רצועה מהחיים: חיתולי הברית שהפכו לסמל יהודי מוצגים במוזיאון ישראל

בית הכנסת בעיר רעדויטץ באימפריה הגרמנית המה קרובים וידידים. האירוע המשמח שהתכנסו לשמו באותו יום של חודש אייר תרנ"ז (1897) היה ברית המילה לבן שנולד למשפחת גוטמן, אהרן־אוגוזט. לאחר הברית נטלה אמו של אהרן את חיתול הפשתן שעטף את הרך הנולד, והתאימה אותו לייעוד חדש. הבד נחתך לשלושה, נתפר מחדש כרצועה ארוכה, ועליה נרקמו שמו של אהרן, תאריך לידתו והברכה "יגדל לתורה, לחופה ולמעשים טובים". סרט הבד, שכונה "וימפל", זכה גם בקישוטים צבעוניים: הוא עוטר בציורי דגלונים וכוכבים, שכן משמעות המילה Wimpel בגרמנית היא דגלון או מזל, וכן באיור של טלה – מזלו של חודש ניסן, שאהרן נולד בו. אז היה הווימפל מוכן לתפקידו: חגורה לספר תורה בבית הכנסת.

אהרן גוטמן נפטר כבר לפני 56 שנה, אך את הבד ששמו נרקם עליו אפשר לראות בימים אלו בתערוכה מיוחדת במוזיאון ישראל. הווימפל הוא אחד ממנהגים רבים שצמחו בקהילות היהודיות בגרמניה, וכמעט אבדו מן העולם בעקבות מלחמת העולם השנייה. השימוש בו לעיטוף ספר התורה נהג בעיקר בדרום גרמניה, אך גם בכמה קהילות בצפונה, וכן באוסטריה ובאיטליה. רוחבן של רצועות הבד הללו היה כעשרים ס"מ, ואורכן כשלושה מטרים. הן היו מקושטות בציורים, ומלבד שמו של התינוק נרקם עליהן בדרך כלל גם שם האב.

רוב הווימפלים נשרפו בליל הבדולח או הושמדו בשואה, ורק מעטים השתמרו. בישראל ובתפוצות יש עדיין בתי כנסת המקפידים על המסורות ה"יקיות", אך אלה הולכים ומתמעטים, ואיתם נעלם השימוש בחיתולים הייחודיים. במוזיאון ישראל החליטו להציל את הווימפל משכחה, וכעת הוא מככב בתערוכה המוצגת במוזיאון החוגג שישים שנה להקמתו.

התערוכה נבנתה סביב המונח "בסימן טוב ובמזל טוב": צוות חשיבה של אוצרים ניתח את המילים הללו והרכיב תצוגה המבטאת אותן באמצעות תשמישי קדושה ואמנות יהודית. "רצינו לקחת את האמירה הזאת, שכולנו משתמשים בה ביום הולדת, בחתונה או באירוע משמעותי, ברכה שכולנו צריכים - ולהדהד אותה", מסבירה ד"ר רחל צרפתי, אוצרת ראשית באגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון ישראל. "אנחנו מאחלים אותה באמצעות האוספים שלנו, שהרבה חפצים בתוכם נושאים את הכתובת 'מזל טוב'".

פריטי היודאיקה המוצגים לציבור דרך קבע במוזיאון ישראל הם רק 10 אחוזים מהאוסף העצום שבמחסני המוזיאון, ומבחינת צרפתי חגיגות השישים היו הזדמנות לחשוף פריטים נוספים מתוכו. היא ועמיתיה נברו בחפצים, ניסו להחליט במה להתמקד בתערוכה החדשה, ולבסוף החליטו לתת מקום של כבוד לווימפל. "זה חפץ שנולד מתוך צורך שימושי - לקשור את ספר התורה מתחת למעיל", היא אומרת. "למעשה התירו וקשרו אותו בכל שני, חמישי ושבת, והתייחסו לווימפל כמשהו פונקציונלי לחלוטין".

מתי הוא היה נמסר מהמשפחה לבית הכנסת?

"בפעם הראשונה שהילד הגיע לשם - לרוב בגיל שלוש, אבל לפעמים עוד קודם לכן. אז היו עורכים טקס שבו הילד מקדיש את החיתול לבית הכנסת. הפעם הבאה שהוא יפגוש את הווימפל שלו תהיה בעלייה לתורה בבר מצווה שלו, ואחר כך בשבת חתן, לפני חתונתו, אז הוא ייכרך על הספר. זה חפץ שמלווה את האירועים המשמעותיים בחייו של יהודי, וגם יוצר קשר הדוק בינו ובין הקהילה. כשהווימפלים הצטברו בבתי הכנסת, הם הפכו בעצם למרשם אוכלוסין, מעין פנקס הקהילה".

בלי הבנות שנולדו.

"אכן, הבנות נותרו בצד, יש להן תפקידים אחרים לגמרי. זה בולט במיוחד מכיוון שהכתובת על הווימפלים, שהיא כמעט אחידה, כוללת את תאריך הלידה, שם הילד ושם אביו. לצידם הופיע האיחול שהוא גם המסלול שנועד לילד: שיזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים. היוצר של הווימפל - מישהו מבני המשפחה שהיו לו חושים אמנותיים, או צייר מהקהילה – היה מאייר בהתאם לפרטים הקשורים לחייה של המשפחה".

מדוע החפץ הזה נותר כמעט לא מוכר במסורת היהודית?

"זה מוזר: יהודים השקיעו רבות בעיטור הווימפלים, אבל לא בהצגה שלהם. זה חפץ נסתר, אין שום טקס שבו מראים לקהל את הווימפל, וגם כשכורכים אותו סביב ספר התורה הוא נשאר מוסתר ולא מוצג למתפללים. לא ברור לי למה מקשטים ומפארים משהו בלי להראות אותו. זה עומד בניגוד לכתֻבּוֹת שאנחנו מראים בתערוכה, למשל: הן מאוירות, הושקעה בהן מחשבה, ואנחנו יודעים שהייתה הצגה פומבית שלהן יחד עם הנדוניה וגם בחופה עצמה".

האם מנהג הווימפל נכחד?

"אני לא יודעת להגיד אם הוא פסק לחלוטין. הקהילות באשכנז נכחדו, אבל יהודים שהגיעו לאמריקה הביאו איתם את המנהג, והוא ממשיך להתקיים שם. יש מנהגים שמשתמרים בקהילות מסוימות, ויש כאלו שנעלמים אך צצים מחדש בצורות אחרות ובהשפעות מודרניות".

כמו טקסט תלמודי

צרפתי מובילה אותי בין המוצגים בתערוכה. לאורך הקירות פרוסים וימפלים מרשימים וצבעוניים, ולצד רבים מהם מופיע הסבר מפורט - מהיכן הגיעו, למי הוקדשו, ויש גם ניסיון לפענח את עולמו של בעל הווימפל דרך האיורים. "רצינו לתת פרשנות לכל וימפל, כמו בדף תלמודי: יש טקסט עיקרי, ויש פרשנות. ניסינו להראות לצופה שיש כאן שפה ויזואלית, עולם דימויים שאם מסתכלים בו לעומק אפשר למצוא עוד רבדים".

היא מראה את הווימפל של דוד וייל, שנולד ב־1929 (תרומת משפחת גרוס, תל־אביב). על הבד מתנוסס עיטור מפתיע, שלא מתכתב עם עולם היהדות או עם הוויית בית הכנסת: אישה בעלת תלתלי זהב, אוחזת בידיה חצוצרה וענף תמר. "זו אלגוריה שנקראת Fama בתרבות האירופית. הופעתה מסמלת תקווה שהילד יגדל להיות אדם מכובד, ידוע ומבוסס", מסבירה צרפתי.

מכיוון שהילד נקרא דוד, על הווימפל מצוירת דמותו של דוד המלך, ודגל צרפת מופיע שם גם הוא, כביטוי לנאמנות היהודים לשלטון בארץ מושבם. איור אחר טמון במילה "נולד": את האות ו' מחליפה דמות חסידה. "במסורת פגנית אירופית קדומה, היום המקובל לעריכת חתונות היה 21 ביוני - היום הארוך בשנה", אומרת צרפתי. "הציפייה הייתה שייוולד ילד כתשעה חודשים לאחר מכן, כלומר באביב. זו התקופה שבה החסידות שבות לקנן בארצות אירופה, ומשום כך הפכה החסידה לסמל של הגעת תינוק לעולם". צוות המוזיאון ניסה לאתר את דוד וייל, ומצא שזהו פרנסיס ליאופולד וייל, יהודי שנולד בצרפת בתאריך המוטבע על הווימפל, ונפטר ב־2021.

מנהג הווימפלים נדד כאמור לקהילות יקיות בארה"ב. דוגמה לכך היא הווימפל של אברהם ריינהיימער, שנולד בשנת תש"ג, 1942, בניו־יורק. החיתול מעוטר בארבעת המינים בשל מועד לידתו של אברהם, סמוך לחג הסוכות. לאורך הבד פזורים עוד מבחר דימויים מהחיים היהודיים, כמו קערת סדר, מזוזה, שופר וחנוכייה, אך לדברי צרפתי הופעתם עיטורית בלבד. ויש גם איורי רהיטים, שמעידים כי זה היה תחום העיסוק של משפחת ריינהיימער. "על גבי איורים של שופר ושל ספר תורה נזכרת באותיות זעירות קהילת בעערפלדן מגרמניה, וייתכן שהמשפחה השתייכה אליה לפני הגירתה לאמריקה", אומרת צרפתי.

הצייר של הווימפל חתם עליו את שמו: ראובן משה הלוי אשוועגע. צרפתי יודעת לספר שאשוועגע היה חזן ומזכיר הקהילה בווירצבורג בגרמניה, ובשנת 1940 היגר לניו־יורק, ושם המשיך לעסוק בעיטור וימפלים עד פטירתו בשנת 1970. שמו מופיע על שני חיתולים נוספים בתערוכה; אחד מהם הוא של התינוק שמואל ראטהשילד, שנולד ב־1944 בניו־יורק. האיורים על הווימפל הזה מהדהדים את האירועים ההיסטוריים של אז: דגלי אנגליה וארה"ב, המדינות שלחמו בנאצים, ולצידם דגל תנועת הנוער "מכבי". השופר המאויר נושא הפעם את שם העיר טריער (טרייר) בגרמניה, ככל הנראה עיר המוצא של המשפחה. על העיסוק המשפחתי, אטליז, אפשר ללמוד מאיור של סכין שחיטה ופרה. את שני הווימפלים הניו־יורקיים הללו תרמה קהילת "שערי התקווה" בעיר לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב, באמצעות הנרי וימפפהיימר.

"הרבה מהווימפלים הגיעו לידי הנאצים, שבזזו תשמישי קדושה באופן שיטתי", אומרת צרפתי. "לאחר המלחמה נמצאו הפריטים הללו בתוך מצבורי החפצים השדודים, וחלקם הגיעו בסופו של דבר למוזיאון ישראל, בעזרת תורמים".

האוצר קוטלג כחסר ערך

ד"ר רחל צרפתי הגיעה למוזיאון ישראל לפני 35 שנה כסטודנטית בהתמחות, ונשארה עד היום. שלושת התארים שלה הם בהיסטוריה של עם ישראל ותולדות האמנות, בדגש על אמנות יהודית. הכלים שרכשה, היא אומרת, מאפשרים לה "לקרוא חפצים", לחבר אותם לקורותיו של עם ישראל ולמקם אותם בתוך קונטקסט תרבותי היסטורי.

באוסף שהיא אוצרת יש יותר מ־28 אלף פריטים, מתוכם כ־400 כתובות וכ־300 וימפלים. בין השאר מציג המוזיאון ארבעה בתי כנסת משוחזרים שהועברו לארץ על תכולתם. המבקר יכול "להיכנס" לבית כנסת של קהילה באיטליה מהמאה ה־18, לדלג לבית כנסת מגרמניה של המאה ה־17, ומשם להמשיך להודו של המאה ה־16 ולסוריה של המאה ה־18. המוזיאון מחזיק גם אוסף כתבי יד מאוירים שנחשב לאחד החשובים בעולם: "מכלול כתב יד רוטשילד", שהיה שייך למשפחת רוטשילד. הפריטים הכלולים בו - ספרי קודש וספרי חול יהודיים - נכתבו בעברית במאה ה־15. מוצג מעניין אחר הוא עותק של "משנה תורה" לרמב"ם מאיטליה של המאה ה־15, מעוטר איורים יפהפיים.

האוסף של המוזיאון מכיל גם חפצים מחיי היומיום, כמו לבוש, כלים ועוד, מארצות האסלאם בעיקר. "החלק הזה של האוסף החל להיווצר במרוקו ובתימן הרבה לפני שמישהו דמיין שמדינת ישראל תקום, ושיהודים מארצות האסלאם יעלו אליה בהמוניהם. החוקרים הפנו את מבטם לארצות הללו בראשית המאה ה־20, הגיעו לשם והתחילו לתעד ולאסוף חפצים מחיי הקהילות היהודיות. הפריטים שליקטו הגיעו  בסופו של דבר למוזיאון ישראל, וכך אנחנו מחזיקים בידינו אוספים חשובים ביותר של תרבות חומרית של היומיום".

צרפתי עצמה חתומה על תגלית חשובה שמוצגת כיום בלובר. מחקר שערכה הביא אותה אל מגילת קלף ששכנה בספרייה הלאומית של פירנצה, וקוטלגה כפריט מהמאה ה־19 "חסר ערך היסטורי ממשי". המגילה, שאורכה כמעט 11 מטרים, מכילה כ־130 איורים של מקומות ואתרים קדושים במצרים, בארץ ישראל ובלבנון. כשצרפתי ראתה אותה, היא הבינה שזהו שריד היסטורי יוצא דופן, והחליטה להקדיש את עבודת הדוקטורט שלה ל"מגילת פירנצה". במחקרה הוכיחה כי המגילה לא נוצרה במאה ה־19 אלא בראשית המאה ה־14, כנראה בידי עולה רגל יהודי מקהילת מצרים, שבחר לתאר בציורים את מסעו לארץ ישראל. בכל פעם שהגיע למקום קדוש, הוא צייר את מה שראה והוסיף כמה מילים על האתר. המגילה עברה בשלב מסוים לידי עולי רגל איטלקים, והם לקחו אותה למולדתם.

"חשיפת המגילה ריגשה אותי עד דמעות, כי הבנתי שלאחר שהיא הוגדרה ברישומים כחסרת ערך, הקהל הרחב היה עלול לא לראות אותה לעולם. בפועל זהו התיאור המקיף ביותר של מראה ארץ ישראל והמקומות הקדושים במאה ה־14. אין עוד מסמך מוקדם כל כך שעושה זאת. היא חשובה לא רק למחקר ההיסטורי של ארץ ישראל, אלא גם למחקר האמנותי, כי יש בה סגנונות ציור שהיו מקובלים באותה התקופה.

"האיורים משקפים את העולם התרבותי במזרח התיכון של ימי הביניים, ואת המנהגים הדומים של יהודים ומוסלמים בכל הקשור לפולחן המקומות הקדושים. יש בה מעט מאוד טקסט, שכן עולה הרגל הזה היה צייר, זה היה משלח ידו. בניגוד לבנימין מטודלה, הנוסע המפורסם מהמאה ה־12, הוא לא כתב יומן מסע אלא צייר את מה שראה – וזה המזל שלנו". מוזיאון ישראל היה הראשון לחשוף את המגילה לקהל, וכיום כאמור היא מוצגת בלובר.

חינוך באמצעות דוגמה

בתערוכה, שנושאת את השם "בסימן טוב!", הוחלט להתמקד בארבעה רכיבים – "נולד", "לתורה", "לחופה", "ולמעשים טובים" – ולהקדיש לכל אחד מהם פרק. הווימפלים הנזכרים נמצאים תחת הכותרת "נולד". ב"תורה" פוגשים המבקרים ספרי תורה ייחודיים, במגוון גדלים וממגוון תקופות, שמספרים גם הם על קהילות שנכחדו ומנהגים שנעלמו. צרפתי מצביעה על ויטרינה ובה ספרי תורה קטנים: "זאת תצוגה שאני אוהבת מאוד. כאוצרים יש לנו נטייה לשים את הדברים הכי יפים והכי מרשימים, ואילו כאן מוצגים ספרי תורה קטנים ולאו דווקא בולטים. כתוב עליהם 'לשנה טובה', ומצאנו שהיו שולחים אותם או נותנים אותם לילדים לקראת חגי תשרי, כנראה כדי שירקדו איתם בשמחת תורה. הברכה 'שיגדל לתורה, לחופה ולמעשים טובים' מבטאת אולי ציפייה שא־לוהים ידאג לזה, אבל אנחנו רואים כאן שגם ההורים צריכים להנחות את הילדים כדי שיגדלו בדרך הנכונה, והם עושים זאת בין השאר באמצעות משחקים חינוכיים. כשנותנים לילד לרקוד עם התורה, מעבירים לו מסר לגבי הציפיות ממנו".

ויטרינה אחרת מוקדשת לספרי תורה בינוניים. "אלו שימשו למסעות. כאשר אדם יוצא לדרך ארוכה ויודע שלא יגיע לבית כנסת, הוא לוקח איתו ספר תורה. אני חושבת שזה היה בעיקר טרנד אצל אנשים שיכלו להרשות לעצמם את זה".

בפרק ה"חופה" מציג המוזיאון כתֻבּוֹת מרהיבות מרחבי העולם. "כתובה היא חפץ אישי שבדרך כלל נשאר בחזקת המשפחה, גם כרישום נישואין וגם חלילה לצורך גירושין", אומרת צרפתי. "יש בתערוכה כתובות שמסומן עליהן איקס, משמע - הזוג התגרש. אבל את הכתובה הציגו והקריאו בצורה פומבית, והפומביות הזאת גררה את האיור שלה. בניגוד לווימפל, שהוא מנהג אשכנז, בכתובות המאוירות אנחנו רואים יותר ייצוג ספרדי ומזרחי. זה קיים בקרב יהודי ספרד עוד לפני הגירוש, וכשמגורשי ספרד נפוצים ברחבי הגלובוס - לאימפריה העות'מאנית, למזרח הרחוק והקרוב, להולנד ולאיטליה - המנהג מתפשט יחד איתם".

לכתובה של יוסף ופיורא, בני זוג שהתחתנו באלכסנדריה שבמצרים בשנת 1833, צורפו שני שטרי שידוכין מעוטרים, בהתאם למנהג המקום. לפי הכתוב בהם, אבי הכלה מחויב לשלם נדוניה תמורת עצם הזכות להשיא את בתו; והחתן מתחייב לדאוג לתנאי מחיה נאותים עבור אשתו לעתיד. זאת נוסף על התנאים המצוינים בשטר הכתובה בדבר ביטחונה הכלכלי של האישה, מניעת נישואין עם אישה שנייה וזכויות היורשים. בראש הכתובה מופיע ציטוט מספר בראשית, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", כהתייחסות לשמו של החתן. לצידו מופיע דימוי המוכר כסגולה להגנה מפני עין הרע.

אחד הפריטים הלוכדים את העין בתערוכה כתוב בשפה הסינית. מתברר שגם בתוכו גלומים סיפורים חוצי יבשות שמשקפים את הגורל היהודי. "זו למעשה לא כתובה", אומרת צרפתי, "אלא מסמך משפטי מ־1947 שמעיד על נישואיהם של שני יהודים, פליטים שנמלטו לשנגחאי בתקופת השואה הודות לעזרתם של דיפלומטים. הגבר, יוסף, היה נשוי בעבר לאישה לא יהודייה, אך היא עזבה אותו עם עליית הנאצים. אנחנו יודעים גם שהיה לו עסק של טקסטיל, ובשנגחאי הוא הפעיל בית תה. הכלה הילדגרד לווה־פישר נמלטה מברלין, וגם לה אלה נישואין שניים. כל החתומים על חוזה הנישואין שלהם - עורך הדין ד"ר אלפרד לקנבכר, ושני העדים - הם פליטים יהודים מאירופה. מרישומי הפליטים היהודים בסין עולה שבני הזוג עזבו את שנגחאי לקנדה בשנת 1950, ולימים היגרו ממנה לגרמניה".

חוזה נישואין ייחודי נוסף הגיע מהעיר משהד. "הכתובות שנוצרו באיראן היו מפוארות מאוד", מסבירה צרפתי. "רבות מהן עוצבו בהשראת חוזה הנישואין המוסלמי־שיעי, ולעיתים ההבדל היחיד הוא השפה. תופעה ייחודית אנחנו מוצאים בכתובות ממשהד. ב־1839 פרצו שם פרעות, ואלפיים יהודי העיר החליטו להתאסלם כדי להציל את חייהם. לאורך כמאה שנה חיו יהודי המקום כאנוסים, מוסלמים בגלוי אך שומרים על מצוות היהדות בסתר. החוזה המוצג כאן כתוב פרסית ודומה בצורתו לחוזה הנישואין המוסלמי, אך אין בו שום היבט מהותי המשייך אותו לאחת משתי הדתות".

אגף "המעשים הטובים" בתערוכה מוקדש בעיקר לקופות צדקה. מאז ימי הביניים, מספרת צרפתי, עמדו בבתי הכנסת קופות לתרומות - בעיקר לחברה קדישא, וגם לתמיכה בעניים ובחולים. "התרומה נעשתה באופן פומבי, ולרוב הייתה נחלתם של עשירים. אבל בסוף המאה ה־19 נולדה במזרח אירופה קופת צדקה חדשה, ה'פושקה', שעמדה בבתים הפרטיים. גם אדם עני היה יכול לשים בה מטבע ולהשתתף במצווה, וכך היה נהוג לעשות בכל יום שישי.

"התנועה הציונית לקחה את הפושקה של אירופה והפכה אותה ל'קופסה הכחולה' של קרן קיימת לישראל. זה מחזיר אותנו שוב לנושא חינוך הילדים: הם רואים את ההורים שמים מטבעות בפושקה או בקופסה הכחולה בזמן הדלקת נרות, וגם בבית הספר ביום שישי נהוג לעשות את זה. כך לא רק אומרים להם מה צריך לעשות, אלא גם נותנים דוגמה".

תערוכת "בסימן טוב", מספרת ד"ר רחל צרפתי, נולדה מתוך תחושה אופטימית. "חשבנו שבפתיחה שלה כבר ננשום לרווחה לאחר סיומה של תקופה טרגית בישראל", היא אומרת. "היום, גם אם אין עדיין סיבה למסיבה, התערוכה הזאת יכולה להעניק תחושה של רגיעה ואולי נחמה מסוימת, שמתבטאת גם בעיצוב המבנה שלה: הוא עוטף את המבקרים, כמעט מחבק אותם, כפי שהווימפל עטף בעבר תינוק והמשיך ועטף את ספר התורה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il