סיכום (זמני) של המלחמה ושל מחדל ההכלה שקדם לה

פרק ראשון

כרזת בד בבירנית, 2017: "מחר מלחמה"

גם את מפקד פיקוד הצפון תפסה המלחמה בעורף. בשבת שעם ישראל יזכור לעולם נערך אלוף אורי גורדין בביתו ליד רחובות לריצת בוקר. השעה הייתה שש וחצי. גורדין, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל, גנרל שנראה כמו גנרל, נעל כבר נעלי ספורט כשהתבשר על המתקפה בדרום. מיד הבין שעליו לפעול בדחיפות כדי לסכל מתקפה בצפון. התסריט שחשש ממנו ונערך לקראתו מאז כניסתו לתפקיד, כשנה וחודש לפני המלחמה, עמד על סף התממשות: פשיטה של 2,400 לוחמי רדואן על יישובינו בגבול לבנון, בסיוע של עוד 500 מחבלי הג'יהאד האסלאמי.

היום אנחנו כבר יודעים עד כמה הם היו מחופרים ומצוידים לקראת הסתערות כזו. אולי לא היו מצליחים לכבוש את נהריה ואת צפת, כפי שתיאר הסיוט הנפוץ, אך בוודאי היו עורכים טבח נורא בגליל ומחזיקים חלקים נרחבים ממנו לאורך ימים לפחות. עוד במלחמת לבנון השנייה התפוגגה האשליה הידועה של הרמטכ"ל ה־17, משה (בוגי) יעלון, שהרקטות והטילים שחיזבאללה אוגר ברבבותיהם יחלידו על כנם מחוסר שימוש. אומנם במשך שנים רבות אחר כך רווחה ההנחה שחסן נסראללה הפיק את לקחי 2006, ולפיכך מקפיד כביכול להישאר במחבוא התת־קרקעי שלו (כביכול; הוא לא באמת הקפיד), אבל תרחישי המלחמה מולו נידונו בכובד ראש. מערכת הביטחון הניחה שבאחד הימים יצליח הארגון השיעי לפלוש לשטחנו, ולזרוע מרחוק חורבן גם בתל־אביב.

כרזת בד גדולה, "מחר מלחמה", נתלתה בעומק העשור הקודם במחנה בירנית שבצפון – בסיס שננטש ונכתש בתחילת המלחמה הנוכחית. צילמתי את השלט הזה כשמערכת מקור ראשון התארחה שם באביב 2017, וקיבלה סקירה מהקצינה שפיקדה על צוות התצפיתניות וממח"ט הגזרה. "כבר עכשיו הם חצופים יותר", כתבתי בעיתון על מחבלי חיזבאללה בעקבות מה ששמענו ולמדנו באותו הסיור. "חיזבאללה 2017 מתעלם כליל מהחלטת מועצת הביטחון 1701, ומשוטט ככוח חמוש מדרום לליטני. אם בעבר טרחו אנשיו להתהלך שם בבגדים אזרחיים וללא נשק גלוי, היום הם מצפצפים. יומם ולילה נצבר אצלם מודיעין איכותי על ישראל, ולא לצורכי מחקר אקדמי. נסראללה נערך לסיבוב הבא".

הסיבוב הבא נפתח כשש שנים אחר כך. ב־6:50 היה כבר גורדין אחרי שיחה עם ארבעת האוגדונרים בגזרתו, שבה הנחה אותם להקפיץ את מערך המילואים של אוגדותיהם. עד 7:00 יצא לדרכו לבור בפיקוד צפון, מוצב שליטה משוכלל שנבנה במעבה הר כנען כאחד מלקחי מלחמת יום הכיפורים. לפני כן הספיק גורדין להקפיץ טלפונית את כל סגל הפיקוד. הנחת היסוד שלו אמרה שמתקפת חמאס הפתאומית על יישובינו במערב הנגב מתואמת עם צמרת חיזבאללה, או לפחות עשויה לשמש מקור השראה לארגון השיעי. 13 חודשי כהונתו בפיקוד צפון, עד אותו יום בלהות, עמדו בסימן מאמץ להקטנת מרווח הזמן הגורלי בין פרוץ מלחמה ובין הצבת מערך בלימה צה"לי מול צבא הפולשים. נסראללה התארגן באופן שיאפשר לו לכבוש כאן יישובים במהירות.

"אנחנו מפסידים בקרב על הזמן", הוכיח האלוף את המח"טים ואת המג"דים שלו בפגישתם הראשונה לאחר כניסתו לתפקידו. רק אחרי שלושה תרגולים מקיפים, במאי 2023, נחה דעתו. לו"ז התרגולים התלכד עם הצורך המבצעי בשעת חירום. כמה וכמה גדודי מילואים שהוזעקו מביתם בבוקר שמחת תורה אכן התייצבו עד הערב בעמדותיהם, בין מטולה לראש־הנקרה. מהר מאוד הגיעו חטיבות שלמות. בנגב עדיין התנהלו קרבות מרים מול לוחמי הנוח'בה, אולם בצפון הושגה שליטה ראשונית במצב. באחד הימים הנוראים ביותר בתולדות צה"ל, הוא הצליח לעקוף את אויבו הלבנוני המסוכן בתחרות על התארגנות כוחות ושיגורם לחזית.

חסן נסראללה, שהופתע גם הוא באותו יום על ידי סנוואר, נזקק ליומיים כדי להתארגן. חלון ההזדמנויות הרחב שלו להסתערות לוחמיו על הגליל, נסגר. למחרת שמחת תורה הוא פתח חלון אחר, ושיגר רקטות ופצצות מרגמה אל מוצבי צה"ל בהר דב ובחוות שבעא. לוחמי המילואים שהוזעקו לגזרה נותרו כמעט סומים בכל הנוגע למתרחש מעבר לגבול. שנה וחודש נדרשו לצה"ל כדי לסגור גם את החלון הזה.

כשתיאר את שראה ושמע באותו הבוקר בחדר המלחמה שלו בבאר־שבע, השתמש אלוף ירון פינקלמן במילות שיר שואה מפורסם של שלונסקי, תוך עדכון קל: "על דעת עיניי שראו את הכול". ומיד הוסיף: "לא הייתי אשת לוט, הסתכלתי קדימה. קיבלתי החלטה שכלתנית, אכזרית, לנעול את הדבר הזה בלב, כדי להתרכז בלחימה"

בפיקוד דרום לא רק החלון והדלת נפתחו, שערי הגיהינום נפתחו. אלוף ירון פינקלמן, מצעירי אלופי המטכ"ל, עשה את השבת בצפון הרחוק. חגי תשרי הראשונים עברו עליו במחנה הפיקוד או סמוך לגדר, שם הדפו כוחותיו התפרעויות של שליחי חמאס, ודווקא בערב שמחת תורה הרשה לעצמו לפוש קמעה. בארבע בבוקר, אחרי ההיוועצות הטלפונית המפורסמת עם הרמטכ"ל וראש אג"ם שהסתיימה בהחלטה לא לפעול בינתיים, קטע את חופשתו ונסע דרומה. בשש וחצי היה כבר במחנה הפיקוד בבאר־שבע.

גם לפינקלמן יש חזות גנרלית, אך הוא פחות מאופק ועצור ממקבילו הצפוני. גורדין מעדיף אספרסו בלילות ללא שינה, פינקלמן תה עם נענע. מהשבוע הראשון למלחמה נגזר עליו לככב בצמרת טיוטת כתבי האישום הציבוריים נגד האחראים למחדל, לצד הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש אמ"ן אהרון חליוה וראש השב"כ רונן בר. איתרע מזלו והמלחמה פרצה דווקא במשמרת שלו, שלושה חודשים בלבד אחרי כניסתו לתפקיד. "התחלתי אותה במקום הכי נמוך שיש", שחזר כעבור שבועות ספורים את תחושותיו מ־7 באוקטובר. "אין דבר נורא יותר לקצין מזה: לחימה פתאומית עצימה במאות מוקדים בו זמנית".

אלפי מחבלים הסתערו על פקודיו ויישוביו; מהים, מהיבשה ומהאוויר. כשתיאר את שראה ושמע באותו הבוקר בחדר המלחמה שלו בבאר־שבע, השתמש פינקלמן במילות שיר שואה מפורסם של שלונסקי, תוך עדכון קל: "על דעת עיניי שראו את הכול". ומיד הוסיף: "לא הייתי אשת לוט, הסתכלתי קדימה. קיבלתי החלטה שכלתנית, אכזרית, לנעול את הדבר הזה בלב, כדי להתרכז בלחימה". אלמלא נהג כך, ולו היה מתפטר מיד חלילה, מי יודע היכן היינו היום.

דווקא בפיקוד המרכז, הפיקוד הסוער ביותר ערב המלחמה, היא הוכרעה מהר, עוד לפני שפרצה. פעילות מתמשכת ועמלנית של אוגדת יו"ש בקיץ 2023, והתארגנות זריזה אחרי פרוץ הקרבות, מנעו מחמאס־יו"ש להגשים את חזון סנוואר על מערכה רב־חזיתית בישראל. להבדיל מפיקוד הדרום, פיקוד המרכז לא נרתע מלהסתייע בתקופות שגרה בשירותיהם של גדודי מילואים, שלכאורה כשירים פחות ללחימה. בדרום לא רצו אותם, אנחנו כן – הוסבר לי בפיקוד המרכז כמה שבועות אחרי פרוץ המערכה, כשהתהייה על מצבת הכוחות הדלילה בגזרת עזה ב־7 באוקטובר ייסרה את הציבור הישראלי, ועודדה טיפוח עלילות כאילו אירועי חווארה גזלו את משאבי כוח האדם של צה"ל.

ארבעה גדודים קרביים בלבד מוקמו בין נתיב־העשרה, שמצפון לרצועת עזה, לכרם־שלום, בנקודה הדרומית ביותר שלה. בגזרת יו"ש פעלו באותה העת יותר מעשרים גדודים, שישה מהם בקו התפר. הצבתם ביו"ש נבעה מהממדים הגאוגרפיים הרחבים של הגזרה, פי 16 מרצועת עזה, אבל גם משפיכות הדמים הרבה בגזרה בשנה שקדמה למלחמה. בשנת 2023 נחשב אזור יו"ש לנפיץ ביותר, דליק במיוחד. מפקד פיקוד המרכז בעת המלחמה, אלוף יהודה פוקס, הציע לגבות מחמאס־עזה את מחיר המשיכה בחוטי הפיגועים ביו"ש, הציע לשווא. עשרות ישראלים נהרגו ביהודה ושומרון בשנה שקדמה למלחמה, עקבות משלחי הרוצחים הוליכו לעזה, אבל בכירי חמאס בה נהנו מחסינות למעשה. הדרג המדיני חשש מהסלמה.

מפגש עורכים עונתי עם הרמטכ"ל הרצי הלוי בבסיס דובר צה"ל ברמת־אביב, חודש לפני המלחמה, הוקדש בעיקר לנעשה בחזיתות יו"ש, לבנון ואיראן. המפגשים המחכימים הללו מוגדרים כמפגשי לימוד, לא כמסיבת עיתונאים, ולכן אני מנוע גם היום מלצטט פה את דברי הלוי שרשמתי אז. אפשר רק לגלות שמלחמה כבדה בגזרת אשקלון־רפיח לא נכללה ברשימת האירועים שעלולים לטרוף את התר"ש, התוכנית הרב־שנתית של צה"ל. ההתייחסות לעזה בשיחה ההיא הייתה שוות ערך לבעיית נוער הגבעות בשומרון, תמצית שבתמצית, בין השאר בגלל סדרי העדיפויות של פורום העורכים. איש לא הקשה, למשל, מדוע מדינת ישראל מאפשרת העברת כספים מקטאר לחמאס, או מתי יחוסל כבר יחיא סנוואר. רוב המפגש הוקדש לעצומות הסירוב של מתנגדי הרפורמה המשפטית, גיבורי התקשורת הממוסדת: עד כמה הן משפיעות על כשירות הצבא?

רב־אלוף הלוי נמנע בעקביות מלהשתמש בביטוי "סירוב". הוא תמך בגישת מפקד חיל האוויר, תומר בר, שהעדיף לנהוג בדחילו וברחימו ב"מפסיקי ההתנדבות", מחשש שנקיטת יד קשה תגדיל את מעגל המפסיקנים. גם במפגש הסגור ההוא, ערב המלחמה, נמנע הרמטכ"ל מלנקוב במספרים, כדי לא לסייע לאויב לפצח את מצב הכשירות של חיל האוויר, אולם היה ברור שהמצב מדאיג אותו. מדבריו עלה שטהרן עוקבת בסקרנות רבה אחרי הוויכוח הפנימי המתלהט בישראל, אפילו עוקבת אחרי כל הפגנה, בתקווה שתוכל להקדים את תאריך היעד המוצהר שלה להשמדת ישראל – 2040. הלוי הקדיש ימים שלמים לשיחות שנועדו לפתור את המשבר. ועדת חקירה עתידית אולי תבדוק גם את ההשערה שהסחת הדעת הבלתי נמנעת שלו ושל המטכ"ל כולו למגפת הסרבנות תרמה לחידלון הצה"לי שאפשר את מתקפת חמאס. מן הסתם תבדוק גם אם סרבנות טייסי המילואים השפיעה על מצב הכשירות של חיל האוויר.

פרק שני

השקט שלפני הסערה: עשור פריחת הכלניות

אחד הספרים האחרונים שהלוי קרא ערב המלחמה היה הביוגרפיה של דדו, רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים והגיבור הטרגי שלה. יממה לפני מותו הפתאומי בגיל חמישים השלים דדו את איסוף החומר שנועד לסייע לסופר חנוך ברטוב בכתיבת הביוגרפיה, שכופרת בתיאורו כאחראי בלבדי כמעט למחדל. מותר להניח שגם הלוי יהיה בבוא העת נשוא ביוגרפיה, כנראה לא אוטוביוגרפיה, ושהיא ודאי תאזכר בהרחבה את התרעות ראשי מערכת הביטחון במהלך 2023 מפני מלחמה קרבה. אחד מהם, רונן בר, אף הניח בפני ראש הממשלה "התרעת מלחמה", אך לא התרעה ממוקדת. ראש השב"כ, הרמטכ"ל וראש המוסד כשלו כליל בחיזוי המיקום והממדים של המערכה. הם חששו שהיא תיפתח מצפון או ממזרח, ולא שיערו שדווקא חמאס יתקוף ראשון, ובעוצמה אדירה.

בר והלוי נוהגים להסביר מאז שיש הבדל בין ידיעה למודעות: אתה יודע על סכנה מתקרבת, אך בגלל עכבה פסיכולוגית אינך נערך כיאות לקראתה. יצר ההדחקה ותחושת יהיה־טוב מביסים את תמונת המודיעין שלך. "חשבנו שחמאס יכול לעשות הרבה דברים רעים, אבל לא מתקפה כזאת רעה וגדולה", נשמע הרמטכ"ל מתוודה בשנה החולפת. תקופת השקט הארוכה אחרי מבצע צוק איתן של קיץ 2014 פיתתה את צה"ל ואת הדרג המדיני להאמין כי חמאס הסיק שאין תוחלת במערכה כוללת נגד ישראל. אומנם המבצע לא הסתיים בתמונת ניצחון ישראלי, אבל גם מלחמת לבנון השנייה לא סיפקה תמונה שכזאת, ובכל זאת התגבשה פה הסכמה רחבה שנסראללה מתחרט על מעשה התוקפנות שהוביל לפתיחתה – הרג וחטיפה של חיילינו ליד זרעית – ולכן יהסס ארוכות לפני שיתקוף שוב. "מלחמת לבנון הייתה המבצע הצבאי הגדול המוצלח ביותר שישראל הייתה מעורבת בו זה עשרות שנים", התרברב ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בספר הזיכרונות שפרסם ב־2018. הרמטכ"ל בני גנץ השמיע בתום צוק איתן את נאום הכלניות המפורסם, שחזה שקט ופריחה אביבית "הרבה מאוד שנים קדימה". ואכן, הכלניות פרחו בדרום מדי שנה בשנה, השמש זרחה כסדרה, אבל השוחטים שמעבר לגבול לא היו חובבי פריחות או שיזוף. הם השחיזו סכינים.

סקירה תמציתית במיוחד של תולדות חמאס, שרשמתי לא מכבר מפי מומחה רם דרג בשירות המדינה, הזכירה לי שחמאס נוסד בסוף שנות השמונים בתור ארגון צדקה והכשרת לבבות דתית, אבל מהר למדי גלש לפיגועים רצחניים. בעידן אוסלו עבר בהשראת חיזבאללה לפיגועי התאבדות, שהלכו והשתכללו במשך עשור. ב־2006 ניצח הארגון בבחירות לפרלמנט הפלסטיני, ב־2007 השליך את אנשי פת"ח מהגגות בעזה, ובשלהי 2008 פתח ברצף עימותים עם ישראל – עופרת יצוקה ואילך. ב־2011 כבר הוגדר כאן כצבא גרילה, ומ־2015 – צבא חמאס. אט־אט התגבשה אצלו תוכנית המתקפה הרצחנית על ישראל. ב־2021 החל אסמאעיל הנייה לשוטט בעולם המוסלמי, וגם במוסקבה, כדי להרחיב את מניפת הקשרים של הארגון, לכרות ברית צבאית עם טהרן וחיזבאללה, ואף לשקם את היחסים עם דמשק של בשאר אסד. שיתוף הפעולה המתהדק הזה הדליק נורות אדומות בישראל. ראש השב"כ רונן בר אמר יום אחד לראש הממשלה נתניהו שאם מדמים את ישראל לגוף האדם, מ־2021 כל המדדים יורדים.

היום ידוע שבכירי חמאס שיתפו את איראן בתוכניותיהם להשמדת אוגדת עזה. סנוואר עצמו ביקר בטהרן עוד בחורף 2012, כחמישה חודשים בלבד לאחר ששוחרר מהכלא הישראלי תמורת גלעד שליט. בהמשך נשאו ונתנו עם טהרן בכירי חמאס אחרים. תגובת האיראנים לתוכניות הארגון הייתה בערך כזאת: "יש לנו תוכנית גדולה יותר, גם נסראללה יצטרף ויתקוף את ישראל, אבל תתאמו איתנו". בחסדי שמיים, סנוואר לא תיאם. זה היה הנס הגדול שבתוך הזוועה. המהלומה שהנחית על ישראל הייתה אדירה, אך היא יכלה להיות עוצמתית פי כמה. חששותיו הכבדים מפני כישורי ביטחון השדה של שותפיו גרמה לו להסתיר מהם את מועד המתקפה. הוא העריך בטעות שיצטרפו בכל זאת אחרי שייווכחו בתוצאותיה.

סנוואר ביקר בטהרן עוד בחורף 2012, כחמישה חודשים בלבד לאחר ששוחרר מהכלא הישראלי תמורת גלעד שליט. בהמשך נשאו ונתנו עם טהרן בכירי חמאס אחרים. תגובת האיראנים לתוכניות התקיפה של הארגון הייתה בערך כזאת: "יש לנו תוכנית גדולה יותר, גם נסראללה יצטרף ויתקוף, אבל תתאמו איתנו"

ערב המלחמה נערכו זרועות הביטחון כאן לעימות קשוח, עוד סבב בסדרת סבבים מרתונית, אבל לכל היותר למתקפה נקודתית על שלושה־ארבעה מוצבים או יישובים. סנוואר הצליח להתל בהן. בגאוניותו השטנית הוא ידע לעשות דבר והיפוכו בו זמנית: לתרגל בגלוי מתקפה על ישראל, לעיני התצפיתניות של צה"ל ואנשי 8200, ובד בבד להרדים את צמרת מערכת הביטחון. ביהירותה ולתומה היא העריכה שתוכניותיו הגלויות־כמעט הן ביטוי לתיאבון מופרז, הרבה מעבר ליכולת הבישול והעיכול שלו. המטה הכללי של צה"ל, ובעקבותיו גם הדרג המדיני, האמינו שחמאס מורתע. בעקבות מבצע שומר החומות במאי 21' הפכה האמונה הזו לכמעט דת. לצערי ציטטתי אותה פעם בעיתון מפי הרמטכ"ל אביב כוכבי, בלי להוסיף כוכבית אזהרה.

תצלומו של יחיא סנוואר אחרי המבצע, יושב על כורסה בתוך עיי חורבות משרדו בעזה, נתפס פה כתעלול של לוחמה פסיכולוגית. רק בשב"כ סברו שהיא אכן תמונת ניצחון חמאסית. בכירי הארגון כפרו בהנחה שרווחה בצה"ל, בזירה הפוליטית ובהסברי הפרשנים הצבאיים, ולפיה "שומר החומות" הסתיים כשידה של ישראל על העליונה. צה"ל פגע אומנם בתשתיות חמאס וקטל למעלה ממאתיים מחבלים – לעומת חייל הרוג אחד ותריסר אזרחים בצידנו – אולם מנקודת המבט של סנוואר נראו הדברים אחרת לגמרי, כפי שהסביר לי המומחה הבכיר שהוזכר לעיל: "האיש ישב על הכורסה ואמר לעצמו בגאווה כי הוא היחיד במזרח התיכון שהצליח לגרור את הציונים למערכה רב־זירתית. ערביי ישראל הצטרפו אליה, ובמידה מסוימת גם ערביי יו"ש וארגוני הטרור בלבנון ובסוריה. ממשלת ישראל, בראשות נתניהו, נרתעה וביטלה את מצעד הדגלים המסורתי לרגל יום ירושלים. אלפי רקטות נורו לשטח המדינה, וכל זה בלי שהדבר יגרור בתגובה את כיבוש עזה בידי צה"ל. לכן סנוואר היה משוכנע בניצחונו".

"כל בוקר אני קם ואומר: נס שעברנו בשלום עוד לילה", אמר ראש השב"כ החדש רונן בר ב־2022. האמירה הזאת הושמעה במסגרת תפקידו להיות מודאג תמיד, אך זה היה גם תפקידם של בכירי צה"ל, והם היו מודאגים פחות. לא שאננים, חלילה, אבל גם לא אחוזי חרדת הפתעה מרה. השתוקקותם לדחות ככל האפשר את המלחמה הבאה, ולציית בכך למאוויי השקט של הציבור, שיבשה את חושי הזהירות שלהם מפני מעללי חמאס.

כשמפקד פיקוד הדרום הרצי הלוי הוריש את הפיקוד לאליעזר טולדנו, בשלהי חורף 21', הוא האמין שהצליח לפצח את הנוסחה להרגעת הרצועה, וכן להיערך היטב לאפשרות שבכל זאת תפרוץ מלחמה. הלוי, בשעתו, תמך בהעברת הכסף הקטארי לרצועה. פעם אף טס עם ראש המוסד יוסי כהן לקטאר כדי להסדיר את ההעברה. "עד מבצע שומר החומות קיווינו שהמעורבות הקטארית והכסף הקטארי יביאו אותנו להסדרה עם חמאס", הסביר כהן בהרצאה בבר־אילן ב־2021. זהו הסבר הגיוני יותר מהטענה המאוחרת כאילו מזוודות הכסף שהועברו לחמאס בחסות נתניהו נועדו להבטיח את המשך השליטה הישראלית ביו"ש. אומנם הפיצול הפלסטיני בין עזה ליו"ש שירת בעקיפין את השאיפה הימנית לזריעת פירוד שכזה, אבל לא בגללה אישר נתניהו את העברת הכספים הקטאריים לחמאס ואת הכנסתם של פועלים מעזה לישראל. כך או אחרת, הכסף הועבר גם בתקופת בנט ולפיד בראשות הממשלה, ותחת שרי הביטחון ליברמן וגנץ. האופוזיציה והשמאל לא התנגדו ולא מחו, גם ראשי המתיישבים בעוטף עזה בקושי עשו זאת. כשממשלת בנט־לפיד החליטה על הגדלת מכסת הפועלים מעזה, באפריל 22', דווח ב־ynet שהדבר נעשה "בתמיכת צה"ל ורבים מתושבי העוטף שזוכרים לחיוב את יחסיהם עם השכנים מעבר לגבול". כל הממשלות בעשור האחרון השליכו חלק גדול מיהב הביטחון בדרום על יחידה 8200 ועל המכשול התת־קרקעי בגבול הרצועה, שאבן הפינה שלו הונחה עוד בתקופת הרמטכ"ל גדי איזנקוט.

פרק שלישי

סיפור החמצה: המבצע לחיסול כפול

ביום אביב שרבי ב־2022 ערך פיקוד הדרום תמרון מושקע במדבר יהודה, שנועד לתרגל מלחמה בחזית עזה. הוזמנתי לצפות בו יחד עם הכתב הצבאי שלנו דאז, נועם אמיר. הרמטכ"ל כוכבי הציע לי באדיבותו אטמי אוזניים, אך לא הצטייד בהם בעצמו. "אלה הם קולות התקווה", הסביר בחיוך כשתותחי הטנקים רעמו בקרבתנו. אהבתי את ההסבר הזה. כך צריך להתבטא רמטכ"ל בישראל, ארץ מוקפת אויבים.

כמאתיים לוחמי גדוד מילואים מחטיבת הנגב הבקיעו לנגד עינינו ומשקפותינו אל תוך מתחם בטונדות ודיקטים, דמוי סמטאות עזה או משעולי דרום לבנון. פגזים, אש מקלעים, צרצורי קשר, צעקות. בראש הכוח המתרגל נעו לאיטם כמה טנקים, ולצידם חי"רניקים מיוזעים – פיצוח טרי של שיטת אימון חסכונית ובטיחותית בשטח בנוי, פוטוגנית מאוד. בתמונות ובסרטונים שהנצחתי במצלמת הטלפון הנייד אפשר לראות, מלבד כוכבי ואלוף אליעזר טולדנו, שני מח"טים שנפלו כעבור שנה וחצי, ביום הראשון של המלחמה: אסף חממי ורועי לוי. אלוף־משנה חממי, שחרחר ויפה תואר, נראה שם מחייך מאוזן לאוזן, מחליף כמה מילים עם הרמטכ"ל. אלוף־משנה לוי, גבה קומה, משקיף בדממה מהצד. הוא נפצע אנושות בצוק איתן, והחלים. ביום העצמאות ה־70 של ישראל ייצג את צה"ל בנבחרת מדליקי המשואות בהר הרצל, יחד עם אלוף ישעיהו גביש, ממצביאי מלחמת ששת הימים.

התרגיל, שהיה עדיין בעיצומו, הופסק לפני השקיעה ואימוני הלילה כדי לאפשר לרמטכ"ל לשוחח עם הלוחמים. הם התיישבו בצורת חי"ת על הקרקע המאובקת, בין שני מתלולי מתכת דמויי חצר מוצב, עייפים אך קשובים. כוכבי הבהיר להם שצה"ל ישלח אותם לחזית עזה רק בלית ברירה. "אנחנו מפעילים כוח צבאי בחרדת קודש", הבטיח. "לעולם נכניס קודם כול את הצבא הסדיר ורק אחר כך את המילואים. הצטיידנו בהיקפים אדירים בחימושים מן האוויר. בעוד שנתיים זה יוכפל, וזה עבורכם, כדי שכאשר תיכנסו לשג'אעיה – כל המטרות הללו יספגו עוצמה גדולה של אש מבוססת מודיעין". לסיום הזהיר: "מלחמה זה תמיד מפתיע, ותמיד לא בא בזמן שחשבת. זה יכול להתרגש עלינו במכה אחת, ביום אחד".

מטבע הדברים, גם כוכבי עצמו לא העריך מהיכן תצוץ ההפתעה שתתרגש עלינו במכה אחת ביום אחד. ככה זה תמיד עם הפתעות. לקראת העברת נס הרמטכ"לות להרצי הלוי בינואר 2023, כשבועיים אחרי חילופי השלטון בין לפיד לנתניהו, התראיין הרמטכ"ל היוצא למקור ראשון, והסביר שחמאס מעוניין ברגיעה. "במבצע שומר החומות, כבר מהיום השלישי, אפילו היום השני, חמאס חיפש דרכים לעצור את הפעילות שלנו, לאחר שצה"ל פגע בהרבה מאוד מטרות שלו", אמר לנו בלשכתו. "המצב הביטחוני בדרום השתפר. במשך שנים הם ניסו ליזום פיגועים, והנה זה דעך באופן משמעותי ביותר. רק לפני שבועיים סנוואר הכריז ש'אנחנו לא יוזמים מול האויב, אנחנו מתרכזים בצד החברתי'. עוד מעט נסגור את השנתיים הכי שקטות בדרום ב־15 השנים האחרונות".

ראש הממשלה השמיע דברים דומים באותם הימים. "השקט ששורר בגבולנו עם רצועת עזה הוא תוצאה ישירה של ביסוס ההרתעה באמצעות אגרוף הברזל של צה"ל", השתבח נתניהו בטקס חילופי הרמטכ"לים כוכבי־הלוי, ואז הוסיף איום: "כמי שיש לו את הזכות להנהיג את המדינה החזקה שלנו, ואת העם הנפלא שלנו, אני אומר כאן בצורה ברורה: לא נחכה שחרב חדה תונח על צווארנו".

בסוף ישראל חיכתה עד שהחרב החדה הונחה על צווארה, הן בדרום והן בצפון. במשך שנים היא הגיבה בקול ענות חלושה על ההתגרויות בה, אם בכלל הגיבה. ידעה שחיזבאללה וחמאס מתחמשים ומתחפרים בשקידה, אך האמינה שההתחמשות וההתחפרות נועדו לספק יצר מוסלמי פולחני בעיקר, כביכול כדי להוכיח ליושב במרומים שנאמניו עלי אדמות עושים כל מה שתלוי בהם לקראת השמדתה של מדינת הכופרים הציונית. בלשכת ראש הממשלה ובמחנה מטכ"ל העריכו שנסראללה וסנוואר מורתעים, אך בפועל הצד הישראלי היה מורתע בעצמו. בחיל האוויר ובאגף המודיעין נאגר בתקופת כוכבי בנק מטרות מתפקע של תשתית הטילים והרקטות מעבר לגבולות, לצד הערכה שהסגירה נמיכות דעת: אם תפרוץ מלחמה, ישראל תשלם מחיר כבד, מעבר ליכולת הסבל של אזרחיה המפונקים – הרס וחורבן בערים מפגיעת טילים מדויקים של נסראללה, מאות חיילים הרוגים בקרבות בשטח בנוי בעזה, נזק כבד לכלכלה, אסון לתיירות.

לכאורה היה פשוט יותר לקוות שנסראללה ימשיך לנצור את אישו, ושהכסף הקטארי יגרום לחמאס לנהוג באופן דומה. התקשורת הישראלית, חשוב להזכיר, זרמה ברובה עם המדיניות הכנועה הזו. סלידתה אחרי 7 באוקטובר מתשלומי השוחד הקטארי לחמאס היא חוכמה שלאחר מעשה, זיוף היסטורי. לאורך שנים מיררה התקשורת את חיי נתניהו, השתוקקה למפלתו, אבל בדרך כלל תמכה באיפוק שלו. העיסוק הביקורתי שלה ושל האופוזיציה בכספים הקטאריים היה בזמן אמת בגדר עקיצה בלבד, לא עניין מהותי. הכתב הצבאי הבכיר של הארץ, עמוס הראל, שאינו חשוד באהדה לנתניהו, העיר בנובמבר 2018 כי "ההתקפות על ראש הממשלה משמאל נגועות במידה של צביעות. לא רק שכל ממשלה היפותטית בראשות יש עתיד או המחנה הציוני הייתה נוהגת בדיוק כמותו; זה כנראה גם הדבר הנכון לעשותו בנסיבות".

"כל מי שמתנגד להכנסת הכסף והסולר לעזה, שיתחייב מראש להגיע להלוויות החיילים שייהרגו במלחמה עם חמאס", צייץ הכתב הצבאי והמגיש יואב לימור ב־10 בנובמבר 2018. רוב עמיתיו למקצוע התנסחו מעת לעת באופן דומה. אפילו אביגדור ליברמן, שפרש מממשלת נתניהו על רקע אכזבתו מהכלת התגרויות חמאס, התנגד לכיבוש עזה. ב־16 באוגוסט 2018, כשלושה חודשים לפני התפטרותו מתפקיד שר הביטחון, הסביר לדנה ויס מחדשות 12: "האֶנד־גיים שלנו – להפיל את החמאס, אבל לא באמצעות חיילים שלנו. אנחנו לא צריכים בשביל זה להקריב את כוחותינו". שר החוץ ישראל כ"ץ השתבח בתום מבצע מגן וחץ, רק חצי שנה לפני 7 באוקטובר, בהחלטה לפעול נגד הג'יהאד האסלאמי בלבד. "אם חמאס מורתע ולא פועל, אז למה אנחנו צריכים לדרבן אותו לפעול?", תהה כ"ץ בריאיון לערוץ 14.

ועדת חקירה ממלכתית או כל ועדה אחרת, אם תקום פעם, ודאי תתייחס לתנודות במדיניות התגובה של צה"ל להתגרויות חמאס מאז תחילת ההתפרעויות ליד הגדר ועד סתיו 23'. כנראה גם תחקירי צה"ל שאמורים להתפרסם בימים הקרובים. בתחילה הן טופלו ביד קשה. עשרות פורעים נורו למוות ביום העברת השגרירות האמריקנית מתל־אביב לירושלים. אבל אז בג"ץ נכנס לתמונה, הוראות הפתיחה באש הוחמרו, וגם בלוני התבערה הוכלו. אלוף טולדנו, אחד הנפגעים העיקריים של הזעם הציבורי מאז תחילת המלחמה האחרונה, ודאי יספר בוועדה כי המליץ בעקביות לנקוט יד תקיפה יותר, אך נבלם מגבוה.

"אֵל המלחמה", גיחכו בכירים בצה"ל מאחורי גבו של האלוף החובש כיפה, וייחסו לו גישה ילדותית לבעיית עזה. משלב מסוים פשוט התעלמו מהמלצותיו, ובכללן שלוש המלצות שונות לחיסול סנוואר ומוחמד דף ימים רבים לפני המלחמה. בדיעבד אולי הוא יביע חרטה על שלא התעקש יותר בנושא הזה, אבל יסביר כי אינו נוהג לזרוק את המפתחות. סביר להניח כי ישחזר באותו הקשר פגישה לא שגרתית, בשש עיניים, שהייתה לו פעם עם ראש הממשלה נפתלי בנט.

באוגוסט 21', כחודשיים לאחר תחילת כהונתו כראש ממשלה, ירד בנט לאוגדת עזה כדי לקבל ממפקד האוגדה וממפקד פיקוד הדרום חוות דעת בלתי אמצעית על אופן התגובה הרצוי להתגרויות חמאס, שנמשכו גם אחרי מבצע שומר החומות. אנשי פמליית ראש הממשלה וקציני הפיקוד התבקשו לצאת מהחדר. ברקע עמדה המדיניות המוצהרת שבנט הנהיג עם כניסתו לתפקיד – "אפס הכלה" לכל רקטה או בלון תבערה. בפגישה הוא שמע מטולדנו כי מסתמנת אפשרות מבצעית לעריפת הראשים של שני בכירי הארגון, סנוואר ודף. בנט החליט לקדם את התוכנית ולממש אותה. היא אף זכתה לכינוי הולם, והונחה בפני הפורום המתאים, שם נתקלה בהתנגדות עזה של צה"ל ומשרד החוץ, לעומת תמיכה של השב"כ והמוסד. בסוף הדיון הוחלט עקרונית להיערך לפעולה, אך זו התמהמהה בגלל טרדות שלטוניות לא רק ביטחוניות, כמו גלי הקורונה. במאי 22', אחרי סדרת פיגועים קשים במרכז הארץ וליל הגרזינים באלעד, תבע בנט להוציא אותה לפועל, אבל אז "האמת הונחה על השולחן", כדברי עד ראייה: הרמטכ"ל כוכבי התנגד בתוקף.

כראש הממשלה ירד נפתלי בנט לאוגדת עזה כדי לקבל ממפקד האוגדה וממפקד פיקוד הדרום חוות דעת על התגובה הרצויה להתגרויות חמאס. אנשי פמלייתו וקציני הפיקוד התבקשו לצאת מהחדר. אלוף טולדנו דיווח שמסתמנת אפשרות לעריפת הראשים של סנוואר ודף

"אם אתה רוצה שאני אקדם תוכנית לחיסול סנוואר", נחשפו לימים מילותיו המדויקות של כוכבי לבנט בתוכנית התחקירים "זמן אמת" של כאן 11, "אתה צריך לשכנע אותי קודם שזה שווה את המלחמה שתיפתח בעקבות החיסול, כי אני זה שאצטרך להסביר אחר כך לחיילים וגם להורים השכולים". לאחר דין ודברים הוחלט על ביצוע הפעולה במהלך 22'. אלא שבסוף יוני הממשלה נפלה, לפיד החליף את בנט, והתוכנית לא מומשה גם תחת ממשלת בנימין נתניהו החדשה שקמה בסוף דצמבר. בהתייחסות נדירה להחמצה הזו אמר לפיד בפברואר שעבר כי "ראש הממשלה דאז בנט דחף ללא הרף את האפשרות לייצר פעולה צבאית נגד בכירי חמאס בעזה, וזה לא קרה מכל מיני סיבות אחרות". הוא לא פירט. ייתכן שהתכוון גם לשותף הקואליציוני הבעייתי מנסור עבאס.

"ניהול הסכסוך בדרום נקבע, לטוב ולרע, לפי המתווה הצה"לי", התאוננתי בעיתון עוד בימי ממשלה קודמת של נתניהו, כשליברמן כיהן כשר הביטחון. "לראש הממשלה, לשר הביטחון ולקבינט כולו יש יכולת השפעה מוגבלת למדי על מהלך האירועים שם. הם לא יצוו לחסל את אסמאעיל הנייה בתוך 48 שעות כשהרמטכ"ל אינו מתלהב מכך, ודאי לא יחליטו על כיבוש עזה כל עוד המטה הכללי לא ילחץ עליהם לכבוש. המלחמה האחרונה שנכפתה על צה"ל בידי הדרג המדיני הייתה מלחמת לבנון הראשונה, והתוצאות היו בהתאם. אף פוליטיקאי אינו מתגעגע אליהן" (מקור ראשון, 5 באוקטובר 2018).

גם החשש ממחסור במיירטים לכיפת ברזל מילא תפקיד חשוב בהיסוסי צמרת צה"ל לחסל את סנוואר. במטכ"ל חשבו שיזדקקו להם במערכה אפשרית נגד איראן, וארצות הברית רצתה לשמור אותם לטובת טאיוואן, לנוכח סכנה גוברת של פלישה סינית לשם. אבל החשש הכבד ביותר אכן נגע למחיר המלחמה שתתפתח בדרום, ולחוסר הנכונות הציבורית לשאת אותו. באחת מישיבות הקבינט הגורליות במהלך מבצע צוק איתן ב־2014, העריכו נציגי הצבא את תעריף השכול של כיבוש עזה ב־400 חללים, והאומדן הגבוה גרר גניזה חפוזה של תוכניות כאלה. בסופו של דבר זה אכן היה, אבוי, סדר הגודל של מספר הנופלים בתמרון הקרקעי בעזה עד להפסקת האש הנוכחית, אבל בטרם פלישת חמאס לשדרות ולאופקים, ממשלות ישראל ועם ישראל מיאנו לשלם אותו. כל מלחמה שנחשדה כמלחמת ברירה נפסלה מראש. כל סבב קרבות בדרום הופסק ברגע שהיה אפשר. תמיד נמצא פרשן צבאי בכיר שיישיר מבט למצלמה ויקבע, בעיצומה של מתקפה חמאסית, כי בעצם אין לחמאס עניין בהסלמה. אז נכון, הוא יורה קצת ורוצח פה ושם, אבל כדאי לנו להתאפק, לחשוב מהראש ולא מהבטן; עוד מטח או שניים, המתווך המצרי יסדר הפסקת אש, וזהו. שקט ייענה בשקט.

עד המלחמה הגדולה, חרבות ברזל, אגף התקציבים באוצר השתבח בירידת עקומת ההשקעה בסעיף הביטחון. תם עידן המלחמות הקונבנציונליות הגדולות, הוסבר לנו, אפשר לקצץ את הכספים המיועדים לצה"ל, לקצר את השירות הצבאי הסדיר ולהשתלח בפנסיות של אנשי הקבע. בחרבות ברזל קופת האוצר משלמת על כך בריבית דריבית, כולנו משלמים. היא כבר עלתה מאות מיליארדים.

ביולי 2019, אחרי שבקרבת חאן־יונס התגלתה מנהרת טרור חודרנית לשטח ישראל, ביקש טולדנו (עדיין כמפקד אוגדת עזה) אישור לפעולה נמרצת נגדה, אך לא קיבל. גם על הדלקות שנגרמו כתוצאה מהעפיפונים נמנע ממנו להגיב. "הן שרפו אותי מבפנים", התמרמר לימים. טען שלדו"ח גולדסטון, שנכתב אחרי מבצע עופרת יצוקה, הייתה השפעה מצמיתה על רוח הלחימה של צה"ל. טולדנו עצמו נתבע שוב ושוב לספק לפרקליטות הצבאית הסברים על הריסת משרדיה של סוכנות הידיעות AP בעזה במהלך מבצע שומר החומות. בסך הכול פגע אז צה"ל בתשעה בניינים גבוהים ששימשו כתשתיות טרור, אבל גם זה היה יותר מדי לטעמן של מדינות המערב, ובעקבותיהן גם של הפרקליטות הצבאית פה. "כשסיימתי את התפקיד (כמפקד פיקוד דרום) הייתי מובס", סיפר לידידים אחרי שהודיע על כוונתו לפרוש מצה"ל בתום תפקידו הנוכחי, ראש אגף אסטרטגיה ומעגל שלישי, ולא להתמודד על הרמטכ"לות. "ידעתי שאנחנו מגדלים בעזה דינוזאורים".

פרק רביעי

מלחמת דת: סנוואר שומע קולות

הדינוזאורים תקפו ביום האחרון של חגי תשרי תשפ"ד, מוצאי יום השנה החמישים למתקפת הפתע של צבאות מצרים וסוריה על ישראל. כמו בשתי המלחמות הגדולות הקודמות שהערבים יזמו באופן ישיר, תש"ח ותשל"ד, הם שוב בחרו לתקוף בשבת; לא רק מטעמים מבצעיים, אלא גם כדי לקרוא תיגר על קודשי ישראל.

במשך חמישים סתווים התפלשה העיתונות העברית בזיכרונות מלחמת יום הכיפורים ובלקחיה, עלעלה בכפייתיות בפרוטוקולים המצהיבים של ועדת אגרנט, חיטטה בתאווה מזוכיסטית בחטאי שאננותה אחרי מלחמת ששת הימים, הפיקה כביכול את כל הלקחים הנחוצים – ואף על פי כן הופתעה שנית לחלוטין, גם כשהכתובת על הקיר נרשמה באותיות ענק. חמישה חודשים בלבד לפני המתקפה, ב־30 באפריל 2023, נשא סנוואר נאום שכולו הבטחה למערכה שתיפתח בקרוב נגד ישראל, "מבול רועש", כזו שתגשים את חזונות האסלאם למלחמה בכופרים. כבר באביב 2022 חשף אותה אמ"ן, ובהמשך היא נידונה בפיקוד דרום. חומת יריחו, כינו אותה כאן.

בפיקוד הדרום העריכו שחומת יריחו היא חזון של חמאס לטווח רחוק, לכל היותר תוכנית לבניין כוח. תרחיש הייחוס בפיקוד היה של כמה פשיטות בהפתעה, שישה־שבעה אירועים בו־זמנית. איש לא דמיין שמחבלי חמאס מסוגלים לערוך בו־זמנית שישים פשיטות, כפי שנקבע בתוכנית. אם בכל זאת ינסו, צה"ל אמור לדעת על כך מראש, מפני שחמאס ייאלץ לגייס לוחמי מילואים, ולכאורה אי אפשר לגייסם בסתר. בנינו תוכנית הגנה טובה, טוענים בכירים בפיקוד, אבל היא הייתה בנויה על התרעה מוקדמת. 8200 לא סיפק התרעה כזאת, והיומינט של השב"כ, המודיעין האנושי, נפגע אנושות כבר בגלל ההתנתקות.

בשיחה עם צוערים בבה"ד 1 בסתיו, שעה קלה לפני שנענדו להם דרגות קצונה, סיפר הרמטכ"ל הלוי ש"נערכנו בכל גזרה לחדירה של גדוד אחד, שניים, שלושה, ובסוף קיבלנו בכל גזרה 15 גדודים. מהנקודה הזאת קשה מאוד לקום ולהתאושש". הוא עצמו, כך העידו סובביו בימי הלחימה הראשונים, לא לקה בהלם קרב, ו"היה מפוקס וחד". לדברי תא"ל גיא חזות, ממבקריה הגדולים של מערכת הביטחון לפני המלחמה, "בראשות הצבא ובפיקוד הדרום היו לצה"ל המצביאים הטובים ביותר להוביל אותו באחד מרגעיו הקשים ביותר". הלוי ופינקלמן.

הרגע הקשה ביותר, כך התברר בדיעבד לשב"כ, תוזמן בידי סנוואר שישה ימים בלבד קודם לכן – ב־1 באוקטובר, יום ראשון של חול המועד סוכות. 748 יהודים עלו באותו היום להר הבית, שופטי נתניהו הודיעו ששבוע העדויות הצפוי לאחר החג יידחה בשל מות אביה של ראש ההרכב, ונתניהו עצמו פרסם הודעה שנועדה ליישר את ההדורים עם איתמר בן־גביר, לאחר שהשר לביטחון לאומי הודר מדיון מסווג בעניין המתיחות הביטחונית ביו"ש ובעזה. יו"ר מפלגת דגל התורה, משה גפני, הכריז בכינוס מפלגתי בקיבוץ חפץ־חיים ש"אנחנו בעיצומה של מלחמת דת". הוא התכוון למהומת יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף, כשתפילת כל נדרי שם גררה התנכלות של קנאים חילונים.

סנוואר, מבחינתו, יצא גם הוא למלחמת דת. השסע הנורא בחברה הישראלית שכנע אותו שנוצרה הזדמנות שמימית למימוש חובתו הדתית למערכה נגד הכופרים הציונים האוחזים בפלסטין שלו. לפי ניתוחים שנעשו בשב"כ בשנה שלאחר פרוץ המלחמה, ולמרבה הצער בעיקר לאחריה, מנהיג חמאס בעזה האמין שבורא העולם סכסך בין היהודים כדי לאפשר לו, לסנוואר, לתקוף אותם. אם לא יתקוף, ידבק בו עוון. עוד ביום השנה לייסוד חמאס, כעשרה חודשים לפני המלחמה, קרא באוזני אנשיו פסוק מהקוראן (סורה 17, 7) הידוע בכינוי "הבטחת הפעם השנייה", ומתייחס לאירועים היסטוריים הקשורים לבני ישראל ולבית מקדשם בירושלים. תקרית מתוקשרת שבמהלכה התעמתו שוטרים עם פורעים במסגד אל־אקצה שכנעה את סנוואר כי אכן מלאה סאת החטאים של היהודים, וכי הוא נשלח בידי ההשגחה העליונה כדי להכות בהם. תחילה יחריב את יישוביהם – במסגרת ההבטחה הראשונה – ובהמשך, יום אחד, ייכנס למסגד ויגשים את ההבטחה השנייה.

הלהט הדתי של סנוואר ושל חמאס אובחן בישראל כבר לפני שנים רבות, אבל גם בסוגיה הזאת נוצר פה פער רחב בין ידיעה למודעות. תפיסת העולם המערבית, כלומר החילונית, מנעה מרוב ראשי מערכת הביטחון להבין את עוצמת ההשפעה של המוטיבציה הדתית בצמרת חמאס על התנהלותו המבצעית של הארגון. רגשות המוסלמים בעזה היו זרים להם כמו – להבדיל – רגשותיהם של קומץ עולי הר הבית היהודים. אילו הבינו יותר לליבם של האחרונים, אולי היו נשמרים יותר מהראשונים.

השסע הנורא בחברה הישראלית שכנע את סנוואר שנוצרה הזדמנות שמימית למימוש חובתו הדתית למערכה בכופרים הציונים, אבל תפיסת העולם המערבית מנעה מרוב ראשי מערכת הביטחון להבין את השפעת המוטיבציה הדתית על התנהלות חמאס. רגשותיו היו זרים להם כמו, להבדיל, רגשותיהם של עולי הר הבית היהודים. אילו הבינו יותר לליבם של האחרונים, אולי היו נשמרים יותר מהראשונים

אגב, דווקא במהלך חול המועד סוכות לא התעוררה מתיחות סביב הר הבית. איתמר בן־גביר נמנע מלעלות אליו, והמתפללים המוסלמים הסתפקו בתפילות. כל ימי השבוע החגיגי ההוא עמדו בסימן של שלווה יחסית. לקראת שמחת תורה הסתמנה תחושת הקלה כללית: בניגוד לחששות המוקדמים, תקופת החגים עברה בשקט. הפרשן הצבאי של מעריב אלון בן־דוד התפעל ב־6 באוקטובר: "ההימור של ישראל השתלם. ההבטחה הישראלית להמשיך במדיניות של הקלות אזרחיות לרצועה, בצירוף אמירה קטארית עמומה שישקלו את הגדלת המענק – הספיקו למנהיג חמאס יחיא סנוואר כדי לעצור את האלימות".

באותו היום, הושענא רבא, יממה לפני המלחמה, התארחתי במפקדת אוגדת יו"ש ליד בית־אל לצורך ריאיון עם המאו"ג הפורש, אבי בלוט. שלווה חגיגית נחה על הבסיס הקדמי. חלק גדול מכוח האדם שלו כבר יצא לחופשת חג. לוחם חמוש שנשאר שבת ניצב על משמרתו ליד השער, ניצב למראית עין. הוא קרא ספר. רמאללה ממול, אל־בירה ממש נושקת לבסיס, אבל החייל היה שקוע בספרו, ללא מורא אויבים או מפקדים. זיכרון האירוע הזה משמש מאז בעיניי דימוי למצב הערנות של צה"ל ערב המלחמה, של ישראל כולה. היא הייתה שקועה בעניינים אחרים כשחמאס נעץ בה את ציפורניו. אפילו ראש השב"כ, שסיפק התרעת מלחמה לראש הממשלה, הודה אחר כך: "כאשר אמרתי לביבי שהשסע בחברה הרה אסון, גם אני לא ידעתי עד כמה".

ובאשר לראש הממשלה עצמו, עד היום הוא מנכס לדרג הצבאי את רוב מניות המחדל. הטענה הניצחת בסביבתו אומרת שהוא לא היה יכול לדעת יותר משידע המודיעין שלו. לא אשמתו שאיש לא עדכן אותו בליל שמחת תורה על האותות המחשידים ברצועה. הוא גם לא המציא את תיאוריית "חמאס מורתע", רק אימץ אותה בהסתמך על הגורמים הבקיאים במערכת הביטחון. אבל זהו טיעון מפוקפק, התנערות קלילה מאחריות כבדה. הרי אילו יכולנו לגלגל אחורה את האירועים, ולסדר אותם כך שצה"ל היה נערך בעוד מועד לבלום את המתקפה בדרום, ראש הממשלה היה זוקף לעצמו את רוב מניות ההצלחה. הוא לא היה מסתפק בהרעפת תשבחות על השב"כ וצה"ל, אלא נושא נאום בגוף ראשון: הוריתי, הנחיתי, אני, אני ואני. כך נהג באביב 23' אחרי מבצע מגן וחץ, וכך גם אחרי הצלחות צבאיות ומודיעיניות בעבר. האם הגיוני שראש הממשלה שותף רק להצלחות ולא לכישלונות? הוא אבי הניצחונות בלבד?

במשך שנים דגל נתניהו במדיניות ההכלה המתמשכת של פרובוקציות חמאס וחיזבאללה. במסיבת עיתונאים בפריז בנובמבר 2018, אחרי עוד התלקחות קשה בדרום, הסביר שעליו לעשות ככל יכולתו כדי לחסוך בחיי חיילים צעירים. שליחת מקור ראשון הודיה כריש־חזוני לא התאפקה והעירה כי יותר משעליו לשמור על החיילים הצעירים, הוא מחויב לביטחון ילדי כרם־שלום. בתגובה סייג נתניהו קלות את הכרזתו הפציפיסטית, אך לא חזר בו. הוא הגדיר את מדיניות האיפוק שלו כ"צעדים של מנהיגות". מותר עם זאת להניח שאילו בחר לנקוט מנהיגות התקפית, ויצא לכבוש את עזה לפני שהיא ניסתה לכבוש אותנו, האופוזיציה ודאי הייתה מאשימה אותו בחרחור מלחמה לצרכים פוליטיים או אפילו אישיים. הסתבכותו בפלילים ב־2016 מנעה ממנו למעשה את האפשרות לצאת למלחמת מנע. גם היום היא מצמצמת מאוד את דרגות החופש שלו כראש הממשלה.

פרק חמישי

למרות המחיר: סוף־סוף תמרון

ימי המלחמה הראשונים היו מזוויעים. ביום הראשון לבדו היה מספר החללים גבוה כמעט פי חמישה ממספר האזרחים והחיילים שנהרגו בפעולות איבה בכל 38 שנות שליטתה של ישראל ברצועה: קרוב ל־1,200, לעומת 268 בתקופה הקדומה ההיא. רק אחרי יותר משנה הצליח צה"ל לאמוד כהלכה את מספר לוחמי הנוח'בה ושאר מחבלי חמאס והאספסוף שחדרו לשטחנו. בתום חודש הלחימה הראשון עוד סברו שהם מנו 3,000 איש, אבל לימים התברר בתחקיר של חדשות 12 שמספרם היה כפול: 6,000. רובם הגיעו בשלושה גלים בשעות הבוקר והצהריים דרך שפע פרצות בגדר, מעטים גם דרך האוויר והים. מכת הפתיחה שהונחתה על בסיס אוגדת עזה, המצלמות שהוצאו מכלל שימוש לאורך כל הגזרה, מותם של שני מח"טים עם שחר, הלם ההפתעה – כל אלה מנעו מהפיקוד להבין את מלוא חומרת המצב במשך שעות רבות. סגן הרמטכ"ל אמיר ברעם, שחש דרומה בשבת בבוקר, החל לעשות דרכו חזרה למטכ"ל בשעות החשכה, כשהוא מעריך בטעות שהמצב כבר בשליטה – "אבל כשהקשבתי בדרך לרדיו, הבנתי שזה ממש לא ככה. הסתובבתי וחזרתי לבארי".

ירון פינקלמן, מפקד פיקוד הדרום, זכר שבועות אחדים לאחר מכן ש"האתגר העצום בשעות הראשונות היה להבין מה קורה". כשהבין, הצליח לזקק את מזימת חמאס במונח ספורטיבי: "ניסו לעשות לנו נוק־אאוט". אבל צה"ל לא הוכרע אפיים ארצה. על אף מכת הפתיחה האיומה, נשאר לעמוד על רגליו. עוד ועוד כוחות זרמו לשטח כבר משעות הבוקר. מצבת כוח האדם בסדיר ובמילואים אפשרה לשלוח לדרום כוחות נוספים, אבל הללו נשמרו כעתודה למקרה של התלקחות כוללת בצפון. חיל האוויר התעשת בצהריים, אחרי שגם "מפסיקי ההתנדבות" שלו התייצבו בטייסות בהמוניהם. בתוך ימים אחדים הצליח הצבא החבול וההמום להניס בחזרה לרצועה את אחרון המחבלים החיים. 1,200 גופות מחבלים נותרו בשטחנו, 200 מחבלים נשבו.

בלחימה הקשה ביום הראשון נפלו 329 לוחמי צה"ל, 55 שוטרים ו־10 אנשי שב"כ. חלקם נהרגו במהלומת הפתיחה של חמאס, עוד בטרם הספיקו להשתמש בנשקם, אבל רובם נפלו בקרב. עשרות נשבו. מי שמאשים שוב ושוב את צה"ל ב"הפקרה" של תושבי העוטף חוטא לגבורתם של הלוחמים שנפלו ושל אלה ששרדו. "בלעדיהם חצי מדינה הייתה הולכת", קבע באוזניי אחד החוקרים הבכירים ביותר של המלחמה, "הדרום היה פרוץ לחלוטין".

תשעה ימים אחר כך הפגיש אותנו דובר צה"ל עם שניים מגיבורי קרב הבלימה – מפקד עוצבת הבזק תת־אלוף ברק חירם, ומפקד גדוד 51 של גולני סגן־אלוף מאיר אוחיון. המפגש התקיים בקיבוץ בארי, סמוך לחורבות הבית של פסי. בדרך לשם עברנו בזירת מסיבת הנובה, גיא ההריגה. מכוניות רבות של משתתפי המסיבה עדיין חנו שם, נאספות והולכות בידי צי של משאיות מנוף. צידי הכביש היו מפויחים לסירוגין, והשדות חרושים כדבעי ערב עונת הגשמים. גדוד טנקים חנה בשערי המשק, ממתין לפקודת תמרון קרקעי שבוששה לבוא. לוחמים עייפים נמנמו על המדשאה למרגלות בית הדפוס המקומי, אשר שב לפעול במהירות. לוחמים מיחידת אבטחה מטכ"לית, עטויי מסכות, סרקו מבנה נטוש בקרבת מקום התדרוך שלנו עם האוגדונר והמג"ד, כדי לוודא שלא שרד שם מחבל נוח'בה כלשהו. "הופתענו אך לא הוכרענו", סיכם סגן־אלוף אוחיון. תת־אלוף חירם הוסיף: "יש לנו העם הכי טוב, הצבא הכי טוב והממשלה הכי טובה לעת הזאת, ועם הדבר המצוין הזה הולכים לנצח".

חירם, שבמשך חורף שלם הוכפש לשווא כשהוצג כאחראי למותם של בני הערובה בבארי, לא התכוון להלל את הממשלה. מן הסתם גם לא סבר שהעם מושלם או שצה"ל הפליא לעשות ב־7 באוקטובר. זאת רק הייתה דרכו להגיד שלעת הזאת, זה מה שיש. אין לנו הנהגה אחרת, עם חלופי או צה"ל תוצרת חוץ. ואומנם, כבר בישיבת הקבינט במוצאי שמחת תורה, תחת ההלם הכבד, הוחלט להציב בראש הטיוטה הבוסרית של מטרות המלחמה את השמדת היכולות של חמאס והג'יהאד האסלאמי. סעיף 2 של הטיוטה עסק בצורך בהרתעת האויב מצפון מפני השתלבות במערכה. סוגיית שחרור החטופים לא נכללה בה כלל, כנראה מפני שהייתה עדיין אפופת ערפל או מובנת מאליה. הממשלה לא נזקקה להטפות לשחרור החטופים, והמשימה הקיומית הדחופה יותר הייתה ניצחון.

תא"ל ברק חירם אמר בבארי: "יש לנו העם הכי טוב, הצבא הכי טוב והממשלה הכי טובה לעת הזאת, ועם הדבר המצוין הזה הולכים לנצח". הוא לא התכוון להלל את הממשלה. מן הסתם גם לא סבר שהעם מושלם או שצה"ל הפליא לעשות ב־7 באוקטובר. זאת רק הייתה דרכו להגיד שלעת הזאת, זה מה שיש. אין לנו הנהגה אחרת, עם חלופי או צה"ל תוצרת חוץ

עוד בימים הראשונים היה ברור שצה"ל יצא למערכה יבשתית נרחבת ברצועה, מבית־חאנון ועד רפיח, מבארי ועד חוף עזה. כמיהת הנקם גאתה והתפשטה ככל שזוועת הטבח בעוטף נחשפה. גם בשמאל חלחלה ההבנה כי תם עידן ההכלה, ושהגיעה העת לקבור עמוק באדמה את חרפת "שקט ייענה בשקט". אם לא נתקוף, נובס. תושבת כפר־עזה ששני הוריה נרצחו, אור צוק, הביעה בטלוויזיה משאלה קונצנזואלית: "בעוד שנה תראיינו אותי מהבית, אבל עם נוף לים".

ובכל זאת, נתניהו היסס. כנראה כבר לא בטח בצה"ל. הנשיא ביידן נחת בארץ, הכריז שחמאס גרוע יותר מדאעש, אך רמז לצורך באיפוק. מומחי צבא אמריקנים שנשלחו הנה מטעמו המליצו בחום להימנע מפעולה קרקעית נרחבת. אלוף במיל' יצחק בריק, נביא החורבן לפני המלחמה, הזהיר שפלישה יבשתית לרצועה תסתיים באסון, כביכול מפני שהצבא אינו כשיר למשימתו. נתניהו חשש שבריק צודק. מאות אלפי לוחמי מילואים המתינו ממושכות לפקודת יציאה לתמרון, שֵם הקוד הצה"לי לכניסה קרקעית לשטח האויב, לשון נקייה ל"כיבוש".

הרמטכ"ל הרצי הלוי נאלץ לעמול קשות כדי לשכנע את הקבינט – ולפי רמזיו, גם את המפקפקים בצמרת צה"ל – שהדבר אפשרי. באחת מישיבות הקבינט אפילו הרים קול, אחרי שאחדים מהמשתתפים נטו להסתפק בפעולה אווירית. תת־אלוף במיל' גיא חזות מספר בעמודים האחרונים של ספרו המדובר על צה"ל כיצד עמיתו, תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, "פשוט צרח" על שר הביטחון יואב גלנט כשנפגשו בפיקוד דרום: "תחליט מי אתה מעדיף להיות – דדו או דיין… תתחילו להכין את כוחות היבשה ותנו להם פקודה אחת – תגיעו לשאטי, לשיפא".

הבעיה לא הייתה רק מחסור משווע בביטחון עצמי. תוכניות המגירה המבצעיות שנכתבו לפני המלחמה היו חלקיות ביותר. הן לא כללו מתווה להכרעת חמאס, ודאי לא הנחיות פרטניות לכיבוש הרצועה כולה. תוכנית מקפת שהוכנה עוד בימיו של אייל זמיר בפיקוד הדרום נגנזה. יורשו דאז, הרצי הלוי, הסתפק בתוכניות לפגיעה קשה בחמאס, לא להכרעה. המפקד הבא, טולדנו, התאמץ להרחיב אותן ולהתאמן לקראתן. הוא יזם את הזמנתו של צ'יקו תמיר לפיקוד לצורך תכנון "תמרון מוגבל" בסדר כוחות קטן. זה היה המרב שהדרג המדיני אישר אז. כנראה לא היה טעם להכין תוכנית שאפתנית יותר. אבל ביום פקודה שימשה תוכנית טולדנו־תמיר מצע לתוכנית נרחבת בהרבה, ותמיר היה המועמד הטבעי והזמין ביותר לשרטט אותה, עם אלוף במיל' יוסי בכר. בדיעבד עלו טענות שהיא החמיצה אפשרות להסתער על דרום הרצועה מיד בהתחלה, הניחה בטעות שהאמריקנים יתירו לישראל מלחמה ארוכה, ובכלל הייתה איטית מדי. "הדרג הצבאי חשש מנפגעים רבים, ולכן ניהל מלחמה מדורגת", התלונן בקיץ שר ותיק ומנוסה מאוד.

פרק שישי

סרט מלחמה: פיצוצים וחיוכים בשג'אעיה

התמרון הקרקעי נפתח בצפון הרצועה. הוא החל בליל שבת לך־לך, 27 באוקטובר, כמעט שלושה שבועות אחרי פלישת חמאס לישראל, ולא לפני שהאוכלוסייה הפלסטינית נקראה לעזוב. דובר צה"ל דניאל הגרי הסתפק בהודעה מאופקת, שגילתה טפח וכיסתה טפחיים. היא עלתה בקנה אחד עם הקצב המדוד והזהיר של המבצע. במטכ"ל חששו כי פעולה עצימה יותר תעלה במחיר דמים כבד, ותגרום לקבינט פיק ברכיים שיקשה על יישום השלבים הבאים. "נכנסנו לעזה באופן שנתן ביטחון לדרג המדיני", נזכר הרמטכ"ל לאחר זמן, "אך כעבור ארבעה ימים נהרגו 11 לוחמי שריון וגבעתי בקרב בצפון הרצועה. כשראיתי את פני האנשים בחדר אמרתי להם שבמלחמה קורים דברים כאלה, ובסך הכול אנחנו עובדים טוב".

למרות מחיר הדמים המאמיר, שהתבטא בהלוויות צבאיות כמעט מדי יום, דעת הקהל היהודית בישראל שאבה עידוד רב מהתמרון הקרקעי. זה היה מהפך בזק דרמטי ביחסה ההיסטורי לתופעת השכול. מאז שנות השבעים המוקדמות התקבעה פה השקפה קוטבית לתפיסה הטרומפלדורית של "טוב למות בעד ארצנו". שיר השלום של יעקב רוטבליט, שנכתב עוד בימי מלחמת ההתשה בתעלה, נעשה בהדרגה לכמעט המנון לאומי: "איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל / כאן לא יועילו / לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל". הוא היה הפסקול של תהליך אוסלו, שיר הסיום המביך בעצרת שבסיומה נרצח יצחק רבין. נכחתי בה, והתביישתי בשם כל מקהלת הפוליטיקאים על הבמה שהצטרפה למירי אלוני. הכאב הלאומי על חיים צעירים שנגדעו בחזית כיבה את יצר הניצחון הישראלי, יצר קיומי אחרי ככלות הכול, וגרם להדחקה מתמדת של השיקולים הביטחוניים. ישראל נסוגה בהדרגה מכל כברת ארץ שהאחיזה בה גבתה ממנה מס חיים מסוים: סיני, ערי יו"ש, רצועת עזה, גוש קטיף, דרום לבנון.

"נמאס לנו מקרבות ומניצחונות", הכריז ראש הממשלה אולמרט ב־2006, "אנחנו רוצים שלום". מעריצי בגין אהבו לצטט אמירה דומה שלו: "טובים קשיי השלום מייסורי המלחמה". ארגון ארבע אמהות החדיר ללבבות את הרעיון שחיי אזרחים חשובים פחות מחיי חיילים (אגב, רעיון הפוך מזה שמטה משפחות החטופים ורוב כלי התקשורת הצליחו לבסס פה בשנה וחצי האחרונות). הוא עמד בבסיס החלטת הבריחה מרצועת הביטחון במאי 2000, בריחה שאפשרה את התחפרות חיזבאללה מתחת לחלונות בתיהם של תושבינו בצפון; כמובן, גם בבסיס ההתנתקות. מותם של 11 חיילי צה"ל בשני אסונות נגמ"ש באביב 2004 הגדיל דרמטית את התמיכה העממית בעקירת גוש קטיף, אחרי שמשאל המתפקדים בליכוד הוכרע כבר לטובת מתנגדי הנסיגה. רק בסתיו 2023 התהפכו היוצרות. פתאום התהווה קונצנזוס שאִפשר לממשלה לשלוח את צה"ל למערכה בידיעה שחיילים רבים עלולים ליפול בה. כמעט אלף אזרחים היו צריכים למות במסיבת הנובה ובבתיהם ביישובי העוטף כדי שעם ישראל יבין כמה עלה לו הרצון הרב־דורי לחסוך בכל מחיר בחיי חיילים צעירים.

התמרון הקרקעי פוגג את תחושת חוסר האונים הכללית שלאחר הטבח. כוחותינו פעלו בעומק שטחו של חמאס בלי להיתקל בהתנגדות עיקשת, ודאי לא כמו זו שחזו רואי שחורות. עד מהרה הכניס צה"ל עיתונאים לשטחי הלחימה, וחוויית התמרון נעשתה מוחשית יותר גם בעורף. יום אחד, במחצית הראשונה של דצמבר, הוזמנתי גם אני לרצועה, כאורח גדוד סער (74) של חטיבה 188 שפעל בחזית שג'אעיה. שנים רבות לאחר פרישתי ממערך המילואים מצאתי את עצמי רוכס אפוד וקסדה. חודשים אחדים חלפו מאז שסיימתי תקופת כהונה ארוכה כעורך עיתון, והנה הפכתי לכתב צבאי. כמעט כל העיתונאים הפכו לכתבים צבאיים. בשנה שבאה אחר כך נכנסתי שוב ושוב לרצועה, עד פאתי רפיח, ופעמיים גם ללבנון. התארחתי לתדרוכים מאלפים בלשכות של בכירי מערכת הביטחון, מצויד בפנקס (אבל לרוב בלי האייפון). הוזמנתי גם לבסיסים של חיל האוויר, חיל הים וכמובן זרוע היבשה. דובר צה"ל נהג בחוכמה כשאִפשר לשליחי העיתונות מפגשים מחכימים מהסוג הזה, שלפעמים היו לשיחות נפש ממש. צמרת הצבא מתקשה לסלוח לעצמה על אסון אוקטובר 23', ואינה מנסה לטשטש אותו. במיוחד מייסרת אותה סוגיית החטופים, אבל גם הניסיון הממשלתי לגלגל על המטה הכללי מאה אחוזי אשמה במחדל, כאילו אין לממשלה שמץ אחריות לפלגנות שפיתתה את סנוואר לתקוף, ואף לא חלק ונחלה במדיניות הביטחון לפני המלחמה.

בדרך לשג'אעיה פגשתי כתבים שבקושי נולדו כשהרמטכ"ל אהוד ברק העביר את הפיקוד על ערי יש"ע לידי יאסר ערפאת. בסבך הלבנוני ההררי מצפון לחניתה הלכתי בעקבות כרמלה מנשה, העיתונאית שהוציאה את צה"ל מלבנון בשנת 2000 עם שלי יחימוביץ' וארבע אמהות. מישהו שאל אותה אם היא מתחרטת, וכרמלה ענתה ש"לא, מה פתאום?"

למרות מחיר הדמים המאמיר, דעת הקהל היהודית בישראל שאבה עידוד רב מהתמרון הקרקעי. זה היה מהפך בזק דרמטי ביחסה לשכול. מאז שנות השבעים המוקדמות התקבעה פה השקפה קוטבית לתפיסה הטרומפלדורית, של "טוב למות בעד ארצנו". שיר השלום, שנכתב בתקופת מלחמת ההתשה, נעשה לכמעט המנון לאומי

כמו כולם, שנינו הוחתמנו על טופס הפוטר את צה"ל מכל אחריות לשלומנו ומפיצוי לשארי בשרנו במקרה של אסון. לא היה זה טופס בעלמא. לעיתונאים אין חסינות מפני הסכנות האורבות לכוחות שאליהם הם נלווים. נפילתו של שכני ליישוב ז'אבו ארליך בנסיבות מצערות במיוחד בלבנון מוכיחה שגם לבעלי גיל מתקדם אין חסינות מפני קליעי האויב. בשג'אעיה צעדתי שעתיים בסמטאות החרבות עם הלוחמים שטיהרו את השכונה. מעת לעת הם השליכו רימון וירו צרורות מקלע. אחר כך פוצצו לנגד עיניי מבנה בית ספר שהיה גם מאגר תחמושת. המג"ד, קיבוצניק חרוץ מהעמק, לא הפסיק לחייך. כמו פקודיו הוא שפע אופטימיות. היא הייתה צידה מורלית חשובה ביותר בעבורי לדרך חזרה הביתה, לעורף המדוכדך עדיין, חוויית הנס הגדול ששיבש את רוב החישובים המוקדמים של סנוואר. הצורר המודרני של עם ישראל לא האמין שצה"ל יתעשת מהר כל כך.

באדיבות מג"ד 74 עשיתי את הדרך חזרה רכוב על גבי טנק, חשוף בצריח, משג'אעיה לנחל־עוז, בלב שטח בנוי לשעבר שהפך לאוטוסטרדת חול. יד אחת אחזה בחישוק של הטנק התזזיתי, והשנייה עסקה בצילום זירת הלחימה סביבנו ומולנו, שרק במאי מוכשר של סרטי מלחמה היה יכול לכאורה לארגן: עיי חורבות טריים, מאות לוחמי חי"ר נעים בדממה לצידי הדרך, כלי רכב משוריינים מכל הסוגים, תמרות אבק, סלסולי עשן, כלבים וחתולים שנותרו מאחור כשבעליהם נסו מבתיהם, ואפילו לא פלסטיני אחד באופק. האוכלוסייה שהמליכה את חמאס על רצועת עזה באורח דמוקרטי הביאה על עצמה את עונשה. יותר ממיליון איש נאלצו לנדוד דרומה או צפונה, ולהתגורר בעיר אוהלים עצומה שהוקמה במרחב החולות מול שרידי נוה־דקלים. אבן על אבן לא נותרה מהאשליות הישנות של מחנה השלום הישראלי שעקירת נוה־דקלים ובנותיה תאפשר לעזה להפוך לסינגפור. בסוף היא הפכה לגרמניה הנאצית.

האם התקבלה בצה"ל החלטה מסודרת להרוס כליל את השטח הבנוי במרחב התמרון? כנראה לא. ההנחיה המבצעית דיברה על פרימטר ברוחב קילומטר, אולי מעט יותר, בקרבת הגבול. בנוסף ניתנה הנחיה להרוס כל מבנה שאחסן אמל"ח, והרוב המכריע של הבתים אכן היו כאלה, גם בדרום לבנון. אף על פי כן, יש יסוד לחשד השמאלני המתעצם שדרג הפיקוד הזוטר דחף למילוי ההנחיה הזאת ככתבה וכלשונה, ללא אפשרות חנינה. הוא לא הקטין ראש, הוא הגדיל. צה"ל שלמחרת שמחת תורה תשפ"ד הוא צבא שונה מזה שהתרשל תכופות במילוי תפקידו באינתיפאדה הראשונה, שמח לצאת מלבנון באביב 2000, ובעל כורחו נאלץ לשוב לשם זמנית ב־2006. עצומות הסירוב של הטייסים נוסח יפתח ספקטור מהאינתיפאדה השנייה הוחלפו במשבי רוח הקרב של המערך הלוחם בסתיו־חורף תשפ"ד. רוח המפקד הושפעה רבות מרוח הפקודים החדשים, בוגרי דור מכינות עלי. טראומת 7 באוקטובר עיצבה מחדש את שוק הדעות בישראל, וסחפה אותו ואת צה"ל אל קוטב הרעיונות ההתקפיים שהיו פעם נחלת הימין בעיקר. הסיסמה שהכעיסה בעבר את המטכ"ל, תנו לצה"ל לנצח, זכתה לעדנה. פקודות היום של מפקדי האוגדות והחטיבות הזכירו את פקודות ההסתערות הלוחמניות ערב מבצע קדש ומלחמת ששת הימים. מפקד אוגדה 162, תת־אלוף איציק כהן, שידר לאנשיו עם תחילת התמרון: "תחנות חושן כאן קודקוד… נכה בעוצמת פלדה באויבינו כמו אגרוף מלוכד יחד. אין משימה לה לא נוכל, אין מחבל בו לא נכה… לא נשוב הביתה עד אשר לא נשלים את המשימה שהוטלה עלינו במלואה".

במטכ"ל לא אהבו את סרטוני פיצוצי המבנים שדלפו ללא הרף מהרצועה לעולם החיצון, ובצדק לא אהבו, אבל לכוחות בשטח היה חשוב להבהיר באופן חזותי ככל האפשר שלמלחמה הזאת יש כללים חדשים. הם לא מנוגדים לחוק הבינלאומי, רק למדיניות הסלחנית שנהגה כאן בעבר, ושבגללה הגענו הלום. רצועת עזה הלכה ונהרסה.

פרק שביעי

בדרך לרפיח: חמאס מאבד את התמ"ס

במחצית השנייה של השבוע הראשון למלחמה הצטרפה לקואליציה מפלגת המחנה הממלכתי. מיד הפכה לשותפה בכירה לניהול פני המערכה. השר החדש גדי איזנקוט שקד על ניסוח מסודר של מטרות המלחמה. בתור הרמטכ"ל לשעבר הוא אוהב הנחיות ברורות. הסעיף הראשון דיבר על "מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולתו הצבאית". בסעיף השני כיכב נושא החטופים, שלא נכלל כאמור בהחלטת הקבינט הבוסרית ביום פרוץ המלחמה. נתניהו, לא ברור מדוע, התעקש עם איזנקוט על המינוח "בני ערובה", אולי בהשפעת אירועי מבצע אנטבה שבו נפל אחיו הבכור, יוני ז"ל. שניהם סיכמו יחדיו גם על "הרתעה והקרנת כוח בכל הזירות למניעת הידרדרות בזירה הצפונית". ההסכמה הזאת באה לאחר שנתניהו נשען על קולותיהם של איזנקוט ובני גנץ כדי לדחות ברגע האחרון את ההצעה לצאת למלחמת מנע נגד חיזבאללה.

יחסי הכוחות בישיבה הדרמטית של 11 באוקטובר נחשפו מזמן, בעקבות הדלפה אופיינית מופקרת מדיוני הקבינט: שר הביטחון גלנט, הרמטכ"ל הלוי ומפקד פיקוד הצפון גורדין תמכו בהצעה. גם השרים סמוטריץ' ובן־גביר. חיל האוויר נערך כבר למתקפה על מחסני הטילים והרקטות של חיזבאללה. בפתק בצבע אדום, שהרמטכ"ל מקפיד לשמור מאז במגירה שבלשכתו, צוין זמן הטלת הפצצות האידיאלי מהמטוסים. בד בבד הייתה אמורה להיות מופעלת תוכנית פיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר של אנשי חיזבאללה. אילו אכן הופעלה אז, מספר הנפגעים של הארגון השיעי היה גדול מזה שנגרם לו כעבור 11 חודשים. אנשיו היו ערוכים לפקודת תקיפה, זאת שישראל חששה מפניה, ולכן נשאו את המכשירים על גופם. מאידך, ספק אם צה"ל היה כשיר מבצעית ונפשית לצאת למערכה כבדה כל כך בחזית חדשה חמישה ימים בלבד לאחר התבוסה במערב הנגב, כשמאות גופות עדיין ממתינות לזיהוי בחדרי המתים במחנה שורה, וברשתות החברתיות מתנהלות מגביות חירום למען רכישת אפודים ללוחמי המילואים. תקיפה בצפון הייתה גוררת בהכרח דחייה ממושכת של התמרון הקרקעי בדרום. שנתיים קודם לכן נדהמתי לשמוע מהרמטכ"ל כוכבי כי בעתיד הנראה לעין צה"ל לא יהיה מסוגל להכריע את האויב בשתי חזיתות בו זמנית עקב בעיות תקציב וכוח אדם, והאמת הכואבת הזאת נשארה תקפה גם בעידן הרצי הלוי.

כל עוד הקרבות בעזה התנהלו בעצימות גבוהה, צה"ל העדיף לדחות את תקיפת חיזבאללה, אולי אפילו בשנה־שנתיים. "אנחנו לא בנויים לזה", התנסח הרמטכ"ל מפורשות בחודשי המלחמה הראשונים. בסופו של דבר התקיפה הממוקדת הגדולה התבצעה רק בספטמבר 24', אחרי דעיכת הקרבות בדרום. גלנט טען החודש בראיונות לחדשות 12 ולידיעות אחרונות שההימנעות מתקיפה ב־11 באוקטובר הייתה "ההחמצה הביטחונית הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל". גם שותפים אחרים לדיון ההוא סבורים שזאת הייתה החמצה, אבל כבר פחות בטוחים מכפי שהיו אז. סמוטריץ' אפילו הודה בכך פומבית בדיעבד, ואמר לאחרונה שכנראה נתניהו צדק, לא גלנט.

גם חיזבאללה התייסר בשבוע הנורא ההוא באוקטובר בשאלה אם לתקוף את ישראל, התייסר והיסס. על הנייר הוא תכנן לשגר כמות סיטונית של טילים ופצצות מרגמה ביום הראשון למתקפה, ואחר כך – לאורך חודש שלם – 2,500 טילים ופצצות ליממה. אלא שבפועל הוא זכה בהישג גדול גם בלי לעשות שימוש בכל הארסנל הנפיץ שלו: נטישה המונית של היישובים הישראליים בגבול הצפון. חלק מהתושבים עזבו מיוזמתם ביום הראשון או השני של המלחמה, חלק שודלו בידי ממשלת ישראל לעשות זאת. בצה"ל סבורים גם היום שלא הייתה ברירה. הנטישה היזומה חסכה חיי אדם רבים, והקלה על הצבא את הלחימה בהמשך. רק אחד ממשתתפי ישיבת הקבינט שבה הוחלט לאשר ולממן את הפינוי הביע לימים חרטה: בני גנץ. גורדין אינו מתחרט, אך הוא הודה כי באותו השבוע לא עלה בדעתו שהמלחמה תימשך יותר משנה. עד עצם היום הזה רוב תושבי הצפון לא שבו לבתיהם.

גם הלחימה העצימה בעזה נמשכה יותר משנה, אך בתוך זמן קצר יחסית הצליח צה"ל לנטרל את היכולת של חמאס לשוב ולהסתער על יישובינו, וכן את רוב מצבורי הטילים והרקטות שלו. אמצעִי הלחימה העיקרי של חמאס במשך יותר מעשרים שנה הושמד במהלך החורף. מעת לעת עוד נשמעו אזעקות ביישובי העוטף, כמעט עד הפסקת האש האחרונה, אבל הן היו זעומות. חמאס איבד את התמ"ס. חירוף הנפש של לוחמי זרוע היבשה, מעל פני האדמה ומתחתיה, שחרר את ישראל מהמועקה הביטחונית הממושכת הזאת. חיל האוויר העניק להם ליווי מבצעי צמוד, שנבנה ותורגל עוד בתקופת כוכבי. כל קצין שתדרך אותי בעזה ובלבנון שיבח את חיל האוויר. אם בעבר מג"ד קרבי שהזדקק לסיוע אווירי בא על מבוקשו רק אחרי כמה שעות, הפעם הוא נענה בתוך דקות.

באחד הלילות באביב, בחדר מלחמה עורפי של החיל, יכולתי לחזות בשיתוף הפעולה בין הלוחמים בשטח לטייסים ממעל. זה קרה במהירות כך: כוחותינו בדרום הרצועה זיהו צלף חמאסניק על גג בניין גבוה, והמסכים בחדר התבייתו עליו. בתוך דקות ספורות נעשו הבירורים הנחוצים כדי לוודא שאין בסביבה גורמים בלתי מעורבים בלחימה, נבדק גם עובי הגג, ואז נשלחה לכלי טיס מאויש הוראה לשגר את הפצצה המתאימה ("קטנה"). אחרי כמה עשרות שניות – בום, תמרת עשן שחור כמו בסרטוני דובר צה"ל, אבל הפעם בזמן אמת. הצלף איננו, קרוב לוודאי, רשמתי בפנקס.

מחדר המלחמה של חיל האוויר נראתה מפת הקרב אלגנטית פי כמה מאשר בגובה פני הים או אצבע הגליל. אפילו רפיח הצטיירה כבעיה פתירה. קצינה צעירה הגדילה את המשבצות המתאימות במסך כדי להבהיר את תהליך ההתרוקנות של העיר מתושביה, לקראת כניסת צה"ל למערב רפיח בתחילת מאי. כמו שהדברים נראים מכאן, רשמתי עוד, גם בלבנון האויב ספג מכות לא קטנות. כוח רדואן שלו הורחק כמעט כולו מהגבול. הוא הגדיל את השימוש בכטב"מים, אבל רובם המכריע מופל בעוד מועד, למרבה הצער לא כולם. כמה וכמה אזרחים וחיילים שילמו על כך בחייהם.

אחרי הכניסה לרפיח, שנתניהו אישר ודחף על אפו וחמתו של הממשל האמריקני, נחסם צינור האמל"ח של הארגון. אבל רק תחקיר עתידי מקיף יוכל לעשות סדר בהתגלגלות המערכה הדרומית הזאת. בזמן אמת נראה שהיא מתגלגלת מאליה, תוך משיכות חבל מרתוניות בין הדרג המדיני לצבאי. ייתכן שיידרשו שנים, או לפחות ימי נבירה ארוכים בפרוטוקולים בידי ועדת חוקרים בלתי תלויה, כדי לקבוע את מידת האמת בטענה שנתניהו היסס קשות לפני שהסכים לתמרון הקרקעי בתחילת המלחמה, בעוד גנץ ואיזנקוט לחצו להסתערות על חאן־יונס ורפיח. עכשיו ברור שאילו שעה נתניהו ללחצי מערכת הביטחון והאמריקנים לעצור את הלחימה אז כדי לקדם עסקת חטופים, מדינת ישראל הייתה מצטיירת כמי שהפסידה במלחמה. העסקה הייתה חוסכת אולי את חייהם של חטופים אחדים שנרצחו אחר כך בידי חמאס, אבל מסכנת את קיומה של ישראל.

"יהודים בכלל לא אוהבים (בעולם), יהודים חלשים עוד פחות, יזרקו אותנו לכלבים", התחלחלה גולדה מאיר ב־7 באוקטובר 1973, חמישים שנה בדיוק לפני שסנוואר שחזר את הפתעת יום הכיפורים. היא הפצירה ברמטכ"ל דדו "לתת להם מכות קשות". בהמשך המלחמה תמכה בחציית התעלה למרות מחיר הדמים הצפוי, שאגב היה כבד יותר ממחיר התמרון בעזה. כיבוש ציר פילדלפי באביב־קיץ 23' נעשה לפי אותו היגיון של גולדה: לתת להם מכות קשות. בזכותו התאפשרה ב־16 באוקטובר 24', במלאת שנה ועשרה ימים למלחמה, תקרית חיסולו של יחיא סנוואר, המבוקש מספר אחת. הוא לא נהרג במקרה. פעולה יסודית וסבלנית של צה"ל והשב"כ צמצמה את אפשרויות התנועה שלו והכריחה אותו לצאת ממנהרותיו, עד שנפל בידי לוחמי חי"ר של צה"ל, וחוסל. צה"ל שגה כשהתיר לפרסם את סרטון רגעיו האחרונים, שכאילו תיאר אותו כגיבור מוסלמי שנלחם עד כלות, אבל לעיניים ישראליות סופקה הוכחה לתבוסתו. אדריכל המתקפה רבת העוצמה ב־7 באוקטובר נותר בודד כעבור שנה, ורק מקל בידו.

בכיר במערכת הביטחון סיפר לי: "ידענו שהוא בתל א־סולטאן, ידענו מי המג"ד שמארח אותו, אבל לא ידענו איפה בדיוק. אז עשינו מצור עם המאו"ג הסבלני של 162, איציק כהן, בדקנו מנהרה אחרי מנהרה, ובסוף סנוואר נאלץ לברוח, מפני שנגמרו לו המנהרות. למרבה הצער הוא השאיר הוראה להרוג את ששת החטופים שהיו איתו. לא רצה שימסרו עליו מידע במקרה שישוחררו בידי צה"ל".

פרק שמיני

מלחמות היהודים בקבינט: היום שאחרי

יום מציאת גופותיהם של ששת החטופים בתוך המנהרה ברפיח היה אחד הימים הקודרים במלחמה, קודר אף יותר מהיום החורפי שבו נורו למוות בשגגה שלושה חטופים אחרים שהצליחו להימלט משוביהם בשג'אעיה. באופוזיציה, בתקשורת ובמטה משפחות החטופים, אשר חתר לעסקה בכל מחיר, תוארו האסונות הללו כעוד ראיה לחוסר התוחלת של המלחמה. במשך ימים רבים התאמצו שם ליצור רושם תבוסתני כאילו ניצחון על חמאס הוא משימה בלתי אפשרית. אבל החיסולים של אסמאעיל הנייה, מוחמד דף ויחיא סנוואר, כולם בתוך חודשיים וחצי, הוכיחו שאפשר לנצח. הם חוללו פה תפנית פסיכולוגית אדירה. חיוכים רחבים נמתחו סוף־סוף על פניו הלאות של עם ישראל, והזכירו לי את מצב רוחו המרומם במלחמת ששת הימים.

חיסולם של אסמאעיל הנייה, מוחמד דף וסנוואר בתוך חודשיים וחצי חולל תפנית פסיכולוגית אדירה. חיוכים רחבים נמתחו סוף־סוף על פניו הלאות של עם ישראל. הם הזכירו לי את מצב רוחו המרומם במלחמת ששת הימים

אך חיסול סנוואר, מלהיב ככל שהיה, לא גרר כניעה של חמאס. ארגון טרור מסוגו, שנהנה מתמיכה עממית נרחבת, אינו נכנע לעולם, לכל היותר הוא נמוג בהדרגה, ובלבד שאויב חזק ממנו מתעקש למגרו. ישראל התעקשה פחות. ממשלת נתניהו אומנם אימצה החלטת מיגור כבר בימיה הראשונים של המלחמה הארוכה, אבל עד כה טרם מימשה אותה. נתניהו נעתר בקלות יחסית לדרישה הבינלאומית להכנסת אספקה הומניטרית לרצועה, והמטכ"ל הפגין סלידה גלויה מרצונו של הדרג המדיני לכונן ממשל צבאי בעזה. רב־אלוף הלוי ושר הביטחון גלנט הצטרפו בגלוי לדרישה המתעצמת של האופוזיציה, שהממשלה תדון לאלתר בתוכנית "היום שאחרי". למעשה הם ראו ברשות הפלסטינית של אבו־מאזן את החלופה היחידה לשלטון חמאס. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' קבל על כך שוב ושוב בישיבות הקבינט ובמסמכים ארוכים ששיגר לנוגעים בדבר. ב־6 במאי למשל הוא כתב לחברי הקבינט: "הרמטכ"ל ושותפיו לניהול המלחמה במטה הכללי התנגדו מראשית הדרך לכל סוג של אחריות אזרחית ישראלית ברצועה ולכל משהו שיזכיר חלילה את המילים 'ממשל צבאי'. הם עשו הכול כדי להכשיל ולמנוע את הכיוון הזה, ולמרבה הצער נתקלו בדרג מדיני חלש ומפוצל שלא כפה זאת עליהם".

הדרג הצבאי, מצידו, טען שיזדקק לשתי אוגדות לפחות כדי לקיים ממשל צבאי בעזה. הוא השתוקק לעסקת חטופים עקב נקיפות מצפון על עצם התאפשרות חטיפתם, ובנימוק סביר ששחרורם יאפשר לו ללחום בעזה בלי לחשוש שיפגע בהם. גם ראש השב"כ השתוקק לעסקה, אפילו במחיר השעיית המלחמה. עוד באוקטובר, בישיבת הממשלה שנוסחו בה מטרות המלחמה, אמר בר לשרים כי בכל מקרה המלחמה תימשך שנים, אולי אפילו חמש. הוא טען שעצם החזקתם של חטופים רבים כל כך בשבי האויב פוגעת בכושר ההרתעה של ישראל. "בראי ההיסטוריה", אמר בר, "זה לא יהיה חשוב כל כך אם ייכתב שבאמצע המלחמה הארוכה בחמאס לקחנו כמה חודשי הפסקה לצורך שחרור אנשינו".

כשדניאלה וייס החלה לעשות נפשות לרעיון ההתנחלות בעזה, החסר היתכנות מעשית בעתיד הנראה לעין, היא העלתה תרומה נכבדה לסדיקת הקונצנזוס סביב המלחמה. לא רק השמאל הקיצוני התחלחל, גם במערכת הביטחון ובמפלגת המחנה הממלכתי התחילו לחשוד שהתנחלות ברצועה היא מטרת המלחמה האמיתית של נציגי הימין בממשלה

מנגד, אגף הימין בממשלה סבר שוויתור על צירי פילדלפי ונצרים יוריד לטמיון את הישגי התמרון הקרקעי. גורל החטופים יקר מאוד לליבו של אותו אגף, אבל גורל ישראל לא פחות. הוא התאבל על מותם של מי שנרצחו במנהרות, אך לא שכח את יותר מ־400 הלוחמים שנפלו כדי שלעולם לא יוכל עוד חמאס לטבוח פה יהודים ללא הפרעה. "וביערת הרע מקרבך", נכתב בכרזה גדולה שנקבעה בפתח ביתם של הרב שלמה ויצן ורעייתו רחל בפסגות, בעת שהמשפחה ישבה שבעה על הבן ישראל עמיחי, חבר כיתת הכוננות בכרם־שלום. משפחות שכולות רבות נוספות יצאו בדרישה דומה, בשם בניהם שנפלו. רובן מהציונות הדתית, אך לא כולן.

עקב אכילס של ממשלת הימין בוויכוח על עתיד המלחמה היה העיסוק החפוז בתוכנית לחידוש ההתיישבות היהודית בעזה. כשדניאלה וייס החלה לעשות נפשות לרעיון הזה, החסר היתכנות מעשית לפי שעה, היא העלתה תרומה נכבדה לסדיקת הקונצנזוס סביב המלחמה. לא רק השמאל הקיצוני התחלחל, גם במערכת הביטחון ובמפלגת המחנה הממלכתי חשדו שתחיית גוש קטיף היא מטרת המלחמה האמיתית של נציגי הימין בממשלה. כידוע, שום יישוב עברי לא קם בינתיים בשטח שצה"ל תפס במלחמה, אבל הקנס על דיבורי ההתיישבות שולם במלואו. בכל פעם שסמוטריץ', אורית סטרוק או שרי עוצמה יהודית דיברו בעד המשך המלחמה ונגד התעריפים הגבוהים של עסקת חטופים, צץ מיד החשד שהמניע האמיתי שלהם הוא התשוקה להתנחלות בעזה. כמה וכמה פעמים מצאתי את עצמי מנסה להרגיע בכירים במערכת הביטחון ובמערכת הפוליטית ולהסביר שלדניאלה – עם כל הכבוד – אין עדיין זכות וטו על הגדרת מטרות המלחמה. ספק אם הצלחתי. האזרחית דניאלה וייס מילאה במלחמת חרבות ברזל את התפקיד הפלגני שמילא ראש הממשלה אהוד אולמרט בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, כשהכריז שהניצחון יקדם את מימוש ההתכנסות. ברוך השם, היא לא מומשה מעולם.

לקראת סוף חודש אוגוסט, ערב חודש אלול, אמדו בצה"ל את הישגי המלחמה בעזה כ"שמונים אחוז מהניצחון המוחלט", ומיד הסבירו שעשרים האחוזים הנותרים יצריכו ממילא הרבה יותר זמן, ועל כן בשלה השעה להפסקת אש לצורכי עסקה להחזרת החטופים. מצב הרוח במטה הכללי היה שפוף. בכיריו שידרו רצון להפוגה גם בצפון, לצורכי התאוששות והתארגנות אחרי כתשעה חודשי לחימה. למרות שורת הכישלונות של המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין בהשגת הסדרה בין שני הצדדים, עדיין נתלו בו תקוות. ובינתיים, חיזבאללה הוסיף להרעיש את יישובי הצפון. בשלב מסוים עבר לירות גם על חיפה. מפעם לפעם ירה אל מתקנים ביטחוניים במרכז הארץ. מטולה, מנרה ויישובים נוספים בקו המגע הלכו ונכתשו בטילי הקורנט שלו. כלי טיס נפיצים הצליחו לחדור לישראל כמעט מדי יום. תיאבונו של מזכ"ל הארגון, חסן נסראללה, הלך וגדל. בשני נאומיו הראשונים בתקופת המלחמה עוד התלונן שחמאס לא תיאם איתו את המתקפה, כדי להסביר מדוע נמנע מפתיחת מלחמה כוללת עם ישראל, אבל מהנאום השלישי והלאה הוא כרך את גורל המערכה בצפון בגורל זו שבדרום, ואיים ב"התנגדות שתשטוף את ישראל". מעניין אם נזכר בכך ברגעיו באחרונים.

פרק תשיעי

נסראללה – סוף: הטעות הגדולה של הצורר

כל עוד צה"ל נלחם בעזה בעצימות גבוהה, נתניהו והמטכ"ל העדיפו לא להיגרר לחזית צפונית בעצימות דומה, מה גם שהחות'ים בתימן והשיעים בעיראק הצטרפו בינתיים למערכה. כשחבר הקבינט בני גנץ דרש להכליל במטרות המלחמה את השבת תושבי הצפון לבתיהם עד 1 בספטמבר, יצאה הודעה נזעמת מלשכת נתניהו שאמרה שאין תאריכים קדושים. אלא שפיקוד צפון לא ישב בחיבוק ידיים. במשך עשור וחצי לפחות הוא תכנן מלחמה שתיפתח במהלומת פתע ישראלית, אבל אחרי שנמנע ממנו להלום הוא התעשת, ופיתח תורת לחימה שהחלישה בהדרגה ובשיטתיות את חיזבאללה. כבר בחורף 24' הצליח צה"ל לדחוק את לוחמי חטיבת רדואן מהגבול. עד שלהי הקיץ חיסל בזה אחר זה את רוב אנשי שדרת הפיקוד של הארגון השיעי, שִכלל את המודיעין בעומק השטח ושדרג את מיזם השמדת מערך הטילים והרקטות באמצעות חיל האוויר. גם יחידות מובחרות פעלו שוב ושוב בעומק לבנון.

"תוכניות ההתקפה בנויות ברמה גבוהה מאוד", הובטח לי במפקדת פיקוד צפון לקראת סוף יולי, כשקץ המלחמה טרם נראה באופק. האישיות הצבאית המבטיחה עסקה במקביל בהתייחסות לפתקים דחופים שהוכנסו אליה תוך כדי השיחה. למשל, במתן הנחיות מדויקות לאופן פיזור ילדי הקייטנות במרום הגליל לבתיהם, לנוכח התרעה על ירי טילים ממשמש ובא, וכן לטיפול בהתרעה עצמה ("תעשו ירי ארטילרי רחב למדי, ושמטוסי הקרב יעשו רעש"). כשתהיתי כמה זמן יידרש לצה"ל כדי להכות בחיזבאללה ולאלץ אותו להסכים להפסקת אש, נעניתי ב"שבועות בודדים, בין ארבעה לשישה". כידוע כעת, התחזית לא הייתה רחוקה מהמציאות. מלחמת ההתשה בצפון, שהתמרחה על פני עשרה חודשים ועמדה כביכול בסימן תיקו, עברה בתחילת אוגוסט לשלב ההכרעה, ואז הסתיימה במהירות יחסית.

אגב, בשום שלב במלחמה לא עמדה על הפרק תקיפה של התשתיות האזרחיות בלבנון – לכאורה בניגוד למה שהדרג המדיני בישראל הבטיח שוב ושוב לציבור מאז מלחמת לבנון השנייה. בכירי מערכת הביטחון לא ראו טעם בהפצצת תחנות הכוח בביירות, כשבבירת לבנון ממילא אין אספקת חשמל במשך רוב שעות היממה, וכשכל הפצצה כזאת יכולה לגרור פגיעה של חיזבאללה בתחנות הכוח בישראל. פיקוד הצפון התמקד בפגיעות ישירות בחיזבאללה, אם כי לא הצטער במיוחד כשהמוני תושבים שיעים נטשו את בתיהם בדרום לבנון בגלל ההפגזות הישראליות. מר גורלם של האזרחים הלבנונים בקושי נגע בליבו של נסראללה: הפגיעה הקשה ביותר בו הייתה החיסול השיטתי של בכירי ארגונו. ב־30 ביולי חוסל בביירות פואד שוכר, המכונה אל־חאג' מוחסן, רמטכ"ל חיזבאללה. התקיפה באה בתגובה לטבח בילדי מג'דל־שמס בשבת 27 ביולי. "מאותו הרגע נסראללה עשה כמעט רק טעויות", סופר לי בפיקוד הצפון אחרי הפסקת האש. "בלי שוכר לא היה לו עם מי להתייעץ בכל מה שקשור לניהול הצבא שלו".

הטעות הגדולה ביותר של נסראללה הייתה הערכתו שישראל תירתע מעימות כולל איתו. הוא זלזל בה גם כשהממשלה עדכנה ב־15 ספטמבר את מטרות המלחמה, והכלילה בהן את החזרת תושבי הצפון לבתיהם. "ההחלטה הזאת אפשרה לנו לעבור מהגנה למתקפה, מפני שאי אפשר להחזיר את התושבים בלי מתקפה", הסבירו אחר כך בצה"ל. ב־17 בספטמבר התפוצצו הביפרים של אלפי אנשי חיזבאללה, ולמחרת גם אלפי מכשירי קשר של הארגון. 15 שנות תכנון והיערכות, קריירות שלמות של אנשי מערכת הביטחון, התנקזו לרגע אחד של פיצוץ רב־זירתי. למען הדיוק, לכמה רגעים. המבצע שהחזיר ללחיים הישראליות את סומק הגאווה ביכולות המודיעיניות והמבצעיות, לא הוצא לפועל בלחיצה על כפתור כלשהו או בהקשה של פקודת enter יחידה. כמה וכמה אצבעות הופעלו בתזמון מושלם, מסמלות את עבודת הצוות הארוכה והרב־זרועית שקדמה למבצע המזהיר. בכירי מערכת הביטחון מאוד לא אוהבים את התהייה העיתונאית מי בדיוק הגה ומימש את הרעיון. חשוב להם שההיסטוריה תרשום לפניה שלהצלחה הגדולה הזו היו אבות רבים.

זמן קצר אחרי פיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר הגיע תורו של נסראללה עצמו, בערב השבת האחרונה של תשפ"ד. במלחמת לבנון השנייה הוא ניצל מניסיון חיסול, הפעם כבר לא. שר הביטחון דאז, גלנט, גילה לאחרונה שהוא ציווה להכפיל מארבעים טון לשמונים טון את משקל הפצצות שחיל האוויר יטיל על סביבת הבונקר של הצורר השיעי, כדי לוודא את מותו. ההנחיה באה בתום התחבטות קשה, שאחד האלופים תיאר כך: "אם אתה תוקף את נסראללה ולא מצליח להרוג אותו, עדיף כבר שלא תתקוף".

ב־30 ביולי חוסל בביירות פואד שוכר, רמטכ"ל חיזבאללה. "מאותו הרגע נסראללה עשה כמעט רק טעויות", סופר לי בפיקוד הצפון אחרי הפסקת האש. "בלי שוכר לא היה לו עם מי להתייעץ בכל מה שקשור לניהול הצבא שלו"

ואכן, נסראללה מת בסוף לא מפגיעה ישירה, אלא כתוצאה מההדף או מהרעלת גזים. גופתו נותרה שלמה, ארגונו רוסק. רק שני בכירים שרדו מסגל הפיקוד הלא־זוטר שלו. ב־30 בספטמבר פלש צה"ל ללבנון, וב־27 בנובמבר הושגה הפסקת אש. בניגוד להתחייבות חגיגית פומבית של נסראללה, ארגונו המוכה חדל אש עוד הרבה לפני שהמלחמה בעזה הופסקה. לפי ממצאי פיקוד הצפון, 95 אחוזים מהתשתיות התת־קרקעיות של חיזבאללה בקרבת הגבול הושמדו. כ־5,000 מלוחמי הארגון נהרגו, 1,500 עדיין נעדרים. מספר חללי צה"ל ב־13 חודשי המלחמה בחזית הצפון היה 141, מתוכם 82 במהלך התמרון הקרקעי. אומדן הנפגעים המוקדם היה גבוה בהרבה. צה"ל הכריע בתוך פחות מחודשיים את האויב המר הסמוך ביותר לגבולנו, יריב שהצליח להרתיע אותו במשך שנים.

אפילו את האוהל שנסראללה הציב בשטחנו בהר דב באביב שקדם למלחמה, צה"ל הישן לא אזר אומץ לסלק. עורכי העיתונים והערוצים האלקטרוניים התבקשו לא לעסוק בו יותר מדי, כדי לא לייצר לחץ ציבורי שיאלץ את הצבא לפעול. גם הפיגוע במגידו במרץ 23' עבר בלא תגובה. מערך הטילים של נסראללה הפחיד מאוד את הדרג המדיני והביטחוני, וזחיחות האויב גאתה. רוח הנכאים בתקשורת הישראלית בחורף שעבר הייתה כשמן בעצמותיו. בנאומו ב־24 בינואר 24' השתחצן מנהיג חיזבאללה: "הישראלים הבכירים, המנהיגים הצבאיים, הפוליטיקאים, הפרשנים, העיתונאים, הכותבים – אומרים שישראל, לאחר מאה ימים, טובעת בכישלון". כנראה הוא הספיק לקרוא את מה שנחום ברנע כתב בידיעות אחרונות כמה ימים קודם לכן: "אולי הגיע הזמן להודות בכישלון ולנסות מדיניות אחרת".

לו שמעה הממשלה בקולו של ברנע, או בקולם של בכירי האופוזיציה ויחצני עסקת החטופים, המלחמה הייתה מסתיימת כשנסראללה עדיין מחייך מאוזן לאוזן, סנוואר גיבור חי של מיליארד וחצי מוסלמים עלי אדמות, וטהרן חצופה מאי פעם. ההתעקשות של הדרג המדיני להמשיך במלחמה, וההקרבה העצומה של לוחמי צה"ל, סיכלו את התבוסה הזו. אומנם "הניצחון המוחלט" טרם הושג עד עצם הרגע הזה, אבל לפחות ניצלנו מתבוסה מוחלטת, וככל המסתמן זכינו בניצחון בנקודות; במקרים רבים זה קרה יותר בזכות המזל – חסדי שמיים – מאשר בזכות השכל.

פרק עשירי

מתנת סיום (זמני): כתר החרמון

כשצה"ל יצא סוף־סוף לתמרון הקרקעי בלבנון, במבצע חיצי הצפון, איש במטכ"ל לא שיער שכהרף עין אחרי קריסת חיזבאללה יקרוס גם הפטרון הסורי שלו, בשאר אסד, באפקט דומינו מסחרר. המכה האנושה שחיזבאללה ספג מצה"ל עודדה את המורדים הסורים לצאת לקרב ההכרעה נגד אסד. מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר העניקה להם את ההשראה המבצעית. בפיקוד הצפון נדהמו לראות ב־6 בדצמבר, יום שישי, ש"צבא סוריה מתאדה, חייליו בגולן מורידים מעליהם ציוד, פושטים מדים, מסירים אפילו נעליים, ומסתלקים מהמוצבים ברכב וברגל. פתאום אין צבא". כך יצא כאן לדרך מבצע "חץ הבשן", תוצאת תושייה מזהירה של הדרג הצבאי והמדיני כאחד.

בליל שבת אושרו התוכניות בקבינט והוזעקו לוחמי המילואים מבתיהם. "שתית יותר מדי יין לקידוש", נאמר לאחד המח"טים כשהוא רמז בטלפון לאחד מפקודיו מה עומד על הפרק. בימים ראשון ושני התנהל תמרון בזק קרקעי ב"רצועת החיץ" בגולן, שם קוד לשטח סורי ריבוני. גם פסגת החרמון נפלה בלא קרב לידי כוחותינו. חיל האוויר השמיד כמעט את כל תשתיות הטילים הבליסטיים שמשטר אסד – האב והבן – אגר במשך שני דורות כדי לזרוע כאן הרס וחורבן ביום מן הימים. אחד מאויביה הגדולים ביותר של ישראל כרע פתאום לרגליה אפיים ארצה, בלי שחייל ישראלי אחד ישלם על כך בחייו. הארץ החמושה ביותר בעולם – "אין תושב אחד בסוריה שאין לו נשק", נאמר לי – השלימה בהכנעה עם השמדת צבאה והשתלטות האויב הציוני על ההר הגבוה ביותר בתחומה. לפחות, השלימה לפי שעה.

בחוכמה שלאחר מעשה נוטה מערכת הביטחון להודות שגם המערכה מול האויב המסוכן מכולם – איראן השיעית – לא הייתה פרי של תכנון קפדני מוקדם. אפילו בגזרה הזאת מילאה האקראיות תפקיד משמעותי. ב־1 באפריל, כשכלי טיס מסתורי חיסל בדמשק את הבכיר האיראני מוחמד רצ'א זהדי, מפקד כוח קודס בסוריה ובלבנון, ההנחה המודיעינית פה אמרה שאיראן לא תגיב על כך ישירות, כשם שנמנעה בעבר מלהגיב על אינספור פעולות התנקשות באנשיה שיוחסו לישראל. זהדי הרי לא חוסל במתקן איראני רשמי, אלא בבניין סמוך לשגרירות איראן בבירת סוריה. אבל טהרן הגיבה בירי מאות טילים וכטב"מים לעבר ישראל, אילצה את ישראל להגיב, ובכך הסירה את מחסום הרתיעה פה מפני עימות צבאי ישיר עם האיראנים. "חצינו איזה רוביקון במלחמה מולם", אמר הרמטכ"ל הלוי לצוערים בבה"ד 1 כשסיכם באוזניהם את מהלכי המלחמה בתום הסבב השני של חילופי האש הישירים בין ישראל לאיראן. "אמרנו לעצמנו שאם לא נתקוף בחזרה אחרי שתי תקיפות שלה, איראן תתפתה לחשוב שאנחנו לא יכולים".

עכשיו, מן הסתם, יודעים בטהרן שהיהודים יכולים. בעולם כולו יודעים. זה השינוי הגדול, המובהק, ביחס הבינלאומי לישראל לפני ואחרי מבצע הביפרים, חיסול נסראללה והפגיעה במערך הנ"מ האיראני בשלהי אוקטובר שעבר. מניות כושר ההרתעה הישראלי, שהתרסקו בסתיו 23', שוקמו פלאים בסתיו שלאחריו. גם את המועמד הרפובליקני הספקן לנשיאות ארצות הברית, דונלד טראמפ, הצליחה ישראל להקסים מחדש. על שולחנו של סגן הרמטכ"ל היוצא, אמיר ברעם, הונח בסתיו פוחלץ ממוסגר של תנין קטן, שהאלוף קיבל כשי מבכיר מאוד בצבא האמריקני. "אפילו האויב הכי מפחיד לא יכול לעשות כלום כשאין לו ראש", אומרת הכיתובית שהוצמדה לו.

על שולחנו של סגן הרמטכ"ל היוצא, אמיר ברעם, הונח פוחלץ ממוסגר של תנין קטן, שהאלוף קיבל כשי מבכיר מאוד בצבא האמריקני אחרי חיסול נסראללה. "אפילו האויב הכי מפחיד לא יכול לעשות כלום כשאין לו ראש", אומרת הכיתובית שהוצמדה לו

עכשיו רק נשאר להתפלל ולקוות שהראש היהודי לא יאכזב שוב. הראש והלב. עסקת החטופים בזבזה רבים מפירות המלחמה, כמו הוויתור על ציר נצרים, אבל בוודאי לא עד כדי ביסוס הטענה שהכול היה לשווא. החורבן הגדול שצה"ל זרע בעזה ב־14 חודשי הלחימה הראשונים גרם לטראמפ, כעת כבר ראש המעצמה הגדולה בעולם, להתחיל לגלגל בקול פתרונות מרעננים לסכסוך המזרח־תיכוני: טרנספר של פלסטינים, לא עוד של יהודים. בלבנון הוקמה ממשלה ונבחר נשיא שאינם כפופים לחיזבאללה. גבורת לוחמי צה"ל ותושיית מפקדיהם האירה מחדש את הארץ אחרי חשכת המחדל. מגש הכסף תשפ"ד זהר לא פחות ממגש הכסף תש"ח. לוחמים שנפצעו קשה מאוד נשאו נאומי הקרבה מפעימים. הורים שכולים טריים ואלמנות צעירות קראו בגאווה, ליד הקברים הפתוחים, את הצוואות הפטריוטיות של יקיריהם החללים. למשל אולגה, אלמנתו של רב־סמל במילואים עקיבא יסינסקי, גר צדק בן 35 מרמת־גן, שנפל בקרב במרכז רצועת עזה בכ"ז בטבת בשנה שעברה.

"אתמול דיברתי איתו בפעם האחרונה והוא נשמע טוב", ספדה אולגה לבעלה. "עקיבא לא נתן לנו לדאוג; לא נתן לנו להרגיש פחד. היה לו חשוב לגור במדינה יהודית. הגיע רק פעמיים הביתה לחופשה – ליום אחד. כשהתחילו לשחרר מהמילואים הוא אמר שהוא לא רוצה להשתחרר, שחייבים לסיים את המשימה בעזה בשביל המדינה. הוא רצה שנחיה בביטחון במדינה שלנו. 'עשינו עבודה גדולה, אסור להפסיק עכשיו', עקיבא היה אומר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il