הסיפור המופלא של חכמי יבנה שהצמיחו תורה מתוך החורבן

כאשר ילדים שרים את פרקי אבות בניגון עָרב, הם שוזרים בשרשרת זהב של חוכמה ומוסר את אנשי כנסת הגדולה המעמידים תלמידים הרבה עם שמעון הצדיק המעמיד עולם, את יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן הבונים בתים לעניים ולחכמים, ואת רבן יוחנן בן זכאי היוצא אל אם הדרך ומחפש דרך טובה שידבק בה האדם. המשנה מתארת גשר של חוכמה שעליו ניתן לנדוד מסיני לכנען, כביכול שירת התורה היא סירה שניתן לחצות בה את אוקיינוס ההיסטוריה הסוער: יהושע מוסר לזקנים וכל מלכי כנען לא ימנעו מהתורה לעבור לנביאים, נביאים מוסרים לאנשי כנסת הגדולה, וחורבן הבית אינו מונע מהיהודים המתכנסים להעמיד תלמידים הרבה. ההיסטוריה הניבטת מבעד לחלונות בית המדרש היא רעש רקע לניגון המתמיד של תורה שבעל פה.

ואולם עיון חודר בשרשרת המסירה מגלה כי  השרשרת קרועה. החוליה החלשה מצויה במעבר מעולמם של הפרושים בימי הבית, לעולמם של החכמים לאחר החורבן. לפי התיאור במסכת אבות, רבן יוחנן בן זכאי "קיבל מהלל ומשמאי" כפי שהם קיבלו מהזוגות שלפניהם, ואולם הופעתו מחוללת תפנית עמוקה בשלשלת המסירה, משום שהוא, בניגוד לקודמיו, קיבל את תורתו כחכם יחיד. בכך הוא משקף את שברו של מבנה הזוגות המוסדי מימי הבית. בשלב הבא רבי יוחנן מעביר את תורתו לתלמידים הרבה, שלא נאמר עליהם כי "קיבלו" ממנו. במקום זאת הוא הותיר להם שאלות פתוחות ("איזוהי דרך"...), והתשובות הרבות שבפי התלמידים משקפות את תרבות המחלוקת המאפיינת את עולמם של חכמים. משבר החורבן הותיר אם כן אותות ברורים בשלשלת המסירה, המשקפים לא רק את השינוי הפוליטי אלא גם שינוי באופני לימוד התורה.

תובנה זו היא נקודת המוצא לאודיסיאה המרתקת שמשרטט ד"ר דוד סבתו בספרו. אודיסיאה, משום שלפנינו ניסיון לתאר את האופן שבו אנשים שאיבדו את ביתם – הפרטי והציבורי – מבקשים לשוב אליו, ובתוך כך סוללים דרכים חדשות בעולם. סבתו מתמקד בחוג חכמי יבנה, שנשאו על גבם את אתגר שימור וחידוש התורה בדור החורבן, וחיברו בתורתם בין היהדות הפרושית ליהדות חז"ל. בכך הוא מעניק מתנה יקרת ערך לכל מתעניין בתורת התנאים, וגם לכל אדם המבקש להתבונן באופן שבו משבר הופך ללידה, וכאב החורבן מצמיח יצירה חדשה.

יצירה זו מתוארת ביד אמן בשבעה פרקים: הראשון עוסק בייסודה של יבנה וביחס שבין תורת הפרושים לתורת התנאים; השני, השלישי והרביעי עוסקים בתורתם של ר' יהושע ור' אליעזר, שני הקטבים המנוגדים המכוננים את בית המדרש ביבנה; החמישי עוסק במשנת חסידים ויחסה לעולמם הנורמטיבי של החכמים; ובפרקים האחרונים פונה סבתו מההגות אל הפוליטיקה ומתאר את עיצוב הסמכות המוסדית־הלכתית בדור יבנה, תוך התבוננות בדמותו ובתורתו של רבן גמליאל.

מחוזות האבסורד

החידושים הרבים שבספר צומחים מניסיונו של סבתו לצייר את דיוקנם של חכמי יבנה ולהעמיד את דמותם של בעלי השמועה באמצעות עיון בהלכה ובאגדה, תוך מודעות היסטורית ורגישות פילולוגית.

דוגמה יפה לכך נמצאת בפרקו השני והליבתי של הספר, העוסק ב"ר' יהושע בן חנניה ופולמוסיו האנטי־טהרניים". חידושו העיקרי של הפרק, הנשען על עבודת הדוקטורט של סבתו, נעוץ בטענה כי כדי להבין את ה"נומוס" (פרטי ההלכה) של חכמי יבנה, יש להתבונן ב"נרטיב" שלהם – ובהקשר זה בתפיסת עולמם האסכטולוגית (זו העוסקת באחרית הימים), או שמא דווקא אנטי־אסכטולוגית. כדי להגיע לכך יש לגלות רגישות להיבטים הפרשניים המאפיינים את דברי התנאים.

נעיין בדוגמה אחת: בסוף מסכת עדֻיות מופיעות מסורות על פולמוסיו של ר' יהושע בן חנניה. בשונה מריב"ז, שפולמוסיו מהדהדים את המאבק עם הכתות (צדוקים), פולמוסיו של ר' יהושע מופנים פנימה ומבטאים בכך את שינוי האופקים הדרמטי שמתרחש אחר החורבן, עם היעלמות הכתות.

העדות הראשונה מספרת: "הֵעִיד ר' יְהוֹשֻׁעַ עַל הָעֲצָמוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בְּדִיר הָעֵצִים, אָמְרוּ חֲכָמִים: מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם - הַכֹּל טָהוֹר" (ח, ה). מציאת עצמות אדם במקדש היא אירוע מחריד, קל וחומר כשעצמות אלו נמצאות ב"דיר העצים", מקום גניזת הארון (משנה שקלים ו, א). בתוספתא מסופר כי כבר בימי הבית, ר' יהושע הוא שאחז בעמדה המטהרת:

אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בֶּן עֲזַאי, מַעֲשֶׂה שֶׁנִּמְצְאוּ עֲצָמוֹת בִּירוּשָׁלַיִם בְּדִיר הָעֵצִים וּבִקְּשׁוּ חֲכָמִים לְטַמֵּא אֶת יְרוּשָׁלַיִם כֻּלָּה. אָמַר לָהֶן ר' יְהוֹשֻׁעַ, בּוּשָׁה וּכְלִמָּה הִיא שֶׁנְּטַמֵּא אֶת בֵּיתֵנוּ. אַיֵּה מֵתֵי מַבּוּל? אַיֵּה הֲרוּגֵי נְבוּכַדְנֶצַּר? אַיֵּה הֲרוּגִים שֶׁנֶּהֶרְגוּ מִן הַמִּלְחָמָה וְעַד עַכְשָׁו? אֶלָּא אָמְרוּ: וַדַּאי טָמֵא, סָפֵק טָהוֹר.

מהו היחס בין העדות הפורמלית שבמשנה ובין סיפור המעשה החי שבתוספתא? סבתו מסיק כי "המסורת במשנה, שסגנונה מחוספס וקטוע, אינה אלא עיבוד וקיצור של המסורת המפורטת בתוספתא" (עמ' 102). נפנה אם כן אל התוספתא. טענתו הראשונה של ר' יהושע היא טענה "מטא־הלכתית": טימוא המקדש הוא אירוע מביש עבור העם כולו, והשיקול של כבוד הציבור גובר על שיקולים הלכתיים מקומיים. טענתו השנייה מובילה את עמדת יריביו אל מחוזות האבסורד, ומראה כי החלה עקבית של עמדתם תוביל לטומאת הארץ כולה. שהרי העולם רווי אסונות אקולוגיים ואנושיים גם יחד, ואלה הופכים את המרחב כולו ל"ספק טומאה". את החרדה מפני אלפי המתים הנטושים באדמת ירושלים ממיר ר' יהושע בקביעה הלכתית חדה: "ודאי טמא, ספק טהור". קביעה זו מושלמת בעיקרון שלפיו ספק טומאה ברשות היחיד – מרחב הנתון לשליטתו של האדם – טמא, ואילו ספק טומאה ברשות הרבים – טהור. בכך סולל ר' יהושע את הדרך לחיות ברשות הרבים, מרחב מלא ספקות וחששות. על רקע מנהגי הטהרה בשלהי ימי הבית השני, היה זה מהפך דרמטי מבחינה מעשית ותיאולוגית.

סבתו מעיר בצדק כי ר' יהושע משתמש במהלך רטורי זהה במאבקו עם הפרושים, שבעקבות חורבן הבית "לֹא הָיוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר וְלֹא שׁוֹתִין יַיִן". שם הוא מוביל את עמדת יריביו לאבסורד באמצעות החלתה באופן קיצוני: "אִם כֵּן לֶחֶם לֹא נֹאכַל, שֶׁמִּמֶּנּוּ הָיוּ מְבִיאִין שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים; מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה, שֶׁמֵּהֶן הָיוּ מְנַסְּכִין מַיִם בֶּחָג...". בשני הפולמוסים מציע ר' יהושע פתרון ביניים: אֵבל מועט כזיכרון לחורבן, והבחנה בין מצבי ודאי לספק במקרה של טומאה שנמצאה במקדש. בשני הפולמוסים יש ביטוי לניסיון לכונן חיים לאחר המלחמה, לצמצם את האבל ולגדור את טומאת המת.

אוטופיה לא טהרנית

השימוש ב"אד־אבסורדום" מגדיר יפה את הרטוריקה הזהה שנוקט התנא, אך סבתו טוען כי לא רק ההקשר והרטוריקה של הפולמוסים משותפת, אלא גם העמדה העקרונית המכוננת אותם. את העמדה הזו הוא חושף באמצעות ניתוח פילולוגי רגיש של המסורת האחרונה במסכת עדויות:

אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ, מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר לְרַחֵק וּלְקָרֵב, אֶלָּא לְרַחֵק אֶת הַמְּקֹרָבִין בִּזְרוֹעַ וּלְקָרֵב אֶת הַמְּרֻחָקִין בִּזְרוֹעַ... ר' יְהוּדָה אוֹמֵר, לְקָרֵב אֲבָל לֹא לְרַחֵק. ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְהַשְׁווֹת אֶת הַמַּחְלְקוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וְגוֹ' וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".

משנה אגדית זו חותמת את מסכת עדיות, ובכך קושרת את עדויות התורה שבעל פה להתגלות בסיני, ואת חתימת עדויות התנאים לחתימת דברי הנביאים. המשנה נשענת על ציטוט מנבואתו של מלאכי, המתארת את מלאך ה' הדומה לאש, "כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף", המזקקת את בני לוי המגישים מנחה לה'. ביאתו של אליהו קשורה אפוא בטהרה, כנראה טהרת היוחסין של העם. עזרא מגרש את הנשים הנוכריות מירושלים, ומלאכי מגרש את הנשים הנוכריות באמצעות תמונה אסכטולוגית של צירוף, טיהור וזיקוק.

מסורת זו, על אליהו הנביא שיגיע ויטהר את העם מכל הסיגים, הופיעה בצורות שונות בשלהי הבית השני. סבתו מראה באופן משכנע כי תנאי דור יבנה מתמודדים עם מסורת זו בדיוק באמצעות תיקון המשנה הקדומה (הכוהנית?) על אליהו שיבוא "לטמא ולטהר לרחק ולקרב", וניסוחה מחדש. רבי יהושע מוסיף את המילה "בזרוע", ובכך מצמצם דרמטית את מעורבותו של אליהו למקרים חריגים שבהם היוחסין הופכים לכלי נשק פוליטי. רבי יהודה מחסר מהמשנה את המילה "לרחק", וכך מתאר את ביאתו של אליהו כפעולה המתמקדת בקירוב אלה שיצא עליהם שם פסול בטעות. רבי שמעון מציע פרשנות אלטרנטיבית הרואה באליהו מי שישווה את המחלוקות, ואילו חכמים מתעמתים ישירות עם המשנה הראשונה ודוחים אותה – "לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם".

שחזור המהלך התיאולוגי־פרשני האנטי־אסכטולוגי הוא הבסיס לפסיקותיו של ר' יהושע. האוטופיה התנאית איננה טהרנית: "אליהו לא 'יחשוף' את המציאות הריאלית ה'אמיתית' של טהרה וטומאה ושל ריחוק וקירוב, הסמויה מן העין בשל מגבלות זמניות" (עמ' 121), אלא ימנע עוולות משפטיות ויעשה שלום בעולם.

להתאבל ולחיות

דחיית האוטופיה הטהרנית משקפת קבלה עמוקה של הספק הנטוע במציאות כחלק אינהרנטי מעולם ההלכה. צמצום התשוקה האסכטולוגית לטיהור מוחלט, מבטא תפיסה פרגמטית של החוק. העולם שרבי יהושע חי בו הוא עולם מלא בספקות. האדמה מלאה במתים, והקהילה מלאה בהבחנות לאומיות מבולבלות ("בא סנחריב ובלבל את האומות"). ואולם מודעות למצב זה איננה מוליכה לתקווה אסכטולוגית לאש שתצרוף ותטהר את הכול. הספקות לא יותרו, טהרת היוחסין לא תתברר, והאבלות כאן כדי להישאר. הלכתו של רבי יהושע מקבלת באופן עמוק את הספק, האבל והחורבן, ומציעה כללים והנחיות לחיות בתוכן.

בכך מציע ד"ר סבתו לא רק קריאה עמוקה ורעננה בתורתם של תנאי דור יבנה, אלא גם קריאת כיוון הנוגעת לאופייה של ההלכה. נדמה כי ספרו, המראה כיצד משבר החורבן וחילול המקדש הולידו התחדשות דתית עמוקה, נושא בחובו גם בשורה קיומית החורגת מעולמות המחקר.

ד"ר הלל מאלי הוא מרצה בכיר במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר־אילן