פינת העבודה הביתית של יובל נאמן ז"ל – פרופסור, אלוף־משנה ושר בממשלות ישראל – נראית כאילו בכל רגע ישוב בעליה להשתמש בה. 12 שנים לאחר שנאמן הלך לעולמו, כיסא העור שלו עוד ניצב ליד השולחן, במפלס העליון של הבית בשכונת צהלה. סביבו מדפים עמוסים בספרי פיזיקה והגות, משקיפים אל סלון שאירח פרופסורים מעונבים ומתיישבים מרובבי סנדלים. ממול ממוסגר עץ משפחה, שממנו אפשר לדלות פרטי ביוגרפיה צבעוניים רבים על האיש – למשל, שאבי סבתו היה מראשוני השענים בארץ, והציב את השעון בראש המגדל ביפו.
אחרי שהיא מגישה קפה בכלי פורצלן דקים וממליצה על העוגיות, דבורה נאמן מתיישבת בזהירות בכיסאו של בעלה ואבי שני ילדיה. היא אישה אלגנטית, מוקפדת ונעימה, שמסרבת להסגיר את גילה, אך מוכנה לומר ששירתה כחיילת בזמן מלחמת העצמאות. מי שמתעקש, מוזמן לערוך את החשבון בעצמו.
לא פשוט לה להיות הפה שיספר וינתח לאחור את תולדות חייו של בן־זוגה. "אני קצת נבוכה לדבר בשמו", היא אומרת. "הוא היה כל כך הרבה ושינה כל כך הרבה במשך השנים, והוא לא אהב שלא מדייקים".
אחד הפרקים הפוליטיים הנעימים פחות בקריירה של פרופ' נאמן, חזר לכותרות לפני כשבועיים וחצי, בעקבות פרישתו של אביגדור ליברמן מתפקיד שר הביטחון ומהקואליציה. כשברקע מרחפים איומי הפרישה של הבית היהודי בעקבות התגובה הרפה לטרור מעזה, שב ראש הממשלה בנימין נתניהו והזכיר את "מה שקרה ב־92', אז קיבלנו את אוסלו והאינתיפאדה השנייה. צריך לעשות כל מה שאפשר כדי לא לחזור על הטעויות הללו".
מה שקרה ב־1992 הוא שמפלגת התחייה, בהובלת יובל נאמן וגאולה כהן, עזבה יחד עם מולדת את הקואליציה של יצחק שמיר. העילה לכך הייתה השתתפותו של ראש הממשלה בוועידת מדריד, שהתניעה סבב שיחות שנוי במחלוקת בין ישראל למשלחת פלסטינית. הממשלה נפלה, ובבחירות לאחר מכן נבחר יצחק רבין ז"ל לראשות הממשלה, בעוד התחייה נשארה מחוץ לכנסת. פירוק ממשלת שמיר התקבע מאז היסטורית כמעשה טהרני של הימין האידיאולוגי, שהעלה את השמאל לשלטון.
לאחר שמפלגתו לא עברה את אחוז החסימה פרש נאמן מהחיים הפוליטיים, שככל הנראה לא היו בחירה טבעית בשבילו. "יובל תמיד נזהר מפוליטיקה", אומרת דבורה. "במשך השנים לא הייתה כמעט מפלגה שלא הציעה לו מקום בשורותיה. רפ"י. יגאל ידין, כשהקים את ד"ש. כולם. אבל הוא אמר שזה לא בשבילו. אז למה הוא הקים בסופו של דבר את התחייה? זה בגלל מה שקרה ב־52' או 53', כששירת בגבעתי. אמרו לו שרוצים שהוא ילך למטה הכללי. יובל עשה שם מעין מרד, כי רצה להישאר קרבי, אבל כישרונותיו בתכנון צבאי ניכרו מאוד".
הקריירה הצבאית של נאמן החלה עוד בהיותו נער, כשהתגייס להגנה. במלחמת העצמאות שירת כסגן מפקד גדוד 51 של חטיבת גבעתי, ואחר כך כקצין המבצעים של החטיבה לקראת מבצע יואב, שבו נפרצה הדרך אל הנגב. בשנת 1951 יצא ללימודים בבית הספר הגבוה למלחמה בפריז ("לקראת הלימודים הוא היה צריך לדעת לרכוב על סוסים. גם אני לקחתי שיעורי רכיבה על סוסים, וכך הכרנו", מספרת דבורה). נאמן המשיך להתקדם ומונה לסגן מפקד החטיבה, אבל אז כאמור נלקח משם למטכ"ל, לכהן בתפקיד ראש ענף המבצעים תחת פיקודו של יצחק רבין, שעמד בראש מחלקת המבצעים. "גבעתי ספגו אבדות רבות במלחמת השחרור, עד שהוא התחיל לתכנן להם את המבצעים", מספרת דבורה. "אמרו עליו שיש לו מזל של מתחילים, והוא כעס ואמר – זה לא נכון, תכננתי את המבצעים לפרטי פרטים.
"בכל מקרה, ה'מרד' שלו נגד המינוי לא הצליח. הוא היה ראש אג"מ תכנון, תפקיד שהיום נקרא בשם אחר. הם היו אז צבא שיש לו מדינה. מדינת ישראל הייתה בהתהוות, לא היו מוסדות מסודרים, אז הצבא עשה הכול – עסק בחינוך, בקליטת עלייה. למעשה, כבר אז יובל תכנן את מה שאחר כך הייתה מלחמת ששת הימים. הוא בעצם כתב את תורת הביטחון של מדינת ישראל, ונתן אותה לבן־גוריון. לפי הניתוח שלו, הבעיה שצריך לטפל בה היא סיכויי ההישרדות של מדינת ישראל בתוך העולם הערבי. מול עיניו עמד תכנון כמותי: מהו מספר האנשים הדרוש למדינה, מה השטח שהיא זקוקה לו כדי להצליח להתקיים בסביבה העוינת הזו. שאלת השטח, כמובן, הובילה אותו למסקנה שיש צורך חיוני ביהודה ושומרון".
כביש מאריאל לרבת־עמון
הפוליטיקאי שחתום על הקמתם של עשרות יישובים ביו"ש, ככל הנראה יותר מכל נבחר ציבור אי פעם, ראה את המציאות מבעד למשקפיו של מדען מבריק. הוא היה גם איש צבא חד, דיפלומט מרשים, אינטלקטואל יצירתי, כותב ויזם פורה, איש ארץ ישראל השלמה ואתאיסט מוחלט.
במחקר המבוסס על מסמכי ארכיון צה"ל, פרסם ד"ר עמירם אורן את התוכנית המקיפה שיובל נאמן שקד עליה, והיא הובילה אותו לימים לקדם בכל כוחו את ההתיישבות ביהודה ושומרון. אורן מציין שנאמן הקדיש מחשבה רבה לבעיית גבולותיה הצרים של הארץ, ומאשר כי לתוכניותיו הייתה השפעה על ראש הממשלה הראשון. ב־1953, כשבן־גוריון הציג את משנתו המדינית־ביטחונית בפני הממשלה, "הוא ציין כי נסתייע רבות בצוות המטכ"ל שפעל בראשות ראש מחלקת התכנון, יובל נאמן", כך כותב אורן.
תפיסתו המרחבית של נאמן לא הצטמצמה ליהודה ושומרון. "כשהלכו למסור את סיני, זה הוציא אותו מדעתו", אומרת דבורה. "יובל אף פעם לא היה מאלו שאומרים מה צריך לעשות, אלא פשוט היה קם ועושה את מה שחשב לנכון. לכן הוא החליט להקים מפלגה". מאז שהצטרף רשמית לימין, היא מתארת, חלה תפנית חדה ביחס התקשורתי־ציבורי כלפיו. "במידה מסוימת זה הפתיע אותי. הוא ירד מגדולתו בעם ישראל: לפני כן היה אליל, ופתאום הפך לאויב העם. ראיתי את זה קורה. למשל, היו לי חברות טובות פה בצהלה, ופעם ישבתי עם מישהי מהן לקפה, וחברה אחרת שאלה אותה: איך את יכולה להיפגש עם אשתו של האיש הנורא הזה?"
זו תזכורת היסטורית בשאלה כלפי מי באמת הייתה כאן רדיפה. היום הטענה התקשורתית היא שהשמאל נרדף.
"או, הימין נרדף ועוד איך. האמת היא שיובל תמיד היה בצד הלא נכון מבחינה פוליטית. משפחתו הייתה ממייסדי תל־אביב, משני הצדדים הם כמה דורות בארץ, אבל הוא עצמו היה שייך למפ"ם. בצה"ל הוא סבל מכך. אצל בן־גוריון, להשתייך למפ"ם היה הדבר הגרוע ביותר. פעם הוא אמר על יובל: 'הוא עילוי, אני ממנה אותו למרות שהוא ממפ"ם'. את היית צעירה אז, אולי עוד לא היית מודעת לפוליטיקה", אומרת דבורה, ואני מעדיפה לא לספר לה שהאירועים הללו התרחשו שנים רבות לפני שנולדתי. "בהמשך יובל אמר לאנשי מפ"ם שזה לא הוא שזז בדעותיו – הם אלו שזזו. עניין השטח, ההבנה שישראל חייבת את העומק האסטרטגי כדי לשרוד, כל זה היה קריטי עבורו. ולכן הוא הקים את התחייה".
וכך, הגותו הצבאית של נאמן היא זו שהובילה אותו לחצות את הקווים ולהיכנס לזירה הפוליטית. בני קצובר, ממקימי גוש אמונים וחבר בהנהלת התחייה, מספר שהחיבור בין נאמן להנהגת המתנחלים נולד באמצע שנות השבעים: תקופת העליות החוזרות ונשנות לסבסטיה ותחילת ההתיישבות ביו"ש. נאמן היה אז נשיא אוניברסיטת תל־אביב. "הוא יצר איתנו קשר, ביטא תמיכה, ואמר 'אני חייל, מה שתגידו לי אני עושה'". הרקע השמאלי־חילוני שבו צמח והרקורד המדעי המרשים שלו, אומר קצובר, היו "משב רוח מרענן במערכה על ארץ ישראל. זו הייתה תמיכה חשובה, אבל התרומה המעשית בהמשך הייתה מרשימה אפילו יותר. במיוחד כשנאמן קיבל את ראשות ועדת השרים להתיישבות, ואישר בנק עצום של עשרות יישובים".
החיבור עם הצעירים החדורים בלהט דתי "היה טבעי לגמרי ליובל", אומרת דבורה. "גם החיבור לכתבי הרב קוק. אני זוכרת אותם יושבים פה בבית עד השעות הקטנות – בני קצובר, חנן פורת, אברמי שבות. יובל היה אתאיסט, אבל הייתה לו הערכה עצומה לתורת ישראל ולעם ישראל, כעם שהכניס את המוסר לעולם. הוא האמין ביכולתו של העם היהודי להניע תהליכים, לפעול. תמיד העסיקה אותו התרומה של היהודים למדע. אפילו כתב על זה ספר".
אברמי שבות, גם הוא ממייסדי התחייה, אומר כי נאמן השכיל לאחד את תתי־הזרמים במפלגה. "הוא היה אישיות, דמות מלכדת. לאו דווקא בנושא של דתיים וחילונים בתוך התנועה, אלא במחשבות שונות על הפוליטיקה והמדיניות, וגם בוויכוחים קצת יותר אישיים – מי קובע מי ומוביל. יוצאי גוש אמונים, גם המתנחלים וגם חברי התנועה מכל הארץ, תמכו בו. הנושא הדתי לא הפריע להם או הטריד אותם. ראו בו את האדם החכם והנבון, שיודע להוביל ומסתדר גם עם אנשי מפלגות אחרות. בסך הכול הייתה פה מפלגה מאוד עניינית ואידיאולוגית, הוויכוחים היו בניואנסים הקטנים".
שבות, גיאוגרף ומתכנן אזורי במקצועו, חוזר אל הימים שבהם הוא ונאמן פעלו בצוותא לקידום ההתיישבות. "כשהתחייה נכנסה לממשלה, הקימו לראשונה את משרד המדע. יובל בעצם יצר את המשרד הזה, שבו היה גם אגף הפיתוח. המטרה הייתה שאגף הפיתוח ותפקיד יו"ר ועדת השרים להתיישבות ייתנו לנו את האפשרות להשפיע על הקמת יישובים ופיתוח הארץ בכלל.
"היינו יושבים עם המועצות האזוריות, ההסתדרות הציונית ומשרדי הממשלה, ומחליטים איפה להקים יישובים. את העבודה המוקדמת עשינו בצוות מצומצם – חנן פורת, שהיה אז ח"כ בתחייה, אורי אריאל מזכ"ל 'אמנה', יובל ואני – ואז היו מביאים את זה לוועדת השרים. ב־99 אחוז מהמקרים, גם בזכות נועם ההליכות של יובל שהסתדר עם כולם היטב, הצלחנו להעביר החלטות להקמת יישובים. עסקנו לא רק ביו"ש, אלא בכל מדינת ישראל. בתוך שלוש שנים וחצי התקבלו החלטות על כמעט 70 יישובים ביהודה ושומרון ו־64 יישובים בגליל, מה שמכונה המצפים. זו הייתה תקופה של התיישבות רבתי. לא רק דיברנו על תוכניות תיאורטיות, אלא דאגנו שהגופים המיישבים יתחילו בהקמה. חלק גדול מהיישובים הללו קמו בפועל בתוך עשר שנים מההחלטה. ניסינו גם בנגב, אבל שם פחות הלך לנו, מכל מיני סיבות ממשלתיות וקרקעיות".
התרומה של יובל נאמן להתיישבות, אומר שבות, הייתה עצומה. "ברגע שהתחייה עזבה את הממשלה ועדת השרים הפסיקה לפעול, אבל המשיכו ליישם את החלטותיה. רק כשרבין עלה לשלטון הפסיקו להקים יישובים בהחלטות ממשלתיות, ומאז ייסדו רק שכונות חדשות או מאחזים".
בישיבות ועדת השרים ייצגה את משרד המשפטים פליאה אלבק, אז מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. "היא הייתה אדם סרגל. כל דבר שלא היה חוקי לחלוטין היא התנגדה לו, אבל פתרנו את כל הבעיות. בנוסף ליישובים בנינו יחד עם מע"צ גם תוכנית־אב לכבישים ביו"ש. כל הכבישים העוקפים שנסללו אחר כך בגלל הסכמי אוסלו נסמכו על תוכניות מתקופתנו. למשל כביש חוצה שומרון, מכביש החוף עד אריאל. יש אגב תוכנית לתוואי שנמשך עד פצאל בבקעה, ורעיון להמשיך עד רבת־עמון", מחייך שבות.
העובדה שאנשי גוש אמונים הגיעו להתיישבות על רקע רעיוני־דתי, ופרופ' נאמן הונע מתפיסה מעשית־ביטחונית טהורה, לא גרמה לוויכוחים?
“לא. יובל היה בעל ידע עצום וזיכרון פנומנלי, ועל סמך כל החומר ההיסטורי והגיאו־פוליטי שקרא ולמד, הוא הבין בהכרה מלאה שאין סיכוי לשלום עם הערבים. הם לא רוצים בקיומה של מדינת ישראל. וגם, עם כמה שהוא היה אתאיסט, כשכיהן כשר המדע הוא הקדיש שעתיים־שלוש בשבוע ללימודי קודש עם חנן פורת. שיעור מעמיק במשנה, גמרא. לא סתם פרשת שבוע. חנן היה מגיע למשרד לשעת לימוד שבה לא הפריעו להם, כי יובל רצה להבין ולהכיר את הצד של המחשבה הדתית".
קצובר: "הרב אליעזר ולדמן, שכיהן כחבר כנסת מטעם התחייה, הוא אולי ההמחשה הכי גדולה לחיבור שנוצר: רב שמקפיד על קלה וחמורה, חסיד של הרב צבי יהודה קוק, פועל יחד עם יובל נאמן באחווה בלתי רגילה ובאמון מלא".
הקרדיט נשאר אצל פרס
כשאני שואלת את דבורה אם בעלה נפגע מאנשי הציונות הדתית, שבשנות התשעים קצת פירקו את הברית הפוליטית איתו, היא משיבה בכנות: "אני לא יודעת. הוא עסק בהרבה תחומים, והייתה לו הבנה שמדובר בבני אדם. הוא העריך מאוד את הרב משה לוינגר", אף שלקראת בחירות 92' הקים הרב לוינגר את מפלגת "התורה והארץ", שלא עברה את אחוז החסימה, והואשמה שתרמה לנפילת התחייה. לדברי דבורה, הוא גם העריך "את המתיישבים שעלו בעצמם לשטח וסבלו את קשיי ההתחלה. את חנן פורת הוא העריץ, אהב אותו. מה חנן חשב על יובל – אני לא יודעת. אני לא חושבת שלא העריכו אותו, אבל נראה לי שאצל המתיישבים הוא היה אאוט־סיידר. 'תינוק שנשבה', איש לא משלנו. אני בספק אם הציבור הזה מוכן לקבל חילונים. יובל, מצידו, עד יומו האחרון האמין בבני אדם. לא עסק ב'אוהב אותי, לא אוהב אותי'. הספיק לו שהוא אהב אותם.
"לא הייתי חברת מפלגה ולא השתתפתי בישיבות שלהם, רק הגשתי כיבוד, אבל אני זוכרת אותם. את דניאלה וייס אני מכירה עוד מילדות. אולי גם בגלל זה היה הכעס על דניאלה, כשעזבה את המפלגה. לא בגלל עצם העזיבה, כי היה ברור ומובן שאם הרב לוינגר מקים מפלגה, היא תלך איתו. הכעס היה על שהיא לא אמרה ליובל דבר קודם לכן. הוא היה אדם שאפשר לדבר איתו על הכול. למה היא לא באה לדבר?"
כשאני מפנה לדניאלה וייס את השאלה הזו, היא אומרת שבמבט לאחור, דבורה נאמן צודקת בהחלט. "היום הייתי פועלת אחרת. אני מאוד מצטערת שלא באתי ודיברתי איתו, כי ככה ראוי לעשות בפוליטיקה נקייה".
קצובר מציין שמי שהתחיל לגלגל את כדור השלג שסופו הפלת ממשלת שמיר לא הייתה התחייה, אלא גורם פוליטי אחר: "סגן שר החוץ צלצל אל יובל מוועידת מדריד. בעקבות זאת יובל כינס אותנו בדחיפות ואמר שלדברי סגן השר, שמיר חוצה את הקווים האדומים האידיאולוגיים, וחייבים לעשות מעשה. זה הביא לכל מה שקרה אחר כך. סגן שר החוץ אז היה לא אחר מבנימין נתניהו.
"נאמן דווקא הוביל אז קו מתון: הוא המליץ לא לפרוש מהממשלה, ואחר כך לחץ שנבטיח לשמיר שהתחייה תתמוך בממשלה מבחוץ ולא תפיל אותה. הוא שכנע בכך גם את יו"ר מולדת, גנדי ז"ל. לכן האנלוגיה לימינו לא נכונה". לדבריו, המהפך ב־92' נגרם בעיקר בגלל הסכסוכים המרים בתוך מפלגת השלטון: "הליכוד איבד באותן בחירות שמונה מנדטים. חבריו הם שהביאו לנפילת הימין".
ההתיישבות זוכרת את יובל נאמן?
"לא מספיק. רוב הציבור שנולד כבר לתוך ההתיישבות, לא מכיר אותו. גם אנחנו הוותיקים לא הנצחנו אותו כראוי. יש בהחלט מקום לשנות את זה".
גם וייס סבורה שזכרו של פרופ' נאמן סובל מקיפוח בתודעה ההיסטורית של ההתיישבות. "בתי כותבת בימים אלו עבודת דוקטורט על אוניברסיטת אריאל, ואמרתי לה להדגיש את תרומתו. נתתי לה גם נתונים על מה שתכנן".
"באותן שנים לא היה דבר גדול שקם בישראל ולא מצאת שם את טביעות אצבעותיו של יובל", אומרת דבורה. "הוא אמר שאריאל היא מרכז מדינת ישראל, ובעיר גדולה יש אוניברסיטה ויש תעשייה, אז הוא פעל למען הקמת קריית מדע באריאל. השאיפה שלו הייתה שתפעל שם קריית מחקר שלידה תעשייה מבוססת מדע.
"בכלל, לא היה לו רגע פנוי. כל הזמן היו פניות מימין ומשמאל, אנשים תמיד רצו שיעזור להם. למשל בהקמת אזור התעשייה ברקן, שדובר עליו לאחרונה בגלל הפיגוע. או נמל אשדוד – כשיובל נעשה שר הוא קבע שיוקם הנמל הזה. הוא הקים גם את מתחם ההיי־טק 'עתידים' כאן לידנו, ברמת־החייל. היום ברקן פורחת ויש אוניברסיטה באריאל, וכואב לי הלב שיובל לא זכה לראות את כל זה.
"אני לא נהניתי מהתקופה שלו בכנסת, אלו היו זמנים מורכבים מבחינתי. גם הוא לא אהב את מה שעשו לו. אף אחד לא נהנה כשתוקפים אותו שלא בצדק, ואת יובל תקפו. העלבון הגדול ביותר היה כשאורי אבנרי קרא לו 'ד"ר סטריינג'לאב' בגלל חלקו בתעשיות הגרעין".
התרומה של נאמן לפרויקט הגרעין בישראל אכן הייתה רבה – כמנהל מדעי של הכור הגרעיני בנחל שורק, ובתפקידים נוספים. "הוא תמיד היה אומר, 'כשזה טוב, פרס עשה את זה. כשזה רע – יובל נאמן אחראי לזה".
לאחרונה קראו את הקריה למחקר גרעיני בדימונה על שמו של שמעון פרס. זה צבט לך בלב?
"זה הרגיז אותי. פרס דאג לקבל קרדיט על הכול. כשיובל יצא בזמנו עם משלחת רכש צבאית לפריז, פרס נתן הוראה לא לשלם לו דמי מחיה".
הנובל שהוחמץ
מלבד החברותא בלימודי קודש, מספרת דבורה נאמן, גם על העיסוק בפיזיקה לא ויתר בעלה בעת כהונתו כשר. כי מעל הכול היה נאמן מדען, שלא הפסיק ללמוד ולעסוק במדע. הדוקטורט שלו, שכתב בלונדון בזמן שכיהן שם כנספח הצבאי של ישראל, הציג תיאוריה פיזיקלית חדשנית. הישגו המדעי הגדול של נאמן היה בזיהוי עקרונות סימטריה המתקיימים בחלקיקים האלמנטריים, אבני היסוד הבסיסיות ביותר של החומר, ובניית מודל שיסביר את קיומם ותכונותיהם של חלקיקים קטנים מאטום. כעבור שנים התגלה "חלקיק אומגה מינוס", שהוכיח שהתזה שלו נכונה. "בכל העולם הציעו לו לבוא ללמד, אבל הוא רצה לחזור לארץ ולהשתתף בהקמת אוניברסיטת תל־אביב", מספרת דבורה.
לגילויים שלו הגיע נאמן במקביל לפיזיקאי הידוע מארי גל־מאן, שכינה את החלקיקים העומדים בבסיס המודל בשם קווארקים. בשנת 1969 הוענק לגל־מאן פרס נובל לפיזיקה, ובישראל השתררה אכזבה מכך שנאמן לא היה שותף לזכייה. "לגל־מאן היה ממסד שלם מאחוריו", סיפר על כך נאמן בריאיון לידיעות אחרונות במארס 2005. "מבחינת אוניברסיטת לונדון הייתי כמעט האויב, שכן גזלתי כביכול את התהילה מבכיר הפרופסורים שלהם, ובארץ לא היה מי שיתמוך בי. את הוועדה לאנרגיה אטומית זה לא עניין בכלל. ברור שגם השיקול האנטי־ישראלי שיחק תפקיד בשיקולי הוועדה".
ב־26 באפריל 2006 הלך נאמן לעולמו, והוא בן 81. ביוגרפיה ראויה לשמה טרם יצאה לאור. בימים אלו נרתם למלאכה אריה רוקח, תושב קדומים שמעריך מאוד את דמותו של נאמן, וכעת הוא מנסה לגייס את התקציב הנדרש כדי להוציא לאור ספר כזה. "ביוגרף כבר יש", הוא אומר. שר המדע אופיר אקוניס הנחה את משרדו להירתם להוצאת הספר ולהקצות לכך תקציב. משרד המדע גם מעניק מדי שנה מלגות על שמו של יובל נאמן.
באחרית ימיו הגה כנראה תיאוריה מדעית חדשה, שאולי הייתה גם היא מכה גלים בעולם הפיזיקה. "כמה חודשים לפני פטירתו זימן אותי למשרדו לשיחה", מספר ד"ר עופר מגד, פיזיקאי עיוני, בבלוג שלו. "תחילה לא הבנתי מהי מטרתו, אבל אט־אט נתחוור לי: יובל ראה שימיו ספורים, אבל ממש באותה עת עלה על רעיון יוצא מגדר הרגיל שמבוסס על שימוש לא קונבנציונלי בסופרסימטריה בתורת הכבידה ובתורת יאנג־מילס. והנה, הזמן דוחק ואין מי שישלים את המלאכה. בעדינות רבה ניסה לעניין אותי ולהעביר אליי את המושכות. אולי אסכים להמשיך את שהתחיל ואין בידיו לסיים.
"אלא שאני כבר הייתי עם שתי רגליים מחוץ לאקדמיה, והיענות לקריאתו הייתה כרוכה בלעזוב הכול ולהתחיל מחדש. בעדינות אבל בהחלטיות דחיתי את הצעתו, ולא אשכח את ארשת פניו העצובה כשהבין לבסוף שלא יוכל להביא רעיונותיו לידי גמר באמצעותי. ועם זאת, עשה הכול להצניע את אכזבתו כדי לא לעורר בי חלילה רגשות אשם; כזה היה יובל. למרבה הצער, מהרעיונות עצמם לא נשאר לי אלא זיכרון עמום, ואיני סבור עוד שאוכל לשחזרם גם אם אחפוץ בכך".
זמן לא רב לפני פטירתו, מספרת דבורה, בארוחת בוקר רגועה, אמר לה: "'היו לי הרבה הצלחות בחיים, אבל היו לי גם כמה כישלונות'. והוא לא התכוון לנובל. מבחינתו היו שני כישלונות מרכזיים: הראשון, 'שלא הצלחתי לטעת בלב עם ישראל את ההכרה בתורה הביטחונית שלי, הכרה בנחיצות השמירה על יהודה ושומרון בידינו'. היום אני רואָה שהעם בכל זאת נוטה לכיוון הזה. כשיובל נפטר המתנחלים עדיין נחשבו למוקצים מחמת מיאוס, ובתל־אביב אני עד היום מרגישה את זה, לפחות בשכונה שלי – אבל במדינה זה כבר לא כך. הוא היה שמח לראות את השינוי.
"ההחמצה השנייה הייתה תעלת הימים – תוכנית יוצאת מהכלל, גם מבחינה מדעית וגם כי הייתה מפריחה את הנגב ומספקת תעסוקה למדענים ולמהנדסים היהודים שעלו מברית המועצות לשעבר. עשר שנים יובל עבד על רעיון התעלה. הוא הביא לכאן את טובי המומחים, וגייס את יהדות העולם שתתרום. אגב, מימון אף פעם לא הדאיג אותו. יובל היה בטוח ביכולות של עם ישראל. כסף יימצא, הוא היה אומר. כך היה גם עם הפלנטריום בתל־אביב, מצפה הכוכבים שהוא החליט שצריך".
מה בעצם הכשיל את רעיון התעלה?
"היא לא הוקמה מסיבות פוליטיות. אדם שעבד איתו על הפרויקט סיפר לי שנים אחר כך, שמישהו ממפלגת העבודה אמר להם – 'מפעל כזה אנחנו ניתן לממשלת הליכוד?'. פוליטיקה נכנסת בכל דבר".
מול ההחמצות האלה, את מה בעלך החשיב כהצלחה הגדולה שלו?
"קשה לי לומר. אני מניחה שאת אוניברסיטת תל־אביב, המחלקה לפיזיקה שם. וגם מפעל ההתיישבות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
