תושבת עזה שמעבר למסך סבורה שהמלחמה תסתיים "רק אם תהיה התערבות א־לוהית", כך מצטט־מתרגם לי מוריאל בראלי את התשובה לשאלה שביקשתי ממנו לשאול. "היא כותבת שהיא נמצאת כרגע בצפון הרצועה, באזור שכמעט לא נותרו בו בתים עומדים. המשפחה שלה לא יכולה לצאת משם כי אין להם כסף". לא מזמן שלח לו עזתי אחר הקלטה של רעש המזל"ט הצה"לי שמרחף כל העת ממעל, וכך קולות המלחמה ברצועה הדהדו בשידור בלעדי בבית משפחת בראלי בחוות גלעד.
הוא בן 29, נשוי לאיתיאל ואב לשתי בנות. לחוות גלעד עברו לפני שנה, "ואנחנו אוהבים כאן את האנשים, את הנוף". זה כמה שנים שהוא מלמד ערבית מדוברת, בין השאר באמצעות הקורס הדיגיטלי שלו, "סלאם", שמוצע לרכישה ברשת. לצד זאת הוא עוסק באינסטלציה, "כי אני אוהב לעבוד עם הידיים".
לפני 11 שנים עלה ארצה מארה"ב. הוא הגיע לכאן לבדו, האחים וההורים הצטרפו בהמשך. "ההורים שלי נולדו בארץ, אך כשהיו צעירים הוריהם עברו לארה"ב. העברית שלי היא מהבית, וכך גם הציונות". לאחר העלייה ארצה למד שנתיים במכינה בבית־יתיר ושנתיים בישיבה בעיר העתיקה בירושלים. שם החל הרומן של בראלי עם הערבית; עד אותם ימים, ההיכרות שלו עם השפה הסתכמה במילים בודדות.
"למדתי בקורס מורי דרך, והיו שם כמה מוסלמים. אמרתי לאחד מהם: בוא נעשה סרטון משותף בערבית, ואני אעלה את זה לטיקטוק. בערב הוא מתקשר אליי: 'מוריאל, בחייאתכ, תוריד את זה מהרשת. כל הכפר מתקשרים אליי, קוראים לי ג'סוס (מרגל)'. הוא היה צריך להיפגש עם המוכתר של הכפר כדי להרגיע את הרוחות"
"הישיבה הייתה ממוקמת בבניין 'נאות דוד', בין הרובע הנוצרי לרובע המוסלמי. בכל פעם שיצאתי שם מהדלת פגשתי סביבה ערבית, ורציתי מאוד להבין את ההתרחשויות, על מה מדברים", הוא משחזר. "התחלתי ללמוד ערבית בעצמי בעזרת כל מיני אפליקציות, סרטוני יוטיוב וספרים. כדובר אנגלית זה קל, כי אפשר למצוא הרבה יותר חומר לימוד".
לאחר שרכש את השפה באופן בסיסי, "מצאתי אפליקציה של שפות שנקראת 'הלו טוק'. יצרתי בה פרופיל של דובר אנגלית שרוצה ללמוד ערבית, וקיבלתי רשימה של דוברי ערבית שרוצים ללמוד אנגלית. ואז פשוט מתגלגלים". השיחות הללו, אומר בראלי, הפכו כמעט להתמכרות, והוא הקדיש להן זמן רב – אולי רב מדי – בכל יום. "נכנסתי במלוא המרץ לדיאלוגים עם מוסלמים מכל רחבי העולם: מסוריה, מלבנון, מעיראק, מירדן, ממצרים, מערב הסעודית, וגם כמה מצרפת, מהודו, מאנגליה ומארצות הברית. בעיקר התמקדתי בשיחות עם מוסלמים שגרים ביהודה ושומרון, בירושלים, בעזה ובשאר חלקי ארץ ישראל. הניבים המדוברים במדינות האחרות שונים מזה שכאן בארץ, ואני רציתי להתרכז בניב המקומי".
באמצעות השיחות הללו הוא החל ללמוד על עקרונות בסיסיים של האסלאם ועל האופן שבו תופסים המוסלמים את היהדות והיהודים. עולם של ידע והשקפות נפתח בפניו, הוא מתאר, עולם שלא היה מוכר לו קודם לכן. בימים אלו מוציא בראלי לאור בהוצאה עצמית את ספרו "ביני ובינכ", שבו הוא מגולל את מסקנותיו משיחות שקיים עם מאות מוסלמים, רובן דרך האפליקציה.
מאז שלמד את השפה, הנחלתה לכלל הפכה למשימת חייו. היום הוא גם קורא וכותב ערבית באופן שוטף: "גם את זה למדתי בעצמי. זה שימושי מאוד". במרחב הווירטואלי הוא מציג עצמו לרוב כאמריקני. לא חושף שהוא יהודי, "וגם לא את המיקום שלי. אם מישהו שם לב שהשעה אצלי זהה לזו שבישראל, אני אומר לו שאני סטודנט אמריקני שבא לפלסטין כדי לעשות תואר בהיסטוריה ודתות, ואני מתעניין באסלאם ובהיסטוריה של פלסטין. ואז הם מתחילים לספר, זורמים עם השיחות. לפעמים אני מגלה להם בסופו של דבר שאני יהודי, ואז מעניין לראות לאיזה כיוון זה הולך. לחלק מהם לא אכפת. לפני המלחמה אפילו חבר'ה מעזה לא התרגשו לשמוע את זה. היום זה שונה". רבים מבני שיחו לא הסכימו להמשיך לדבר איתו אחרי שחשף פרטים על זהותו האמיתית. היו גם שחסמו או קיללו.
"קצת אחרי שהתחלתי ללמוד ערבית, פרץ גל הטרור של 2015־2016, מה שקראו אינתיפאדת הסכינים", ממשיך בראלי. "אז הבנתי שידיעת ערבית היא חובה, ממש חובה, לא רק למי שגר בעיר העתיקה, אלא בכלל במדינה שלנו. העובדה שלא מלמדים ערבית מדוברת כמקצוע חובה, זו טעות חמורה. גם אח שלי, שלמד ערבית ספרותית וקיבל 100 בבגרות, לא יכול לנהל שיחה. נסעתי פעם איתו ועם אחותי למעיין עוג'ה. ישבו שם כמה ערבים מבוגרים, עישנו נרגילה. פניתי אליהם – 'סלאם עליכום', ענו 'עליכום סלאם' והזמינו לשבת איתם. שוחחנו לפחות שעה וחצי, ואני תרגמתי בשביל אחותי ואחי. זה היה מרתק. כעבור זמן הגיעה קבוצה של חבר'ה ערבים צעירים יותר, והם הסתכלו עלינו במבט מוזר, שמו לב לכיפה שלי. זה שישבתי לידו אמר לי: 'אל תדאג, אני חייב לשמור עליך עד המוות'. מאוחר יותר אח שלי קפץ למים ונחתך קצת ברגל, אז המבוגרים קפצו עליו לטפל בו. שמו קפה שחור על הפצע, אמרו 'בוא ניקח אותך לבית חולים', כאילו רצו להוכיח שיש להם מילה.
"צריך להבין את התרבות המוסלמית, הדת, האידיאולוגיה. והשפה זה הבסיס, זה כרטיס הכניסה. פלא שבמדינה שלנו לא הפכו את זה לחובה".
עוקץ בלפור
כדי לשפר עוד את שליטתו בערבית, בראלי נסע כמה פעמים לבית־לחם ולשכונות מזרח ירושלים, נאחז באזרחותו האמריקנית. "לפני שנתיים למדתי בקורס מורי דרך, והיו שם כמה מוסלמים, חלקם ממזרח ירושלים. באחד הסיורים עצרנו להפסקת צהריים בבית של אחד מהם, בשייח'־ג'ראח. שאלתי בחור אחד שגר בהר הזיתים אם גם אצלו בשכונה אוכל להתארח ככה, עם כיפה. הוא ענה 'בטח, בטח. אצלנו אין שום בעיה עם היהודים, הכול בסדר'. אמרתי לו: בוא נעשה סרטון שבו אנחנו מתארים היכן אנחנו נמצאים, ואני אעלה את זה לטיקטוק שלי. בהתחלה הוא לא רצה, ולבסוף הסכים.
"צילמנו סרטון קצרצר בערבית. בערב אני מגיע הביתה, ופתאום הוא מתקשר אליי: 'מוריאל, בחייאתכ, תוריד את זה מהרשת, מכל מקום. אתה לא יודע איזה בלגן עשית לי. תוריד, תמחק. כל הכפר ראו, מתקשרים אליי, שולחים לי הודעות, קוראים לי ג'סוס (מרגל)'. מחקתי, והוא עוד היה צריך להיפגש עם המוכתר של הכפר כדי להרגיע את הרוחות".
לאילו מסקנות הגעת מהשיחות עם מוסלמים? עצם העוינות בעולם הערבי כלפי יהודים היא בוודאי לא חידוש.
"ידעתי שאהבה גדולה אין, אבל לא הבנתי למה, ולשאלה הזאת יש הרבה השלכות. ההיבט שבאמת הפתיע אותי זו התפיסה שלהם את ההיסטוריה. למשל, בחור מעזה כתב לי – 'תלמד, מעולם לא הייתה שום שליטה יהודית בארץ הזאת לפני 1948. לא היה בית מקדש ולא היה כלום'. שאלתי מה למשל עם המלכים דוד ושלמה, ונעניתי שהם היו מוסלמים שבנו את מסגד אל־אקצה. חבר'ה מערב הסעודית אמרו לי: 'אתה לא יכול להשתמש במילה ישראל, אין דבר כזה ישראל'. בפועל המילה הזו כתובה אינספור פעמים בקוראן, אז קראתי את הקוראן ואת המפרשים וממש התעמקתי כדי להבין. אמרו לי גם – 'אתה יכול להגיד פלסטין, אתה יכול להגיד אל־קודס, אבל לא ישראל'. לבחורה שכתבה לי את זה, עניתי: 'את יודעת שכל המילים האלו מגיעות מעברית?'. היא צחקה וכתבה: 'כן, אבל זה קשור לבני ישראל של פעם, היהודים היום לא קשורים אליהם'.
"כששאלתי איך הם מתמודדים עם ההיסטוריה היהודית שיש פה, התשובה הייתה שגם אם היו יהודים בארץ, הם רק עברו במקום. השלטון תמיד היה של מוסלמים, כמו דוד ושלמה. מוסלם בערבית זה אדם שהוא כנוע לא־ל. ואם זה הפירוש, אנחנו יכולים להסכים שאברהם ומשה הם מוסלמים. מסתכלים עלינו בתור עם שאין לו קשר לארץ הזאת, כי הוא ניתק את עצמו מהאמונה"
"שאלתי רבים איך הם מתמודדים עם ההיסטוריה היהודית שיש פה. התשובה הייתה שגם אם היו יהודים בארץ, הם לא שלטו בה ולא התיישבו בה, רק עברו במקום. השלטון תמיד היה של מוסלמים, כמו דוד ושלמה. לא הבנתי. המשכתי לקרוא ולשאול, ונעניתי שהתפיסה המוסלמית אומרת שבני ישראל בעצמם היו מוסלמים. משה, אברהם, כל הדמויות שאנחנו מכירים בתנ"ך – מוסלמים. מוסלם בערבית זה אדם שהוא כנוע לא־ל. ואם זה הפירוש, אנחנו יכולים להסכים שאברהם ומשה הם מוסלמים במובן הזה. לתפיסתם, בני ישראל התחילו לחטוא, עזבו את אללה, ולכן הוא עזב אותם וזרק אותם לגלות. מוחמד קיבל את ההתגלות האחרונה, וכדי להיות מוסלם אמיתי, אתה צריך להאמין בנביא מוחמד. כשמסתכלים עלינו ככה, ומוסיפים לזה את כל הפרופגנדה וההסתה של היום, מקבלים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הם מסתכלים עלינו בתור עם חוטא שאמור להיות מקולל ומושפל בגלות ולהישאר תחת שלטון האסלאם. עם שאין לו קשר לארץ הזאת, לא היסטורית ולא דתית, כי הוא ניתק את עצמו מהאמונה".
שוחחתם על מדינת ישראל?
"הרבה. מבחינתם כל פלסטין כבושה. זה לא 'כיבוש' של יהודה ושומרון, אנחנו פשוט לא אמורים להיות פה. שוב ושוב אמרו לי – זו לא הארץ שלכם, אין לכם שום קשר לארץ הזאת".
"חברה לעט" מירדן, שעמה התכתב ארוכות, תהתה פעם על פשר המושגים "ציונות" ו"שואה". "התחלתי להסביר לה, והיא כותבת – 'טוב, אני בינתיים מחפשת בוויקיפדיה, וכתוב פה שהציונים רוצים לכבוש את העולם והם מתחילים מפלסטין'. היא גם שלחה לי צילום מסך מוויקיפדיה בערבית. אתה מבין שהכול מתבסס על אותו יסוד – ליהודים אין קשר למקום הזה. הם היו פעם מוסלמים, אך עזבו את הדת האמיתית ואיבדו את ההבטחה לארץ הזאת.
"אחרי תקופה אמרתי שעם כל הכבוד לשיחות באפליקציה, אני רוצה גם פנים אל פנים", מספר בראלי. הוא יצא אל שכונות מזרח ירושלים ונפגש עם מקומיים, ממשיך להציג עצמו כסטודנט אמריקני שמתעניין באזור ובתולדותיו. "נכנסתי לחנות, ישבתי עם בעל המקום, והוא הסביר לי את הרקע להגעת היהודים לארץ: אמר שהיהודים באנגליה היו רוצחים וגנבים, והבריטים רק רצו להיפטר מהם. לכן הם זרקו ליהודים את הצהרת בלפור, 'ועכשיו אנחנו אוכלים את הזבל הזה'".
כשאנטישמיות פוגשת אנטישמיות
גם בשיחות עם תושבי מדינות הסכם אברהם, מספר בראלי, הוא לא פגש עוינות מופחתת. "דיברתי עם אנשים מהאמירויות וממרוקו והם אמרו לי – אנחנו לא תומכים בהסכמי השלום עם ישראל, ממש לא. היא האויב. אבל אנחנו לא מתנגדים לממשל שהחליט על נורמליזציה איתה, בגלל אינטרסים שונים. אם זו הכרה בסהרה המערבית, שחשובה למרוקו, או ברית מול איראן, כאינטרס של האמירויות".
בחדית' – קובץ סיפורים על אודות מוחמד ואורחות חייו, שמהווים מרכיב עיקרי במחשבה האסלאמית – נאמר שביום הדין המוסלמים יהרגו את היהודים, ואף העצים והאבנים שמאחוריהם ינסו היהודים להתחבא, יסגירו את מיקומם. האמירה הזאת מצוטטת גם באמנת חמאס, שב־7 באוקטובר ניסה לממש את החזון הנורא. כמו משתמשים רבים אחרים ברשתות החברתיות, גם בראלי גילה שרבות מהתגובות בעולם המוסלמי לטבח נעות בין הכחשה של הזוועות להצדקה שלהן.
"יש אתרים שבהם אתה יכול להתכתב באנגלית עם אימאמים. אני משתמש בזה הרבה. שאלתי אימאם אם מה שחמאס עשו ב־7 באוקטובר, רצח ילדים, נשים וזקנים, מוצדק על פי האסלאם. הוא כתב לי ש'קודם כול, לפי מה שאנחנו יודעים, עד היום חמאס לא הרגו אף אחד, ושנית, צריך לשים הכול בפרספקטיבה של 75 שנות כיבוש'. גם עכשיו הם לא רואים את חמאס כארגון טרור שרוצח. הם רואים אותנו כישות רצחנית, ואת חמאס כלוחמי חופש".
כמי שעלה מארה"ב, איך אתה רואה את האימוץ של הטענות האלה בידי לא מעט סטודנטים אמריקנים, שאפילו מקיימים הפגנות פרו־חמאסיות?
"אני חושב שיש כאן אנטישמיות עמוקה שמתחברת עם עוד אנטישמיות עמוקה". בשנות ילדותו בפרבר ניו־יורקי הוא לא נתקל באנטישמיות בעצמו, "אבל היום חברים שלי אומרים שהם מרגישים כמו באירופה לפני השואה. ברכבת התחתית של ניו־יורק, באוניברסיטאות ובמקומות מסוימים בעיר, אנשים לא מעיזים לחבוש כיפה. הם מרגישים מאוימים. אני אומר להם לעלות לארץ, שואל למה הם מחכים. אם מישהו אומר לי 'זה לא פשוט', אני עונה לו שבאף תקופה בהיסטוריה לא היה קל יותר לעלות לארץ מאשר עכשיו".
בינתיים בן שיח חדש משיב לפנייה שלו באפליקציה. תחילה הוא מציג את עצמו כתושב ירושלים, אחרי עוד כמה שאלות מתברר שהוא מבית־לחם. אני מבקשת מבראלי לספר לו שהוא עצמו מתגורר בשומרון. בתגובה הצד השני שולח שורת אימוג'ים רעולי פנים, מכריז שבראלי הוא "מסתערב", ומנתק מגע.
"אנשים מהאמירויות וממרוקו אמרו לי – אנחנו לא תומכים בהסכמי השלום עם ישראל, ממש לא. היא האויב. אבל אנחנו לא מתנגדים לממשל שהחליט על נורמליזציה איתה, בגלל אינטרסים שונים. אם זו הכרה בסהרה המערבית, שחשובה למרוקו, או ברית מול איראן, כאינטרס של האמירויות"
אתה מדבר עם מוסלמים דרך האפליקציה גם על הרשות הפלסטינית?
"כן, אבל הם לא אוהבים להרחיב בנושא. מדי פעם אומרים לי שהם לא אוהבים אותה. ברוב השיחות ניסיתי לדבר יותר על המהות הדתית".
חשבת ללמוד אסלאם או מזרחנות?
"בינתיים למדתי הכול בעצמי, נראה לאן נתקדם עם זה".
כשאתה מעביר הרצאות, מה אתה מרגיש שהמאזינים לא מספיק יודעים?
"הרציתי בפני תלמידי מכינות, והרגשתי שאני מחדש להם את כל הבסיס הזה של התפיסה האסלאמית לגבי ההיסטוריה של העם היהודי. אני מנסה לפתוח לאנשים את העיניים, לא לתת פתרון. אני לא מדינאי, לא פוליטיקאי, לא מזרחן. יש אנשים הרבה יותר טובים וחכמים ממני שיודעים להציע פתרונות. אני מנסה לתת את הנקודה החינוכית: להסביר שרק אם אנחנו נשנה את התפיסה שלנו בתור עם, את התפיסה שלנו לגבי מי אנחנו ומה אנחנו ומה הקשר האמיתי שלנו לארץ הזאת – רק אז נוכל להתחיל גם לשנות את המציאות מול המוסלמים. זה הבסיס. אם אנחנו לא מבינים מי אנחנו, למה שהם יכבדו אותנו? הם רואים שאנחנו כביכול לא מכבדים את עצמנו, את ההיסטוריה שלנו, את הקשר שלנו לארץ. לא באים ואומרים 'זו הארץ שלנו, נקודה'. לא מספיק מדברים על כך שיש לנו שורשים בני אלפי שנים. אז למה שאחרים יקבלו זאת?"
מעניין אותך ללכת ולנהל שיחות פה בכפרים הסמוכים? בג'ית, בחווארה?
"מעניין אותי, אבל אני נשוי", הוא מחייך. רעייתו איתיאל מטילה וטו על הרפתקאות כאלה, והיום גם לבית־לחם הוא לא נכנס. "יש לי חלום להקליט פודקאסט בערבית ולהזמין מוסלמים שמוכנים לדבר. לא פשוט למצוא כאלה. העליתי את הרעיון באוזני אחד החברים מקורס מורי הדרך, והוא שאל אם אני מנסה להרוג אותו".
מה השאיפה שלך לגבי הספר?
"שכמה שיותר אנשים ייחשפו דרכו לזווית הדתית של הסכסוך, ויבינו שהיא זו שעומדת במהות שלו. רבים מהישראלים מפחדים להכיר בכך שזו מלחמה דתית – אבל כשלא מכירים באמת, זה לא מקרב אותנו לפתרון, אלא רק מרחיק ממנו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
