תקווה אחרונה תלו במחילות: הם ציפו שלא יתגלו אם יצליחו לברוח אליהן, ולאחר כיבושה השלם של העיר ויציאת הרומאים ממנה ינסו לצאת בעדן ולהימלט. אך תקווה זו לא הייתה אלא חלום: הם לא היו עתידים לחמוק מא־לוהים ולא מן הרומאים. מכל מקום בינתיים, בבטחם במעברים התת־קרקעיים, הציתו יותר דלקות משעשו זאת הרומאים...
לאחר שהרגו הרומאים או לקחו בשבי כל מי שנראו לעין, החלו לחפש את המסתתרים במחילות: ביקעו את הקרקע והרגו את כל מי שנתקלו בו. גם כאן נמצאו יותר מאלפיים איש מתים, מהם שהמיתו עצמם במו ידיהם, מהם שמתו בידי חבריהם, אך רובם גוועו ברעב.
מתוך "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" מאת יוסף בן מתתיהו - יוספוס פלביוס (תרגום: ליזה אולמן, הוצאת כרמל)
בלב "רחוב עולי הרגל", שנחשף בשנים האחרונות בחפירות עיר דוד אך טרם נפתח לציבור, יש בור מכוסה. אם מרימים את המכסה, אפשר לרדת דרך הבור אל תעלת הניקוז המרכזית של ירושלים בימי בית שני. הארכיאולוג ד"ר נחשון זנטון, שעמד בראש הצוות האחראי לחשיפת הרחוב הקדום, מרים את המכסה ומראה לנו את התעלה. "הפטנט של תווך תת־קרקעי בלוחמת גרילה נמצא גם כאן", הוא אומר. "היהודים בתקופת המרד הגדול השתמשו בתעלות האלה כדי לברוח, להסתתר ולהילחם ברומאים".
נחשון זנטון | צילום: נעמה שטרן
את התעלה, שהובילה מי שפכים דרומה לעבר גיא בן הינום, חשפו צמד הארכיאולוגים רוני רייך ואלי שוקרון בחפירות שהחלו בשנת 2007.
וכאן בשרידי ירושלים הקדומה, אפשר לראות על פני רחוב עולי הרגל את שרידי אכזריותם של הרומאים שצדו את היהודים הנמלטים. "הרומאים 'קרעו' את הריצוף מעל ראשם של המורדים שהסתתרו בתת־הקרקע", מספר זנטון. "אפשר להבחין בשברים בריצוף בדיוק מעל תעלת הניקוז - שברים שלא קיימים בפינות אחרות של הרחוב. בתעלה מתחת לרחוב המזרחי, רייך ושוקרון מצאו כלי בישול המעידים על פעילות אנושית שהייתה שם בתקופה הזאת. כשחפרתי בתעלת הניקוז, מנהל העבודה ניסים מזרחי הבחין בקטע ממדף אבן בתוך תעלה משנית, שיוצאת מהתעלה המרכזית אל עבר מקום מסתור. על המדף היה נר הרודיאני תמים, שלם, ללא שברים. באותו הרגע הרגשתי שהנר הזה כאילו חיכה אלפיים שנה. אולי מורד שהתחבא שם שמע לפתע רעש, חשב שהחיילים הרומיים עומדים לתפוס אותו, כיבה את הנר והסתלק. המחשבה שכך הסתתרו אבות־אבותינו מעוררת בי צמרמורת".
שלוש פעמים בשנה נהגו רבבות לעלות אל בית המקדש, וכדי שיוכלו להגיע בבטחה למקום הקדוש, היה צורך בדרך סלולה ומשובחת לעלות בה. בדיוק לשם כך נוצר רחוב עולי הרגל, מפעל הבנייה הציבורי השני בגודלו בתקופה ההיא, אחרי הר הבית עצמו. "קיימת מחלוקת במקורות מהיכן זו נחשבת 'עלייה לרגל'", מסביר זנטון. "אם אני פילון האלכסנדרוני שמגיע ממצרים להר הבית מאיפה אני מתחיל במצווה, ואם אני תושב ירושלים שגר בעיר העליונה מהיכן אני מתחיל ללכת. במסכת חגיגה בתלמוד הירושלמי, שמואל אומר שנקודת ההתחלה הייתה בשילוח. לכן, גם מי שהגיע מדרך שכם, מיריחו או מיפו - בסופו של דבר כולם התקבצו לדרום העיר. ובדיוק שם, הפלא ופלא, התגלה רחוב מונומנטלי שמתאים למעבר המוני בני אדם, ומוביל מבריכת השילוח לבית המקדש. זהו מסע משערים אל שערים: משערי העיר לשערי הר הבית".
המבקרים כיום בעיר דוד עולים לתעלת הניקוז המרכזית, הולכים לכיוון צפון ויוצאים באזור קשת רובינסון. "כשהחפירה שלנו תיפתח לציבור, אנשים יוכלו ללכת גם ברחוב המדורג עצמו, כמו שעשו עולי הרגל", אומר זנטון. "אין הרבה מקומות שאפשר להגיד שרוב אנשי עם ישראל הקדום פסעו בהם – אבל זה מה שהיה כאן. זה כולל גם את הלל ושמאי, יוספוס ופילון. היו פה מורדים ונציבים, אבל בעיקר היה העם. מהבחינה הזאת, כל חשיפה של אבן ריצוף פה הייתה מרגשת".
לאחרונה פורסמה עבודת הדוקטור שזנטון עמל עליה בשש השנים האחרונות: "התפתחות המערך העירוני של ירושלים בתקופת הנציבים הרומיים (6 עד 66 לספירת הנוצרים) לאור הממצא הארכיאולוגי והמקורות ההיסטוריים". מקובל לחשוב על תקופתו של הורדוס, "המלך הבנאי", בתור העידן של תנופת הבנייה הגדולה בירושלים, אך זנטון מבקש בעבודתו להפנות מבט דווקא אל ימי הנציבים שבאו אחריו. בשנת 6 לספירה, עשור אחרי מותו של הורדוס, סופחה ממלכת יהודה לאימפריה הרומית, והקיסר אוגוסטוס החל לשלוח נציבים מטעמו שיכפו על התושבים את שלטון האימפריה. כך הפכה יהודה ל"פרובינקיה יודאיה". צורת הממשל הזאת נמשכה עד לפרוץ המרד הגדול, בשנת 66 לספירה. לפי זנטון, תקופת הנציבים אינה נספח בתקופה ההרודיאנית, אלא תקופת בנייה משמעותית בפני עצמה. במילים אחרות, דווקא ערב חורבנה התאפיינה ירושלים במיזמי בנייה מונומנטליים חסרי תקדים.
"ב־150 השנים האחרונות, חוקרים תִארכו את רחוב עולי הרגל לתקופה ההרודיאנית או לשלהי ימי הבית השני", אומר זנטון. "אבל כשחפרנו מתחת לריצוף של הרחוב, מצאנו מטבעות מתקופת הנציבים. הבנו שאנחנו מסתכלים על תקופה שקצת ירדה מתחת לרדאר. המטבע המאוחר ביותר היה משנת 30־31 לספירה, ימי הנציב פונטיוס פילטוס. כלומר, הבנייה החשובה הואת נעשתה כ־35 שנה אחרי שהורדוס נפטר. בתקופתו של פילטוס שגשגה הבנייה הציבורית בעיר, והוא האיש שעמד מאחורי סלילת רחוב עולי הרגל.
"אנחנו נוהגים להתייחס לנציבים כאל רשעים. גם יוספוס תיאר תמונה עגומה של התעמרות הנציבים ביהודים, תקופה של אלימות ושלטון מדכא שהביא למרד. אך מבחינה פיזית וחומרית, הייתה פה פריחה אדירה שנשענה על התשתית של האימפריה הרומית. זה התבטא בידע, בחומרים, ביכולות, במימון ובטכנולוגיה".
רצף של מפעלי מים מהמאה התשיעית לפני הספירה. קיר הסכר הנטוי | צילום: נעמה שטרן
אוכלוסיית ירושלים עמדה אז על כ־100 אלף איש, לפי זנטון - כעשירית ממניין תושבי העיר רומא. בתקופת הנציבים ידעה בירת יהודה שגשוג כלכלי, מפעל בניית הר הבית הושלם, והעיר התרחבה צפונה, למרחב שיוספוס כינה בכתביו "העיר החדשה". בשנים ההן גם הוקמו לא מעט מבני ציבור, החומה השלישית נבנתה, נחפרו תעלות ניקוז ונסלל מערך חדש של רחובות שהובילו אל הר הבית.
"שלטון הנציבים מצא בירושלים כר פורה למרחב אורבני שאינו מסתפק בפונקציונליות מעשית, אלא שואף למונומנטליות אדריכלית", כותב זנטון בדוקטורט. "הורדוס היה המלך שהביא את רומא לירושלים, אבל הייתה זו רומא שהפכה את ירושלים למפורסמת ביותר בין ערי המזרח... הממצא הארכיאולוגי מתקופת הנציבים בהשוואה לממצא מהתקופה ההורדוסית מדגיש את הפער הגדול ביניהן. הורדוס בנה בירושלים סמלי תדמית של מלך, בעוד רומא בנתה עיר של אימפריה".
בין שתי בריכות
אינספור בני אדם נוהרים מאינספור ערים אל בית המקדש בכל חג וחג, מי ביבשה ומי בים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום... שם מקווים הם למצוא רגיעה, וכך בהיותם משוחררים מדאגות שהעיקו עליהם ולחצים משחר נעוריהם, הריהם מבקשים לנשום לרווחה רגע קט ולהיות שמחים ועליזים. גדושי תקוות טובות מועידים הם את המנוחה, שנשאו נפשם אליה, לקדושה ולעבודת הא־לוהים. אגב כך הם קושרים ידידות עם אלה שלא הכירום קודם לכן, ולעת הקרבת הקורבנות והנסכים מתמזגים הרגשותיהם מתוך אחווה ואחדות לב נאמנה ביותר.
פילון האלכסנדרוני, מתוך "ירושלים כ'מטרופוליס' בתודעתו הלאומית של פילון" מאת אריה כשר (הוצאת משרד החינוך והתרבות ויד יצחק בן־צבי, 1980)
אנו יוצאים לשחזר את מסע עולי הרגל, החל מאתר בריכת השילוח, שזנטון ואנשי רשות העתיקות חופרים בו בימים אלה. החפירות החלו בינואר 2023, ועד אוקטובר 2023 עבדו באתר פועלים פלסטינים, אבל משפרצה המלחמה הם לא הורשו להיכנס לשטח ישראל. בחודשים הבאים הועסקו כאן עובדים ישראלים, וכעת יש באתר פועלים מהודו, שחופרים לידנו בהלמות מכושונים. הדליים שהם ממלאים חגים מעלינו באמצעות גלגלת, בדרכם למסננות הגדולות. במשרד של האתר, ששוכן במבנה יביל, ממתינים ארגזים גדושים אוצרות שפלטה האדמה: חתיכות זכוכית, חרסים, צִדְפָּה מהים, מטבעות ועצמות בעלי חיים בנות 1,500 שנה לפחות.
זוהי הנקודה הנמוכה ביותר של ירושלים הקדומה, תחתית ערוץ הטִירוֹפּוֹיוֹן - העמק החוצה את אגן העיר העתיקה מצפון לדרום. כבר לפני שנים התגלתה שם בריכת ענק, "ובחפירה האחרונה חשפנו קיר סכר ישר, שהוא הדופן המזרחית שלה", אומר זנטון. "התפקיד של הבריכה היה לעצור את הנגר העילי שזורם באפיק הטירופויון מלצאת לקדרון ולברוח לים המלח. למטה הולכת ונחשפת הרצפה של הבריכה. כש'גיהצנו' אותה (סריקה בגלאי מתכות - מ"פ) מצאנו מטבעות. אלה שתִארכו לנו את מועד הבנייה של הרצפה היו מטבעות של אלכסנדר ינאי מהתקופה החשמונאית, במאה הראשונה לפני הספירה. המטבעות המאוחרים ביותר הם מתקופת שושלת בית אומיה".
כלי החפירה | צילום: נעמה שטרן
הארכיאולוגים בני זמננו מתבססים בעבודתם על ממצאיהם ותרשימיהם המפורטים של פרדריק ג'ונס בליס וארצ'יבלד קמפבל דיקי, שערכו חפירות נרחבות בירושלים כבר בסוף המאה ה־19. בין השאר חשפו בליס ודיקי את תוואי חומותיה הדרומיות של ירושלים מימי הבית השני סביב הר ציון, חלקים מתעלת הניקוז המרכזית בגיא הטירופויון, כמה מדרגות של בריכת השילוח מימי הבית השני וחלקים ממדרגות הרחוב שהוביל מהבריכה אל עבר הר הבית. "ידענו על קיומו של קיר הסכר, שתועד כאן בשלהי המאה ה־19, אך כשהעמקנו חשפנו קטע נוסף, בלתי מוכר", אומר זנטון. "זו הייתה הפתעה גדולה. כיום אנחנו יודעים גם לתארך את קיר הסכר וגם להבין את יחסו לקיר שהיה חשוף קודם לכן".
תהליך התִארוך לא היה פשוט, כי הארכיאולוגים לא מצאו בקיר הסכר מטבעות או חרסים שיכולים להצביע על מועד הבנייה. בניסיון להפיק את המידע נטל הצוות דגימות קש מקיר הסכר והעבירן לפרופ' אליזבטה בוארטו וד"ר יוהנה רגב ממכון ויצמן, שמתמחות בתִארוך ממצאים ארכיאולוגיים באמצעות פחמן 14 - איזוטופ שמתפרק בקצב קבוע. התוצאות המפתיעות פורסמו לאחרונה ב־PNAS, כתב־העת הרשמי של האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית: "שתי הדגימות בקיר הסכר הישר הראו שהוא נבנה סביב שנת 800 לפני הספירה", אומר זנטון. "זהו תאריך קדום הרבה יותר משדמיינו, והוא זורק אותנו אל מאה שנה לפני המלך חזקיהו. בהמשך הרצנו דגימות על קיר נוסף, הקיר המשופע, וקיבלנו תוצאות זהות. המשמעות היא שיש לנו כאן סכר גרביטציה שמורכב משני קירות שנבנו במקביל: קיר אחד ישר, ועליו הצמידו את הקיר המשופע".
חרסים שנמצאו בחפירות | צילום: נעמה שטרן
מה הסקתם מכך?
"יחד עם שני ממצאים קודמים שתוארכו גם הם לאותה התקופה - מגדל המעיין ותעלה שמגיעה עד מעיין הגיחון – אנחנו יכולים לראות מפעל מים אחד ענק, הפרוס על כל המדרון המזרחי של גבעת עיר דוד. הדעה המקובלת במחקר נוטה לחשוב שירושלים הייתה אז עיר קטנה ושולית, אך הממצאים מהשנים האחרונות מראים שכבר סביב 800 לפני הספירה זו עיר גדולה ומרשימה מאוד. מלבד המונומנטליות והעוצמה של קיר הסכר הזה, אנחנו רואים רצף של מפעלי מים שמעיד שירושלים בסוף המאה התשיעית לפנה"ס כבר הייתה חזקה ומפותחת. כדי לבנות סכרים כאלה היה צורך לייבא טכנולוגיה, מומחים וחומרים. זאת אופרציה ענקית, שמעידה על עוצמתה של העיר".
את כל המידע הזה חיברו הארכיאולוגים גם למחקרים שנעשו על דגימות ממערת שורק ומאזור ים המלח, שהעידו על בצורת באותה התקופה. "תושבי ירושלים, בניסיון להתמודד עם משבר האקלים של אז, בנו את קיר הסכר כדי לאגום את כל המים", אומר זנטון. "כל טיפה חשובה, ומי שלא חווה בצורת לא יבין זאת. לכן גם המים של המעיין וגם המים של הנגר העילי נשמרו בסופו של דבר בתוך העיר".
צילום: נעמה שטרן
הוא מוביל אותנו לגרם מדרגות מרשים שחשפו רייך ושוקרון בשנת 2004, לצד בריכת השילוח ההרודיאנית. הצוות של זנטון חשף בחפירה את חלקו התחתון של גרם המדרגות הזה. "מפה בעצם קפצו למים. זו הייתה בריכה עצומה. לא חשפנו עדיין את הדופן הדרומית והדופן המערבית, ואנו מקיימים היום חפירה נמרצת כדי להגיע אליהן".
חוקרים רבים ניסו להבין לאורך השנים היכן ממוקמת "בריכת השילוח" המוזכרת במשנה בהקשר של שאיבת המים לניסוך המים בסוכות, ושאיבת מים לאפר פרה אדומה. רייך ושוקרון זיהו את גרם המדרגות כאן כקשור לבריכת השילוח, אך פרופ' יואל אליצור זיהה את האתר של הבריכה הגדולה שזנטון וצוותו חופרים בה כעת דווקא עם בריכת שלמה. זנטון: "בדוקטורט הלכתי בעקבותיו של אליצור, ואת בריכת השילוח אני מזהה בבריכת סילואן. כלומר, לשיטתי שתי בריכות שונות התקיימו במקביל: בריכת אל־חמרה, היא בריכת שלמה, ששימשה כבריכת רחצה ושעשוע גדולה וציבורית; לעומת בריכת השילוח, בסילואן של היום, ששימשה לטבילת עולי הרגל שהגיעו לעיר. זו הייתה בריכה בתוך מבנה שסגר אותה ואפשר טבילה אינטימית בטהרה".
בדרכנו לרחוב עולי הרגל אנו נעצרים ליד מפה לשימושם של המבקרים בעיר דוד. "הזיהוי השונה של בריכת השילוח משפיע גם על השאלה מה מספרים למבקרים", אומר זנטון. "התיאור הנוכחי של הבריכה במפה נכתב על פי החפירות של רייך ושוקרון, ומכיוון שהם זיהו את בריכת השילוח באתר בריכת אל־חמרה, הם מחקו את בריכת סילואן מהמפה שלהם. אני מחזיר אותה למפה ואומר ששתי הנקודות החשובות והמרכזיות של ירושלים הן הר הבית ואזור בריכת אל־חמרה ובריכת סילואן. בין שתי הנקודות האלו עובר ערוץ, ומבחינה היסטורית, הציר הזה בין המים למקדש היה הציר החשוב של העיר".
ותודה לחורבן
זמן מה אחר כך עורר פילטוס סערת רוחות חדשה כאשר השתמש בכספי האוצר הקדוש הנקרא "קורבן" לבניית אמת מים שהביאה מים ממרחק של ארבע מאות ריס. בני העם רגזו על כך, ובהגיע פילטוס לירושלים הקיפו את הבמה שישב עליה וזעקו נגדו בקול גדול. פילטוס, אשר צפה מראש סערת רוחות מעין זו, הורה לחייליו, שהיו לבושים כסתם אנשים ונשקם מוסתר מן העין, להתערב בקהל... הוא סימן ממקום מושבו על הבמה את הסימן המוסכם. במטר המכות נהרגו יהודים רבים, ורבים אחרים נרמסו במנוסתם ברגלי חבריהם.
מתוך "תולדות מלחמת היהודים ברומאים"
זנטון מדגיש בדוקטורט שלו שירושלים בימי הנציבים הייתה עיר יוצאת דופן במזרח האימפריה הרומית. גם הסופר והמצביא הרומי פליניוס הזקן לא נשאר אדיש לקסמיה, וכתב שהיא "מפורסמת לאין שיעור בין ערי המזרח ולא ביהודה בלבד".
צילום: נעמה שטרן
הנציב פילטוס היה חתום לא רק על הקמת רחוב עולי הרגל, אלא גם על בניית אמת המים של העיר. "אמת מים אינה עוד רחוב או מבנה. היא מבטאת את קצה ההיי־טק האדריכלי של התקופה", מסביר זנטון. "הבנייה שלה היא תהליך מורכב שכרוך בהבאת מומחים מהצבא הרומי. אבל כדי לממן את המיזם, פילטוס גנב את הכספים שנצברו בהר הבית. כלומר, מצד אחד הוא טיפוס כוחני מאוד, ומצד שני הוא אחד האחראים לשגשוג העירוני של יהודה בכלל וירושלים בפרט".
אנו מגיעים לכיכר העיר התחתונה של ירושלים, שנחשפה בחפירות בשנת 2018. זנטון ועמיתיו לחפירות ולמחקר, מורן חג'בי ומידד שור, ידעו שיש כיכר תחתונה, כי יוספוס כתב על כיכר עליונה. "בניגוד לדעה הרווחת במחקר, כיום אנו יודעים שהעיר התחתונה של ירושלים לא הייתה ענייה, מלוכלכת וצפופה", אומר זנטון. "החפירות שלנו בתחומים ההיסטוריים של העיר התחתונה, ובייחוד בשכבת החורבן שברחוב המדורג, חושפות כלי יומיום וגם פריטים אדריכליים שמעידים על אוכלוסייה אמידה, ואפילו על עושר ומעמד גבוה של רבים מהתושבים".
החפירה ברחוב עולי הרגל מנוהלת בידי רשות העתיקות, בשיתוף עמותת עיר דוד. זנטון ואני עולים כעת לאורך 600 המטרים של הרחוב, שרוחבו בקטע הצר ביותר הוא 7.5 מטרים. אנחנו פוסעים על אבני ריצוף גדולות ומרשימות שנראות כמו שחזור, אך אלה האבנים האותנטיות שגם עולי הרגל צעדו עליהן. "הריצוף עשוי אבני גזית ענקיות מסוג מיזי חילו, שנחצבו כנראה באזור הר חוצבים של היום", מתאר זנטון. "כל אבן כזאת יכולה להגיע למשקל של 2.5 טונות, כך שאנו מדברים על מפעל בנייה אדיר בסדר גודל של 10,000 טונות. האבנים שונעו לכאן בגלגלות עץ רתומות לבהמות משא".
בריכת רחצה ושעשוע גדולה וציבורית. החפירות ב"בריכת שלמה" | צילום: נעמה שטרן
בצידי רחוב עולי הרגל שרידי כניסות לבתים, לחנויות ולקמרונות תת־קרקעיים. באחד המבנים אפשר לראות אבן רחיים גדולה. בצד החרסים והמטבעות מצאו הארכיאולוגים גם שרידים של חומר אורגני: זרעים מפוחמים, ענפים ואפילו גרעיני תמרים. במקום נמצאה גם כתובת של קבלה עתיקה וכלי מדידה מאבן, מה שמעיד על פעילות מסחרית ענפה שהתנהלה לאורך הרחוב. החיים השוקקים האלה נמשכו שלושים־ארבעים שנה עד שהגיע החורבן: ירושלים נכבשה ונשרפה בידי הלגיונות הרומיים בתום המרד הגדול, בשנת 70 לספירה. המבנים קרסו וכיסו את הרחוב המדורג, וכך הוא נשתמר.
"חורבן הוא מה שארכיאולוגים אוהבים יותר מכול", מודה זנטון. "חורבן יוצר מעין קפסולת זמן שמשמרת שרידים רבים. כך התאפשר לנו למצוא מגוון עשיר של תכולת הבתים: כלי אבן ועץ, זכוכית וחרס, וגם תכשיטים".
בין הממצאים שנחשפו בשכבות החורבן יש גם מטבעות מתקופת המרד הגדול, נושאים כתובת בכתב עברי קדום: "לחירות ציון". זנטון חפר בשכבות הללו בזמן מבצע צוק איתן בקיץ 2014. "אני זוכר איך אני חופר פה עם הפועלים, ואנחנו מסיימים את היום שחורים מפיח, ואז שומעים את ההודעות על הנופלים. רציתי אז ללכת למשפחות השכולות ולהביא להן אבן מחורבות ירושלים. הרגשתי שבלי לדבר יותר מדי, זה נותן הקשר היסטורי לשכול הפרטי. לא יכולתי כמובן לקיים זאת בפועל כי אסור להוציא עתיקות, אבל כשאתה חופר חורבן היסטורי בימים של קרבות עכשוויים, הסיפור הטרגי של העם היהודי מקבל פרספקטיבה רחבה יותר".
"הארכיאולוגיה הגרועה" זכתה בפרס
אנו ממשיכים להלך בשכונת סילואן, נבלעים בין מתחמי החפירה המוסתרים מאחורי דלתות גדולות מוגנות בקודן. לאורך השנים נמתחה ביקורת על החפירות כאן, בין השאר בגלל השיטה המיוחדת שלה. ב־2017 ציטט עיתון הארץ ארכיאולוגים בכירים מרשות העתיקות שקבעו שזוהי "ארכיאולוגיה גרועה". שיטת החפירות, כך נטען, מניבה ממצאים, אך ממצאים אחרים עלולים ללכת לאיבוד. זנטון מצידו מסביר כי חפירה במקום כזה, מתחת לשכונה מאוכלסת, כרוכה מעיקרה בקשיים לוגיסטיים אדירים. הוצאת האדמה היא מבצע לא פשוט, ונדרש קומפרסור כדי שהעובדים יוכלו לנשום באתר החפירה, שאינו תחת כיפת השמיים. בשל מורכבות החפירה, וכדי לשמור על יציבות הקרקע בשכבות המודרניות מעליה, שילב הפרויקט טכניקות חפירה חדשניות לצד מערכות תמיכה מתקדמות, וצוות מהנדסים ליווה את העבודות לכל אורכן. למרות הביקורת, בשנת 2020 זכה הפרויקט בפרס בינלאומי למנהור, והגיע למקום הראשון מתוך 54 מתמודדים.
"ברגע שהוחלט ברשות העתיקות שהחפירה תתקיים מתחת לשכונה בצורה אופקית, הבנו שזה הולך להיות בעייתי. זאת באמת שיטה לא מיטבית, ולא כך עושים ארכיאולוגיה", מודה זנטון. "אמורים לחפור במסודר, מלמעלה למטה, ופה נאלצנו לפתח שיטה חדשה: את השכבה של המטר העליון חפרנו אופקית, בדרך שהיא באמת לא מוצלחת, ועלולה לגרום לממצאים להיפגע ולהיעלם. לאחר המטר הזה, חפרנו מלמעלה למטה את מרחב קשתות התמך שהוקמו לצורך העבודות - בדרך כלל זה מרחב בעומק של מטר וחצי וברוחב שלושה מטרים. רק אז חיברנו את הנתונים קשת אחרי קשת, וקיבלנו שכבות כמו בכל חפירה אחרת.
"יחסית למצב, זאת השיטה הטובה ביותר שיכולנו ליישם. לדעתי, אחרי שישקעו כל האג'נדות והחיכוכים והאבק הפוליטי, ילמדו את השיטה הזאת ויעתיקו אותה, כי יש לכך דרישה במקומות נוספים בעולם. כשיש עיר מודרנית שבנויה חלקית על עיר היסטורית, דוגמת רומא או לונדון, וצריכים לחפור מנהרות לרכבת תחתית או להקים תשתית אחרת מתחת לבתי התושבים – העבודות בהכרח יפגעו בעתיקות, ויהיה צורך בשיטה דומה לשלנו".
כיצד אתם מוודאים בכל זאת שהפגיעה בממצאים תהיה קטנה ככל האפשר?
"אנחנו שולחים הרבה מאוד שרידים ושכבות לסינון כפול. בהתחלה סינון יבש, כלומר מניחים רשת, מסננים את החומר ומלקטים החוצה את הממצאים, ואחר כך סינון רטוב באמצעות זרנוק מים, בנפה צפופה יותר".
צילום: נעמה שטרן
התחנה הבאה שלנו היא קשת רובינסון, שם היה בעבר מחלף מדורג לצורך כניסה להר הבית, בפינה הדרומית־מערבית של ההר. זנטון מקדיש בדוקטורט פרק שלם להר הבית, ובוחן אותו ביחס למערך של רחובות העיר. השערים החשובים ביותר של ההר, הוא מסביר, נמצאים בכותל הדרומי, שלמרגלותיו יש מרחב מדורג שאפשר תנועה יעילה של המוני העולים לרגל.
בתקופת הנציבים הושלמה הרחבת שטחו של הר הבית, בפרויקט שהחל עוד בימי הורדוס. המהלך הזה מתואר בדוקטורט של זנטון כ"מתוחכם וערמומי". הורדוס, הוא מסביר, ניסה מצד אחד לגרום ליהודים להעריך אותו על פועלו למען המקום הקדוש להם ביותר, ומצד שני להפוך את הר הבית למפעל אדריכלי בעל סממנים ארכיטקטוניים רומיים מובהקים, מונומנט שמפאר את שלטון האימפריה ואת העומד בראשה. התוכנית האדריכלית של ההר והמקדש תאמה את תוכנית מקדשי רומא. מעל לשער המזרחי של המקדש תלה הורדוס עיט מזהב, מה שהוביל לחיכוכים קשים ואלימים, כמתואר אצל יוספוס. לסמל העיט יש משמעויות רבות, ובמקרה של הורדוס ייתכן שהוא ביטא קשר לאימפריה הרומית, ואולי אף לקיסר עצמו.
מקום המפלט האחרון. הכניסה לתעלות הניקוז מתחת לרחוב עולי הרגל ק | צילום: נעמה שטרן
"אפילו אם באופן רשמי נבנה המקדש בירושלים למען הפולחן לא־לוהי ישראל, המסר האדריכלי כיוון לפולחן הקיסר הרומי", כותב זנטון. "מכיוון שאנו יודעים שאוכלוסייה נוכרית עלתה להר הבית, סביר שדווקא אוכלוסייה זו, שהייתה חשופה למקדשי הקיסריון, הבחינה בשפה האדריכלית המגולמת בהר הבית יותר מאנשי יהודה".
כשדיכאו את המרד הגדול, הרומאים לא הסתפקו בענישת האוכלוסייה היהודית, אלא גם החריבו את בית המקדש. כלומר, האימפריה עסקה הן בבניית מונומנטים בירושלים והן בהשמדתם.
"הרומאים לא החריבו מקדשים כמעט. לדעתי הם החריבו את המקדש היהודי כי אנחנו, בשונה מהם, מאמינים בא־ל אחד, חסר שם וצורה. רומאי שנלחם ביהודי לא מכיר בא־לוהות של יריבו, ולהפך. זו גם הסיבה לכך שרוב השליטים החזקים לאורך הדורות ניסו להשתלט על קופת המקדש, ואילו בתי האוצר של מקדשים אחרים נשארו מוגנים בדרך כלל בשל חסות האלים".
זנטון כותב גם על מצבות ואנדרטאות אחרות שהוקמו ברחבי העיר, ובימים אלה הוא מרחיב את המחקר על אחת מהן – מצבת קבר דוד. "זה יהיה קצת קשה לשמוע", הוא מקדים ואומר בדרמטיות, "אבל אני סבור שבמאה הראשונה לספירה זיהו את מצבת קבר דוד במקום שיתפתח להיות כנסיית הקבר. הגשתי לאחרונה מאמר המסתמך על השרידים הארכיאולוגיים והמקורות ההיסטוריים, ואני מקווה שהוא יתפרסם בקרוב".
כשהאבנים צועקות
נחשון זנטון, בן 43, נשוי לחוה, פיזיותרפיסטית: הם הורים לארבעה ילדים ומתגוררים ביישוב נופי־פרת במזרח בנימין. מאז 7 באוקטובר נאלץ זנטון לעזוב לתקופות ארוכות את החפירות בירושלים בשל שירותו במילואים בחטיבת הקומנדו. הוא אוהב לקרוא ספרי הגות והיסטוריה צבאית, ומעיד על עצמו שהוא מאזין אדוק להסכתים "מפלגת המחשבות" ו"הקיפוד והשועל".
הוא נולד בבאר־שבע וגדל ברחובות, שם למד בתיכון אמי"ת המר. אמו, אסתר אורשיצר־זנטון, היא חוקרת בתחום הביוטק, ואביו ירמיהו הוא צייר, צלם ופסל. "גדלתי עם הארכיאולוגיה בבית", אומר זנטון. "אבא שלי הוא חובב ארץ ישראל, וכשהוא מטייל הוא אף פעם לא הולך בשביל אלא בצידו, כדי לראות את מה שלא מסודר. אבי גם התנדב ברפאות של כלי חרס שנמצאו בחפירות, ואני זוכר את עצמי כילד מתנגש באיזה קנקן בבית ושובר אותו בטעות. אבי תיקן אותו כשהיה בפנסיה".
את התואר הראשון והשני עשה זנטון בבר־אילן, ואילו הדוקטורט שלו נכתב בבית הספר למדעי היהדות והארכיאולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, בהדרכת ד"ר גיא שטיבל מאוניברסיטת תל־אביב וד"ר יוסף (ג'ו) עוזיאל מרשות העתיקות. "בחרתי בארכיאולוגיה כי רציתי מקצוע בעל משמעות שמשלב גם שטח וגם ספרייה", מספר זנטון. את האהבה לתחום הוא מנסה להעביר גם לדור הבא: "אנחנו יוצאים לטיולים משפחתיים באתרים ארכיאולוגיים, והילדים באים איתי לחפור מדי פעם, אבל אני מקפיד לעשות זאת במידה כדי לא להמאיס עליהם את העניין".
רחוב עולי הרגל, שהוא חפר בשנים האחרונות, מתוכנן להיפתח לציבור הרחב בעוד כמה חודשים, לאחר שיושלמו התאמות הבטיחות שיהפכו אותו מאתר חפירות ארכיאולוגי לאתר קולט קהל. בספטמבר נערך טקס לחנוכת האתר - לא בפעם הראשונה, אך הפעם בהשתתפות ראש הממשלה בנימין נתניהו, מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו ושגריר ארה"ב בישראל מייק האקבי. "הערב האבנים צועקות את האמת", אמר האקבי בנאומו. "העם היהודי לא רק שייך לכאן היום, אלא היה שייך לכאן כבר לפני 4,000 שנה".
הדברים האלה, יש להניח, לא ישכנעו את מי שמותח ביקורת על עצם החפירות הממושכות בלב שכונה ערבית.
"אנחנו לא מוזמנים לטקסים האלה, וטוב שכך", אומר זנטון. "מובן מאליו שלכל אחד יש דעה ואג'נדה, אבל על הנושאים האלה אני מעדיף לא לחפור. בה בעת, הפרשנות הפוליטית לממצא הארכיאולוגי מתבקשת מאליה. ארכיאולוגיה באתר שאין לו היסטוריה היא בסך הכול עוד קיר, עוד אבן ועוד רצפה. ברגע שיש לך רחוב מדורג ושכבת חורבן והר הבית וכתבי יוספוס, המקום הופך למרחב של תרבות, אדמה וסיפור".
קשתות החפירה | צילום: נעמה שטרן
חוקרים ישראלים רבים מדווחים כי מאז תחילתה של המלחמה, פחתה מאוד הנכונות של עמיתים ומוסדות אקדמיים בחו"ל לשתף עמם פעולה. זנטון, ארכיאולוג שחופר כבר שנים באזור ירושלים, מכיר את המגמה הזאת גם משנים עברו. "חוקרים ישראלים פוגשים עכשיו את מה שאנחנו, החוקרים שעובדים בירושלים הקדומה, חווים כדבר שבשגרה: יש מוסדות בינלאומיים שלא ירצו לשתף איתנו פעולה, מחקרית או אקדמית. הם לא יקבלו מאמרים שלנו ולא יזמינו אותנו לכנסים. ובה בעת, לא בטוח שחוקרים מהמוסדות האלו מספיקים לקרוא את שטף החומר שמפרסמים חוקרים ישראלים על ירושלים הקדומה".
מהפינה הדרומית־מערבית של הר הבית ממשיך רחוב עולי הרגל צפונה ועולה לכיוון שער שכם של ימינו. זנטון וצוותו לא המשיכו לחפור שם, והם אינם יודעים מה דמותו של הרחוב בחלקו שלא נחשף. "כשחופרים שטח ומסירים את השכבות והשרידים שבו, זאת פעולה חד־פעמית. לכן צריך לקחת את העבודה בצורה הכי רצינית, להשתמש בכלים הכי מתוחכמים, ובקצה לדאוג לפרסום הממצאים. חשוב לא פחות להשאיר מקומות לחפירה לדור הארכיאולוגים הבא, כי תמיד יש מדעים שמתפתחים ומאפשרים להבין טוב יותר את השרידים. ירושלים היא עיר שנחרבת, נבנית וממשיכה לתפקד אלפי שנים, החפירה הארכיאולוגית בה ארוכה וסיזיפית, ועדיין רב הסתום על הנגלה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il