חידה לא פתורה: הסיפור הנשכח של השכונה על חוף ים המלח

אני לא אוהבת את הים, הוא שמנוני ומסריח, אבל כולם טובלים אז גם אני טובלת. אחר כך אנחנו חוזרים, מתקלחים במקלחות החוץ ליד בית הספר ונכנסים שוב לכיתה ומתיישבים בבגדי הים שמיד מתייבשים... ויקטור מלמד אותנו לאהוב את המקום החם והצחיח שבו אנו חיים. הוא הסביר לנו על ההרים מסביב וגם על אשת לוט, שזה סיפור שאני אוהבת אבל גם מפחדת ממנו.

(מתוך הספר "ימים מלוחים" מאת נירה קמחי־עוזרד, הוצאת פטל)

תמימה רוקח־שנפ הייתה פעוטה כבת ארבע כשפונתה במטוס מביתה על שפת ים המלח לפני שיגיע לשם האויב. יחד איתה הוטסו לתל־אביב גם אמה ואחיה הבכור. אביה, יוסף רוקח, נשאר במפעל האשלג בצפון ים המלח, ומשם עבר בשיט למפעל האשלג בסדום. "הוא לקח איתו נשק וכמה חפצים הכרחיים, ושאר החפצים שלנו נשארו מאחור", מספרת בתו. "מאז, בכל פעם שחיפשנו משהו, המשפט הקבוע אצלנו בבית היה 'כן, היה לנו, אבל זה נשאר בים המלח'. כשגרנו בשכונה ליד ים המלח, אמא שלי הייתה הולכת לים כל יום, נכנסת למים, צפה ונהנית. ‫הגענו ליפו, ופתאום היא לא נכנסה למים, כי היא בכלל לא ידעה לשחות".

היה הייתה שכונה עברית קטנה בשטח הזיכיון של חברת האשלג הארצישראלית בצפון ים המלח. היא הוקמה בשנת 1934 וכללה ארבעה בניינים בני שלוש קומות, שתי דירות בכל קומה. בשיאה אכלסה כשלושים משפחות של עובדי המפעל. הקרקע באזור הייתה אומנם מלוחה אך נשטפה במי הירדן, מה שאפשר לשתול דשא, פרחים, עצים וערוגות של גידולים חקלאיים. היו בשכונה מגדל מים, צרכנייה וכיתת בית ספר רב־גילית, ששכנה בתוך צריף. הרצפה בכיתה הורטבה לעיתים תכופות, כאמצעי רענון. הילדים הכינו הצגות וטקסים לכבוד החגים, שיחקו טניס, ומורה לפסנתר הגיעה מירושלים ולימדה נגינה. ים המלח היה מרוחק כדי פסע מהכיתה, ובהפסקה הגדולה היה אפשר לטבול בו.

ילדי השכונה יצאו עם הוריהם לקניות ביריחו, שטו לגדתו המזרחית של ים המלח ורחצו בנחל ארנון. ליד השכונה העברית הייתה גם שכונה ערבית, וערבים ויהודים חיו בשכנות טובה ועבדו יחד בחברת האשלג. בשיאה העסיקה החברה אלפי עובדים, כמחציתם ערבים, וכמויות האשלג והברום ששיווקה לרחבי העולם תפסו עשרות אחוזים מכלל הייצוא של ארץ ישראל. בהמשך הוקם מפעל נוסף בסדום, בדרום ים המלח.

היום יש בסדום מרכז מבקרים המביא את סיפורה של חברת האשלג. כשהסופרת נירה קמחי־עוזרד ביקרה בו, היא נתקלה בצילום משנות השלושים: אישה מגישה אוכל לפועלים במטבח של המפעל הצפוני. "כשאני רואה נשים עובדות במקומות שנחשבים גבריים, אני מהרהרת ‫בתפקידה של האישה ‫בכל המארג", מספרת קמחי־עוזרד. "שאלתי את המדריך, '‫מה, היו פה נשים?', והוא ענה: 'בוודאי. לא רק נשים, גם משפחות שלמות'. אבל הוא לא התעכב על הנושא מעבר לכך, וגם מרכז המבקרים לא מתייחס כמעט לשכונת המגורים.

"הבנתי שהסיפור לא מוכר, והתחלתי לחפש אנשים שגדלו שם כילדים. לאחר שפרסמתי פוסט בפייסבוק, התברר לי שאפילו תמימה שנפ, שאותה אני מכירה כבר עשרות שנים, גדלה בשכונה העברית בצפון ים המלח. כבר למחרת הייתי אצלה, ומיד חשתי חיבור רגשי לסיפור. משהו בו משך אותי והיה חזק ממני".

ליאורה אלון: "אנחנו, ילדי ים המלח, היינו באובססיה על המקום ועל הסיפור. בכל פעם שליוויתי מישהו לנמל התעופה, הייתי מייללת בפרדה כאילו הוא נוסע לשנים, גם אם זו הייתה חופשה של כמה ימים. הבנתי שסיפור ים המלח נשאר אצלי כעסק לא סגור"

האידיליה המתוקה־מלוחה של החיים בשכונה העברית נקטעה כשפרצה מלחמת העצמאות. לפי תוכנית החלוקה השטח נועד להיכלל בתחומי המדינה הערבית, אך בתחילה נדמה היה שהמפעל והשכונה יוכלו להישאר על כנם בהסדר כלשהו. משלא ניתן היה עוד להבטיח את הגנת השכונה, פונו משם המשפחות במטוסים קלים. חלק מהילדים נאלצו לעזוב ללא הוריהם. כמו לוט, הם לא היו יכולים להביט לאחור. פינוי החירום לא אפשר סגירת מעגל אמיתית, וכששבו סוף־סוף לשכונה ולשטח המפעל, אחרי מלחמת ששת הימים, הכול כבר היה הרוס ומנותץ. גם ים המלח הולך ומתמעט מאז. שרידי המזח ההיסטורי של המפעל, שהאשלג הובא אליו מסדום לקראת שינועו לנמל חיפה, מוקפים היום אדמה צחיחה למהדרין.

"אנחנו, ילדי ים המלח, היינו באובססיה על המקום ועל הסיפור", מספרת ליאורה אלון, בתו של מנחם ספיבק ז"ל, שהיה מהנדס במפעל. היא עצמה חיה בשכונה העברית מגיל אפס עד תשע. "ההורים שלי לא דיברו איתי על מה שהיה. אבל במשך כל השנים, בכל פעם שליוויתי מישהו לנמל התעופה, הייתי מייללת בפרדה כאילו הוא נוסע לשנים, גם אם זו הייתה חופשה של כמה ימים. הבנתי שסיפור ים המלח נשאר אצלי כעסק לא סגור".

מהקיבוץ נשאר שיר

נירה קמחי־עוזרד עלתה ארצה מארגנטינה בילדותה. היום היא מתגוררת באלון־הגליל, נשואה לרענן, אם לשלושה וסבתא לשמונה. במשך שנים הייתה מרצה לאמנות במכללה האקדמית תל־חי. "ימים מלוחים" הוא ספרה השלישי. במרכז עלילתו עומדת מרגלית, אישה שגדלה בילדותה בשכונה העברית. את ההשראה שאבה קמחי־עוזרד בין השאר מסיפורם של ליאורה ואחיה הצעיר אלדד, ומסיפורם של האחים תמימה ואריה רוקח. הם סיפרו לה למשל כי התרועעו עם ילדים מבית־הערבה, הקיבוץ שנבנה גם הוא בשטח הזיכיון של מפעל האשלג, וננטש ברגע האמת. "קל מאוד לספר שוב את סיפורו של הקיבוץ ההוא", אומרת קמחי־עוזרד. "אין מי שלא מכיר אותו, בין השאר בעקבות שירו של אריק איינשטיין. גם על חברת האשלג נכתב לא מעט, אך מי יספר את סיפורה של השכונה?

"נפגשתי עם ילדי ים המלח, ושאלתי את השאלות הכי פשוטות. למשל, באילו משחקים הם שיחקו, או האם היה להם נייר טואלט - כי זכרתי שאצל הדודים שלי בירושלים בשנות החמישים חתכו ריבועי עיתונים לשם כך. שאלתי גם איך שילמו להוריהם משכורות. לא ידעתי מה מכל זה ייכנס לספר, אבל רציתי שזה יהיה ספר על ‫חוויות של ילדים, ‫כי גם מליאורה וגם מתמימה ‫הרגשתי שיש כאן חוויה נהדרת ‫של מקום, של ילדות, ויש גם חוויה של החמצה".

אף שהילדים האלה כבר סבים וסבתות, משהו באופי הסיפור שהם מספרים נשאר נאיבי. כמו מרגלית בספר, הם שמעו חצאי שיחות של המבוגרים, והן נחרתו בהם לנצח בחלקיותן. הדשא של השכונה זכור להם כרחבה ירוקה אינסופית, אף שלא היה גדול במיוחד. הקרוניות ששינעו סחורה או פועלים בודדים נתפסו בעיניהם כרכבות משא.

את חברת האשלג שהוריהם עבדו בה הקים משה נובומייסקי, מהנדס מכרות ויזם יהודי מסיביר. לפני מאה שנה, ב־4 באפריל 1925, הוא שלח את חברו מוסיה (משה) לנגוצקי להפעיל תחנות ניסוי כדי לבדוק אם אפשר להפיק אשלג בצפון ים המלח. לימים סיפר לנגוצקי כי הזהירו אותו מהצפוי לו באזור. "אם רואים שם אדם לבן, שוחטים אותו, מבשלים ואוכלים", כך אמרו לו. אך הייתה גם עצה כיצד להינצל מהגורל הזה: ללבוש חלוק לבן, להתחזות לרופא וכך לרכוש את אמונם של המקומיים. לנגוצקי אימץ את הרעיון. "מצאתי אצל רופא שיניים אחד מזרק של סוסים, 40 גרם. 'קח לך, זה אצלי כבר שנים מונח'", שחזר לנגוצקי. "וכך, הרבה קליינטים מעבר לירדן באו, (ואמרו) 'אין רופא כמוך בכל העולם'".

מאבקו של נובומייסקי לקבל מהמנדט הבריטי ומממלכת ירדן את הזיכיון לכריית מחצבים בים המלח נמשך כמעט עשור. באוקטובר 1929, לאחר שהשיג סוף־סוף את מבוקשו, רשם נובומייסקי את חברת האשלג שלו באנגליה. הוא עצמו המשיך להתגורר בירושלים, אבל הקים לחופי ים המלח בית קיט ששימש אותו כשהגיע לביקורים. מכונית שרד לקחה אותו לשם, וגם בחום הלוהט של המקום הנמוך בעולם הוא הקפיד ללבוש חליפה ופפיון.

תרומתו של נובומייסקי לפיתוח היישוב העברי בארץ הייתה אדירה, אך שמו כמעט אינו מוכר היום בישראל. "כל נושא חברת האשלג, שהייתה החברה הגדולה והמצליחה בארץ ישראל בימים שלפני הקמת המדינה, נשכח והושכח", אומר הגאולוג יוסי לנגוצקי, בנו של מוסיה. "השגת הזיכיון נעשתה בתמיכה פעילה של התנועה הציונית. נובומייסקי היה למעשה ההרצל של ים המלח. מטבע הדברים, הוא היה חייב לתמרן את פעילותו מול הבריטים".

גם ד"ר הילה טל־קריספין, שכתבה דוקטורט על חברת האשלג הארצישראלית, נדהמה לגלות במהלך איסוף החומרים שדבר לא נכתב כמעט על הנושא. בספרה "מהפכה בסדום" (מכון בן־גוריון, 2010) נאמר שעד 1934 התגוררו עובדי המפעל הצפוני במחנות בחופו של ים המלח. הם נהגו לנסוע בסופי שבוע לבתיהם, או שבני המשפחה באו לבקרם במפעל. לא היה קל לנהל אורח חיים שכזה, ורבים מהעובדים החליטו לפרוש.

מוסיה לנגוצקי נשלח באפריל 1925 להפעיל תחנות ניסוי בצפון ים המלח. "אם רואים שם אדם לבן, שוחטים אותו, מבשלים ואוכלים", הזהירו אותו, והציעו לו להתחזות לרופא כדי לרכוש את אמון המקומיים. לנגוצקי אימץ את הרעיון

"נובומייסקי היה ער לצרכים של עובדיו, ואפילו בנה להם בית הבראה במעלה־החמישה", אומרת טל־קריספין. "הוא לא חשב רק על הרווחים שלו, אך לא היה לו מספיק כסף לבניית שכונה. בהתחלה גם סברו שאי אפשר לגור ולחיות עם משפחות באזור הזה, בגלל החום של הקיץ. אלא שבחורף הטמפרטורות יכולות להיות נמוכות מאוד, ובסופו של דבר היו אנשים שהעדיפו להתגורר שם דווקא בקיץ, כדי לרחוץ בים המלח".

"היו ויכוחים קשים מאוד בנושא הקמת השכונה, כמעט עד כדי מרד", מספר יוסי לנגוצקי. הוא מעביר לנו קטע מריאיון עם חיים לקס, מראשוני השכונה העברית. "נובומייסקי טען שאין לחברת האשלג אמצעים לכך", סיפר לקס על היוזמה לבניית שכונת מגורים. "הוא היה אומר כי בייצור ברום עולה בקבוק הזכוכית יותר משמכניס הברום; ושק מבד יוטה יקר מן האשלג שנארז בו. חשבונאות זו של ההנהלה עוררה בנו מרירות רבה. אפילו השק הראשון של האשלג, שיצא מבית החרושת בחגיגיות רבה, לא עורר בנו חדווה".

אף שמוסיה לנגוצקי המשיך לעבוד בחופי ים המלח, משפחתו לא עברה להתגורר בשכונה שהוקמה שם. "תושבי השכונה היו אנשי מפתח בחברת האשלג - מנהלי מחלקות, מדענים וכדומה", אומר בנו. "אמי התגוררה עם אבי בים המלח לפני שהוקמה החברה, אבל כשהוא רצה שהיא תעבור לשכונה, אמא אמרה: 'הילדים שלי לא יגדלו כמו בדואים, הם יגדלו במקום נורמלי'. התגוררנו בירושלים, אמי עבדה כאחות בבית החולים הדסה, ואבי היה מגיע לבקר אותנו בסופי שבוע. לפעמים הייתי נשאר לישון בדירה שלו בשטח המפעל. צפון ים המלח היה מגרש המשחקים שלי".

בשיחה משתתף גם בנה של ליאורה אלון, פרופ' יואב אלון, איש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל־אביב. כמי שמתמחה בדיוק בתקופה הנידונה - ימי המנדט הבריטי - הוא הוסיף אחרית דבר לספרה של קמחי־עוזרד, ושילב מבט אישי ומחקרי. "בעידן שבו לא היו מזגנים, מזג האוויר בקיץ במקום הנמוך ביותר בעולם דרש היערכות מיוחדת", כתב. "לפיכך נבנתה השכונה בהתאם לעקרונות האקלימיים שהגה אדריכל חברת האשלג, ריכרד קאופמן. המרחק הגדול בין בתי המגורים, כיוון בנייתם והחלונות הגדולים נועדו לאפשר את זרימת האוויר ואת כניסתו לדירות. הרוחות שציננו מעט את האוויר הלוהט הביאו עמן גם את אבק המדבר".

"אצלנו ההיסטוריונים נהוג לומר שאנחנו נוטים לכתוב ‫על הסבים והסבתות שלנו", אומר לנו פרופ' אלון. ‫"לא התעסקתי אומנם מבחינה מחקרית ‫בים המלח ובסיפור של השכונה, ‫אבל המחקר הראשון שלי עסק בעבר הירדן בתקופת המנדט, ‫וביחסי יהודים־ערבים ‫בין שתי גדות הירדן. יש לי הרבה חברים ירדנים ופלסטינים, ולפעמים אני מזכיר להם שאני בן של פליט שהגיע מגרמניה ושל עקורה מים המלח".

גברת לוט מפליגה לסדום

אודי איזק, לשעבר מנהל מחלקת החינוך במועצה האזורית מגילות ים המלח, חקר גם הוא את קורותיה של חברת האשלג. "נובומייסקי רתם לחברה את כל מי שהסכים להיכנס לאירוע", הוא מספר. "כשחבר'ה של הקיבוץ המאוחד רצו להקים קיבוץ, הוא אמר: 'אין בעיה, קחו שטח של חברת האשלג, תקימו קיבוץ ותגדלו לי ירקות'. המלונאים ממשפחת לוי אמרו לו 'בוא נעשה תיירות', וכך הוקם מלון קליה, בשיתוף האדריכל של חברת האשלג. וכשהמהנדסים בחברה ביקשו שכונה, נובומייסקי בנה שכונת פועלים מיוחסים. אגב, לכולם שם היה Airbnb - תמיד היה תייר בסלון, כי זו הייתה עוד הכנסה.

"בדומה לשיטה היפנית, שרואה במקום העבודה גם בית לעובדים, נובומייסקי הקים מפעל שהוא מרכז חיים. אבל על הדרך הוא הכניס פנימה את כל הסערות הציוניות: מצד אחד הבורגנים מהאקדמיה, ומצד שני 'אינדיאנים' של תנועות הנוער שעושים חקלאות בבית־הערבה ובזים לאקדמיה. הם בזו גם לנובומייסקי, בהיותו בעל ההון – אף שלמעשה הוא היה פעיל במחתרת ברוסיה יחד עם פנחס רוטנברג, וחיסל פקידים של הצאר. הבוז הזה נראה היום קצת מטופש, כי לכולם הייתה מטרה משותפת: לפתח את המרחב ולעשות ציונות".

נעמי ואלכס קצ'קו, ילדיהם של שלמה וברוריה, התגוררו בשטח המפעל הצפוני, מחוץ לשכונה. האב היה מהנדס מכונות, האם הייתה חובשת ואחות במרפאה של המפעל, ותפקידיהם דרשו זמינות מסביב לשעון. "התגוררנו בצריף לא רחוק מהמזח", נזכר אלכס. "ממטרות של מים היו מקררות את גג האסבסט של הצריף, בגלל החום הגדול. בחצר היו לול תרנגולות וגינת ירקות. מדי בוקר נסעתי לבית הספר בשכונה, ולעיתים נשארתי שם בצהריים אצל אחת המשפחות. כשחזרתי הייתי מתיישב על הנדנדה ליד הצריף, מתנדנד וצופה אל ים המלח".

יוסי לנגוצקי: "כשאבי רצה שנעבור לשכונה, אמא אמרה: 'הילדים שלי לא יגדלו כמו בדואים, הם יגדלו במקום נורמלי'. התגוררנו בירושלים, ואבי היה מגיע בסופי שבוע. לפעמים הייתי נשאר לישון בדירה שלו בשטח המפעל. צפון ים המלח היה מגרש המשחקים שלי"

"לחיות במקום חם כל כך זה עניין של הרגל", אומרת ליאורה אלון. "היו מגיפים את התריסים ו‫מרטיבים את הבלטות. בימות החום הלימודים הופסקו בשעות הצהריים, ונאסר על הילדים לצאת מהבית. נהגנו לשכב על הרצפה כדי להתקרר, ואכלנו קרח. בשיא הקיץ נסענו לדירה בירושלים".

זבובי חול עופפו בגובה בינוני עד נמוך, והותירו על גופם של הילדים עקיצות. בגלל הבעיה הזאת ניסו מתכנני השכונה להגביה את הבתים, אבל לא תמיד זה עזר. "מהו סימן ההיכר של ילד ים המלח?", שואלת אלון, וחושפת צלקת ברגלה: "לכולנו נשארה צלקת מחיסון או מעקיצה של זבובי החול".

חצי מעובדי חברת האשלג היו ירדנים - כך קבע הזיכיון. "חסיין, צעיר ערבי מיריחו, עבד כעוזר של אבא שלי", מספר אלכס קצ'קו. "הוא היה מרכיב אותי על האופניים שלו כל יום לבית הספר, וגם מחזיר אותי. אמי נסעה פעם בשבוע לתת סיוע רפואי בשכונה הערבית, ולרוב התלוויתי אליה. היא דיברה ערבית והבינה אותם והם אותה".

תמימה רוקח־שנפ, היום תושבת גבעת־אלה, מספרת שמרבית הזמן לא התגוררה משפחתה בשכונה העברית אלא בשכונת הספנים הסמוכה, שתושביה היו גם ספנים ערבים. ידידות נקשרה בין אחיה אריה ובין מוסטפה, ילד בן גילו, והם נהגו לבנות יחד סירות מעץ. "מוסטפה, כבן של ימאי, היה המומחה ואני הייתי העוזר הראשי (והיחידי)", סיפר לימים אריה בספר משפחתי. "מכל שטח המפעל גררנו קרשים, פחים וזפת והתחלנו לבנות. ביום קיצי אחד לבשנו בגדי ים וירדנו עם הסירה לים, הנחנו אותה ו... אין לי מושג במה שגינו ובמה טעינו, אבל לסירה לא היה דרוש זמן רב: היא מיד נמלאה מים ושקעה, ובכך הסתיים שיתוף הפעולה היהודי־ערבי שלי".

כשנובומייסקי פתח את סניף המפעל בסדום, לא היה כביש בגדה המערבית של הים שהיה יכול לחבר בין שני המפעלים, ולפיכך העובדים והסחורות שונעו באמצעות שיט. מוסיה לנגוצקי הוא שתכנן וניהל את התעבורה הימית בין המפעל בצפון ובין סדום, ואף זכה בכינוי "האדמירל של צי חברת האשלג". כלי השיט של המפעל קיבלו שמות כמו "עמורה", "גברת לוט", "מכורה", "בבה" - על שם ברטה נובומייסקי, הגברת הראשונה של חברת האשלג - וגם "יתומה", שם שהורכב מראשי תיבות של קללה ברוסית.

השיט בין המפעלים, מתארת טל־קריספין, ארך כ־12 שעות ולעיתים אף יממה שלמה, והתקיים בתנאים קשים מאוד. בגלל הרכב המים בים המלח, מנועי כלי השיט היו צריכים להתאמץ במיוחד ונשחקו במהירות. אף שהיה זה מסע קשה, הילדים לא ויתרו על החוויה. "הייתי שוכב על הסיפון ומסתכל על הירח. זה היה כיף ומרגיע", נזכר אלכס קצ'קו. "אחר כך הייתי נרדם, ובסופו של ליל שיט שלם היינו מגיעים לסדום. כילד בכיתה ג' שטתי בלי ההורים שלי וללא כל ליווי. אני לא זוכר אפילו את המטרה שלשמה שטתי עד סדום".

תותח נגד ילדים

אף שהמתכונת של מגורי משפחות הוכיחה את עצמה בצפון ים המלח, נובומייסקי הבין שבגלל בעיית העֲבִירוּת, אין סיכוי שמשפחות יסכימו להתגורר בסדום. כדי לגייס עובדים למפעל הדרומי הוא פנה אל יהודה אלמוג (קופילביץ), חבר קיבוץ כפר־גלעדי ואיש הקיבוץ המאוחד. אלמוג העמיד לרשותו עובדים ועובדות רווקים שהתגוררו בסדום כקומונה, במתכונת שכונתה "הפלוגה המקובצת".

תוכנית החלוקה של האו"ם, שהתקבלה בכ"ט בנובמבר, קבעה כי אזור צפון ים המלח ייכלל במדינה הערבית. בעת ההצבעה על התוכנית שהה דוד בן־גוריון עם אשתו פולה ועם נכדתו במלון קליה, סמוך לשכונה העברית. שם הוא כתב את העמוד המפורסם ביומנו: "נפלה הכרעה, 33, 13, 10" – מספר התומכים, המתנגדים והנמנעים באותה הצבעה היסטורית. ילדי השכונה יצאו באותו הלילה במשאית כדי לחגוג בבית־הערבה. "להפתעתנו לא הייתה אווירה חגיגית בקיבוץ, והתושבים כעסו עלינו שהפרענו להם לישון", כתב לימים אריה רוקח. "האם זה בגלל שהקיבוץ המאוחד התנגד לתוכנית החלוקה? או סתם חוסר תשומת לב? נעלבים נסענו למלון קליה. איני זוכר זאת, אך סופר לי שבן־גוריון היה שם ורקד עם כולנו. ראוי לציין שאנשי בית־הערבה הבינו את הטעות והעלבון שלנו מאוחר יותר, ושלחו את החשמלאי שלהם שיסדר לנו תאורה חגיגית".

ליאורה אלון: "היו מגיפים את התריסים ו‫מרטיבים את הבלטות. בימות החום הלימודים הופסקו בצהריים, ונאסר על הילדים לצאת מהבית. נהגנו לשכב על הרצפה כדי להתקרר, ואכלנו קרח. ומהו סימן ההיכר של ילד ים המלח? לכולנו נשארה צלקת מחיסון או מעקיצה של זבובי החול"

למחרת פרצה מלחמת העצמאות. אנשי פלמ"ח וחי"ש נצפו תדיר בשטח המפעל ובשכונה, ועל הילדים נאסר לצאת ממנה. "‫מי שביצרו את השכונה וחפרו את התעלות היו התושבים הערבים", נזכרת אלון. וקמחי־עוזרד כותבת בספרה: "אנחנו יודעים שהשקים והשוחות והעמדות שמתוכן אפשר להציץ כשאף אחד לא רואה הם בשביל להגן עלינו, אבל אני לא מבינה מפני מי צריך להגן. אחד הילדים אמר שהתעלות הן בשביל לשמור עלינו מהירדנים, אבל זה נשמע לי משונה, הרי הפועלים הירדנים חופרים את התעלות יחד איתנו והם גרים איתנו".

נובומייסקי ניהל באותם הימים מגעים עם עבדאללה מלך ירדן, בניסיון להפוך את המפעל הצפוני לשטח ניטרלי וכך לאפשר את המשך פעילותו. קצ'קו היה ככל הנראה עֵד לפגישה בין נובומייסקי ובין בכירים ירדנים. "הם הגיעו לדיון בביתו שבמפעל, מלווים בשריונית", הוא משחזר. "עברתי שם במקרה רכוב על אופניים, והירדנים צידדו את התותח שלהם לעברי, הילד הקטן, כאילו אני יכול להזיק להם".

נובומייסקי הצליח לקבל אישור עקרוני מעבדאללה, ונסע לתל־אביב לדבר עם בן־גוריון. הם נפגשו שעה לפני הכרזת המדינה וקבעו להמשיך לשוחח. אלא שבדרך חזרה נובומייסקי נפצע קשה בתאונת דרכים; יש הסבורים כי היה זה ניסיון לחסלו.

למחרת הצטרפה גם ממלכת ירדן למלחמה. הטבח במגיני גוש עציון ערב הכרזת המדינה עורר חשש שגורלם של עובדי חברת האשלג ובני משפחותיהם יהיה דומה. "ההוראות שבידי הן למנוע גוש עציון שני", אמר נציג המטכ"ל רס"ן אמנון זעיר ("רודי"), לאחר שבכירי צה"ל הגיעו למסקנה שאי אפשר להסתמך על הסכמים עם הלגיון הירדני.

"היה בשכונה צריף גדול שבו נערכו האספות", משחזרת אלון. "אנחנו כילדים צבאנו על החלונות כדי להקשיב לשיחות. התנהלו ויכוחים קשים בשאלה אם לנטוש את המקום או לא, ובסופו של דבר קיבלו את הפקודה להתפנות וביצעו אותה ללא ויכוחים. הוציאו אותנו מהמיטות בפיג'מות, הביאו אותנו ‫לשטח שהוכשר לנחיתה, והעלו אותנו למטוס".

"הפינוי היה כואב מאוד, וגם מסוכן מאוד", אומר איזק. "אריה רוקח סיפר לי שמהמטוס הוא ראה את גוש עציון עולה באש. עברו כמה ימים לפני שההורים ידעו שילדיהם הגיעו בשלום".

נובומייסקי, לאחר הפינוי, פיטר את מרבית עובדי חברת האשלג. קצ'קו: "אחרי שפונינו, אמרו להוריי בהתרעה קצרה מאוד שהם צריכים לעזוב בסירה, ויכולים לקחת מזוודה אחת. ביקשו מהם לשבור כל מה שאפשר במפעל, כדי שכמה שפחות ייפול לידי האויב. כשהגיעו לסדום הם השתכנו במערה. פגז ירדני נפל על המזוודה ושרף את כל רכושם". ימים ספורים אחרי הפינוי נבזז המפעל הצפוני בידי פורעים ערבים.

ליאורה ואחיה אלדד נחתו בתל־אביב, ובהמשך הגיעו עם משפחתם לחיפה. "המדינה לא דאגה לנו, וכל אחד חיפש קרובים ומכרים להתגורר אצלם. אני זוכרת שהמורה בחיפה העמידה אותי ‫ליד הלוח ואמרה: ‫'ילדים, תרחמו על ליאורה, היא פליטה מים המלח'. מבחינת הילדים, מאותו הרגע ניתן האות ‫להרביץ לי. אבל מהר מאוד זכיתי בכבוד: מכיוון שבים המלח למדנו בבית ספר קטן, היה לי יתרון בידע על ילדי הכיתה".

מסמכים מארכיון המדינה מראים שהרשויות דווקא לא התעלמו ממפוני ים המלח. כשאלה פנו אל המשרד לנפגעי מלחמה וביקשו דיור או פיצוי על רכוש שאבד, המדינה ניסתה לסייע במתן הלוואות או קצבאות, ואפילו איתרה חלק מהרכוש. קצ'קו למשל מספר כי הוצעה למשפחתו דירה ביפו מהרכוש הנטוש, אך אביו סירב לגור שם. מצד שני, קשה להתווכח עם תחושות של ילדה שראתה את גן העדן שלה נעלם ואת הקהילה שלה מתרסקת בן לילה.

מהבחינה הזאת, תושבי הנגב המערבי שהפכו לפליטים ב־7 באוקטובר ימצאו בספר הד לחוויות שלהם. אחת ממפונות כפר־עזה כתבה לקמחי־עוזרד: "אי אפשר לא לעשות את הקישורים לאורך הקריאה לקהילות שלנו - גם מבחינת תיאור חיי הקהילה, הדינמיקה, החיים לפני הפינוי, וגם איך ביום אחד קהילה בעצם מתפוררת, נעלמת. דווקא התיאורים הרגישים והפשוטים יוצרים סיפור שהופך למסמך מטלטל ונוגע".

"לא כתבנו דף מזהיר"

יוסף רוקח, אביהם של תמימה ואריה, נותר בסדום בזמן המלחמה. אחד המכתבים ששלח משם לאשתו מובא במלואו בספר, ועולה ממנו ביקורת קשה על נטישת המפעל הצפוני. "כבר שבועיים שאני נמצא בסדום. שמעת בטח כי בחיפזון עזבנו את הצפון להציל נפש — ורודף אין", כתב. "אני רק יודע שהיינו מוכנים לפי פקודה ללחום עד הסוף, ולפי פקודה נכנענו בלי לשמוע ובלי להשמיע ירייה אחת, ולפי פקודה עזבנו את הצפון ועברנו לסדום. לפי פקודה עזבו נשינו וילדינו את הצפון ועברו בעירום ובחוסר כול לתל־אביב... כמו שלומדים בבית ספר על מלחמות היהודים מלפני אלפיים שנה, כך ילמדו על מעשינו, ומפחד אני שלא כתבנו דף מזהיר בהיסטוריה שלנו".

אלכס קצ'קו: "אחרי שפונינו במטוס, אמרו להוריי שהם צריכים לעזוב בסירה, ויכולים לקחת מזוודה אחת. בסדום הם השתכנו במערה. פגז ירדני נפל על המזוודה ושרף את כל רכושם"

ממרחק השנים, פרופ' אלון סבור שהפינוי היה מוצדק. "לא שררה עוינות גדולה עם ירדן, והושגו הבנות בין הצדדים ‫שלפיהן הירדנים ייכנסו רק לשטחים שהובטחו למדינה הערבית ‫בהחלטת האו"ם. בפועל הירדנים הצטרפו למלחמה וניסו לתפוס גם את ירושלים, שנועדה לפי תוכנית החלוקה להיות אזור בינלאומי, אבל לאזור של צפון ים המלח היה ברור שהם ייכנסו בכל מקרה. על כן אני חושב ‫שההחלטה להתפנות הייתה נכונה".

בחודשים הראשונים של המלחמה התרחשו לא מעט תקריות ירי בקרבת שני המפעלים, ועובדים מסדום אף נפלו בשבי הירדני. המפעל הדרומי היה נצור במשך למעלה מחצי שנה וקיבל אספקה באמצעות מטוסים. רק בנובמבר 1948, במבצע לוט, שוחרר האזור ועבר לידי מדינת ישראל, אך המפעל הדרומי לא חזר מיד לפעילות. עד 1952 שהה במקום רק "קומנדו לנגוצקי" - צוות מצומצם ששמר על מתקני חברת האשלג. בסופו של דבר החברה הולאמה, וב־1952 הוקמה חברת מפעלי ים המלח, שקלטה אליה בין השאר את שלמה קצ'קו ואת מוסיה לנגוצקי. בסך הכול עבד לנגוצקי בים המלח במשך יותר מארבעה עשורים. נובומייסקי לעומת זאת עזב את הארץ, ובשנת 1961 נפטר בפריז, שבור לב וחסר כול.

יוסי לנגוצקי סבור עד היום כי יהודה אלמוג הוא אחד האנשים שחתרו תחת נובומייסקי ותחת אביו עוד כשהמפעל היה בשיאו, ובהמשך גרמו לנישולם של השניים מן המורשת הציונית, לא פחות. "אלמוג העיר לנובומייסקי בתחומים מקצועיים שלא היה מאומן אליהם כלל. במכתבים שכתב ב־1948 הוא קרא 'להיפטר מהנהלתו של נובומייסקי את המפעל', והציג אותו כמשרתם של האינטרסים הבריטיים וכמי שנכשל בהקמת חברת האשלג. מי שיקרא בספריו של אלמוג יתרשם כי חברת האשלג היא פרי יצירתה של תנועת הקיבוץ המאוחד.

"מבחינה צבאית עזיבת צפון ים המלח הייתה טעות, אך בנסיבות שהיו אז, אפשר להבין מדוע כך הוחלט. יהודה אלמוג, שלא ידע על המשא ומתן ולא ידע שבן־גוריון נמצא בתמונה, לקח את מה שקרה כקרדום לערוף את ראשו של נובמייסקי. הוא התחיל לייחס לו חוסר נאמנות לאומית.

"הקיבוצניקים שפעלו בסדום, וגם חברי בית־הערבה, היו אנשים נפלאים, והם כתבו ספרים על פעילותם בשנים ההן. על חברת האשלג איש לא כתב. העובדים כעסו על נובומייסקי מכיוון שהוא פיטר אותם במלחמת העצמאות, כשלא היה לו כסף לשלם להם. כך איש לא זכר עוד שהייתה חברת אשלג. כשאבי נפטר, החלטתי להתמסר להעלות את סיפורה של החברה. בעשרות השנים האחרונות פעלתי לגאול את זכרם של עובדי חברת האשלג, ואת זכר תרומתם של נובומייסקי ושל אבי". כיום, הודות ליוסי לנגוצקי, קיים חומר רב על חברת האשלג, אך כאמור לא על השכונה העברית.

איזק אינו תמים דעים עם לנגוצקי הבן. הוא רואה באלמוג אחד ממובילי ההתיישבות, ונוהג לעלות פעם בשנה לקברו בכפר־גלעדי. לא בכדי נקרא קיבוץ אלמוג על שמו. "יהודה אלמוג חלם את כביש 90, הוא קנה קרקעות בחורן ודמיין יישובים שיתופיים של יהודים בכל המזרח התיכון. בספר שכתב הוא הוכיח שחברת האשלג, מסיבות כלכליות, לא עמדה לצד ההתיישבות בימים של משבר. לימים, כשהיה ראש המועצה הראשון של המועצה האזורית תמר, מפעלי ים המלח פעלו נגדו. לכל אורך הדרך אלמוג שמר על האינטרסים של ההתיישבות". על נובומייסקי אומר איזק: "עשרות רבות של מהנדסים עבדו בחברת האשלג תחתיו. מי מנע מהם להאדיר את שמו? מי שנישל אותו מהזיכרון הלאומי הם המפעלים עצמם, ולא יהודה אלמוג".

במלחמת ששת הימים חזר כאמור השטח הזה לידיים ישראליות. "כבר ‫ביום סיום המלחמה אבא שלי בא לירושלים לקחת אותי, ‫וירדנו לים המלח", מתארת ליאורה אלון. "‫לקחתי איתי את יואב, שהיה תינוק בן חודשיים, וכמעט הרגתי אותו בחום הנורא הזה. הגענו לשטח של השכונה, ופתאום הוא נראה לי קטן. אבי אמר לי: הסתכלת על הכול בעיניים של ילדה בת תשע, והיום את כבר אמא בעצמך".

יוסי לנגוצקי, אגב, פיקד על הסיירת הירושלמית במלחמה ההיא, ועל תפקודו בקרבות לשחרור ירושלים הוענק לו עיטור המופת. הוא גם היה הישראלי הראשון שנכנס לכפר־עציון החרב. את שירותו הצבאי סיים בדרגת אלוף־משנה. כגאולוג פעל לנגוצקי בין השאר באזור ים המלח ובים התיכון, והוא שיזם את הקידוחים שהניבו את תגלית הגז הנחשונית של שדה תמר.

רק בשנות התשעים החלו ילדי ים המלח לחפש זה את זה ולקיים מפגשים משותפים. "באחד האירועים האלה הראו מצגת עם תמונות מים המלח, ופתאום הייתה גם תמונה של אבא שלי", נזכרת תמימה שנפ בהתרגשות. "כשהראו אותה, כולם צעקו: 'רוקח, רוקח'. אבי נעמד וכולם מחאו לו כפיים. אחרי שקראתי את הספר אמרתי לנירה: 'כ‫שתגיעי יום אחד לגן עדן, ‫יחכה לך שם אדם שיגיש לך זר פרחים ענק, ייתן לך חיבוק ויגיד לך תודה. זה יהיה אבא שלי'". ‫

במפגשים שנערכו מאז, ממשיכים ילדי ים המלח להתווכח אם היה צריך לנטוש את המפעל הצפוני או לא. באחד הימים הם גם הגיעו לשטח השכונה, וקבעו שלט כחול שעליו נכתב: "פה עמדה השכונה העברית של חלוצי העובדים בחברת האשלג הארץ־ישראלית". את הלוט הסיר יוסף רוקח. במרחק הליכה משם, סמוך לצומת לידו, שכן משרדו של איזק. "נכנס אליי למשרד במועצה אדם מבוגר ואמר לי: 'שלום, שכחתם אותנו, בדיוק העמדנו שלט כחול שאתה לא מכיר'. אמרתי לו: 'אני יודע מי אתם, אתם הילדים של השכונה העברית. אהלן, טוב שבאתם'".

קמחי־עוזרד מספרת כי היא מנהלת מגעים עם משרד החינוך במטרה להכניס לבתי הספר את נושא השכונה העברית של צפון ים המלח. במרכז המבקרים המרהיב שהוקם בסדום מציגים כיום בעיקר את הסיפור של המפעל הדרומי. בביקור שם פגשנו את אלכס קצ'קו מתאמץ להסביר למבקרים, ובהם דור ההמשך של משפחתו, שהכול התחיל במפעל הצפוני, וכמה קשה היה. הוא עצמו, אגב, היה למהנדס כמו אביו, ושימש סגן מנהל מפעל מבת־חלל של התעשייה האווירית.

דניס נוביצקי, מורה דרך ותושב הקיבוץ אלמוג, לוקח אותנו לסיור בשטח המפעל הצפוני. אנחנו רואים שרידים ממבנה אחד בלבד שנותר מהמפעל, ואת שרידי המזח ההיסטורי שלא הרחק ממנו עמד בית משפחת קצ'קו. בשטח עוד אפשר להבחין ביתדות עץ שנעוצות בקרקע ומסמנות את שטח בריכות האידוי. מצומת לידו אנחנו נוסעים לכיוון חוף קליה וחוף ביאנקיני, ומגיעים לשלט המציין את מקומה של השכונה העברית.

"כילדים קיבלנו נעליים חדשות לפסח, סנדלים לראש השנה, ובאמצע השנה לא היו מתנות", מספרת אלון. "לכן, כשקיבלנו משהו חדש, שמרנו עליו מכל משמר. כך הרגשתי לגבי הספר של נירה: התהלכתי איתו לכל מקום, אבל לא קראתי כדי לא 'לבזבז' אותו. עד שיום אחד התיישבתי וקראתי אותו בבת אחת, וכל הילדות שלי בים המלח קמה לתחייה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il