפרה?'. נו, ברור שניקח, מה השאלה. זה היה שילה".
אתר עשיר בממצאים, וכמעט לא מוכר. השער ח'ירבת רביע | צילום: הודיה כריש־חזוני
משהו בגעגוע משתנה כששנתיים עוברות?
"הוא רק הולך ומתגבר. אתה גם מבין כמה זה סופי. הסופיות הזו של העניין, היא שמשגעת אותך".
מתי אתה מרשה לעצמך להישבר?
"בלילה. וגם, שילה תמיד היה צוחק עליי שהגינה שלי נראית על הפנים. שאני מזניח אותה. באמת הייתי עסוק ולא התפניתי לזה. כשקמנו מהשבעה, נבו הלך למשתלה והביא עץ לימון. אמר לי, 'בוא נשתול'. שאלתי, איך נשתול ושילה לא יראה? בשביל מה? אבל הוא התעקש וראיתי שזה חשוב לו מאוד, אז ויתרתי והתחלנו לחפור בור ביחד. אני חופר ובוכה. שתלנו את העץ, ותוך כדי שאנחנו עובדים, אני שומע את הקול של שילה בתוך הראש שלי: 'גאה בך, אבא'. לא הפסקתי לשתול מאותו רגע. הקמתי גינה לשילה, ואני יושב בה כל יום. כל שישי־שבת מוקדשים רק לטיפוח הגינה. זו הגינה ששילה הצמיח. אוי, תראי, מרוב דיבורים פספסתי את הפנייה", הוא מתנער.
כשהדרך מתמשכת מעבר למתוכנן בשל הפנייה שלא נפנתה, הר־אבן משחזר איך בשבעה באוקטובר הוא התעורר מצלצול הטלפון. זו הייתה תמר, בת הזוג של שילה, שסיפרה בחשש גדול שהיא מנסה להתקשר אך אין תשובה. "אמרתי לה שאם יש אירוע גדול, שילה בוודאי נמצא בעיצומו, ולא יכול לדבר כרגע. הרגעתי אותה קצת. ואז פתחתי טלוויזיה, והבנתי שאם נלחמים בשדרות, זה אומר שאת המוצבים על הגדר הם כבר עברו.
"היו לנו יומיים של רכבת הרים. אתה מנסה להשיג מידע, ואף אחד לא עונה לך. רגע אחד מישהו אומר שאף מפקד פלוגה מגולני לא נהרג, וזה נותן לך תקווה, ורגע אחר כך מישהו אומר אחרת. חיפשנו אותו בבתי חולים, חיפשנו בדרום. כולם התחמקו מאיתנו. ביום ראשון בערב מישהו סיפר לאחי שהוא ראה במו עיניו ששילה נהרג. ביום שני בבוקר הגיעו המבשרים".
אין מחקר, יש ממצאים
בתחקיר הצבאי על הלחימה במוצב נחל־עוז הומלץ להעניק לרס"ן הר־אבן את עיטור העוז, "אבל מבחינתי העיטור זה לא אישיו בכלל", אומר אביו.
על מה דיברתם בשיחה האחרונה?
"כל שישי הוא היה מרים טלפון לכל המשפחה. להורים, לאחים שלו, לסבתות. אליי הוא התקשר בסביבות השעה שבע בערב. אמר שרק רצה להגיד שלום, שהוא חייב לסגור, וסיים כמו בכל שבוע - 'אני אוהב אותך, אבא, וביי'. אמרתי לו שגם אני אוהב אותו, וביי. זהו". הוא מוחה דמעה נסתרת. "בסוף אנחנו פה בגלל המורשת, וארץ ישראל תמיד תהיה המולדת. גם מי שמנסה לברוח או להסתתר מזה, לא יצליח".
יעד הנסיעה שלנו הוא ח'ירבת רביע, "אתר מימי בית שני שהיה נטוש. סבל משוד, סבל מהזנחה, כמו מרבית האתרים בשטחים הפתוחים. אתה לא יכול לחפור את כולם ולא יכול לטפל בכולם. כחלק מתהליך העבודה עם המועצות ויישובי הסביבה, אנחנו נותנים מסגרת של 'אמץ אתר'. כשמשלבים את הקהילה בחפירות, זה מכפיל כוח. חפירה היא מחקר, ומי שמנהל את המחקר זה ארכאולוג, יחד עם הקהילה".
צילום: נעמה שטרן
כדי להגיע לח'ירבת רביע צריך לפתוח שער סגור בקצה היישוב עתניאל, להמשיך בשביל עפר, ואז לעלות בעוד דרך משובשת למדי עד לפסגה שמצפון לה נשקפים בתי עתניאל. מצטרף אלינו הארכאולוג נבות רום, שעלה ארצה מאוסטרליה. הוא זה שמוביל את החפירה באתר ומכניס אליה את קהילת עתניאל. "החופרים כאן היו בעיקר אנשי היישוב וחבר'ה מהישיבה. הם חפרו מחמש בבוקר עד תשע, ואז חזרו ללמוד".
מדובר באתר בתולי למדי מבחינה מחקרית, הוא מסביר. "שני סקרים נעשו פה. זה שאין מחקר לא אומר שאין ממצאים". לאחר כמה מטרים של צעידה על הסלעים והצמחייה הדלילה, הוא מפנה את תשומת ליבי לערמת עפר שנחפרה מתוך חלל תת־קרקעי. מהתצורה שלה ברור להם כי בעבר התרחש כאן שוד עתיקות.
פתח המקווה | צילום: הודיה כריש־חזוני
מה גנבו מפה?
"לא נדע. הממצאים שכן התגלו מעידים שזה מקום עשיר בארכאולוגיה. זה לא היה אתר כפרי נידח. הסלע פה מחורר באופן טבעי, ולכן יש הרבה חללים שתושבי האזור ידעו לנצל. בור מים. מקווה".
הוא יורד בכמה מדרגות אבן אל פתח מרובע גדול בסלע. גם כאן מדובר במקווה טהרה רחב ממדים. "התחילו לחפור פה ביולי האחרון. זה היה מלא עפר, אולי אפילו במכוון. המקווה הזה הוא דו־קומתי - יש חדר טבילה פנימי, וכשהיו יותר מים או יותר צורך, גם החלק שלא מקורה היה פעיל.
"פה את רואה את המתקנים שעוד לא נגענו בהם, אבל הם לא פחות מרשימים", הוא מציג את מה שנמצא כמה מטרים הלאה מהמקווה. "את רואה את האבן המלבנית הגדולה הניצבת, והשנייה שנשענת עליה? זה שער". איכשהו, האבנים המסותתות שמנציחות שער שבור כמו מתוך סרט הרס הוליוודי, מצליחות להסעיר גם את הדמיון של האורחת שלרוב לא נרעשת מארכאולוגיה.
האמת היא שזה מטורף.
"סדר הגודל של הבנייה מעל הקרקע ומספרם של בורות המים מעידים שהיה פה יישוב גדול. כרגע הנטייה היא לתארך את האתר ללפני אלפיים שנה. זה יכול להיות גם מתקופת בר כוכבא".
צילום: נעמה שטרן
איש הביטחון מעתניאל שליווה אותנו לכאן מספר כי עד לפני שנתיים, רבים ביישוב לא הכירו כלל את האתר. לאחר נפילתו של אלחנן קלמנזון, תושב עתניאל שיצא לעזרת אנשי בארי, נסללה 'דרך אלחנן' שנמשכת עד לכאן. "הגענו לפה אז עם הרב בני קלמנזון, אבא של אלחנן. הוא ראה אבן מבצבצת ואמר שהוא בטוח שזה מקווה. כשנבות הגיע והתלבט איך לחפור, מישהו אמר שאולי כדאי להתחיל מפה, ואכן התגלה מקווה".
רום: "הפוטנציאל כאן באמת מטורף. יש אינספור ממצאים, צריך רק לחפור. ראית את המדרגות שעברנו בדרך? זה יכול להיות מנהור של בר כוכבא".
הר־אבן: "זה מקום קשה להגעה, לא מוסדר. התמונה שאת רואה מאפיינת כמעט את כל אתרי דרום הר חברון ויו"ש בשטחים הפתוחים, ויש לנו מאות כאלה. האתר הזה הוא חלק מרשת אתרים שאנחנו קוראים להם 'דרך ארץ מורשת'. לפי התכנון, היא תתחיל בדרום הר חברון, תסתיים בצפון השומרון, ותיצור מארג אחד גדול של מקומות לביקור, לסיור, אפילו לטיול אופניים. כל מועצה תהיה אחראית בשטחה לייצר תנועת מטיילים, אנשי קהילה ותלמידי בית ספר שיבואו ויהיו חלק. זה החזון הגדול שלנו, של המנהל האזרחי יחד עם משרד המורשת. הרעיון הוא להעמיק את המחקר הארכאולוגי וגם לשמר את העתיקות ולהנגיש אותן. בהמשך נעשה פה שבילים מסודרים, פרגולה. בסופו של דבר, הכוונה שלנו היא לא רק להפעיל את האתרים לטובת ההתיישבות, אלא ליצור מערך שימשוך את המוני ישראל לביקור בשומרון וביהודה, ולחיבור ממשי לעבר שלנו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il