באחד מביקוריה של עינת שמשוני בספרייה של מטולה, במסגרת התחקיר שערכה לכתיבת ספרה החדש, הציעה לה הספרנית שירה ליבוביץ' לקיים במטולה את ערב ההשקה של הספר, לכשיצא לאור. שמשוני לא שללה את הרעיון, אבל סיפרה לליבוביץ' שלאור ניסיון העבר שלה, היא חוששת מהשקות של ספרים. באירוע לרגל צאת ספרה הראשון, שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, שמשוני עצמה לא נכחה כי ילדה יומיים קודם לכן. לספרה השני, שראה אור בהוצאה עצמית, היא קבעה את תאריך ההשקה, אבל אחיה נהרג בתאונת סנפלינג ימים ספורים לפני כן והאירוע בוטל. השקת ספרה השלישי התקיימה באולם בקצרין, אבל בגלל סופת גשמים עזה בגולן הגיעו מעט מאוד אנשים. הספר הרביעי יצא בתקופת הקורונה, וזכה להשקה בזום בלבד.
מאז השיחה ההיא עם הספרנית קרו כמה דברים בצפון. בטווח הקרוב לא ניתן יהיה לערוך בעיירה הצפונית השקה לספרה החדש של שמשוני, שראה אור לפני שבועות אחדים. גם אם תוכרז הפסקת אש, ייקח עוד זמן רב עד שמטולה תשוקם. ובכל זאת, שמשוני מקווה שהיא עוד תקיים שם ערב חגיגי, כשהתושבים יחזרו לבתיהם.
מטולה, אנשיה וההיסטוריה שלה ממלאים תפקיד מרכזי בספרה השישי של שמשוני, "דברים שבורים" (הוצאה עצמית דרך הסטודיו שלה, "געש ספרים"). גיבורת הספר היא קרן, אלמנה מאשדוד שמבקשת לברוח מקרבת משפחתו של בעלה המנוח, ועוברת להתגורר עם שלושת ילדיה במקום הכי רחוק שמצאה על המפה – מטולה. במושבה השקטה והפסטורלית שעל גבול הצפון מתגלגל לידיה יומן ישן שחושף את סיפורה של נוצי, שחיה במטולה לפני יותר ממאה שנה. אישה שונה מקרן, אבל דומה לה מאוד. דרך קורותיה של כותבת היומן והתרת התעלומה הכרוכה בו, לומדת קרן להתיר גם את כבליה שלה.
התושבים במטולה לא יחזרו אם לא תהיה רצועת ביטחון. מטולה קרובה לגבול יותר מבארי, חיזבאללה יושבים לך שם מעל הראש ואתה רואה אותם בעיניים. אגב כשמדינת ישראל הוקמה, תושבי כפר-גלעדי לא מסרו את הנשק, כי הם לא היו בטוחים שהיישוב שלהם יישאר חלק מהמדינה.
"התלבטתי במשך כמה חודשים אם להוציא את הספר עכשיו", מספרת שמשוני. "מטולה של היום היא מטולה שונה לגמרי מזו של הספר, ופחדתי לגעת בפצעים פתוחים. במהלך התחקיר הייתי בקשר עם הרבה תושבים, ראיינתי אותם ונפגשתי איתם. עכשיו ניסיתי לחשוב איך התושבים ירגישו כשהם יקראו בספר על מטולה השקטה והרגועה, מקום שבורחים אליו כשמחפשים מקלט והתחלה חדשה – כשהמציאות עכשיו היא הפוכה בדיוק. מטולה של היום היא יישוב שבורחים ממנו, ולא אליו. העורך שלי אמר: ברור שאת מוציאה את הספר כפי שהוא, ומטולה עוד תחזור. החלטתי להתקשר לתושבים שהכרתי, וגם הם אמרו לי: תוציאי את הספר, אנחנו דווקא רוצים לקרוא על מטולה שאנחנו מכירים ואוהבים".
התאמת את העלילה בדרך כלשהי למציאות הנוכחית של מטולה?
"לא, אבל הורדתי משפט אחד. יש סצנה שמתארת את קרן ומיכל, אחת התושבות, הולכות בנחל עיון, ורואות דגל של חיזבאללה על הגדר. קרן שואלת בדאגה אם זה הגבול, ומיכל עונה לה שזה הגבול הכי שקט בארץ. את המשפט הזה הרגשתי שאני לא יכולה להשאיר".
את עבודת התחקיר היא החלה לפני כשנתיים, כשבילתה שלושה ימים במטולה בחופשה זוגית. "ישבנו בספרייה, טיילנו בנחל עיון הסמוך והסתובבנו בבית העלמין. אילן, האיש שלי, עזר לי לחפור מסביב למצבות הישנות כדי שנוכל לקרוא מה כתוב עליהן. אפילו אמרנו לעצמנו שאם נצטרך לעזוב בעתיד את קצרין, זה יהיה למטולה". הרעיון לעלילת הספר, היא מספרת, החל מהחיבור שחשה אל אנשי העלייה הראשונה. "חלק מהעלילה באחד הספרים הקודמים שלי, 'רוחות טובות', התרחש בזיכרון־יעקב והיה קשור לפקידי הברון רוטשילד. גם שם עשיתי תחקיר היסטורי, וכמו במקרים אחרים, מצאתי את עצמי נשאבת אליו. בין השאר נסעתי לזיכרון כדי לברר מתי בדיוק חיברו את הבתים שם לתשתיות של מים זורמים.
"העלייה הראשונה היא תקופה מדהימה בעיניי, שלא מקבלת מספיק כבוד. העלייה השנייה והעלייה השלישית קצת מאפילות עליה, שלא בצדק. אנשי העלייה הראשונה היו בעיקר בעלי משפחות, אנשים דתיים ומסורתיים, לא מהפכנים – בניגוד לעליות הבאות, שהורכבו מצעירים סוציאליסטים מהפכנים עם המון רומנטיקה בעיניים. אבל במשפט ההיסטוריה, העלייה הראשונה הותירה חותם חזק יותר. החזון הקיבוצי די נעלם, תראה כמה אנשים גרים היום בכנרת ובדגניה, ולעומתם כמה גרים במושבות העלייה הראשונה כמו פתח־תקווה וראשון־לציון".
ומכל מושבות העלייה הראשונה, למה דווקא מטולה?
"כי היא בקצה. קצוות הם המקומות שבהם הדרמה מתרחשת, כי שם אנשים יכולים לגלות את עצמם. הקצה חושף הרבה דברים. מטולה היא הקצה של כל הקצוות, ולצערי אנחנו רואים את המחיר של זה עכשיו".
מקום בריא, אם אתה לא חולה
שמשוני (41), תושבת קצרין, גדלה במושב רמת־מגשימים בגולן, אחת משבעה ילדים במשפחתה. ההיכרות שלה עם מטולה התחילה כבר מילדות. "אבא שלי היה מנהל בית האריזה 'פרי מטולה'. אני זוכרת שהיינו רואים את הפועלים הלבנונים נכנסים דרך השער הצהוב בגדר הגבול ובאים לעבוד בבית האריזה. וכשהיו מגיעים אלינו אורחים, היינו לוקחים אותם לנחל עיון".
את המלחמה בצפון, שהחריבה חלק ניכר ממטולה, היא חווה היטב גם בעצמה. "קצרין לא מפונה ולא הרוסה, אבל המלחמה הגיעה אלינו ממש עד לבית. אנחנו גרים בבית הכי קיצוני של קצרין לכיוון הכנרת, ממש על שמורת זוויתן. זה אומר שאני צמודה לשטח פתוח שהמדיניות היא שלא מיירטים בו נפילות. אחד הטילים נפל לנו 200 מטרים מהבית. ישבנו אז בממ"ד, והבית כולו הזדעזע. כשיצאנו אחרי ארבעים דקות ועלינו למרפסת, גילינו שהבית מוקף אבוקות של אש, ועמוד של עשן בדרך אלינו. יצאנו עם הזרנוק של כיבוי האש ועם צינור הגינה, ובמשך שעה וחצי הרטבנו את הקוצים מסביב לבית כדי שהאש לא תגיע אליו".
למרות האזעקות והנפילות, היא מספרת, השגרה בקצרין נמשכת. "אנשים הולכים לעבודה, החנויות פתוחות, אבל יש כל הזמן תחושת דריכות גבוהה. בחודשים הראשונים של המלחמה היו אצלנו המון כוחות צבא. במשך ארבעה חודשים גרו חיילים ביחידת דיור שיש לנו בקומה השנייה של הבית, כי הבסיסים היו מלאים לגמרי ולא נשארו שם מיטות. גם עכשיו האווירה מתוחה. אנחנו שומעים את האזעקות ממשמר־הירדן וממחניים, רואים את היירוטים בשמיים, ושומעים התרעות בלילות מהבסיס הצבאי הסמוך".
את חושבת שהפינוי של מטולה היה טעות?
"קשה לי לענות על זה. נכון להיום אי אפשר לגור במטולה או בשתולה, כי זה אומר להיות כמו ברווזים במטווח. מצד שני, אין לי ספק שאם אנחנו בקצרין היינו מתפנים, גם הבית שלי היה עכשיו תל חורבות. הוא היה נשרף אם לא הייתי שם כדי לכבות את האש. מכבי האש והצבא עושים אומנם עבודה מדהימה, אבל בפועל הראשונים שהגיעו לכבות היו כיתת הכוננות והתושבים החקלאים עם הכלים שלהם. הם אלו שעבדו בשטח. אם לא היינו נשארים כאן, קצרין הייתה שרופה".
לצורך כתיבת דף התודות בסוף הספר, מספרת שמשוני, היא שבה ויצרה קשר עם התושבים שסייעו לה בכתיבה, כדי לוודא שהיא מאייתת את שמם כראוי. בשיחות הטלפון איתם התוודעה לפיזור הרחב של אלפיים אנשי מטולה בכל רחבי הארץ, וגם להשלכות העגומות. "יש תחושת עקירות ותלישות. אנשים הפכו לפליטים בארצם. משפחות מתפרקות, עסקים קורסים, אנשים מאבדים פרנסה ונמצאים במצב נפשי קשה. כאן בגולן, כל עוד אנחנו מסוגלים לקיים סוג של שגרה, אנחנו לא מתפנים. תמיד חיינו בידיעה ברורה שאנחנו מחוץ לקו האש, ושבגולן לא יקרה כלום, כי לאף אחד אין אינטרס לתקוף אותנו. מעולם לא הרגשנו פגיעה בתחושת הביטחון שלנו אפילו לרגע. במובן הזה, תושבי הגולן קיבלו במלחמה הנוכחית כאפה רצינית".
הרבה שברים הזקוקים לתיקון יש בעלילת הספר "דברים שבורים". שמשוני מספרת שזה מה שקרה באותה תקופה גם לחייה שלה. "כמעט כל דבר נשבר לי במהלך הכתיבה. אני רגילה לעשות הכול מהר ואין לי סבלנות כשהדברים נתקעים. ספרים קודמים סיימתי תוך שנה מתחילת הכתיבה ועד היציאה לאור, וגם את הספר הזה חשבתי שאוציא כבר במאי 2023. אבל אז שני ההורים שלי חלו בסרטן בו זמנית, והשנה ההיא הפכה לקשוחה מאוד אצלנו במשפחה".
הוריה גרים כאמור ברמת־מגשימים, והמרחק מבתי החולים שבהם אושפזו, העצים את אתגר ההתמודדות עם המחלה. רמז לכך אפשר למצוא גם בספר, כשאחד מאנשי המושבה מסביר לקרן: "מטולה היא מקום מאוד בריא, כל עוד אתה לא חולה". "כתבתי את זה כשאמא שלי הייתה מאושפזת בבילינסון ואבא שלי ברמב"ם", אומרת שמשוני. "מצב הרפואה בצפון נורא. אנחנו מרגישים את זה כל הזמן, אבל כשיש לך הורים חולים, אתה מרגיש את זה עוד יותר".
"אנחנו גרים בבית הכי קיצוני של קצרין לכיוון הכנרת. זה אומר שאני צמודה לשטח פתוח שהמדיניות היא שלא מיירטים בו נפילות. אחד הטילים נפל לנו 200 מטרים מהבית. כשיצאנו למרפסת גילינו שהבית מוקף אבוקות של אש, ועמוד של עשן בדרך אלינו"
רגע אחד של שבירה כמעט גרם לה לגנוז את כתב היד. "הייתי מתוסכלת מכך שאני לא מתקדמת, אז פיניתי לי בוקר לכתיבה ונסעתי לבית קפה, למקום בלי הסחות. כתבתי 1,200 מילה, הייתי מבסוטית – ואז המחשב נפל מהשולחן, וכל הקבצים שעליו נמחקו. ישבתי שם בבית הקפה והתחלתי לבכות, והמלצרית הביאה לי טישו וכוס מיץ. התקשרתי לאחותי, שהיא עורכת ספרותית והתומכת שלי בכתיבה, ובכיתי לה. היא אמרה לי: עזבי, תרפי, לא כל ספר צריך לצאת לאור. האמירה הזאת שלה דווקא לחצה אצלי על כל כפתורי ההתנגדות. החלטתי שאני לא נוטשת, ושלא משנה מה עוד יישבר בדרך – הספר הזה יצא. אגב, בהמשך אילן הצליח לשחזר לי חלק מהקבצים, אבל לא את מה שכתבתי באותו בוקר".
אנחנו דורשים חזרה בתשובה
במהלך כתיבת הספר צץ בחייה אתגר נוסף, בעקבות מעברו של עזרא שיינברג לקצרין לאחר שחרורו מהכלא. שיינברג, שהיה ראש ישיבת "אורות האר"י" בצפת, הורשע ב־2015 בביצוע עבירות מין חמורות בנשות הקהילה שהנהיג, ונידון ל־7.5 שנות מאסר. בשנת 2022, לפני שסיים לרצות את מעצרו, הוא יצא לחופשה בראש השנה ושהה עם משפחתו בבית שקנו בקצרין. "נאמר לנו אז על ידי המשטרה שהוא לא יורשה לצאת מהבית ולהגיע לבית הכנסת", מספרת שמשוני. "המידע הזה היה שגוי – אני לא יודעת אם במכוון או לא. שיינברג כן יצא מביתו, והמתפללים בקהילות השונות לא היו מודעים לכך". שיינברג הגיע להתפלל בראש השנה באחד מבתי הכנסת, באישור רבה של קצרין. "ביום השני של החג, פתאום אחד המתפללים שם לב שהאיש שיושב בצד עם הטלית הוא עזרא שיינברג, ואז זה התפוצץ".
שמשוני וחבריה לקהילה בקצרין הקימו מטה מאבק, החלו להפגין מול ביתו של שיינברג והכריזו שלא יבוא בקהל כל עוד אינו לוקח אחריות על מעשיו ומתנצל בפני הקורבנות. ההפגנות האלה מתקיימות מאז בכל מוצאי שבת, ומתקיימות גם כיום. כמה תושבים ובהם שמשוני, שהפכה לדוברת המאבק, נתבעו על ידי משפחתו של שיינברג, אך בית המשפט דחה את התביעה. "המטרה שלנו היא שהוא לא יחזור לעמדת הכוח שהייתה לו – עם קהילה וחסידים ואנשים שבאים להתייעץ ולקבל ברכות", היא מסבירה. "לכן אנחנו רוצים שהוא לא ייכנס לבית הכנסת ולא יתקרב לקהילה. בתחילת המלחמה הרפינו מהנושא, אבל כעבור כמה שבועות השכנים דיווחו שהוא מסתובב יותר מחוץ לבית, ובנות סיפרו שהוא עצר להן כשחיפשו טרמפ".
איך מבחינתך צריך להסתיים המאבק הזה?. בסופו של דבר גם עברייני מין צריכים מקום לגור בו, אחרי שריצו את עונשם.
"יש שתי אפשרויות. האידיאלית מבחינתי היא ששיינברג יעבור תהליך של תיקון וחזרה בתשובה, יקבל על עצמו את המגבלות שבית הדין הגדול בירושלים גזר עליו, וישלם פיצויים לנפגעות. אם יהיה תהליך כזה, ואם נקבל הוכחות לכך שפוטנציאל המסוכנות שלו ירד, הסיפור יכול להסתיים. בקצרין גרים עוד תושבים שפגעו בעבר, ואנחנו יודעים שהם בטיפול ובתהליך, ושהם קיבלו על עצמם הגבלות. אפשרות שנייה היא ששיינברג ייקח את הרגליים מכאן, ובכל מקום שיגיע אליו הוא יזכה לאותה קבלת פנים כמו שהייתה לו בקצרין – עד שזה ייגמר כמו באפשרות הראשונה.
"החוק לא יכול להכריח אדם לעשות תשובה, והתפקיד שלנו כחברה הוא להציב את הדרישה הזאת. חברה שלא נוהגת כך, היא חברה מסוכנת ולא מוסרית, ואני לא רוצה להיות חלק ממנה. היום שיינברג לא מגיע לבית הכנסת ולא יוצר קהילה, ואני מרשה לנו לטפוח לעצמנו על השכם ולהגיד שעשינו מהלך פורץ דרך, שיכול להיות קריאת כיוון לרבים אחרים. כשהתחלנו את המאבק, קיבלתי עשרות פניות מאנשים מכל רחבי הארץ שנפגעו מינית על ידי דמויות חזקות מהקהילות שלהם. הם אמרו לי – 'כשאנחנו נפגענו לא קיבלנו גב מהקהילה, ומה שאתם עושים בקצרין מחזק אותנו'".
"התלבטתי במשך כמה חודשים אם להוציא את הספר עכשיו. העורך שלי אמר: ברור שאת מוציאה את הספר כפי שהוא, ומטולה עוד תחזור. החלטתי להתקשר לתושבים שהכרתי, וגם הם אמרו לי: תוציאי את הספר, אנחנו דווקא רוצים לקרוא על מטולה שאנחנו מכירים ואוהבים"
הבחירה שלה לגור בקצרין לא הייתה אקראית. כמוה גם אילן הוא בן רמת־מגשימים, ואחרי שלוש שנות מגורים בעתניאל הם חזרו צפונה, אבל לא ליישוב שבו גדלו שניהם. "רצינו גולן, אבל לא רצינו יישוב קהילתי סקטוריאלי. חיפשנו מקום מגוון יותר", כך אמרה לי בעבר. בעקבות פרשת שיינברג יש לה גם ביקורת על היישובים הדתיים בגולן ועל הרבנים המכהנים בהם. "בכאב גדול אני אומרת שיש להם שיטה מימים ימימה: בכל פעם שפוגע מתגלה באחד מהיישובים, ממליצים למשפחה שתעבור לקצרין. כך הם נהנים מכל העולמות – הילדים לא צריכים לעבור בית ספר, האישה יכולה להישאר בעבודה שלה, ומצד שני זרקנו את העבריין מהיישוב הבטוח והשקט והסטרילי עם השער הצהוב, למקום שאין בו ועדת קבלה. זה מה שקרה גם עם שיינברג. יש לי כיווץ בבטן מוועדות קבלה, אני שמחה לגור במקום שאין בו ועדה, אבל מכיוון שאין נשק כזה, אנחנו כקהילה צריכים לפתח מנגנונים אחרים שישמרו עלינו".
קרן, גיבורת בספרך, היא אישה מוכה שבעלה שלט על חייה. יש פה רמז לפרשת שיינברג?
"אני לא יודעת מאיפה ולמה באה לי הדמות הזאת, אבל אחת מקוראות הגרסה המוקדמת של הספר אמרה לי שהיה קשה לה עם הדמות של קרן, כי היא לא הטייפקאסט של אישה מוכה. אמרתי לה שאין טייפקאסט כזה. זה התחדד לי מאוד בעקבות הסיפור של שיינברג והקשר שלנו עם הנפגעות. דיברה אצלנו בקצרין מיכל הכהן (מנהלת דף הפייסבוק "נפגעות עזרא שיינברג" – א"ר). היא בחורה חזקה ומדהימה, וכשאתה שומע אותה אתה מבין שאין טייפקאסט של נפגעת. כשיש דמות מתוחכמת ומניפולטיבית שיודעת ללחוץ על הנקודות הנכונות, כל אחד יכול להיות קורבן.
"התחלתי לכתוב את 'דברים שבורים' לפני ששיינברג עבר לקצרין, ואף שאין בספר הזה סיפור של פגיעה מינית, אני מניחה שהפרשה כן השפיעה על הכתיבה שלי. אני לא באמת יכולה לנתק בין מה שקורה לי בחיים ובין מה שאני כותבת. זה יכול להיות במודע, ויכול להיות לא במודע".
הקלות של ההכחשה
כל הדמויות הנשיות בספר "דברים שבורים" הן דמויות לוחמות, קצת בדומה לשמשוני עצמה, שעוד לפני המאבק שלה בעזרא שיינברג הובילה מאבקים ציבוריים. כך היה למשל כשגדעון סער, בעת כהונתו כשר החינוך, החליט לכפות על ההורים בפריפריה יום חינוך ארוך. הורים שביקשו להוציא את הילד מהצהרון לפני השעה ארבע זכו לאיומים בקנסות ואף במאסר, אך שמשוני לא נכנעה. יחד עם הורים נוספים היא הגישה עתירה נגד משרד החינוך, ופעם אחת אפילו הזמינה משטרה כדי שתוציא את בנה מהגן, לאחר שהגננת קיבלה הוראה מהמפקחת לא לפתוח לה את הדלת. הבעיה נפתרה רק כששי פירון מונה לשר החינוך, וביטל את ההוראה של קודמו. בהמשך נאבקה שמשוני על הקמת בית ספר אנתרופוסופי־דתי בגולן. לבסוף הוקם בית ספר כזה ביישוב נטור, אך שמשוני, כתושבת קצרין, לא הורשתה לרשום לשם את ילדיה. לאחר שהודיעה כי תפתח במאבק נוסף, קיבלה את האישור המיוחל.
לצד כתיבת ספרים היא עוסקת בעיצוב גרפי, בהוראת עיצוב במכללות ובהעברת הרצאות. בעבר הרצתה גם על הכחשת השואה, תחום שחקרה באופן עצמאי במשך שנים, אך מאז שפרצה המלחמה הנוכחית היא חדלה לעסוק בנושא. "הייתי מתחילה כל הרצאה בשאלה 'איך אפשר להכחיש את השואה?', ואז במשך חצי הרצאה מסבירה כמה קל להכחיש. היום, אחרי 7 באוקטובר, אנשים כבר לא שואלים את השאלה הזאת. גילינו כולנו כמה קל להכחיש".
המלחמה גם מנעה ממנה להגיע למטולה כדי להשלים את התחקיר, והיא נאלצה לסיים אותו מרחוק. "בכל פעם שראיתי בחדשות תמונות ממטולה, היה לי קשה מאוד להמשיך בכתיבה. בספר מיקמתי את הבית של קרן ברחוב הלבנון – רחוב שהיום הוא שרוף למחצה".
אנשים יחזרו למטולה? היא תשוב להיות מטולה השקטה והפסטורלית שבספר שלך?
"התושבים לא יחזרו אם לא תהיה רצועת ביטחון. מטולה קרובה לגבול יותר מבארי, חיזבאללה יושבים לך שם מעל הראש ואתה רואה אותם בעיניים. אגב, כשמדינת ישראל הוקמה וצה"ל אסף את כלי הנשק מכל הסליקים ביישובים, תושבי כפר־גלעדי לא מסרו את הנשק, כי הם לא היו בטוחים שהיישוב שלהם יישאר חלק מהמדינה. זה הסיפור של אצבע הגליל. גם בשנות החמישים האנשים באזור לא ידעו אם הם בפנים או בחוץ, ולא ידעו אם המדינה תגן עליהם או לא. עכשיו הפכו את התושבים של אזורי הגבול בצפון, בדרום ובבקעה לתושבי רצועת ביטחון, וזה נכון גם בנוגע לגולן. ההורים שלי ברמת־מגשימים נמצאים שלושה קילומטרים מהגדר. ביום שסוריה תרים את הראש – אין באמת הבדל בין הגדר של עזה ליד בארי, לגבול שלנו בגולן. התחושה היא שאנחנו רצועת הביטחון של מדינת ישראל".
גם בקטע האחרון ביומנה של נוצי מסופר כיצד תושבי מטולה עוזבים את בתיהם בשל איום ביטחוני. "את השורות האלה נוצי כותבת מחיפה, אחרי שתושבי מטולה נמלטו על נפשם מהמושבה דרך צידון", אומרת שמשוני. "זה אירוע היסטורי. מטולה אכן ננטשה ב־1920, בשל פחד שהבדואים מהסביבה עומדים לבצע פוגרום בתושבים. האנשים ברחו, המושבה נהרסה, השדות נשרפו, ורק אחרי שהצרפתים והבריטים הסדירו את הגבול באזור, התושבים חזרו למטולה ובנו אותה מחדש.
"כתבתי את הקטע הזה לפני שפרצה המלחמה, והיה לי קשה לקרוא אותו אחר כך. היינו כבר במצב כזה, האם לא למדנו כלום? אבל בסופו של דבר הסיפור כן נותן תקווה. חווינו מציאות כזאת, והתאוששנו ממנה. אני מאמינה שמטולה תחזור".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
