מי המציא את המטוס? קשה למצוא שאלה פשוטה יותר. אבל אם תשאלו גם בברזיל וגם בארצות הברית, סביר להניח שלא תקבלו את אותה התשובה. בשנת 1903, כך לומדים תלמידי בתי הספר בארצות הברית, הטיסו האחים רייט את המטוס שלהם, "רייט פלייר", בקיטי־הוק בצפון קרוליינה, והמריאו הישר אל ספרי ההיסטוריה. אבל הברזילאים שומעים סיפור אחר: שהממציא האמיתי של המטוס היה אלברטו סנטוס־דימון – שמתואר בברזיל כ"אבי התעופה".
יותר ממאה שנה אחרי שהטיס את מטוסו, "14 ביס" ("14 שוב"), בשמי פריז בשנת 1906, ברזיל מנסה בעקביות להעניק לסנטוס־דימון את הכבוד המגיע לו, בלי קשר להסכמה האקדמית בדבר אבות התעופה. דיוקנו המזוקן של דימון התנוסס בעבר על שטרות כסף ברזילאיים, ואחד מנמלי התעופה של ריו דה־ז'ניירו קרוי על שמו. העתק של מטוסו חג בשמי ריו בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפייים בשנת 2016.
כעת, מעריציו של סנטוס־דימון מצאו להם מנהיג חדש ורב עוצמה: נשיא ברזיל לואיז אינסיו דה־סילבה ("לולה"). בכהונתו השלישית, כשהוא מנווט בסדרת משברים בזירה המקומית והבינלאומית, לולה שוב ושוב פינה לעצמו זמן לשבח את סנטוס־דימון ואף לשגר עקיצות לעבר האחים רייט. "אני אפילו לא מצליח להגות את שמם", הוא אמר בזלזול ביולי שעבר.
במסר ששלח לוושינגטון פוסט, נשיא ברזיל התעמק בפרטי הנדסת התעופה והחלל של תחילת המאה ה־20, והתאבל על "שלילה לא מוצדקת" של גבורת האומה הברזילאית. "כולם יודעים שסנטוס־דימון היה הראשון שהטיס עצם כבד מהאוויר בעצמו, ללא כל סיוע", הוא התרעם. "אבל האמריקנים, עם תעשיית הקולנוע, הצליחו לקדם את האחים רייט… חיוני לשמר את ההיסטוריה של התעופה ולתת לברזיל את המקום הראוי לה. לאומה חייבים להיות ערכים".
במובנים רבים זוהי מחלוקת לא מזיקה, אך הסוגיה מעוררת שאלות חשובות על לאומיות, על הסיפורים שמדינות מספרות לעצמן, ועל גבולותיה של כל אמת אוניברסלית. במילים אחרות, שני הצדדים מתחפרים בעמדתם. "זה מאוד ברזילאי", אומר פיטר ג'אקאב, שהיה אוצר בכיר במכון הלאומי לאוויר ולחלל במוזיאון הסמיתסוניאן. "ובמובנים מסוימים, זה עצוב".
"זה טיפוסי לאמריקנים", אומר הנריקה לינס דה־בארוש, פיזיקאי ברזילאי שחיבר שלושה ספרים על סנטוס־דימון. "אף אחד אחר לא היה עושה זאת".
לטוס ולהמריא
באביב 1900, וילבור רייט יצא לחפש מקום שנושבות בו רוחות עזות כדי לבחון את תיאוריות התעופה שלו. "אני נגוע באמונה שטיסה אפשרית לאדם", כתב לחבר, וביקש המלצות ל"מקום מתאים שאפשר לסמוך על הרוחות בו", כדי לבחון את "מכונת התעופה" שלו. חיפושו הוביל אותו בסופו של דבר לקיטי־הוק, בחוף של צפון קרוליינה.
שם, על דיונות החול, שלוש וחצי שנים לאחר מכן, ברוחות שהאיצו עד 43 קמ"ש, התגלגל המטוס "רייט פלייר" לאורך מסילה באורך 18 מטר והמריא, כשהוא נושא את אחיו אורוויל למרחק של 37 מטר. באותו היום הם טסו עוד שלוש פעמים. הטיסה האחרונה נמשכה כמעט דקה שלמה והמטוס עבר בה 260 מטר. "המטוס הומצא!", כך מסכם מכון האוויר והחלל את הרגע.
לדברי פיטר ג'אקאב, זהו "אבסורד" לטעון שטיסות האחים רייט לא נחשבות לטיסות בגלל השימוש בבליסטרה. מטוסי הצי האמריקני עדיין משתמשים בבליסטרה כאשר הם ממריאים ממסלולים קצרים על נושאות מטוסים. בכלל, הדיון בדרך ההמראה פשוט מגוחך בעיניו: "הם מנסים למחוק את כל מה שהאחים רייט עשו לפני 1906"
לא כל כך מהר, משיבים הברזילאים. איך אפשר להיות בטוחים שהטיסה לגיטימית? האם ה"רייט פלייר" היה ממריא בלי עזרתה של אמא טבע? "זה היה אזור עשיר ברוחות", אומר רודריגו מורא ויסוני, היסטוריון תעופה ברזילאי.
בשנה שלאחר מכן המריא "פלייר 2" לאוויר בשדה בדייטון, אוהיו, ובשנה הבאה המריא "פלייר 3". הוא טס 40 דקות כמעט והגיע למרחק של 39 ק"מ – תוצאה מוצלחת מספיק כדי לגרום לאחים רייט להציע את שרטוטי המטוס לממשלת ארצות הברית. מכיוון שלפלייר 2 היה קושי להמריא בלי משבי הרוח החזקים של קיטי־הוק, ומכיוון שמישורי אוהיו סיפקו פחות מרחב פתוח למסלול המראה, השתמשו האחים בבליסטרה לשיגור מטוסיהם הבאים, כדי שיוכלו להגיע בזריזות למהירות הדרושה להמראה (היסטוריוני התעופה מציינים שהיו כנראה כמה טיסות קצרות ובלתי יציבות שביצע הפלייר 2 גם בלי הבליסטרה).
בעיני הברזילאים, השימוש בבליסטרה צריך לפסול את הטיסות. "הם לא המריאו בכוחות עצמם", אומר מרסיו בהרינג קרדוזו, שהיה מנהל המוזיאון הלאומי לתעופה של ברזיל. "הם נזקקו לעזרה". גם הנשיא לולה ציין זאת בהודעתו לוושינגטון פוסט: "הם נזקקו לעזרה של מכשירים ומסילות".
ג'אקאב, שהיה מעורב בכתיבה ועריכה של שלושה ספרים על האחים רייט, בקושי מצליח לכבוש את תסכולו אל מול טענות הברזילאים. לדבריו, זהו "אבסורד" לטעון שטיסות האחים רייט לא נחשבות לטיסות בגלל השימוש בבליסטרה. מטוסי הצי האמריקני עדיין משתמשים בבליסטרה כאשר הם ממריאים ממסלולים קצרים על נושאות מטוסים, ואף אחד לא טוען שהם לא מטוסים אמיתיים. בכלל, פלייר 3 שהה באוויר כמעט 40 דקות, והדיון בדרך המראתו "פשוט מגוחך", אומר ג'אקאב. "הם מנסים למחוק את כל מה שהאחים רייט עשו לפני 1906".
ב־1906 סנטוס־דימון הגיע למבחן המכריע בשדה הפריזאי. היורש של איל הקפה הברזילאי עבר לאירופה, עסק בכדורים פורחים, ואז בנה מטוס חד־מושבי – 14 ביס. בנובמבר 1906, מול קהל של שופטים ועיתונאים, טיפס סנטוס־דימון למטוסו, האיץ לאורך השדה, וברוח נגדית – לפי ההיסטוריון לינס דה־בארוש – המטוס המריא, וטס 220 מטר. "הוא המריא לבד", טוען נשיא ברזיל לולה, "ללא תלות במכשירים חיצוניים".
במובנים רבים זוהי מחלוקת לא מזיקה, אך הסוגיה מעוררת שאלות חשובות על לאומיות, על הסיפורים שמדינות מספרות לעצמן, ועל גבולותיה של כל אמת אוניברסלית. במילים אחרות, שני הצדדים מתחפרים בעמדתם
האחים רייט פעלו באמריקה, באלמוניות יחסית, ולכן חלוצי התעופה הצרפתים היללו את טיסתו של סנטוס־דימון כראשונה בעולם. כיום, לצערה של ברזיל, הצרפתים ורוב העולם רואים אחרת את אותו היום. "אין ספק שהאחים רייט טסו לפני סנטוס־דימון", אומרת מריון ווקרל, מנהלת אוסף המטוסים במוזיאון האוויר והחלל של צרפת.
שאלה אידיאולוגית
ביום מעונן לאחרונה בעיירת ההרים פטרופוליס, כ־40 קילומטרים צפונית־מזרחית לריו, גבר גבוה ניגש אל הבית שבנה אלברטו סנטוס־דימון על גבי מדרון גרניט תלול. בתור קרוב המשפחה החי הקרוב ביותר של הטייס, אלברטו דודסוורת'־וונדרלי בילה חלק ניכר מחייו בוויכוחים בדבר המצאת המטוס. הוא מאמין עד לשד עצמותיו שהתואר מגיע לסנטוס־דימון, והוא בילה עשרות שנים בתמיכה בעמדה זו. אבל עכשיו, בגיל 81, הוא כבר לא חושב שהוויכוח חשוב כל כך.
"האם המחלוקת הזו תביא אותנו לאן שהוא?", הוא תוהה בעודו צועד בביתו הישן של סנטוס־דימון, המשמש היום כמוזיאון. הממציא בילה את שנותיו האחרונות בבית הזה, והיה מבועת מהשימוש שנעשה במטוסים במלחמות. הוא נטל את חייו שלו בשנת 1930. כשדודסוורת'־וונדרלי התבונן בתמונות של דוד רבה שלו על הקיר ובאוסף ההמצאות שלו, השמועה על נוכחותו החלה להתפשט במוזיאון. עד מהרה אנשים התגודדו סביבו. הם לחצו את ידו. נגעו בזרועו. ביקשו לצלם אותו. מישהו לחש שהוא סלבריטאי. ביקורו הופיע בעמוד הראשון בעיתון המקומי. "זה כבוד להכיר אותך", אמר לו אדם אחד. "ה־DNA שלך חשוב מאוד". "איזו זכות", אמר אחר.
בקהל הזה, לא היה ספק מי המציא את המטוס. אבל מעשיהם הביעו אמונה יותר משהוכיחו ידע. "עכשיו זאת כבר שאלה אידיאולוגית", אומר דודסוורת'־ונדרלי. "אחרי שתבחר את הצד שלך, כבר תמצא את הטיעונים שאתה זקוק להם כדי להישאר שם". 0
בהכנת הכתבה סייעה מרינה דיאס מברזיליה.
תרגום: ש"י רוזן
